מחשבות פוליטיות

החיבה העמוקה שאני מטפח לאחרונה לתחום ביקורת התקשורת, מביאה אותי לרכוש את "ידיעות אחרונות" פעם בכמה ימים, כדי לקבל תמונה על המתרחש בעיתון המשפיע במדינה. אלא שהעיון בעיתון מספק כל כך הרבה חומר לביקורת, שבד"כ אני מתעצבן, מתייאש ומוותר מראש.

כך, למשל, לפני שבוע וחצי, נפתח גיליון יום שישי בהילולת "איפה לומדים המשתמטים", והיכן מתגוררים יפי הבלורית והתואר. העליהום מבית מדרשו של ראש אכ"א התעלם לחלוטין מכך שרובם המוחלט של 50 התיכונים הפחות קרביים הם בתי ספר מקצועיים, וכאלה שלומדים בהם בני השכבות החלשות. האם הם חשים ניכור מהמדינה? האם יש סיבה אחרת להיעדרותם מיחידות קרביות? מה זה חשוב, העיקר שאפשר לפמפם עוד קצת פטריוטיזם חלול, להתרפק על "העמק", להיכנס בתל אביבים ולמכור עיתונים. 

באותו גיליון כתב העורך המשפטי בעז אוקון, ידידו של המו"ל מוזס, טור ביקורת חריף על המשטרה, בהמשך לפרשת השוטרים מנהריה. אוקון ציטט את השופט זיילר, שחשש בעקבות פרשת פריניאן מ"סיציליה" בישראל, והזכיר פעמיים את חיים רמון, בבחינת דרייפוס מודרני שהמשטרה תפרה לו תיק. העורך המשפטי שכח כנראה את העובדה שהמשנה לרה"מ הוא עבריין מין מורשע שהשופטים מתחו עליו ביקורת קשה בפסק הדין, וקבעו שעשה את המיוחס לו והוסיף שקרים והשמצות על פשעו הראשון. זה לא חשוב.

מכל הדברים שבעולם, ביום שאחרי התפוצצות פרשת השוטרים שפעלו כפושעים, היה חשוב לאוקון לעסוק בקצינה האמיצה מירי גולן, שטוטאה הצידה על ידי הפוליטיקאים על שום עצמאותה היתירה, והתעקשותה המוזרה להביא להרשעת פושעי צווארון לבן. היא הרי האשמה בפרעות נהריה. והמשיך ושנה מנהל בתי המשפט לשעבר על אוזלת ידה של המשטרה במאבק בפשיעה, מבלי להתייחס לצמצום המכוון בתקציביה - המביא למצוקת כוח אדם קשה - על ידי אותם פוליטיקאים בני דמותו של ראש הממשלה, שממשיך באותה מגמה ואף קיבל בשבוע שעבר מתנה מיוחנן דנינו השנוי במחלוקת, בדמות סגירת תיק בנק לאומי לאחר "חקירה" שערורייתית.

וסיים אוקון בתוכחה על התייחסותנו למשטרה: "אולי זה הסירוב להישיר מבט על מצבנו בכלל... הסיאוב מתפתח בכל מקום שבו קיימת חסינות מביקורת". חסינות מביקורת? זה נכון הרבה יותר ל"ידיעות אחרונות" מאשר למשטרה. אם יש מקום שבו קיים "סירוב להישיר מבט" אל המציאות, הרי הוא דווקא העיתון שבו הוא כותב, המסנן באדיקות את המציאות בדיוק באופן המתאים לפוליטיקאי המשת"פ, שניסה לסדר לבעל הבית מענק של עשרות מיליוני שקלים וכשל. על המשטרה דווקא מאוד אופייני לרדת. עם ידיעות אחרונות הרבה פחות כדאי לעיתונאים ולמבקרים האחרים להסתבך.

אבל לא רק על זה באתי לדבר. כתבה שהובאה ביום ראשון השבוע במוסף הכלכלה של ידיעות – ומשום מה לא הוזכרה בכותרת הראשית - מספרת על חוקרי מס הכנסה ומע"מ, שעבריינים איימו על חייהם ועל חיי בני משפחותיהם בגלל חקירות נגדם. "אנחנו יודעים איפה הבן שלך לומד ולאיזה גן הולכת הבת שלך", צוטטו המאיימים. המשטרה הצמידה לחוקרים שומרי ראש, וכך אבדו לשירות הציבור עוד כמה שוטרים חיוניים למאבק בפשע. במהלך קריאת הידיעה חלפה במוחי המחשבה המופרעת שמי יודע, אולי אחד המאיימים על חוקרי המסים הוא העבריין ריקו שירזי, שישב בעבר בכלא על סיוע לרצח. מדוע דווקא שירזי? בגלל התקשורת כמובן.

לפני כמה ימים זכה בנו של שירזי בזמן מסך יקר במיוחד בפריים טיים בשני ערוצי הטלוויזיה הגדולים, כאילו היה איזה איש ציבור חשוב, שחייב להודיע לאומה שעושים לו עוול. לא קראתי את העיתונים המודפסים ביום שאחרי, אבל אפשר לנחש שגם שם הוא זכה למקום נכבד כיאה לדמות במעמדו, בדומה לדרור אלפרון לפניו. וכל זאת על מה ולמה? משום שהשתחרר יומיים קודם לכן למעצר בית לאחר חודש בבית המעצר בחשד למעורבות ברצח, עניין שלכל הדעות מצריך את התקשורת לעלות אליו לרגל, אל שפת הבריכה הפרטית. מלבד הטיפוח המתועב מוסרית של פושעים וספק פושעים לכדי "סלבס", שוב הלך ערוץ 10 על האדרה עצמית מיותרת ושקרית, ולפחות על פי גרסת האינטרנט שלו, טען שמדובר ב"ראיון ראשון" עם שירזי הבן. ערוץ 2 חטא אמנם בעצם סיקור מסיבת העיתונאים המביכה, אך הביא לפחות גילוי נאות באזכור ההזמנה הגורפת של התקשורת לאירוע המתוזמר.

כך נעים התקשורת ובני בריתה בהנהגה ובעולם הפשע במעגלים: הפוליטיקאים חונקים את המשטרה ולא מאפשרים לה להילחם באפקטיביות בפשע, בעוד שמהצד השני פועלת התקשורת להאדרת שמם של הפושעים, ומאפשרת להם לצבור עוד ועוד כוח, עושר ותמיכה ציבורית (ראו את התמיכה ברוזנשטיין בתגובות). יש הרבה מקום לביקורת על המשטרה, אך במצבה התקציבי הקשה לא היא שקובעת את טיב השמירה על שלטון החוק, ועושה רושם שלתקשורת הצהובה ולפוליטיקאים - כפי שהסביר אמיר אורן - נוח מאוד עם עלייתם של הפושעים. איום על חיי בני משפחותיהם של פקידי מדינה? אה, לא כזה חשוב, עמוד שני במוסף הכלכלה; העיקר שבשער תהיה תמונה גדולה של העבריין הסלב התורן.

יכול להיות שבשנה הבאה העיתונאים ייתנו לשירזי עוד יותר כבוד משהם נותנים לו היום, כי אם "פרזנטור" של בנק הופך למנחה מהדורת חדשות מרכזית, מדוע שעבריין מורשע לא יהיה בעלים של כלי תקשורת גדול? את החוק הרי אין בעיה לעקוף - שמו לא חייב להיות חתום על המסמכים. מה יעשו אז עורכי החדשות הבכירים? יש סיכוי לא קטן שהם ימשיכו לתת יד לקידום מעמד העבריינים, ובמקביל ימשיכו לדווח בפליאה מעושה ובפנים חמורות סבר על השתוללות הפשיעה.

ביום שבו שירזי יהיה הבעלים דה-פקטו של כלי תקשורת גדול, יהיו מי שישיטו עבורו את הספינה, תחת איצטלה של יחסיות הערכים ופוסט מודרניזם, בדרך אל עבר רפובליקת הבננות שנראה שאנו כה מייחלים לה. אוקון ודאי יישב אז למול המחשב וינפיק מאמר פרשנות נגד אוזלת ידה של המשטרה במניעת השתלטויות כאלה, הפעם בכיכובו של משה מזרחי. אחר כך הוא ייצא מחדר העבודה, ויתארגן לקראת ארוחת הערב הדשנה שקבע עם חבריו הטובים נוני, אהוד וחיים דרייפוס.

כתבה של העיתונאי אמיר אורן שפורסמה ב"הארץ" בפברואר 2006 (הפרסום כאן מלא משום שאין לי לינק לכתבה ברשת)

פוליטיקאים אוהבים פודלים

כישלון המאבק בעבריינות אינו מקרי. מקבלי ההחלטות מעדיפים משטרה חלשה שניתן לשלוט בה

מירי דלוגין, חיילת קטנה ונמרצת משכונה דתית בנתניה, הוצבה בסוף שנות ה-60 לשירות בבסיס איסוף של חיל המודיעין בנגב, לא הרחק מאורים ומאופקים, הרחק מאוד מהבית ומהעולם. דלוגין, בת יחידה בין סמלי המודיעין וקציניו, לא מיצתה את חקרנותה בתפקידה הצבאי. בזמנה הפנוי התקבלה לאוניברסיטת באר שבע, בתקופת הבראשית שלה, לפני מותו של דוד בן-גוריון, ולמדה היסטוריה ותיאולוגיה נוצרית. אביה האדוק באמונתו חישב להתעלף כשהביאה הביתה, בין חומרי הלימודים, את הברית החדשה. לאחר השחרור מצה"ל זנחה את הדרום ואת לימודי הנצרות ועברה למשפטים, אך לא נפטרה מביטויים הלקוחים מהתחום: "אני לא כבולה לתפקיד הזה בחתונה קתולית", אמרה באחרונה, והיא כבר עו"ד מירי גולן, תת-ניצב, מפקדת היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), שאספה את הראיות שהביאו להפללת עמרי שרון; וגם, בדיון פנימי על ההתפתחויות בחקירת תיק אריאל שרון, ערב אשפוזו: "אני לא ישו הנוצרי".

אם יוכח שלאנס ארמסטרונג נטל חומרים אסורים, לא יועילו לו גם ניצחונותיו הכשרים; הצלחתו הושגה בתנאים של אי-שוויון מבחינת המתחרים האחרים. עונש המאסר שהטילה השופטת עדנה בקנשטיין על עמרי שרון, שהורשע לפי הודאתו, ממחיש שניצחון אביו על אהוד אולמרט ומאיר שטרית בבחירות לראשות הליכוד ב-99' הושג בתנאים כאלה. זו היתה הפיכה פלילית, שאינה נופלת בחומרתה למשטר הדמוקרטי מהפיכה צבאית. שרון זכה בראשות הממשלה בכחש כפול - בעבירות הבחירות (לא שלו, כמובן, הוא היה רק קורבן משוטה, העבריינים היו עמרי ואחרים) ובמצע מדיני שולל נסיגה. בעזרת היועץ המשפטי מני מזוז, קודמו אליקים רובינשטיין, פרקליטות במחוז המרכז - שליוו את החקירה במובן של לוויה, לא מעקב - ושר המשפטים לשעבר טומי לפיד, הרגיל שרון את הציבור למופע מרהיב של אחיזת עיניים: חשוד עם זכויות וראש ממשלה בלי חובות.

לא פשטו על הבית המשותף לו, לעמרי ולגלעד. הניחו להם ולפרקליט המשותף לשרון ולקזינו של מרטין שלאף, דב ויסגלס, להיפגש באירופה ובאמריקה עם חשודים אחרים בתיק, הנזהרים מלבוא ארצה. ציינו, כמקובל, שהם חפים מפשע עד שתוכח אשמתם, ועשו הכל כדי לזלזל בהוכחות ולהלעיג על מי שחקרו ללא משוא פנים. לא מתאמצים לאסוף ראיות, אין ראיות להגשת כתב אישום, הכל בסדר, מה שרצינו להוכיח, ויש תמורה לסגירה. זילזלת - תוגמלת; האשמת - לא קודמת.

הרשעת נעמי בלומנטל ועונשו של עמרי שרון מסמנים תנועה של המטוטלת, בחזרה מהקוטב הסלחני, המתחנף לשררה, אל אסכולת עדנה ארבל ומשה מזרחי, שכללה גם את מירי גולן. אבל התנועה אינה מובהקת: בפרקליטות מחוז המרכז טרם נחרץ גורלה של פרשת קשרי משפחת שרון עם "הכשרת היישוב" (המשטרה, שפעלה באטיות ובלי חשק, לא מצאה ראיות חד-משמעיות), והשר לביטחון הפנים, גדעון עזרא והמפכ"ל, משה קראדי הודיעו שלאחר הבחירות יתמנה לראש אגף החקירות והמודיעין ניצב יוחנן דנינו, ראש המטה המבצעי של עזרא.

לא לעשות גלים

דנינו הוא היפוכה של גולן. הוא צעיר הניצבים - רק קראדי צעיר ממנו - וזמנו בידו להיות בשנים הבאות גם ראש אח"ם (אגף החקירות והמודיעין), גם מפקד מחוז ולבסוף גם מפכ"ל. בתריסר שנים, בלי לפקד על תחנה ואף לא על מרחב, היה מרב-פקד לניצב, ושלא כמקובל הסתפק בתפקיד יחיד בדרגת סגן-ניצב, ניצב-משנה ותת-ניצב. אין חולקים על כישרונותיו, שגדולות מהם רק שאיפותיו. כרמ"ט המבצעי של גדעון עזרא, וכמי שנוכח בדיוני הממשלה והקבינט, דנינו רכש מעמד קרוב לזה של האלופים המכהנים כמזכירים הצבאיים של ראש הממשלה. כראש אח"ם, ירצה ואולי גם יצליח לשדרג את מקומה של המשטרה בקהילת המודיעין: יהיה לו מקום בוועדת ראשי השירותים (ור"ש).

דנינו שילם בעיניים פקוחות, אם גם לא בשמחה, את מחיר המוניטין שלו כחביב הפוליטיקאים, אבל הוא מתמרמר כשמעמיסים על גבו גם את אי-קידומה של גולן. המשטרה, כמו כל מערכת, אינה חפה מפוליטיקה פנימית. המפכ"ל לשעבר אסף חפץ שלף את משה מזרחי ממכללת "נעורים" ליאחב"ל, היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובינלאומית, וייעד אותו לראשות אגף החקירות. חפץ הסתייג מגולן: היא נראתה לו קרובה מדי לסגנו ויריבו, ניצב גבי לסט. מתחרה אחר של חפץ, יהודה וילק, שחזר למשטרה כיורשו, מינה את גולן לראש יאח"ה במארס 1998, לפני שמונה שנים ארוכות. לצד ההערכה המקצועית, על גולן נמתחת גם ביקורת. טוענים כלפיה שהיא מנהלת ריכוזית מדי. היא כבר עייפה, מוסיפים מי שעשו הכל כדי להתיש אותה.

בהכריזה שאין בה סלחנות נוצרית הנדרשת להושטת הלחי השנייה, כיוונה גולן גם להתעללות הנמשכת בה מצד עושי דברו של שרון ובראשם צחי הנגבי וגדעון עזרא. היא בת 55, עומדת מכבר בתור לקידום לדרגת ניצב, ומאז שהתברר לפוליטיקאים שהיא עושה עבודתה נאמנה - לא להם, אלא לחובת התפקיד - הם השאירו אותה תקועה בתור וטורחים להקפיץ למעלה את משתפי הפעולה עם השלטון.

בניגוד לאמונה הרווחת, שיסודה בתנאי הקבלה למשטרה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל (השכלה עממית), שוטרים הם אנשים פיקחים המבינים דבר מתוך דבר. הבטחות מפורשות של הנגבי ושל המפכ"ל הקודם שלמה אהרונישקי למנות את גולן לתפקיד של ניצב לא קוימו, לא בידיהם, בעת שנשאו במשרותיהם עד לקיץ 2004, ולא בידי עזרא וקראדי. הנגבי ועזרא התחנפו, איש-איש בתורו, לפעילי מפלגתם בהתגוללות על מערכת אכיפת החוק, הנגבי בדברו על "קו 300" במשטרה ובפרקליטות, עזרא בהדחת ניצב מזרחי מראשות אגף החקירות. האיתות היה נקלט במשטרה גם אילו הועבר בקריצה מיתממת, מתוחכמת, אבל להיטות-היתר של הנגבי ועזרא לקבל ליטוף אבהי משרון ותשואות ממרכז הליכוד, לפני ששלושתם הלכו לקדימה, חשפה יצריות המזיקה לעצמה.

היחס לגולן התפרש כנקמנות לשמה. מי שהעזה לעשות גלים נידונה, כעונש, להיקשר למזח ולפשוט על האונייה צים-אסיה, מנגחת הספינה היפאנית. שרון ושריו היו משיגים יותר אילו, בתיאום עם קראדי, מצאו לגולן משרת ניצב - מזרחי התנדב לוותר למענה על תפקידו החדש, השולי, כראש אגף קהילה ומשטרה - ואיישו את העמדה הפנויה ביאח"ה בחוקר סביל מהסוג החביב עליהם, סוגר תיקי פוליטיקאים. בחוכמתם כי רבה גזרו הנגבי ועזרא על גולן להתמיד ביאח"ה ולהציל את תיק שרון מסגירה. היא, והצוות העיקש שבראשות נחום לוי, המתייבש תריסר שנים בדרגת סגן-ניצב, המשיכו לחפור ולחתור ולחקור בפרשה שכבר שומשה ושובשה מכל צדדיה, במעשה ובמחדל.

ערב אביבי אחד, במארס 2004, בא אהרונישקי למשרדי היאחב"ל בפתח תקוה, מושבו של תת-ניצב יוחנן דנינו, לשיחה עם דנינו ועם מזרחי, מפקדו של דנינו ומי שאייש את תפקידו ביאחב"ל עד 2000. מחדר סמוך טילפן אהרונישקי לתת-ניצב אורי בר-לב ובישר לו כי השיג מהנגבי אישור לקידום שני תת-ניצבים לדרגת ניצב: בר-לב וגולן. לבר-לב נתפר תפקיד ארעי של נציג המשטרה במועצה לביטחון לאומי, עד שהיה לראש אגף המודיעין ובמהרה למפקד מחוז הדרום. ההבטחה לגולן הופרה. ספירת מלאי, שנתיים לאחר אותו ערב בפתח תקוה: מזרחי עף, דנינו צף, גולן מתחת למגף.

שוטרים שעיניהם בראשם

למשפחת גולן אין כלב. מירי השתוקקה לכלב אבל בעלה הציב את ברירת המחץ "הוא או אני", וניצח. על כן לא לה להתערב בסוגיה, איזה כלב מסוכן יותר לאדונו ועלול לנשוך את היד המאכילה אותו. ממשלת ישראל מאמינה שכלב שבע נושך יותר. לדעת הפוליטיקאים, ככל שירעיבו את המשטרה וידרשו ממנה להסתפק בפירורים, כך יסתפקו השוטרים ביבבות חרישיות ובמבע נוגה.

קריאות הקרב של הממשלה נגד הפשע, מעת לעת, הן בדיחות שקופות ומגושמות. כישלונה הנמשך של המשטרה במאבקה בעבריינות אינו מקרי. הוא נובע ממדיניות מכוונת, לסרס את המשטרה ואז לרטון שהיא סובלת מבעיות פוריות. הפוליטיקאים רוצים משטרה חלשה. משטרה חזקה מאיימת עליהם; ירצו בה רק אם יתעורר חשש למהפכה חברתית אלימה. משטרה חזקה עלולה לצאת משליטה: ישסו אותה בגנבי אופניים, או (כמו בתקופת וילק, ידידן של חברות הביטוח) בגנבי מכוניות, והיא תיקח את החוק לידיה ותתפוס גם את מי שגונבים את המדינה. המשטרה אינה של האזרח - היא של השלטון, וכדי שתבין זאת, צריך לדכא אותה בדרגים הנמוכים ולתגמל אותה בדרגים הגבוהים. כך יפנימו שוטרים את תקנון ההתנהגות במערכת וילמדו כיצד כדאי להם לפעול.

רק פעם אחת, בחסות היועץ המשפטי אהרן ברק, הלכו אוכפי החוק עד הסוף. הניתוח הצליח והממשלה נפלה. על טעות זו לא חזרו הפוליטיקאים. מי שהעז למרוד בכללי המשחק, מהמפכ"ל שהגיע מצה"ל הרצל שפיר דרך היועץ המשפטי יצחק זמיר ועד לפרקליטת המדינה ארבל ומזרחי, הוצא מהמועדון. למפכ"ל פורש, מבין עניין, המתינה שגרירות באוסטריה, ברזיל, מקסיקו, קניה או הונגריה, ולחלופין - חברת החשמל. מאז 1990, כאשר ועדת צבי זמיר לבדיקת מהומות הר הבית העניקה למשטרה ניצב נוסף, ראש המטה המבצעי, מצאו שרי המשטרה עוד דרך לקדם שוטרים שעיניהם בראשם. אם זכה השר, התברך בראש מטה היודע לספק לו גם חומרים שהדרג הפוליטי אינו אמור לדעת, על התנהלות חקירות. הרמ"ט הוא בן זוגו הקבוע של המפכ"ל, והם דואגים זה לזה.

השוטרים מתבוננים סביבם ורואים את הפיקוד הבכיר ואת הפוליטיקאים מתרועעים עם עבריינים מורשעים ועם חשודים השואפים למעין-חסינות בדמות בולטות ציבורית. הזמנים והאנשים השתנו: בעשור שעבר, אצל מזרחי, פיצחה היאחב"ל את תיק גרגורי לרנר, פענוח בנסיבות קשות לחוקרים ברוסיה. ניצבים במשטרה, מפקדי מחוזות, נרתעו מהחזקת לרנר במעצר; לילה אחד, בתום דיונים ממושכים בבית המשפט, נכנס מזרחי למשרדו ונדהם לגלות את חפציו של לרנר מוטלים בו, לאחר שפונו מבית המעצר של אחד ממחוזות המשטרה. למרות תלונותיו של ארקדי גיידמק, הלקוח העכשווי של היאחב"ל, היחס כלפיו היה רך בהרבה ואיפשר לו לרכוש ידידים והשפעה.

במרחב שבין ארקדי לקראדי נותרו פרומים קצוות רבים בחקירות קודמות. ביניהם, למשל, הקשר שבין גנבי החול בדרום לבין עובדים, ואולי לא רק עובדים, בחוות שקמים של משפחת שרון. בפרשת פריניאן יש מחלוקת על עובדות ופרשנותן, אבל אין הסבר למחדלי המשטרה בזמן המיקוח על העונש שייגזר על הרוצח צחי בן-אור. במקום להפעיל מערך שלם של "פיקוח" - מעקב וציתות - על כל החשודים, המתינו בעצלתיים להבשלת המגעים עם בן-אור; לא היה פיקוח בעת מיקוח.

תסמונת לינדנשטראוס

סיבה מרכזית לליקויים במיצוי התיקים היתה ההפרדה בין החקירות למודיעין. בדרג המטה הארצי זו היתה הפרדה חולפת, בת כתשע שנים, שנועדה במקורה לסדר תפקיד של ניצב לקצין אבי כהן. לפני שנה הוקם מחדש אגף מאוחד לחקירות ולמודיעין, אח"ם, בראשות דוד (דודי) כהן. במשתמע, ובחלקית גם במפורש, נרקחה עסקה במרובע - עזרא-קראדי-כהן-דנינו. מינוי מיידי של דנינו, שהנגבי בחר לראש מטהו ועזרא רצה לקדם, היה מעורר תסיסה. כהן, שנזקק לפיקוד על מחוז כדי להתמודד על כהונת המפכ"ל הבא, ויתר על המחוז הדרומי תמורת הבטחה שלאחר שנה יקבל מחוז אחר - מרכז. קראדי הוא אשף המשחק הכפול. אין טוב ממנו להסביר מה פסול במהלכים שהוא נרתם לבצע, בהרכינו ראש לפני עובדות החיים; ואולי יש לו תשובות שונות לקהלים שונים. הוא מיטיב לנמק מדוע חשוב שראש אח"ם יגיע לתפקידו לאחר מינוי על תחנה, מרחב או מחוז, וגם מדוע את הנעשה אין להשיב ומותר להעניק את הפרס למי שבעיני השוטרים לא טרח לקנות כרטיס להגרלה.

ראש אח"ם הוא תפקיד-מפתח במערכת אכיפת החוק. הוא מנחה את מפקדי היחידות ויכול לקבוע מי מהם יטפל, או לא כל כך יטפל, באיזה תיק. ראוי שהליך המינוי לראשות אח"ם יהיה דומה לזה של פרקליט המדינה, המנחה אותו - ועדה בראשות שופט בדימוס בבית המשפט העליון. קציני משטרה אינם פסולים לתפקיד, אך מוטב למנות מי שמיטיב להכיר את המערכת המשטרתית אבל אינו חי בה ואינו מתפרנס ממנה.

החציצה בין המודיעין - המאפשר למנוע פשעים ולא רק להמתין עד שיבוצעו - לבין החקירות מפריעה לתפקוד היחידות המרכזיות (ימ"ר) במחוזות. ניעור קורי העכביש ממבנה זה, לצד הקמת זרוע לשיטור שתרכז את הסיור והמבצעים, ייעל את הטיפול בעבריינות. מהעולם התחתון למעמד העליון: ראש אח"ם צריך להיות מפקדה של בולשת ארצית שתאחד את יאח"ה ויאחב"ל. העוצמה שתהיה בידי בולשת כזאת ומפקדה, מעין מקבילים פליליים-אזרחיים של השב"כ, תצדיק גם בקרה חיצונית הדוקה, אך לא פוליטית, של הפרקליטות, השר והכנסת.

המיזוג חיוני, מפני שמידע רב הנמצא להלכה בידי המשטרה חבוי על מדפי היחידות השונות, במידור הדדי או סתם באי-סדר עתיק יומין. התיקים נערמים רבדים-רבדים, עד שכדי לפענח פרשייה נחוץ למשטרה לעתים ארכיאולוג ולא קרימינולוג. נתקלים באקראי ובאיחור במידע רב-ערך, שכמוהו כהבדל שבין סגירת תיק לבין כתב אישום או בין זיכוי לבין הרשעה. רק עכשיו, באיחור של שנים, עומדת המשטרה להצטייד במערכת "פלא" - "פלילי-אדם" - שפיתח צוות של אגף החקירות ושל מינהל הטכנולוגיות בראשות סגן-ניצב מוכשר, עמוס בר. "פלא", מעין גוגל-משטרה, מתואר כתיק חקירה וירטואלי, שלתוכו מוזנים כל נתוני המודיעין, תמלילי החקירות וקישורי השמות לתיקים קודמים. הוא לא יסגור את הפער הטכנולוגי עם העבריינים, שאינם סובלים ממצוקת תקציב, אבל יאפשר למצות את מה שיש בידי המשטרה ושמציאותו לא היתה תמיד ידועה עד כה.

מבקרי קראדי בצמרת המשטרה מתפעלים מכושר התמרון שלו בתוך הארגון ובמסדרונות השלטון. הם גם מוכנים להעניק לו ציון גבוה על איתור כיווני השינוי המתחייב והנכונות להתחיל לפעול ליישומו. הוא שבוי, אומרים לגנותו, בידי אולמרט - קודם שרון - ועזרא. רק אם לאחר הבחירות יתמקם במשרד לביטחון הפנים שר חדש, הגון ורציני בנחישותו להעלות את המשטרה מהתחתית ולחזק אותה, עשוי קראדי - במחצית השנייה של תקופת כהונתו - להתגלות ככוח חיובי; ואם יאשרר השר החדש את מינוי דנינו לראש אח"ם, אף שבסמכותו לבטל את המינוי ולכפות מועמד משלו, אולי תאובחן אצל דנינו תסמונת לינדנשטראוס, על שם מבקר המדינה שמצא מסילות ללב הפוליטיקאים כדי להתמנות, אך מרגע שהתמקם בתפקידו חתר להפגין עצמאות מהם.

בבוקר שבערבו אושפז שרון בשנית, בעוד גולן נוסעת ללבן בעיות מקצועיות במפגש עם פרקליטות המדינה בבית ההארחה במעלה החמישה, היה קראדי בדרכו לדיון אצל שרון בסוגיית כפר הגבול הלבנוני, רג'ר. במשרדי הניצבים תלויה תמונתו של בכיר החשודים, שרון, בחתימתו, "בברכה חמה". לא חמה מדי, בעצם פושרת; שיעשו את עבודתם, אבל לא נגד כל החשודים.

• משטרה קטנה וענייה - גיל בן נון (נענע, נובמבר 2006)

כל ההסברים היפים והפורמליסטיים לסיום תפקידו של ירון זליכה, לא יצליחו להסתיר את ההסבר האמיתי – בשביל הצמרת הפוליטית החשב הכללי עם השטויות של המלחמה בשחיתות הוא קוץ בעין. הוא ממש חותר תחת כל מה שהם מאמינים ומתמחים בו. מאיפה בא החצוף הזה עם האתיקה המופרכת שלו, הם שואלים איש את רעהו בזעם קדוש. (מאמר חריף של זליכה מהיום נגד נחום ברנע מצורף למטה)

היועץ מזוז סמך את ידיו בשקט על סיום העבודה, ועתה רק המבקר ובית המשפט העליון נותרו לזליכה למגן. האישור של מזוז הגיוני לכאורה, על רקע סיום החוזה, הנוהג בשירות הציבורי, ולנוכח מערכת היחסים העכורה של החשב עם עמיתיו. מזוז פועל בגבולות החוק, אלא שהחוק לא נותן פתרון למצבנו היום - הוא לא אומר מה יש לעשות עם פקיד יוצא דופן כזליכה בתרומה לשקיפות, למינהל תקין ולביעור השחיתות, בימים שבהם שלטון החוק מותקף מכל עבר הן בהתבטאויות והן במעשים, בעת שבה הכאוס שולט, מכרזים רבים נתפרים על פי מידותיו של מאן דהוא, ויד רוחצת יד על בסיס קבוע.

האינטרס הציבורי, בניגוד לחוק, מחפש סעד דחוף. הנה, בלבה של תקופה סוערת וקריטית בתחום השחיתות וניקיון השירות הציבורי, קם אדם שהוכיח במעשים שהוא מסוגל לשים את האצבע על נקודות ממשק ולשנות דברים מהותיים. מתן הזכויות ליותר ויותר עובדי הקבלן בחברות שמעסיקה הממשלה נזקף קודם כל לזכות זליכה, שהשתמש בכוחו להיטיב. כך גם חשיפת פרשת אולמרט-בנק לאומי. קשה לי לפרגן לביבי נתניהו, אבל התפעלתי כששמעתי אותו לפני כשנה וחצי בכנס התנועה לאיכות השלטון, מתאר את השינוי וההתייעלות במכרזים הממשלתיים, את המאבק בקומבינות ואת החיסכון הכספי הניכר. זאת עבודה של זליכה, שראוי להערכה על כך, למרות ההסתייגות הגדולה מהשמרנות הכלכלית שהוא חלק ממנה.

אם המבקר לא יושיע את זליכה, ייאלץ בג"ץ להכריע בעתירות המוכנות זה כבר. בעבר פסק העליון שמשרת החשב הכללי לא קצובה בזמן, אך עמידה לצד זליכה תעורר את אולמרט, פרידמן ושות' למלחמת עולם לערעור מעמדו של בית המשפט. בסיוע עיתונאים שכבר תפסו צד נגד זליכה, מסע התעמולה נגד בית המשפט העליון עלול אפילו להצליח במידה רבה. השופטים, כתמיד, נמצאים במלכוד שטומן בחובו סיכונים רבים.

אם בכל זאת יילך בג"ץ עם קביעתו הקודמת, ויתחשב בנסיבות המיוחדות והמסוכנות שעל הרקע שלהן מנסים אולמרט ובראון להיפטר מזליכה, תהיה זאת אמירה חזקה: למרות ההפחדות, בית המשפט העליון לא נרתע מהגנה נחרצת על הדמוקרטיה והמינהל הציבורי התקין. זאת עשויה להיות שעתו היפה של בית המשפט ביחסיו עם הציבור, משום שמתקיים כאן שיתוף אינטרס בולט: הציבור, שמתנגד למושחתים ומאוד תומך בזליכה, עשוי להבין סופסוף שבמקרים רבים בית המשפט הוא המגן האחרון, ושלכן אסור לשלול ממנו את הסמכויות. מה שעומד על הפרק הפעם, הוא מה שמכנה זליכה "טרור" - שחיתות ש"הולכת ומתקרבת לחומרה של העול הביטחוני" - והציבור מבין את זה ומזדהה.

מה עובר בראש של מזוז?

אישורו בשתיקה - באמצעות ערן שנדר - של היועץ לפיטורי זליכה התקבל בטבעיות. אם אני צריך לנחש מה עובר במוחו של מזוז, נראה לי שזה חוסר שביעות רצון מהליכתו המתוכננת של החשב הלוחם בשחיתות, יחד עם הבנה שזאת לא יכולה להיות המלחמה שלו. לא היום, לא במעמדו שהתערער אחרי פרשת קצב, לא לפני שיקבל החלטות קשות שעלולות לחרוץ לשבט את גורלם הפוליטי ואולי הפלילי של מנהיגי המדינה. לאור התגייסות ח"כים, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה בכנסת, מבקר המדינה, ואחרים, אולי טוב שכך נוהג היועץ. השמירה על מעמד שיקל עליו לקבל החלטות קשות בעתיד חשובה. עליו להתרחק מסכסוכים עם הממשלה, כי אז יעשו לו כמעשה זליכה, וינסו לערער את האמון בו בקרב הציבור. אנחנו כבר יודעים שתמיד יש מספיק עיתונאים סומים (במקרה הטוב) שנגררים לכך.

• ירון זליכה נגד נחום ברנע

• הערכות - החוק לצדו של זליכה

• שנדר לא מתערב

• עבודה של זליכה

• אהוד אשרי: זליכה צריך ללכת

"אתיקה" מחפשת כבר שנים ארוכות הורים חוקיים בקרב נבחרי הציבור, אך לשווא, ו"נורמה ציבורית" מוצאת את עצמה מחופשת לעתים קרובות מדי ל"חטוף כפי יכולתך". אצל לא מעט אזרחים ומנהיגים, גם מצוות שבין אדם לחברו הן רק זיכרון רחוק. כאשר נוי עמית מת"א או סיוון כהן מבאר שבע פוגעים בסביבתם הקרובה, הנזק מוגבל (ועדיין כואב). כאשר ח"כ, שר, פקיד בכיר ואולי אפילו ראש ממשלה, מתנהג בצורה חסרת בושה ואגואיסטית, זה פוגע בהרבה יותר אנשים. אבל התרגלנו, אנחנו חווים כל יום את הכישלון בשכנוע המנהיגים לשפר את הנורמות. חלקם אף הצליחו ליצור לעצמם עולם, שבו כל עוד לא הורשעת בפלילים, מוכשרים לך כל השרצים והנבלות.

גם "זכויות האדם" נפלו קורבן ב-40 שנות הכיבוש להתפוררות מושגית (לצד התקדמות בחקיקה). זכויות אדם הן מזמן לא דבר קדוש, סלע קיומנו הדמוקרטי. הן יותר עניין ליפי נפש. הכנסת ויתרה בלא מעט מקרים על תפקידה כמרסנת הממשלה וכמגנת זכויות האזרחים, ואישרה חוקים פוגעניים ובלתי דמוקרטיים כמו חוק האזרחות, הפוגע בפלסטינים הישראלים, וחוק טל המקנה זכויות יתר לחרדים. זכויותיהם של עניים, מוגבלים, בני מעמד הביניים, עולים לא יהודים שאינם זכאים להקים משפחה בישראל, ואחרים, נרמסות באישרורים חוזרים ונשנים של הכנסת. ממנה לא באה עד כה הישועה.

במקביל, הידרדר השיח בישראל לקטנוניות ומקארתיזם כמעט, ומי שלא מתיישר עם הקו - או מי שלאיזה טיפש נראה שהוא לא מתיישר עם הקו - משלם מחיר. חלק מהשמות המוכרים הם הבמאי אייל סיוון, טלי פחימה, עברי לידר, ועכשיו גם הבמאי עמוס גיתאי, שהמשנה ליו"ר רשות השידור ביטלה עסקה איתו בטענה שאיננו פטריוט מספיק (מי שמך, עו"ד דורית ענבר?!). גיתאי, אגב  - ולא רק זה מה שמקנה לו זכויות - שירת בצבא, כמו גם ילדיו, צילם כאן את סרטיו ומבלה בישראל את רוב זמנו.

המעוז האחרון בפני המגמות המסוכנות הללו - שיותר מכל מצביעות על התפוררות המחשבה הדמוקרטית, הגוף היחיד שעושה מאמץ אמיתי לשמור על הדמוקרטיה תוך כדי גישור בין קבוצות האוכלוסיה השונות וללא הבדלים בין ימין ושמאל, הוא בית המשפט העליון, הנתון עתה למתקפה חריפה שלב לבה הוא ניסיון להפוך אותו לנשלט פוליטית. גוף נוסף שאינו נתון ישירות תחת שלטון הפוליטיקאים הוא "התקשורת", אבל הגוף הזה מגמגם חלק גדול מהזמן ולא הוביל עדיין את התיקון העמוק הנדרש. בטלוויזיה מתבלט ערוץ 10 בתחום המאבק על ניקיון השלטון. העבודה המעולה של ברוך קרא ורביב דרוקר, שני עיתונאים עם יושרה בשמיים, היא תעודת כבוד למקצוע העיתונות. אבל המערכת שבה הם עובדים עדיין לא מספיק אחראית.

הנה, בסיקורה את סיום חוזהו של ד"ר ירון זליכה, קריינה כתבת הכלכלה של חדשות 10 את הדברים הבלתי נתפסים הבאים: "ברור לגמרי שירון זליכה וחבריו לכנופיית שלטון החוק טרם אמרו את המילה האחרונה". על מי דיברה הכתבת הצעירה? נשיאת בית המשפט העליון היא חברת "כנופיה" ידועה ומוכרת, כך גם עמיתתה השופטת ארבל, ואיתן שופטים נוספים, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, התנועה לאיכות השלטון, ורבים אחרים, טובים וראויים, ששלטון החוק חשוב להם. חלק מהאנשים האלה מעזים לסבור שיש לשמור על כוחו של בית המשפט העליון, במיוחד לנוכח הידרדרות הדמוקרטיה וחולשת הכנסת. איך יכול עיתונאי אחראי לתת יד לתיוג כה מכוער שכל כולו ערעור האמון באנשים המופקדים, ולוּ רק פורמלית, על שמירת המסגרת החוקית ההכרחית לכל ציוויליזציה מתקדמת, שבתוכה גם התקשורת החופשית? הדיווח הזה של נועה קולפ הוא מופת לקהות חושים ולאובדן ההבחנה בין רע לטוב. מבחינת המערכת, מדובר במקרה הטוב ברשלנות.

• ביניש לא תקפה, היא הביעה התנגדות

• הודעה לציבור: "חדשות (בטלוויזיה) זו תוכנית בידור" 

נשיאת העליון אמרה אתמול בטקס השבעת שופטים, כי אסור לסגור את שערי בית המשפט העליון בפני עותרים בנושאים מנהליים וציבוריים, כפי שמציע שר המשפטים פרידמן. אלה הדברים:

"השופט יוכל למלא את תפקידו כמגן זכויות האדם רק אם כל אדם יוכל לבוא בשעריו של בית המשפט. רק אם תבוא בפניו מצוקתו של הנפגע היחיד או מצוקתו של הנמנה עם השכבות החלשות בחברה. הכוונה לצמצם את סמכויות בית המשפט הגבוה לצדק ולמנוע ממנו לפסוק בכל אלה היא פגיעה ישירה באופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל; פגיעה בדמוקרטיה המהותית שנבנתה כאן, ועליה גאוות המדינה... בית המשפט העליון יוכל להמשיך למלא את חובתו השיפוטית רק אם דלתותיו יהיו פתוחות לרווחה, רק אם לא יינעלו שעריו בפני מעשה של אי חוקיות שהונח לפתחו, ואין זה משנה מה זהות הפונה אלא מה טיבו של העניין".

בכותרת המשנה של הדיווח על הדברים ב"הארץ" נכתב כי ביניש "תקפה", ניסוח שלקוח מפתיח הכתבה, ואני מתקשה להבין – למה להלהיט את הרוחות? למה לייחס לנשיאת העליון תוקפנות שאיננה קיימת? האם כך יחוזק אמון הציבור במערכת המשפט? טוב היו עושים הכתב והעורך אם היו מנסחים את הדברים בטון הנכון: לנשיאת בית המשפט העליון יש הסתייגות מהותית ממהלכי שר המשפטים. היא אף סבורה שהם מאיימים על הדמוקרטיה הישראלית. היא הביעה את דבריה במילים חדות וברורות. היא ניסתה לשכנע, לא תקפה.

העיתונאי יאיר שלג עוסק בכתבותיו ב"הארץ" ביהדות ובציונות הדתית, ובמקביל לעבודתו הוא גם חוקר במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. הפרסום האחרון שלו עוסק בהתנתקות ובלקחים ממנה לקראת הפינוי העתידי ביהודה ושומרון. אני מצרף כאן את הסיכום הקצרצר, שגם אם יש בו סעיפים שאני לא מסכים עליהם (חיזוק הצד היהודי של המדינה, למשל), הוא מעניין. באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה ניתן לקרוא את כל המחקר, וההורדה מהירה ופשוטה, אך דורשת הרשמה.

המחקר המלא

• המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן, פרק סיכום.

פתחתי את הבלוג בתחושה שהר געש עומד להתפרץ ממני. והנה, אחרי הפוסט הראשון, כל מה שרציתי זה לשתוק. פתאום היה לי צורך לברר אם הטענות שלי מוצדקות, אם אכן השיטה כל כך מעוותת ואין ברירה אלא לצאת חזיתית נגדה. אקדים ואומר – אין לי עדיין תשובה מוחלטת.

מה שאני רואה בהפשטה הוא מיליוני בני אדם, בעלי כבוד עצמי, צרכים פיזיים וחלומות לממש, שנרמסים תחת המכונה הקפיטליסטית של השוק החופשי. כתבה מישהי "הפמיניזם מת, הקפיטליזם ניצח"; זכויות הנשים אינן מעניינות את השיטה. מעבר למיליון וחצי העניים שחיים בהשפלה - חברה אמרה היום שרובם אשמים במצבם - ישנם עוד כמה מיליוני עובדים שנגרסים תחת השגרה התובענית והאלימה. אותה חברה (רווקה), שהיטיבה לגלם את הדילמה - כעובדת ללא זכויות סוציאליות מלאות היא עדיין מרוצה - סיפרה שהיא מסתדרת היטב עם 5,000 שקלים בחודש. התחלתי לחוש רגשות אשם על התנהלותי האישית.

נכון הדבר שיש יחידי סגולה שמצליחים למשות את עצמם אל מעל פני המים המעופשים ולקבל אוויר צלול של רווחה. בשביל רוב השאר, אשמים במצבם או לא, זאת פשוט מלחמה יומיומית. הישראלי נולד להילחם. לא רק מול האויבים מחוץ כפי שהיה מקובל לחשוב עד לא מזמן, כי אם מול האויבים בבית – מעסיקיו הנצלנים בעיקר, אך גם הרשויות שלא מפספסות הזדמנות לקצור קופון (שערוריית דו"חות החניה בת"א היא דוגמא זוהרת לפשיטת עורו של האזרח, וגם יחס העירייה כלפי בעלי הפאבים בעיר, שנידונים להיות פושעים לשלם קנסות אסטרונומיים).

משהו בסיסי דפוק בשיטה. תהא זאת בכיינות או ביקורת מבוססת, מזה אי אפשר לחמוק. הרוב סובלים וזה לא יכול להיות מצב הדברים המתוקן. מתנחמים בכל זיז (כוכב נולד), משכנעים את עצמם שהם לא פראיירים, מגייסים רגשות לאומיים ופחדים קיומיים כדי להסביר לעצמם את הלחץ, אך בסופו של דבר נמצאים תמיד רגע לפני הקריסה.

מקרי הדקירה המתרבים והאלימות השרירותית המזוויעה נגד נשים מבוגרות שנשדדות, הם רק רצף אחד של רמזים להתפוררות החברתית. בני בלי בית סובבים ברחובות בחיפוש אחר הטרף הבא. איש מעולם לא דאג להם באמת ועתה הם במסע הנקמה החברתי. על חינוך לערכים הם לא שמעו, מקסימום משהו על הצביעות של אותם מטיפים, שבחייהם הפרטיים חוטאים בנהנתנות, שקר, גסות, שטחיות ועוד כהנה וכהנה פשעים. גם לפושעים יש שכל, והיגיון, ומניעים, וחושי הישרדות, והתניות. הם לא פועלים בחלל ריק.