מחשבות פוליטיות

איך יודעים שהמרצים באוניברסיטאות עומדים להפסיד במאבקם? משווים בין כותרות המאבק שלהם לאלה של המורים.

כותרת מ-Ynet היום: המרצים: רק אולמרט יכול להביא לסיום השביתה

כותרת ב"הארץ" מלפני כחודשיים וחצי:

לשכת אולמרט: לא מתכוון להתערב במו"מ עם המורים

כרגע, כמו אצל המורים - שלהם עוד היתה תמיכה ציבורית רחבה - אולמרט פשוט שם פס. יש לבראון והסאדיסטים באוצר חבל ארוך כדי לתלות את כל מי שהם רוצים. המרצים, מנגד, משדרים חולשה ואימפוטנטיות איומה בניהול המאבק. כל הימור על יותר מ-5% תוספת שכר בסיום השביתה - המרצים דורשים 35%, האוצר מדבר על 2.5% - ישקף אופטימיות מוגזמת.

ומה עושה כוח היתר של האוצר? גורם לסטודנט הפוליטיקאי התורן לחשוש מ"הפרד ומשול" קלאסי: "אם המרצים יעשו יד אחת עם האוצר ויסגרו הסכם על גב הסטודנטים, כלומר תוספת שכר על חשבון העלאת שכר לימוד, אנחנו לא ניתן לזה לעבור".

במקום מאבק משותף על עתיד ההשכלה במדינת ישראל, אנחנו מקבלים חוסר אמון קשה ומפחיד בין הסטודנטים למרצים. עצוב מאוד לגלות שיו"ר הסטודנטים שונשיין בכלל מסוגל להעלות על הדעת תסריט כל כך דרוויניסטי. למרבה הצער, קשה לומר שדבריו מופרכים.

בני ציפר היטיב לתאר כמה נמוך ירדנו ביחסנו לכל מה שמדיף מהשכלה. עד כה הרגעתי כאן את מי שדיבר על העמדת האחראים אל הקיר ביום פקודה, אבל כרגע ההרגשה שלי שונה. ההתנקשות בערכי התרבות הבסיסיים ביותר, שמבצעים במקהלה מתואמת מנהיגי המדינה, פקידי אוצר, עיתונאים - סוכני שימור ההגמוניה, כפי שהיטיבה לנסח היום מישהי - ומלחכי פנכה שונים ומשונים, גורמים לי לדמיין את התמונה הזאת, עם הקיר. אל דאגה - אחרי שנפחיד אותם כהוגן, נשלוף את המצלמה הנסתרת.

לפני שני פוסטים כתבתי על הנטיה להתרגל לנורמות פסולות. והנה, היום נזכרתי בכך שהמשנה לראש ממשלת ישראל, סמל המייצג את המדינה מול אויביה וידידיה, הוא עבריין מין מורשע. הקלות שבה עברה חזרתו לממשלה לא מפתיעה על רקע מצבן של המדיה והמדינה.

האזרחים חושבים ברובם שנעשה עוול לרמון. השוביניזם הישראלי מצא פורקן בחיבוק צמוד, והתעלם מכל שאר הדברים – המשנה לראש הממשלה שיקר, הכפיש, פלש למרחב הפרטי של נערה צעירה ממנו בכמעט 40 שנה, שכל חטאה היה שנתנה בו אמון, ולא לקחה בחשבון שהחיבוק הצמוד יחרמן אותו עד שיאבד את הראש וינהג באלימות. דמיינו את עצמכם עם ידיד או ידידה, מישהו שאתם מחבבים, שפתאום, באמצע שיחת נפש למשל, מתנפל עליכם בפה פעור ולשון מושטת (על העובדות אין ויכוח, פסק הדין מאשר אותן בבטון יצוק). זה אולי לא ייגמר בבית המשפט, אבל התחושה תהיה מבוכה עמוקה ואולי אפילו פגיעה וכעס.

במאמר עם פרסום פסק הדין ניסיתי למצוא הסבר לסלחנות כלפי רמון. זה נושא שכדאי להיזכר בו, כי לא מאוחר עדיין להקים קול צעקה ולהזיז את הפוליטיקאי בעל הסגולות הרעות לקריירה מפנקת במגזר העסקי או לחילופין בליגת העל.

• חיים רמון - קורבן מוצדק

כתבה של העיתונאי אמיר אורן שפורסמה ב"הארץ" בפברואר 2006 (הפרסום כאן מלא משום שאין לי לינק לכתבה ברשת)

פוליטיקאים אוהבים פודלים

כישלון המאבק בעבריינות אינו מקרי. מקבלי ההחלטות מעדיפים משטרה חלשה שניתן לשלוט בה

מירי דלוגין, חיילת קטנה ונמרצת משכונה דתית בנתניה, הוצבה בסוף שנות ה-60 לשירות בבסיס איסוף של חיל המודיעין בנגב, לא הרחק מאורים ומאופקים, הרחק מאוד מהבית ומהעולם. דלוגין, בת יחידה בין סמלי המודיעין וקציניו, לא מיצתה את חקרנותה בתפקידה הצבאי. בזמנה הפנוי התקבלה לאוניברסיטת באר שבע, בתקופת הבראשית שלה, לפני מותו של דוד בן-גוריון, ולמדה היסטוריה ותיאולוגיה נוצרית. אביה האדוק באמונתו חישב להתעלף כשהביאה הביתה, בין חומרי הלימודים, את הברית החדשה. לאחר השחרור מצה"ל זנחה את הדרום ואת לימודי הנצרות ועברה למשפטים, אך לא נפטרה מביטויים הלקוחים מהתחום: "אני לא כבולה לתפקיד הזה בחתונה קתולית", אמרה באחרונה, והיא כבר עו"ד מירי גולן, תת-ניצב, מפקדת היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), שאספה את הראיות שהביאו להפללת עמרי שרון; וגם, בדיון פנימי על ההתפתחויות בחקירת תיק אריאל שרון, ערב אשפוזו: "אני לא ישו הנוצרי".

אם יוכח שלאנס ארמסטרונג נטל חומרים אסורים, לא יועילו לו גם ניצחונותיו הכשרים; הצלחתו הושגה בתנאים של אי-שוויון מבחינת המתחרים האחרים. עונש המאסר שהטילה השופטת עדנה בקנשטיין על עמרי שרון, שהורשע לפי הודאתו, ממחיש שניצחון אביו על אהוד אולמרט ומאיר שטרית בבחירות לראשות הליכוד ב-99' הושג בתנאים כאלה. זו היתה הפיכה פלילית, שאינה נופלת בחומרתה למשטר הדמוקרטי מהפיכה צבאית. שרון זכה בראשות הממשלה בכחש כפול - בעבירות הבחירות (לא שלו, כמובן, הוא היה רק קורבן משוטה, העבריינים היו עמרי ואחרים) ובמצע מדיני שולל נסיגה. בעזרת היועץ המשפטי מני מזוז, קודמו אליקים רובינשטיין, פרקליטות במחוז המרכז - שליוו את החקירה במובן של לוויה, לא מעקב - ושר המשפטים לשעבר טומי לפיד, הרגיל שרון את הציבור למופע מרהיב של אחיזת עיניים: חשוד עם זכויות וראש ממשלה בלי חובות.

לא פשטו על הבית המשותף לו, לעמרי ולגלעד. הניחו להם ולפרקליט המשותף לשרון ולקזינו של מרטין שלאף, דב ויסגלס, להיפגש באירופה ובאמריקה עם חשודים אחרים בתיק, הנזהרים מלבוא ארצה. ציינו, כמקובל, שהם חפים מפשע עד שתוכח אשמתם, ועשו הכל כדי לזלזל בהוכחות ולהלעיג על מי שחקרו ללא משוא פנים. לא מתאמצים לאסוף ראיות, אין ראיות להגשת כתב אישום, הכל בסדר, מה שרצינו להוכיח, ויש תמורה לסגירה. זילזלת - תוגמלת; האשמת - לא קודמת.

הרשעת נעמי בלומנטל ועונשו של עמרי שרון מסמנים תנועה של המטוטלת, בחזרה מהקוטב הסלחני, המתחנף לשררה, אל אסכולת עדנה ארבל ומשה מזרחי, שכללה גם את מירי גולן. אבל התנועה אינה מובהקת: בפרקליטות מחוז המרכז טרם נחרץ גורלה של פרשת קשרי משפחת שרון עם "הכשרת היישוב" (המשטרה, שפעלה באטיות ובלי חשק, לא מצאה ראיות חד-משמעיות), והשר לביטחון הפנים, גדעון עזרא והמפכ"ל, משה קראדי הודיעו שלאחר הבחירות יתמנה לראש אגף החקירות והמודיעין ניצב יוחנן דנינו, ראש המטה המבצעי של עזרא.

לא לעשות גלים

דנינו הוא היפוכה של גולן. הוא צעיר הניצבים - רק קראדי צעיר ממנו - וזמנו בידו להיות בשנים הבאות גם ראש אח"ם (אגף החקירות והמודיעין), גם מפקד מחוז ולבסוף גם מפכ"ל. בתריסר שנים, בלי לפקד על תחנה ואף לא על מרחב, היה מרב-פקד לניצב, ושלא כמקובל הסתפק בתפקיד יחיד בדרגת סגן-ניצב, ניצב-משנה ותת-ניצב. אין חולקים על כישרונותיו, שגדולות מהם רק שאיפותיו. כרמ"ט המבצעי של גדעון עזרא, וכמי שנוכח בדיוני הממשלה והקבינט, דנינו רכש מעמד קרוב לזה של האלופים המכהנים כמזכירים הצבאיים של ראש הממשלה. כראש אח"ם, ירצה ואולי גם יצליח לשדרג את מקומה של המשטרה בקהילת המודיעין: יהיה לו מקום בוועדת ראשי השירותים (ור"ש).

דנינו שילם בעיניים פקוחות, אם גם לא בשמחה, את מחיר המוניטין שלו כחביב הפוליטיקאים, אבל הוא מתמרמר כשמעמיסים על גבו גם את אי-קידומה של גולן. המשטרה, כמו כל מערכת, אינה חפה מפוליטיקה פנימית. המפכ"ל לשעבר אסף חפץ שלף את משה מזרחי ממכללת "נעורים" ליאחב"ל, היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובינלאומית, וייעד אותו לראשות אגף החקירות. חפץ הסתייג מגולן: היא נראתה לו קרובה מדי לסגנו ויריבו, ניצב גבי לסט. מתחרה אחר של חפץ, יהודה וילק, שחזר למשטרה כיורשו, מינה את גולן לראש יאח"ה במארס 1998, לפני שמונה שנים ארוכות. לצד ההערכה המקצועית, על גולן נמתחת גם ביקורת. טוענים כלפיה שהיא מנהלת ריכוזית מדי. היא כבר עייפה, מוסיפים מי שעשו הכל כדי להתיש אותה.

בהכריזה שאין בה סלחנות נוצרית הנדרשת להושטת הלחי השנייה, כיוונה גולן גם להתעללות הנמשכת בה מצד עושי דברו של שרון ובראשם צחי הנגבי וגדעון עזרא. היא בת 55, עומדת מכבר בתור לקידום לדרגת ניצב, ומאז שהתברר לפוליטיקאים שהיא עושה עבודתה נאמנה - לא להם, אלא לחובת התפקיד - הם השאירו אותה תקועה בתור וטורחים להקפיץ למעלה את משתפי הפעולה עם השלטון.

בניגוד לאמונה הרווחת, שיסודה בתנאי הקבלה למשטרה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל (השכלה עממית), שוטרים הם אנשים פיקחים המבינים דבר מתוך דבר. הבטחות מפורשות של הנגבי ושל המפכ"ל הקודם שלמה אהרונישקי למנות את גולן לתפקיד של ניצב לא קוימו, לא בידיהם, בעת שנשאו במשרותיהם עד לקיץ 2004, ולא בידי עזרא וקראדי. הנגבי ועזרא התחנפו, איש-איש בתורו, לפעילי מפלגתם בהתגוללות על מערכת אכיפת החוק, הנגבי בדברו על "קו 300" במשטרה ובפרקליטות, עזרא בהדחת ניצב מזרחי מראשות אגף החקירות. האיתות היה נקלט במשטרה גם אילו הועבר בקריצה מיתממת, מתוחכמת, אבל להיטות-היתר של הנגבי ועזרא לקבל ליטוף אבהי משרון ותשואות ממרכז הליכוד, לפני ששלושתם הלכו לקדימה, חשפה יצריות המזיקה לעצמה.

היחס לגולן התפרש כנקמנות לשמה. מי שהעזה לעשות גלים נידונה, כעונש, להיקשר למזח ולפשוט על האונייה צים-אסיה, מנגחת הספינה היפאנית. שרון ושריו היו משיגים יותר אילו, בתיאום עם קראדי, מצאו לגולן משרת ניצב - מזרחי התנדב לוותר למענה על תפקידו החדש, השולי, כראש אגף קהילה ומשטרה - ואיישו את העמדה הפנויה ביאח"ה בחוקר סביל מהסוג החביב עליהם, סוגר תיקי פוליטיקאים. בחוכמתם כי רבה גזרו הנגבי ועזרא על גולן להתמיד ביאח"ה ולהציל את תיק שרון מסגירה. היא, והצוות העיקש שבראשות נחום לוי, המתייבש תריסר שנים בדרגת סגן-ניצב, המשיכו לחפור ולחתור ולחקור בפרשה שכבר שומשה ושובשה מכל צדדיה, במעשה ובמחדל.

ערב אביבי אחד, במארס 2004, בא אהרונישקי למשרדי היאחב"ל בפתח תקוה, מושבו של תת-ניצב יוחנן דנינו, לשיחה עם דנינו ועם מזרחי, מפקדו של דנינו ומי שאייש את תפקידו ביאחב"ל עד 2000. מחדר סמוך טילפן אהרונישקי לתת-ניצב אורי בר-לב ובישר לו כי השיג מהנגבי אישור לקידום שני תת-ניצבים לדרגת ניצב: בר-לב וגולן. לבר-לב נתפר תפקיד ארעי של נציג המשטרה במועצה לביטחון לאומי, עד שהיה לראש אגף המודיעין ובמהרה למפקד מחוז הדרום. ההבטחה לגולן הופרה. ספירת מלאי, שנתיים לאחר אותו ערב בפתח תקוה: מזרחי עף, דנינו צף, גולן מתחת למגף.

שוטרים שעיניהם בראשם

למשפחת גולן אין כלב. מירי השתוקקה לכלב אבל בעלה הציב את ברירת המחץ "הוא או אני", וניצח. על כן לא לה להתערב בסוגיה, איזה כלב מסוכן יותר לאדונו ועלול לנשוך את היד המאכילה אותו. ממשלת ישראל מאמינה שכלב שבע נושך יותר. לדעת הפוליטיקאים, ככל שירעיבו את המשטרה וידרשו ממנה להסתפק בפירורים, כך יסתפקו השוטרים ביבבות חרישיות ובמבע נוגה.

קריאות הקרב של הממשלה נגד הפשע, מעת לעת, הן בדיחות שקופות ומגושמות. כישלונה הנמשך של המשטרה במאבקה בעבריינות אינו מקרי. הוא נובע ממדיניות מכוונת, לסרס את המשטרה ואז לרטון שהיא סובלת מבעיות פוריות. הפוליטיקאים רוצים משטרה חלשה. משטרה חזקה מאיימת עליהם; ירצו בה רק אם יתעורר חשש למהפכה חברתית אלימה. משטרה חזקה עלולה לצאת משליטה: ישסו אותה בגנבי אופניים, או (כמו בתקופת וילק, ידידן של חברות הביטוח) בגנבי מכוניות, והיא תיקח את החוק לידיה ותתפוס גם את מי שגונבים את המדינה. המשטרה אינה של האזרח - היא של השלטון, וכדי שתבין זאת, צריך לדכא אותה בדרגים הנמוכים ולתגמל אותה בדרגים הגבוהים. כך יפנימו שוטרים את תקנון ההתנהגות במערכת וילמדו כיצד כדאי להם לפעול.

רק פעם אחת, בחסות היועץ המשפטי אהרן ברק, הלכו אוכפי החוק עד הסוף. הניתוח הצליח והממשלה נפלה. על טעות זו לא חזרו הפוליטיקאים. מי שהעז למרוד בכללי המשחק, מהמפכ"ל שהגיע מצה"ל הרצל שפיר דרך היועץ המשפטי יצחק זמיר ועד לפרקליטת המדינה ארבל ומזרחי, הוצא מהמועדון. למפכ"ל פורש, מבין עניין, המתינה שגרירות באוסטריה, ברזיל, מקסיקו, קניה או הונגריה, ולחלופין - חברת החשמל. מאז 1990, כאשר ועדת צבי זמיר לבדיקת מהומות הר הבית העניקה למשטרה ניצב נוסף, ראש המטה המבצעי, מצאו שרי המשטרה עוד דרך לקדם שוטרים שעיניהם בראשם. אם זכה השר, התברך בראש מטה היודע לספק לו גם חומרים שהדרג הפוליטי אינו אמור לדעת, על התנהלות חקירות. הרמ"ט הוא בן זוגו הקבוע של המפכ"ל, והם דואגים זה לזה.

השוטרים מתבוננים סביבם ורואים את הפיקוד הבכיר ואת הפוליטיקאים מתרועעים עם עבריינים מורשעים ועם חשודים השואפים למעין-חסינות בדמות בולטות ציבורית. הזמנים והאנשים השתנו: בעשור שעבר, אצל מזרחי, פיצחה היאחב"ל את תיק גרגורי לרנר, פענוח בנסיבות קשות לחוקרים ברוסיה. ניצבים במשטרה, מפקדי מחוזות, נרתעו מהחזקת לרנר במעצר; לילה אחד, בתום דיונים ממושכים בבית המשפט, נכנס מזרחי למשרדו ונדהם לגלות את חפציו של לרנר מוטלים בו, לאחר שפונו מבית המעצר של אחד ממחוזות המשטרה. למרות תלונותיו של ארקדי גיידמק, הלקוח העכשווי של היאחב"ל, היחס כלפיו היה רך בהרבה ואיפשר לו לרכוש ידידים והשפעה.

במרחב שבין ארקדי לקראדי נותרו פרומים קצוות רבים בחקירות קודמות. ביניהם, למשל, הקשר שבין גנבי החול בדרום לבין עובדים, ואולי לא רק עובדים, בחוות שקמים של משפחת שרון. בפרשת פריניאן יש מחלוקת על עובדות ופרשנותן, אבל אין הסבר למחדלי המשטרה בזמן המיקוח על העונש שייגזר על הרוצח צחי בן-אור. במקום להפעיל מערך שלם של "פיקוח" - מעקב וציתות - על כל החשודים, המתינו בעצלתיים להבשלת המגעים עם בן-אור; לא היה פיקוח בעת מיקוח.

תסמונת לינדנשטראוס

סיבה מרכזית לליקויים במיצוי התיקים היתה ההפרדה בין החקירות למודיעין. בדרג המטה הארצי זו היתה הפרדה חולפת, בת כתשע שנים, שנועדה במקורה לסדר תפקיד של ניצב לקצין אבי כהן. לפני שנה הוקם מחדש אגף מאוחד לחקירות ולמודיעין, אח"ם, בראשות דוד (דודי) כהן. במשתמע, ובחלקית גם במפורש, נרקחה עסקה במרובע - עזרא-קראדי-כהן-דנינו. מינוי מיידי של דנינו, שהנגבי בחר לראש מטהו ועזרא רצה לקדם, היה מעורר תסיסה. כהן, שנזקק לפיקוד על מחוז כדי להתמודד על כהונת המפכ"ל הבא, ויתר על המחוז הדרומי תמורת הבטחה שלאחר שנה יקבל מחוז אחר - מרכז. קראדי הוא אשף המשחק הכפול. אין טוב ממנו להסביר מה פסול במהלכים שהוא נרתם לבצע, בהרכינו ראש לפני עובדות החיים; ואולי יש לו תשובות שונות לקהלים שונים. הוא מיטיב לנמק מדוע חשוב שראש אח"ם יגיע לתפקידו לאחר מינוי על תחנה, מרחב או מחוז, וגם מדוע את הנעשה אין להשיב ומותר להעניק את הפרס למי שבעיני השוטרים לא טרח לקנות כרטיס להגרלה.

ראש אח"ם הוא תפקיד-מפתח במערכת אכיפת החוק. הוא מנחה את מפקדי היחידות ויכול לקבוע מי מהם יטפל, או לא כל כך יטפל, באיזה תיק. ראוי שהליך המינוי לראשות אח"ם יהיה דומה לזה של פרקליט המדינה, המנחה אותו - ועדה בראשות שופט בדימוס בבית המשפט העליון. קציני משטרה אינם פסולים לתפקיד, אך מוטב למנות מי שמיטיב להכיר את המערכת המשטרתית אבל אינו חי בה ואינו מתפרנס ממנה.

החציצה בין המודיעין - המאפשר למנוע פשעים ולא רק להמתין עד שיבוצעו - לבין החקירות מפריעה לתפקוד היחידות המרכזיות (ימ"ר) במחוזות. ניעור קורי העכביש ממבנה זה, לצד הקמת זרוע לשיטור שתרכז את הסיור והמבצעים, ייעל את הטיפול בעבריינות. מהעולם התחתון למעמד העליון: ראש אח"ם צריך להיות מפקדה של בולשת ארצית שתאחד את יאח"ה ויאחב"ל. העוצמה שתהיה בידי בולשת כזאת ומפקדה, מעין מקבילים פליליים-אזרחיים של השב"כ, תצדיק גם בקרה חיצונית הדוקה, אך לא פוליטית, של הפרקליטות, השר והכנסת.

המיזוג חיוני, מפני שמידע רב הנמצא להלכה בידי המשטרה חבוי על מדפי היחידות השונות, במידור הדדי או סתם באי-סדר עתיק יומין. התיקים נערמים רבדים-רבדים, עד שכדי לפענח פרשייה נחוץ למשטרה לעתים ארכיאולוג ולא קרימינולוג. נתקלים באקראי ובאיחור במידע רב-ערך, שכמוהו כהבדל שבין סגירת תיק לבין כתב אישום או בין זיכוי לבין הרשעה. רק עכשיו, באיחור של שנים, עומדת המשטרה להצטייד במערכת "פלא" - "פלילי-אדם" - שפיתח צוות של אגף החקירות ושל מינהל הטכנולוגיות בראשות סגן-ניצב מוכשר, עמוס בר. "פלא", מעין גוגל-משטרה, מתואר כתיק חקירה וירטואלי, שלתוכו מוזנים כל נתוני המודיעין, תמלילי החקירות וקישורי השמות לתיקים קודמים. הוא לא יסגור את הפער הטכנולוגי עם העבריינים, שאינם סובלים ממצוקת תקציב, אבל יאפשר למצות את מה שיש בידי המשטרה ושמציאותו לא היתה תמיד ידועה עד כה.

מבקרי קראדי בצמרת המשטרה מתפעלים מכושר התמרון שלו בתוך הארגון ובמסדרונות השלטון. הם גם מוכנים להעניק לו ציון גבוה על איתור כיווני השינוי המתחייב והנכונות להתחיל לפעול ליישומו. הוא שבוי, אומרים לגנותו, בידי אולמרט - קודם שרון - ועזרא. רק אם לאחר הבחירות יתמקם במשרד לביטחון הפנים שר חדש, הגון ורציני בנחישותו להעלות את המשטרה מהתחתית ולחזק אותה, עשוי קראדי - במחצית השנייה של תקופת כהונתו - להתגלות ככוח חיובי; ואם יאשרר השר החדש את מינוי דנינו לראש אח"ם, אף שבסמכותו לבטל את המינוי ולכפות מועמד משלו, אולי תאובחן אצל דנינו תסמונת לינדנשטראוס, על שם מבקר המדינה שמצא מסילות ללב הפוליטיקאים כדי להתמנות, אך מרגע שהתמקם בתפקידו חתר להפגין עצמאות מהם.

בבוקר שבערבו אושפז שרון בשנית, בעוד גולן נוסעת ללבן בעיות מקצועיות במפגש עם פרקליטות המדינה בבית ההארחה במעלה החמישה, היה קראדי בדרכו לדיון אצל שרון בסוגיית כפר הגבול הלבנוני, רג'ר. במשרדי הניצבים תלויה תמונתו של בכיר החשודים, שרון, בחתימתו, "בברכה חמה". לא חמה מדי, בעצם פושרת; שיעשו את עבודתם, אבל לא נגד כל החשודים.

• משטרה קטנה וענייה - גיל בן נון (נענע, נובמבר 2006)

פרדי גרובר, בעוד כתבה נפלאה ב"יומן" (דקה 47, אפשר לדלג בקלות), מביא בין השאר את דעתו של רוי דוידזון, שמוצג כמנהל חברת אחזקות. דוידזון חזר לישראל אחרי שנים רבות בארה"ב, ומסביר שהתגעגע "לכל הדברים הרעים". כך הוא רואה את ישראל:

"הפכנו למדינה קפיטליסטית הרבה יותר גרועה מארה"ב, כי הקפיטליזם זה שעבוד. המטרה שלהם היא לשעבד את העובד והם הצליחו בזה (מרואיין אחר בכתבה, משקיף ברכבת ישראל, מספר על היותו "עובד דחק" שמפוטר בכל 9 חודשים, כדי למנוע ממנו זכויות סוציאליות. נ.י). השעבוד הזה והמטריאליזם הרס את החברה הישראלית. אתה חי בין הרבה אנשים, אין לך הזדהות אישית. ואז אתה כאילו הולך עם מסכה ואתה מרשה לעצמך לעשות הרבה דברים גרועים, וזה מה שקרה אצלנו. ככל שהאוכלוסיה גדלה ותפחה – האדם איבד את הזהות שלו. לכן הוא הפך להיות אגרסיבי".

כל יום נוסף של כיבוש מביא עמו שלל עוולות חדשות וסבל רב קודם כל בצד הפלסטיני, ולוּ היינו - אזרחים, עיתונאים ופוליטיקאים - חיים כפלסטינים לכמה ימים, היינו מבינים עד כמה קשה ומיותר כל זה. המקרה שמביאה היום לילי גלילי (עיתונאית ששווה לעקוב אחריה) ב"הארץ" ממחיש את האמת הזאת בצורה הכי צורבת. הסיפור הוא על ראדי אל וואחש, נער בן 18 שנדרס ביום שבו עשה את בחינת הבגרות האחרונה שלו. הוא מת במחסום המנהרות ליד בית לחם, בעקבות סירובה של הממונה על הבריאות במינהל האזרחי לאשר לאמבולנס להמשיך לירושלים.

ראדי מת סתם, כי הוא היה "מנוע כניסה" לישראל בשל עבר לא קיים שמערכת הביטחון לא יודעת להסביר בדיעבד. עוד ילד הלך (תסתכלו לו בעיניים בבקשה) ומי בכלל היה שומע עליו אלמלא נקבע תקדים: בעקבות מותו הגיש ארגון "רופאים לזכויות אדם" תלונה פלילית נגד הממונה הנכבדת - "בעבודה הזאת היא אלוהים" - דליה בסה, בעוון גרימת מוות ברשלנות.

בסה מכחישה שהתנהגה בגסות כפי שנטען, ושהתעלמה ממצבו הקריטי של הנער שהיה חייב להגיע למחלקת הטראומה בתוך דקות. אך העובדות הן שהוא עוכב במחסום יותר מחצי שעה עד שמת, בתוך אמבולנס של מד"א. ובסה היא האחראית למתן אישורי מעבר במקרים כאלה. אל תשלחי ידך אל הנער, בסה, ואל תעשי לו מאומה. אך "יעל" אשת חבר הקיני שלנו לא פועלת בחלל ריק, יש לה גיבוי ציבורי. לוּ היה הטקסט הזה מתפרסם באחד האתרים הגדולים, הייתי זוכה לתגובות נאצה רבות בסגנון אוהב ערבים ושיתפגרו שם, בעיה שלהם ואחריות שלהם.

האם אכן יש להטיל את הקלון הפלילי על מצחה של בסה? הרי היא רק פקידה שהפנימה היטב את דרישות המערכת. היא אמנם גרמה לכאורה באטימותה למותו של אדם צעיר על לא עוול בכפו, היא שותפה ביצירת משפחה שכולה, בצער בני אנוש, אך היא עשתה את דבריה באמונה שכך היא שומרת על ביטחון המדינה. האם הפרט (בסה במקרה זה) הנאבק לשרוד בצד שבו מרוחה החמאה חייב לשלם את הדין על כך שאימץ את מה שנדרש ממנו כדי לא להידחק לשוליים? יכול להיות שכן ויש לקוות שייקבע תקדים משפטי, אבל רוב הסיכויים הם שזה לא יקרה. דעת הקהל תמשיך לציית ברובה בעיוורון לדרישות הביטחון, ולגדף ולהשתיק את אלה שמעזים לערער על ההכרח בסדר הקיים.

פתחתי את הבלוג בתחושה שהר געש עומד להתפרץ ממני. והנה, אחרי הפוסט הראשון, כל מה שרציתי זה לשתוק. פתאום היה לי צורך לברר אם הטענות שלי מוצדקות, אם אכן השיטה כל כך מעוותת ואין ברירה אלא לצאת חזיתית נגדה. אקדים ואומר – אין לי עדיין תשובה מוחלטת.

מה שאני רואה בהפשטה הוא מיליוני בני אדם, בעלי כבוד עצמי, צרכים פיזיים וחלומות לממש, שנרמסים תחת המכונה הקפיטליסטית של השוק החופשי. כתבה מישהי "הפמיניזם מת, הקפיטליזם ניצח"; זכויות הנשים אינן מעניינות את השיטה. מעבר למיליון וחצי העניים שחיים בהשפלה - חברה אמרה היום שרובם אשמים במצבם - ישנם עוד כמה מיליוני עובדים שנגרסים תחת השגרה התובענית והאלימה. אותה חברה (רווקה), שהיטיבה לגלם את הדילמה - כעובדת ללא זכויות סוציאליות מלאות היא עדיין מרוצה - סיפרה שהיא מסתדרת היטב עם 5,000 שקלים בחודש. התחלתי לחוש רגשות אשם על התנהלותי האישית.

נכון הדבר שיש יחידי סגולה שמצליחים למשות את עצמם אל מעל פני המים המעופשים ולקבל אוויר צלול של רווחה. בשביל רוב השאר, אשמים במצבם או לא, זאת פשוט מלחמה יומיומית. הישראלי נולד להילחם. לא רק מול האויבים מחוץ כפי שהיה מקובל לחשוב עד לא מזמן, כי אם מול האויבים בבית – מעסיקיו הנצלנים בעיקר, אך גם הרשויות שלא מפספסות הזדמנות לקצור קופון (שערוריית דו"חות החניה בת"א היא דוגמא זוהרת לפשיטת עורו של האזרח, וגם יחס העירייה כלפי בעלי הפאבים בעיר, שנידונים להיות פושעים לשלם קנסות אסטרונומיים).

משהו בסיסי דפוק בשיטה. תהא זאת בכיינות או ביקורת מבוססת, מזה אי אפשר לחמוק. הרוב סובלים וזה לא יכול להיות מצב הדברים המתוקן. מתנחמים בכל זיז (כוכב נולד), משכנעים את עצמם שהם לא פראיירים, מגייסים רגשות לאומיים ופחדים קיומיים כדי להסביר לעצמם את הלחץ, אך בסופו של דבר נמצאים תמיד רגע לפני הקריסה.

מקרי הדקירה המתרבים והאלימות השרירותית המזוויעה נגד נשים מבוגרות שנשדדות, הם רק רצף אחד של רמזים להתפוררות החברתית. בני בלי בית סובבים ברחובות בחיפוש אחר הטרף הבא. איש מעולם לא דאג להם באמת ועתה הם במסע הנקמה החברתי. על חינוך לערכים הם לא שמעו, מקסימום משהו על הצביעות של אותם מטיפים, שבחייהם הפרטיים חוטאים בנהנתנות, שקר, גסות, שטחיות ועוד כהנה וכהנה פשעים. גם לפושעים יש שכל, והיגיון, ומניעים, וחושי הישרדות, והתניות. הם לא פועלים בחלל ריק.