מחשבות פוליטיות

נתקלתי בדיווח הבא אצל קפיטן עופר בבלוג המצוין מִלָּה: מנכ"ל הכנסת נקם בעובדות המשכן, בהקפאת קידומים ושיפור תנאים לכל 2008. העונש הושת בגלל שרבות מהעובדות לא הגיעו ליום ש"כל כולו למענן", וכלל הרצאה וסדנאות להגנה עצמית בפני תוקפים. הרקע לאירוע המיוחד: יום האישה הבינ"ל.

המנהל בלשניקוב התרגז. למרות שהורה על נוכחות חובה, הגיעו למפגש רק כמה עשרות מתוך מאות העובדות. בתגובה הודיע: "כל אלה שעשו דין לעצמן היום, הוריתי לאגף משאבי אנוש לא להביא אלי שום טופס העלאה בדרגה בכל שנת 2008". כך הורגים יתוש במקלע כבד.

איך זה מתאפשר? מנהלים בכירים התרגלו להתייחס אל העובדים כאל כמעט אספסוף, נתינים שאפשר להתעמר בהם בשרירותיות, מתוך שגעונות גדלות, אינטרסים כלכליים, קטנוניות או סתם ניהול כושל. חוקי השוק החופשי הגיעו מסתבר גם לכנסת. מנהל המשכן הפך ל"מנכ"ל", והעובדים נתפסים כפיונים של ה"תאגיד", סוג של חיילים בטירונות. או אולי עובדי קבלן בפוטנציה.

הגישה הזאת מתיישבת היטב גם עם תוכנו של יום העיון. בלשניקוב אולי חשב שעובדותיו כל כך חסרות אונים, שיש לארגן להן בדחיפות סדנת הגנה עצמית מפני תוקפים. לא משהו להעשרת הרוח או בשביל הכיף, גם לא מידע שיאפשר להן לעמוד יותר על זכויותיהן כאזרחיות וכעובדות. אנחנו בספרטא, וכאן נעמדים בשורה לאימון גופני. בפקודה.

אז זהו, שלא. העובדות חשבו אחרת, ועזרו למנכ"ל לעבור צד: מי שהרגע ביקש בטובו לפרוש עליהן את הגנתו, הפך לזה שמתקיף אותן באלימות, גם אם "רק" באמצעים כלכליים. בניגוד לתוקף מהרחוב, המנהל לא זקוק למגע פיזי כדי לשלוט.

צריך ליישר את בלשניקוב. גם אם יתברר שהעובדות ציפצפו עליו במתכוון וכהתגרות, הוא נכשל. הן לא היו עושות זאת סתם. התגובה הקיצונית לאירוע המינורי בסה"כ, מעלה שאלות קשות על שיקול דעתו.

תוספת מאוחרת ותיקון: בלשניקוב התחרט עוד באותו היום ופיספסתי זאת. פאשלה שלי. לאחר שיחה עם עובדת הכנסת שהיתה בלב העניינים, התברר שמדובר באירוע נקודתי ולא במשהו שמעיד על שינוי יחסי העבודה במשכן.

הציטוט המלא והמדויק מכתבה של אסף כרמל ב"הארץ":

"לצערי הרב", ממשיך רוזן, "בכלי תקשורת מרכזיים בארץ העיתונאים לא חופשיים להביע את דעתם, כתבותיהם מצונזרות או נמחקות, ואין סיכוי שימתחו ביקורת על הבעלים או אפילו על חבריהם של הבעלים. אני אמנם לא הולך לשדר ברדיו 99 תוכנית אקטואליה, אבל בעת הצורך אמשיך לתקוף את גאידמק גם שם וגם בכלי התקשורת האחרים שאני עובד בהם. אני מבטיח לך שאם הייתי משדר ברדיו 99 בזמן שגאידמק הצדיק את אוהדי בית"ר ששרקו בוז בדקת הדומייה לזכר יצחק רבין, הייתי מגנה אותו ברדיו במלים החריפות ביותר".

קשה לי לקבל את הסיפא של רוזן, שהולך לעבוד גם הוא אצל גאידמק, אבל עם הפתיח קשה יותר להתווכח.

>> הכתבה המלאה

ראש אגף התקציבים החדש מתבכיין בעקבות המתקפות על חוק ההסדרים: "יש גורמים שמנסים להחליש את אגף התקציבים". כואב הלב.

האיש, שעבד כבר אצל נוני מוזס כמנכ"ל הוט, מקבל באתר הבית Ynet במה לשטויות שלו. תשמעו את החוצפה ואת הוצאת הדיבה על עמיתיו בשירות הציבורי, אגב שיר ההלל לאגף התקציבים: "מדובר במחלקה אולי היחידה בשירות הציבורי שמסתכלת אך ורק על האינטרסיים הלאומיים ולא על אינטרסיים פרטניים או פוליטיים".

נכון בלניקוב, אתה וחבריך הצדיקים היחידים בסדום. אבל וואלה, פה זה דמוקרטיה, וחבורת פקידים עם ידע מוגבל ואינטרסים הכי פרטניים שיש, לא יכולה לנהל לבדה את החברה (כן, זו משמעות הכלכלה) הישראלית.

האם  העניין הפעוט הזה ברור לך?

(ואגב, לא אתפלא אם המחאה הזאת נעשית בתיאום עם אולמרט, שהכריז על צמצום/הפסקת חוק ההסדרים, מסיבות שהן כנראה הכל חוץ מענייניות)

1.

תקציב 2008 רק אושר, וכבר שר האוצר מכריז על קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה של 4%, "על מנת לממן את דרישות סיעות הקואליציה". דיווח נבוב - כמו נלקח ישירות מהודעה לעיתונות - בגלובס. (מציל את המצב ציטוט של ח"כ רובי ריבלין: "קיצוץ רוחבי יפגע תמיד בשכבות החלשות")

+

1.

מס הכנסה לא מצליח לחלץ מלב לבייב 150 מיליון שקל על שומה מ-2002.  

החיבה העמוקה שאני מטפח לאחרונה לתחום ביקורת התקשורת, מביאה אותי לרכוש את "ידיעות אחרונות" פעם בכמה ימים, כדי לקבל תמונה על המתרחש בעיתון המשפיע במדינה. אלא שהעיון בעיתון מספק כל כך הרבה חומר לביקורת, שבד"כ אני מתעצבן, מתייאש ומוותר מראש.

כך, למשל, לפני שבוע וחצי, נפתח גיליון יום שישי בהילולת "איפה לומדים המשתמטים", והיכן מתגוררים יפי הבלורית והתואר. העליהום מבית מדרשו של ראש אכ"א התעלם לחלוטין מכך שרובם המוחלט של 50 התיכונים הפחות קרביים הם בתי ספר מקצועיים, וכאלה שלומדים בהם בני השכבות החלשות. האם הם חשים ניכור מהמדינה? האם יש סיבה אחרת להיעדרותם מיחידות קרביות? מה זה חשוב, העיקר שאפשר לפמפם עוד קצת פטריוטיזם חלול, להתרפק על "העמק", להיכנס בתל אביבים ולמכור עיתונים. 

באותו גיליון כתב העורך המשפטי בעז אוקון, ידידו של המו"ל מוזס, טור ביקורת חריף על המשטרה, בהמשך לפרשת השוטרים מנהריה. אוקון ציטט את השופט זיילר, שחשש בעקבות פרשת פריניאן מ"סיציליה" בישראל, והזכיר פעמיים את חיים רמון, בבחינת דרייפוס מודרני שהמשטרה תפרה לו תיק. העורך המשפטי שכח כנראה את העובדה שהמשנה לרה"מ הוא עבריין מין מורשע שהשופטים מתחו עליו ביקורת קשה בפסק הדין, וקבעו שעשה את המיוחס לו והוסיף שקרים והשמצות על פשעו הראשון. זה לא חשוב.

מכל הדברים שבעולם, ביום שאחרי התפוצצות פרשת השוטרים שפעלו כפושעים, היה חשוב לאוקון לעסוק בקצינה האמיצה מירי גולן, שטוטאה הצידה על ידי הפוליטיקאים על שום עצמאותה היתירה, והתעקשותה המוזרה להביא להרשעת פושעי צווארון לבן. היא הרי האשמה בפרעות נהריה. והמשיך ושנה מנהל בתי המשפט לשעבר על אוזלת ידה של המשטרה במאבק בפשיעה, מבלי להתייחס לצמצום המכוון בתקציביה - המביא למצוקת כוח אדם קשה - על ידי אותם פוליטיקאים בני דמותו של ראש הממשלה, שממשיך באותה מגמה ואף קיבל בשבוע שעבר מתנה מיוחנן דנינו השנוי במחלוקת, בדמות סגירת תיק בנק לאומי לאחר "חקירה" שערורייתית.

וסיים אוקון בתוכחה על התייחסותנו למשטרה: "אולי זה הסירוב להישיר מבט על מצבנו בכלל... הסיאוב מתפתח בכל מקום שבו קיימת חסינות מביקורת". חסינות מביקורת? זה נכון הרבה יותר ל"ידיעות אחרונות" מאשר למשטרה. אם יש מקום שבו קיים "סירוב להישיר מבט" אל המציאות, הרי הוא דווקא העיתון שבו הוא כותב, המסנן באדיקות את המציאות בדיוק באופן המתאים לפוליטיקאי המשת"פ, שניסה לסדר לבעל הבית מענק של עשרות מיליוני שקלים וכשל. על המשטרה דווקא מאוד אופייני לרדת. עם ידיעות אחרונות הרבה פחות כדאי לעיתונאים ולמבקרים האחרים להסתבך.

אבל לא רק על זה באתי לדבר. כתבה שהובאה ביום ראשון השבוע במוסף הכלכלה של ידיעות – ומשום מה לא הוזכרה בכותרת הראשית - מספרת על חוקרי מס הכנסה ומע"מ, שעבריינים איימו על חייהם ועל חיי בני משפחותיהם בגלל חקירות נגדם. "אנחנו יודעים איפה הבן שלך לומד ולאיזה גן הולכת הבת שלך", צוטטו המאיימים. המשטרה הצמידה לחוקרים שומרי ראש, וכך אבדו לשירות הציבור עוד כמה שוטרים חיוניים למאבק בפשע. במהלך קריאת הידיעה חלפה במוחי המחשבה המופרעת שמי יודע, אולי אחד המאיימים על חוקרי המסים הוא העבריין ריקו שירזי, שישב בעבר בכלא על סיוע לרצח. מדוע דווקא שירזי? בגלל התקשורת כמובן.

לפני כמה ימים זכה בנו של שירזי בזמן מסך יקר במיוחד בפריים טיים בשני ערוצי הטלוויזיה הגדולים, כאילו היה איזה איש ציבור חשוב, שחייב להודיע לאומה שעושים לו עוול. לא קראתי את העיתונים המודפסים ביום שאחרי, אבל אפשר לנחש שגם שם הוא זכה למקום נכבד כיאה לדמות במעמדו, בדומה לדרור אלפרון לפניו. וכל זאת על מה ולמה? משום שהשתחרר יומיים קודם לכן למעצר בית לאחר חודש בבית המעצר בחשד למעורבות ברצח, עניין שלכל הדעות מצריך את התקשורת לעלות אליו לרגל, אל שפת הבריכה הפרטית. מלבד הטיפוח המתועב מוסרית של פושעים וספק פושעים לכדי "סלבס", שוב הלך ערוץ 10 על האדרה עצמית מיותרת ושקרית, ולפחות על פי גרסת האינטרנט שלו, טען שמדובר ב"ראיון ראשון" עם שירזי הבן. ערוץ 2 חטא אמנם בעצם סיקור מסיבת העיתונאים המביכה, אך הביא לפחות גילוי נאות באזכור ההזמנה הגורפת של התקשורת לאירוע המתוזמר.

כך נעים התקשורת ובני בריתה בהנהגה ובעולם הפשע במעגלים: הפוליטיקאים חונקים את המשטרה ולא מאפשרים לה להילחם באפקטיביות בפשע, בעוד שמהצד השני פועלת התקשורת להאדרת שמם של הפושעים, ומאפשרת להם לצבור עוד ועוד כוח, עושר ותמיכה ציבורית (ראו את התמיכה ברוזנשטיין בתגובות). יש הרבה מקום לביקורת על המשטרה, אך במצבה התקציבי הקשה לא היא שקובעת את טיב השמירה על שלטון החוק, ועושה רושם שלתקשורת הצהובה ולפוליטיקאים - כפי שהסביר אמיר אורן - נוח מאוד עם עלייתם של הפושעים. איום על חיי בני משפחותיהם של פקידי מדינה? אה, לא כזה חשוב, עמוד שני במוסף הכלכלה; העיקר שבשער תהיה תמונה גדולה של העבריין הסלב התורן.

יכול להיות שבשנה הבאה העיתונאים ייתנו לשירזי עוד יותר כבוד משהם נותנים לו היום, כי אם "פרזנטור" של בנק הופך למנחה מהדורת חדשות מרכזית, מדוע שעבריין מורשע לא יהיה בעלים של כלי תקשורת גדול? את החוק הרי אין בעיה לעקוף - שמו לא חייב להיות חתום על המסמכים. מה יעשו אז עורכי החדשות הבכירים? יש סיכוי לא קטן שהם ימשיכו לתת יד לקידום מעמד העבריינים, ובמקביל ימשיכו לדווח בפליאה מעושה ובפנים חמורות סבר על השתוללות הפשיעה.

ביום שבו שירזי יהיה הבעלים דה-פקטו של כלי תקשורת גדול, יהיו מי שישיטו עבורו את הספינה, תחת איצטלה של יחסיות הערכים ופוסט מודרניזם, בדרך אל עבר רפובליקת הבננות שנראה שאנו כה מייחלים לה. אוקון ודאי יישב אז למול המחשב וינפיק מאמר פרשנות נגד אוזלת ידה של המשטרה במניעת השתלטויות כאלה, הפעם בכיכובו של משה מזרחי. אחר כך הוא ייצא מחדר העבודה, ויתארגן לקראת ארוחת הערב הדשנה שקבע עם חבריו הטובים נוני, אהוד וחיים דרייפוס.

מעט באיחור נתקלתי בגילוי של עמית סגל בחדשות 2 על התכנון המדוקדק של הקמפיין לשחרור יגאל עמיר, כולל החלק שייעדו בו מרזל, אסקין ובן גביר לתקשורת. כך הם כתבו בתוכנית המסודרת שהוגשה למממן הקמפיין: "במקום לחכות להתנפלות של השמאל עלינו, רגע לפני כן נעשה מה שהם קוראים 'ספין', וכולם ידברו על יגאל עמיר".

בחדשות 10 יודעים היטב לזהות ספינים כה שקופים, אך לא ויתרו שם על ההתהדרות ב"חשיפה", ונגררו בחדווה לשיתוף פעולה ציני עם תומכי הרוצח, כשנענו למסע יחסי ציבור והציגו אותו כהישג עיתונאי. במקרה הזה, ראוי שירשום לפניו כל צופה בחדשות הטלוויזיה, חיבלו עיתונאים-עורכים בדמוקרטיה במתכוון, אך ורק בשל תחרות טיפשית על "הישגים עיתונאיים" ורייטינג לכאורה. מה נכונים ונוקבים היו הדברים של רביב דרוקר בעניין, כשנכנס באלגנטיות במתחרים. (למה רייטינג לכאורה? כי עליה מ-7% ל-12% בחמש שנים, לנוכח חולשת המתחרים, אינה כה מרשימה למול היומרות)

לוּ אני נשיא מועצת העיתונות, הייתי מחפש בספר את הסנקציה הכואבת ביותר, ומנחית אותה על חדשות 10, שבלשון אורווליאנית לא מתביישת להתהדר בכך שהיא פונה אל הקהל האינטליגנטי. בפעם הבאה שבחדשות 10 מספרים לכם על "חשיפות", קחו בחשבון את ה"חשיפה" הזאת, שמתחילתה ועד אחריתה היתה הטעייה מדעת של הצופים, או "הלקוחות", אם להשתמש במונחים הראויים לערוץ המסחרי. שווה אייטם בפינת הצרכנות.

בשנת 2004 קם שר חרוץ בממשלת ישראל ועשה מעשה - הוא בדק כמה עודפי תקציב הצטברו בקופת המדינה מאז שנת 2000, והגיע למסקנה שמדובר ב-67 מיליארד שקלים. בהכללה של שנת 2004 בחישוב, עמדו העודפים על כ-80 מיליארד ש"ח. "על הממשלה להחליט איך משתמשים בעודפים אלה, כדי שאפשר יהיה לקבוע סדרי עדיפויות", אמר השר הנמרץ.

בדיווח עיתונאי, בעקבות התחקיר של השר, נכתבו הדברים הבאים: "השאלה הגדולה, ולאיש מחוץ לאוצר אין תשובה מוסמכת, היא מה נעשה במיליארדי השקלים שהאוצר 'חוסך' בטובו למדינה מדי שנה. ניסיונות לקבל תשובות מוסמכות של האוצר בשנים שעברו נתקלו בתשובות מתחמקות בלבד". באותו דיווח הודגש, שנראה שאף שרי האוצר עצמם ממודרים על ידי פקידיהם.

ולמה לנו כל זה עכשיו? כי אמש אמר שר האוצר רוני בראון שאין כסף לשלם למורים: "המשמעות של התוספת שהמורים דורשים היא 1.6 מיליארד שקל. מהיכן אביא את הכסף? זאת הקופה הלאומית של כולנו". אוי-וויי-זמיר! אכן שודדים המורים האלה, ואלו סכומי עתק הם מבקשים! אלה סכומים ששמורים לכאורה רק לנוחי דנקנרים, שגורפים אותם במכה אחת כאשר הם מקבלים הנחות במס על רכישות ענק, רגע לפני שהם מושכים דיווידנדים במיליארדים.

הנה שוב ציטוט מאותה ידיעה ישנה, המפתיע ברלוונטיות שלו: "לפני כמה שנים התקיימה עוד שביתת מורים קשה. האוצר טען שאין לו כספים לשלם למורים, גם אם כמה מדרישותיהם צודקות. עם סיום השביתה, למרבה הפלא, הודיע האוצר כי הכספים שיקבלו המורים יהיו מעודפי התקציב מלפני שנתיים. איש, מחוץ לאוצר, לא שמע קודם על העודפים, ואיש מחוץ לאוצר לא ידע, כמובן, מהיכן בדיוק נלקחו העודפים". "השקיפות התקציבית של האוצר היא ממנו והלאה", אמר אז אותו לוחם אלמוני משורות הממשלה. "'קיר הזכוכית' שהוא מעמיד בפני השרים, מקבלי ההחלטות לכאורה והציבור הישראלי, הוא בלתי נראה לחלוטין ונהיר רק למעטים מפקידי האוצר". לפיכך, הציע, יידחה אישור תקציב המדינה ל-2005 עד למיצוי הליך השקיפות.

אז מי היה אותו שר קוסם שכך בקלות סידר לנו עשרות מיליארדים שיכולים לשמש לצרכים חברתיים חיוניים? אולי ניחשתם כבר, שמו הוא אהוד אולמרט. ואיך מדבר היום אותו אולמרט? רוב הזמן הוא שותק, ובפועל מעניק גיבוי למחרבי ההשכלה ולמשפילי המורים, שמשתכרים בחלקם אפילו פחות מעובדי קבלן. אין כסף הרי.

אז... שלא יעבדו עליכם!

זה יהיה פוסט קצר של 1+1+1...

כאן מצוטט רובי ריבלין כאומר: חוק ההסדרים הוא "חוק מבטל כנסת".

כאן מדווח נדב פרי על תחילת ייתורה של הכנסת - ישיבות המליאה מתקצרות.

כאן אפשר ללמוד על יכולת החקיקה של הלוביסטים לטובת ההון, "במיליוני שקלים ועד למיליארדים".

כאן מוכיח הציבור שהוא לא מטומטם. 86% מבינים שההון משתלט על הממשל, באופן שמותיר את הכנסת כמטרד מבחינת אצולת הממון.

ואני אומר, אם כבר מתלהבים באוצר מהורדות מסים אובססיביות, בואו נבטל את כולם באחת. בואו נבטל גם את הכנסת המיותרת, שנחמיה שטרסלר מסית נגדה באופן פרוע ובהכללה חסרת בסיס.

בואו נבטל את הכנסת ואת המסים ונסגור עניין. את הממשלה יממנו בעלי ההון, והאידיאולוגיה של הדרת ההמונים מהמשחק הדמוקרטי על ידי האליטה בשל החשש מנבערותם (כטענת ד"ר אודי מנור), תגיע לידי מימוש. זה הרי בסופו של דבר מה שמחפשים אדמו"רי הקפיטליזם באוצר, בעיתונות וכמובן במגדלי המשרדים המצוחצחים.

אז, לפחות, לא תהיה אחיזת עיניים. כי אם כבר מדינת פראבדה, אז שלפחות נדע מזה ולא נחיה באשליית הדמוקרטיה והתקשורת החופשית, זאת שמוחזקת על ידי אותם טייקונים שמפעילים את חברי הממשלה כבובות על חוט.

באתר המאבק של עובדי קופי טו גו באוניברסיטת תל אביב, מובא היום פוסט על התפשטות המאבק לקמפוס אוני' חיפה. פעילות במקום במטרה להחרים את הסניף המקומי של הרשת נענתה בהזדהות ובשיתוף פעולה של מרבית הלקוחות הפוטנציאליים שנמנעו מלהיכנס לקפה. תודעת המאבק בשיטות הפעולה הנלוזות של ההון מתרחבת ומעוררת הזדהות אצל  יותר ויותר אנשים. אני כבר לא בטוח שהטרוניה על אדישותם של הישראלים תהיה נכונה לעוד זמן רב.

מאבק קופי טו גו: העובדות מנצחות

רוצים להבין איך בדיוק עובד הקטע הזה של הון ושלטון? היכנסו נא לאחד מאתרי האינטרנט של חברות הלובינג, ולא תאמינו למה שתקראו. הנה תקציר מהיתרונות שמשרד הלובינג כהן-רימון-כהן מייחס לעצמו באתר האינטרנט שלו, בניסיון ללכוד לקוחות חדשים מעולם העסקים:

• אנחנו יודעים כיצד פועלות זרועות השלטון.
• אנחנו מכירים באופן אישי את הנפשות הפועלות והאג’נדה שלהן.
• אנחנו מנתבים את מערך קבלת ההחלטות, כך שהאינטרס שלך יהיה מיוצג בכל נקודת החלטה.
• אנחנו נאפשר לך ליזום וליצור מקורות רווח חדשים.
• אנחנו נמצא למענך פתרונות חוקתיים.
• אנחנו נמצא דרכים להפחתת רגולציה, שימור מצב קיים או העצמתו – בהתאם לצורך שלך.
• אנחנו נקדם למענך העברת החלטות תקציביות, כגון מניעת קיצוץ בתקציב רלוונטי.
• אנחנו נקצר תהליכים ונמנע את בזבוז זמנך וכספך.
• הפעילות שלנו מבטיחה לך מקסום רווחים, הפחתת הוצאות ומניעת הפסדים.

כאן

גונבים אתכם.

"הארץ", דצמבר 2006:

"מחקר: 2% מאוכלוסיית העולם מחזיקים במחצית מעושרו

מאת נמרוד הלפרן

המחצית הענייה של האוכלוסייה מחזיקה ב-1% מהעושר העולמי, לפי מחקר של האו"ם"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/798179.html

לעתים נדמה לנו שאנחנו בישראל נמצאים בצד הנכון של המשוואה - שאנחנו חלק מהעושר העולמי ושיש לברך על מזלנו ולא לשנות את השיטה. טעות קשה. "עושר מתרכז בעיקר בצפון אמריקה, אירופה ומדינות עשירות באסיה. אנשים במדינות אלו מחזיקים יחד כמעט 90% מהעושר העולמי".

המאבק האמיתי בישראל הוא על אמות מידה. החזירות הקפיטליסטית ועיוות הערכים ("היפר-מציאות", המדיה הופכת מציאות ל"סיפור", מקדימה את המציאות האמיתית ויוצרת פיקציה. בודריאר. זה לקוח מכאן) ששולטים בישראל מסמאים את עינינו מלראות שהמאבק הוא בין עלוקות הכסף ה"פנוי" - 2% השולטים בעולם - ובינינו. כשתהיה לנו רווחה הנובעת מצדק וחלוקה מחודשת (יש כסף, לפחות 11.5 טריליון דולר), ייפתרו גם רבות מהבעיות האחרות שלנו.

לפני שני פוסטים כתבתי על הנטיה להתרגל לנורמות פסולות. והנה, היום נזכרתי בכך שהמשנה לראש ממשלת ישראל, סמל המייצג את המדינה מול אויביה וידידיה, הוא עבריין מין מורשע. הקלות שבה עברה חזרתו לממשלה לא מפתיעה על רקע מצבן של המדיה והמדינה.

האזרחים חושבים ברובם שנעשה עוול לרמון. השוביניזם הישראלי מצא פורקן בחיבוק צמוד, והתעלם מכל שאר הדברים – המשנה לראש הממשלה שיקר, הכפיש, פלש למרחב הפרטי של נערה צעירה ממנו בכמעט 40 שנה, שכל חטאה היה שנתנה בו אמון, ולא לקחה בחשבון שהחיבוק הצמוד יחרמן אותו עד שיאבד את הראש וינהג באלימות. דמיינו את עצמכם עם ידיד או ידידה, מישהו שאתם מחבבים, שפתאום, באמצע שיחת נפש למשל, מתנפל עליכם בפה פעור ולשון מושטת (על העובדות אין ויכוח, פסק הדין מאשר אותן בבטון יצוק). זה אולי לא ייגמר בבית המשפט, אבל התחושה תהיה מבוכה עמוקה ואולי אפילו פגיעה וכעס.

במאמר עם פרסום פסק הדין ניסיתי למצוא הסבר לסלחנות כלפי רמון. זה נושא שכדאי להיזכר בו, כי לא מאוחר עדיין להקים קול צעקה ולהזיז את הפוליטיקאי בעל הסגולות הרעות לקריירה מפנקת במגזר העסקי או לחילופין בליגת העל.

• חיים רמון - קורבן מוצדק

כתבה של העיתונאי אמיר אורן שפורסמה ב"הארץ" בפברואר 2006 (הפרסום כאן מלא משום שאין לי לינק לכתבה ברשת)

פוליטיקאים אוהבים פודלים

כישלון המאבק בעבריינות אינו מקרי. מקבלי ההחלטות מעדיפים משטרה חלשה שניתן לשלוט בה

מירי דלוגין, חיילת קטנה ונמרצת משכונה דתית בנתניה, הוצבה בסוף שנות ה-60 לשירות בבסיס איסוף של חיל המודיעין בנגב, לא הרחק מאורים ומאופקים, הרחק מאוד מהבית ומהעולם. דלוגין, בת יחידה בין סמלי המודיעין וקציניו, לא מיצתה את חקרנותה בתפקידה הצבאי. בזמנה הפנוי התקבלה לאוניברסיטת באר שבע, בתקופת הבראשית שלה, לפני מותו של דוד בן-גוריון, ולמדה היסטוריה ותיאולוגיה נוצרית. אביה האדוק באמונתו חישב להתעלף כשהביאה הביתה, בין חומרי הלימודים, את הברית החדשה. לאחר השחרור מצה"ל זנחה את הדרום ואת לימודי הנצרות ועברה למשפטים, אך לא נפטרה מביטויים הלקוחים מהתחום: "אני לא כבולה לתפקיד הזה בחתונה קתולית", אמרה באחרונה, והיא כבר עו"ד מירי גולן, תת-ניצב, מפקדת היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), שאספה את הראיות שהביאו להפללת עמרי שרון; וגם, בדיון פנימי על ההתפתחויות בחקירת תיק אריאל שרון, ערב אשפוזו: "אני לא ישו הנוצרי".

אם יוכח שלאנס ארמסטרונג נטל חומרים אסורים, לא יועילו לו גם ניצחונותיו הכשרים; הצלחתו הושגה בתנאים של אי-שוויון מבחינת המתחרים האחרים. עונש המאסר שהטילה השופטת עדנה בקנשטיין על עמרי שרון, שהורשע לפי הודאתו, ממחיש שניצחון אביו על אהוד אולמרט ומאיר שטרית בבחירות לראשות הליכוד ב-99' הושג בתנאים כאלה. זו היתה הפיכה פלילית, שאינה נופלת בחומרתה למשטר הדמוקרטי מהפיכה צבאית. שרון זכה בראשות הממשלה בכחש כפול - בעבירות הבחירות (לא שלו, כמובן, הוא היה רק קורבן משוטה, העבריינים היו עמרי ואחרים) ובמצע מדיני שולל נסיגה. בעזרת היועץ המשפטי מני מזוז, קודמו אליקים רובינשטיין, פרקליטות במחוז המרכז - שליוו את החקירה במובן של לוויה, לא מעקב - ושר המשפטים לשעבר טומי לפיד, הרגיל שרון את הציבור למופע מרהיב של אחיזת עיניים: חשוד עם זכויות וראש ממשלה בלי חובות.

לא פשטו על הבית המשותף לו, לעמרי ולגלעד. הניחו להם ולפרקליט המשותף לשרון ולקזינו של מרטין שלאף, דב ויסגלס, להיפגש באירופה ובאמריקה עם חשודים אחרים בתיק, הנזהרים מלבוא ארצה. ציינו, כמקובל, שהם חפים מפשע עד שתוכח אשמתם, ועשו הכל כדי לזלזל בהוכחות ולהלעיג על מי שחקרו ללא משוא פנים. לא מתאמצים לאסוף ראיות, אין ראיות להגשת כתב אישום, הכל בסדר, מה שרצינו להוכיח, ויש תמורה לסגירה. זילזלת - תוגמלת; האשמת - לא קודמת.

הרשעת נעמי בלומנטל ועונשו של עמרי שרון מסמנים תנועה של המטוטלת, בחזרה מהקוטב הסלחני, המתחנף לשררה, אל אסכולת עדנה ארבל ומשה מזרחי, שכללה גם את מירי גולן. אבל התנועה אינה מובהקת: בפרקליטות מחוז המרכז טרם נחרץ גורלה של פרשת קשרי משפחת שרון עם "הכשרת היישוב" (המשטרה, שפעלה באטיות ובלי חשק, לא מצאה ראיות חד-משמעיות), והשר לביטחון הפנים, גדעון עזרא והמפכ"ל, משה קראדי הודיעו שלאחר הבחירות יתמנה לראש אגף החקירות והמודיעין ניצב יוחנן דנינו, ראש המטה המבצעי של עזרא.

לא לעשות גלים

דנינו הוא היפוכה של גולן. הוא צעיר הניצבים - רק קראדי צעיר ממנו - וזמנו בידו להיות בשנים הבאות גם ראש אח"ם (אגף החקירות והמודיעין), גם מפקד מחוז ולבסוף גם מפכ"ל. בתריסר שנים, בלי לפקד על תחנה ואף לא על מרחב, היה מרב-פקד לניצב, ושלא כמקובל הסתפק בתפקיד יחיד בדרגת סגן-ניצב, ניצב-משנה ותת-ניצב. אין חולקים על כישרונותיו, שגדולות מהם רק שאיפותיו. כרמ"ט המבצעי של גדעון עזרא, וכמי שנוכח בדיוני הממשלה והקבינט, דנינו רכש מעמד קרוב לזה של האלופים המכהנים כמזכירים הצבאיים של ראש הממשלה. כראש אח"ם, ירצה ואולי גם יצליח לשדרג את מקומה של המשטרה בקהילת המודיעין: יהיה לו מקום בוועדת ראשי השירותים (ור"ש).

דנינו שילם בעיניים פקוחות, אם גם לא בשמחה, את מחיר המוניטין שלו כחביב הפוליטיקאים, אבל הוא מתמרמר כשמעמיסים על גבו גם את אי-קידומה של גולן. המשטרה, כמו כל מערכת, אינה חפה מפוליטיקה פנימית. המפכ"ל לשעבר אסף חפץ שלף את משה מזרחי ממכללת "נעורים" ליאחב"ל, היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובינלאומית, וייעד אותו לראשות אגף החקירות. חפץ הסתייג מגולן: היא נראתה לו קרובה מדי לסגנו ויריבו, ניצב גבי לסט. מתחרה אחר של חפץ, יהודה וילק, שחזר למשטרה כיורשו, מינה את גולן לראש יאח"ה במארס 1998, לפני שמונה שנים ארוכות. לצד ההערכה המקצועית, על גולן נמתחת גם ביקורת. טוענים כלפיה שהיא מנהלת ריכוזית מדי. היא כבר עייפה, מוסיפים מי שעשו הכל כדי להתיש אותה.

בהכריזה שאין בה סלחנות נוצרית הנדרשת להושטת הלחי השנייה, כיוונה גולן גם להתעללות הנמשכת בה מצד עושי דברו של שרון ובראשם צחי הנגבי וגדעון עזרא. היא בת 55, עומדת מכבר בתור לקידום לדרגת ניצב, ומאז שהתברר לפוליטיקאים שהיא עושה עבודתה נאמנה - לא להם, אלא לחובת התפקיד - הם השאירו אותה תקועה בתור וטורחים להקפיץ למעלה את משתפי הפעולה עם השלטון.

בניגוד לאמונה הרווחת, שיסודה בתנאי הקבלה למשטרה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל (השכלה עממית), שוטרים הם אנשים פיקחים המבינים דבר מתוך דבר. הבטחות מפורשות של הנגבי ושל המפכ"ל הקודם שלמה אהרונישקי למנות את גולן לתפקיד של ניצב לא קוימו, לא בידיהם, בעת שנשאו במשרותיהם עד לקיץ 2004, ולא בידי עזרא וקראדי. הנגבי ועזרא התחנפו, איש-איש בתורו, לפעילי מפלגתם בהתגוללות על מערכת אכיפת החוק, הנגבי בדברו על "קו 300" במשטרה ובפרקליטות, עזרא בהדחת ניצב מזרחי מראשות אגף החקירות. האיתות היה נקלט במשטרה גם אילו הועבר בקריצה מיתממת, מתוחכמת, אבל להיטות-היתר של הנגבי ועזרא לקבל ליטוף אבהי משרון ותשואות ממרכז הליכוד, לפני ששלושתם הלכו לקדימה, חשפה יצריות המזיקה לעצמה.

היחס לגולן התפרש כנקמנות לשמה. מי שהעזה לעשות גלים נידונה, כעונש, להיקשר למזח ולפשוט על האונייה צים-אסיה, מנגחת הספינה היפאנית. שרון ושריו היו משיגים יותר אילו, בתיאום עם קראדי, מצאו לגולן משרת ניצב - מזרחי התנדב לוותר למענה על תפקידו החדש, השולי, כראש אגף קהילה ומשטרה - ואיישו את העמדה הפנויה ביאח"ה בחוקר סביל מהסוג החביב עליהם, סוגר תיקי פוליטיקאים. בחוכמתם כי רבה גזרו הנגבי ועזרא על גולן להתמיד ביאח"ה ולהציל את תיק שרון מסגירה. היא, והצוות העיקש שבראשות נחום לוי, המתייבש תריסר שנים בדרגת סגן-ניצב, המשיכו לחפור ולחתור ולחקור בפרשה שכבר שומשה ושובשה מכל צדדיה, במעשה ובמחדל.

ערב אביבי אחד, במארס 2004, בא אהרונישקי למשרדי היאחב"ל בפתח תקוה, מושבו של תת-ניצב יוחנן דנינו, לשיחה עם דנינו ועם מזרחי, מפקדו של דנינו ומי שאייש את תפקידו ביאחב"ל עד 2000. מחדר סמוך טילפן אהרונישקי לתת-ניצב אורי בר-לב ובישר לו כי השיג מהנגבי אישור לקידום שני תת-ניצבים לדרגת ניצב: בר-לב וגולן. לבר-לב נתפר תפקיד ארעי של נציג המשטרה במועצה לביטחון לאומי, עד שהיה לראש אגף המודיעין ובמהרה למפקד מחוז הדרום. ההבטחה לגולן הופרה. ספירת מלאי, שנתיים לאחר אותו ערב בפתח תקוה: מזרחי עף, דנינו צף, גולן מתחת למגף.

שוטרים שעיניהם בראשם

למשפחת גולן אין כלב. מירי השתוקקה לכלב אבל בעלה הציב את ברירת המחץ "הוא או אני", וניצח. על כן לא לה להתערב בסוגיה, איזה כלב מסוכן יותר לאדונו ועלול לנשוך את היד המאכילה אותו. ממשלת ישראל מאמינה שכלב שבע נושך יותר. לדעת הפוליטיקאים, ככל שירעיבו את המשטרה וידרשו ממנה להסתפק בפירורים, כך יסתפקו השוטרים ביבבות חרישיות ובמבע נוגה.

קריאות הקרב של הממשלה נגד הפשע, מעת לעת, הן בדיחות שקופות ומגושמות. כישלונה הנמשך של המשטרה במאבקה בעבריינות אינו מקרי. הוא נובע ממדיניות מכוונת, לסרס את המשטרה ואז לרטון שהיא סובלת מבעיות פוריות. הפוליטיקאים רוצים משטרה חלשה. משטרה חזקה מאיימת עליהם; ירצו בה רק אם יתעורר חשש למהפכה חברתית אלימה. משטרה חזקה עלולה לצאת משליטה: ישסו אותה בגנבי אופניים, או (כמו בתקופת וילק, ידידן של חברות הביטוח) בגנבי מכוניות, והיא תיקח את החוק לידיה ותתפוס גם את מי שגונבים את המדינה. המשטרה אינה של האזרח - היא של השלטון, וכדי שתבין זאת, צריך לדכא אותה בדרגים הנמוכים ולתגמל אותה בדרגים הגבוהים. כך יפנימו שוטרים את תקנון ההתנהגות במערכת וילמדו כיצד כדאי להם לפעול.

רק פעם אחת, בחסות היועץ המשפטי אהרן ברק, הלכו אוכפי החוק עד הסוף. הניתוח הצליח והממשלה נפלה. על טעות זו לא חזרו הפוליטיקאים. מי שהעז למרוד בכללי המשחק, מהמפכ"ל שהגיע מצה"ל הרצל שפיר דרך היועץ המשפטי יצחק זמיר ועד לפרקליטת המדינה ארבל ומזרחי, הוצא מהמועדון. למפכ"ל פורש, מבין עניין, המתינה שגרירות באוסטריה, ברזיל, מקסיקו, קניה או הונגריה, ולחלופין - חברת החשמל. מאז 1990, כאשר ועדת צבי זמיר לבדיקת מהומות הר הבית העניקה למשטרה ניצב נוסף, ראש המטה המבצעי, מצאו שרי המשטרה עוד דרך לקדם שוטרים שעיניהם בראשם. אם זכה השר, התברך בראש מטה היודע לספק לו גם חומרים שהדרג הפוליטי אינו אמור לדעת, על התנהלות חקירות. הרמ"ט הוא בן זוגו הקבוע של המפכ"ל, והם דואגים זה לזה.

השוטרים מתבוננים סביבם ורואים את הפיקוד הבכיר ואת הפוליטיקאים מתרועעים עם עבריינים מורשעים ועם חשודים השואפים למעין-חסינות בדמות בולטות ציבורית. הזמנים והאנשים השתנו: בעשור שעבר, אצל מזרחי, פיצחה היאחב"ל את תיק גרגורי לרנר, פענוח בנסיבות קשות לחוקרים ברוסיה. ניצבים במשטרה, מפקדי מחוזות, נרתעו מהחזקת לרנר במעצר; לילה אחד, בתום דיונים ממושכים בבית המשפט, נכנס מזרחי למשרדו ונדהם לגלות את חפציו של לרנר מוטלים בו, לאחר שפונו מבית המעצר של אחד ממחוזות המשטרה. למרות תלונותיו של ארקדי גיידמק, הלקוח העכשווי של היאחב"ל, היחס כלפיו היה רך בהרבה ואיפשר לו לרכוש ידידים והשפעה.

במרחב שבין ארקדי לקראדי נותרו פרומים קצוות רבים בחקירות קודמות. ביניהם, למשל, הקשר שבין גנבי החול בדרום לבין עובדים, ואולי לא רק עובדים, בחוות שקמים של משפחת שרון. בפרשת פריניאן יש מחלוקת על עובדות ופרשנותן, אבל אין הסבר למחדלי המשטרה בזמן המיקוח על העונש שייגזר על הרוצח צחי בן-אור. במקום להפעיל מערך שלם של "פיקוח" - מעקב וציתות - על כל החשודים, המתינו בעצלתיים להבשלת המגעים עם בן-אור; לא היה פיקוח בעת מיקוח.

תסמונת לינדנשטראוס

סיבה מרכזית לליקויים במיצוי התיקים היתה ההפרדה בין החקירות למודיעין. בדרג המטה הארצי זו היתה הפרדה חולפת, בת כתשע שנים, שנועדה במקורה לסדר תפקיד של ניצב לקצין אבי כהן. לפני שנה הוקם מחדש אגף מאוחד לחקירות ולמודיעין, אח"ם, בראשות דוד (דודי) כהן. במשתמע, ובחלקית גם במפורש, נרקחה עסקה במרובע - עזרא-קראדי-כהן-דנינו. מינוי מיידי של דנינו, שהנגבי בחר לראש מטהו ועזרא רצה לקדם, היה מעורר תסיסה. כהן, שנזקק לפיקוד על מחוז כדי להתמודד על כהונת המפכ"ל הבא, ויתר על המחוז הדרומי תמורת הבטחה שלאחר שנה יקבל מחוז אחר - מרכז. קראדי הוא אשף המשחק הכפול. אין טוב ממנו להסביר מה פסול במהלכים שהוא נרתם לבצע, בהרכינו ראש לפני עובדות החיים; ואולי יש לו תשובות שונות לקהלים שונים. הוא מיטיב לנמק מדוע חשוב שראש אח"ם יגיע לתפקידו לאחר מינוי על תחנה, מרחב או מחוז, וגם מדוע את הנעשה אין להשיב ומותר להעניק את הפרס למי שבעיני השוטרים לא טרח לקנות כרטיס להגרלה.

ראש אח"ם הוא תפקיד-מפתח במערכת אכיפת החוק. הוא מנחה את מפקדי היחידות ויכול לקבוע מי מהם יטפל, או לא כל כך יטפל, באיזה תיק. ראוי שהליך המינוי לראשות אח"ם יהיה דומה לזה של פרקליט המדינה, המנחה אותו - ועדה בראשות שופט בדימוס בבית המשפט העליון. קציני משטרה אינם פסולים לתפקיד, אך מוטב למנות מי שמיטיב להכיר את המערכת המשטרתית אבל אינו חי בה ואינו מתפרנס ממנה.

החציצה בין המודיעין - המאפשר למנוע פשעים ולא רק להמתין עד שיבוצעו - לבין החקירות מפריעה לתפקוד היחידות המרכזיות (ימ"ר) במחוזות. ניעור קורי העכביש ממבנה זה, לצד הקמת זרוע לשיטור שתרכז את הסיור והמבצעים, ייעל את הטיפול בעבריינות. מהעולם התחתון למעמד העליון: ראש אח"ם צריך להיות מפקדה של בולשת ארצית שתאחד את יאח"ה ויאחב"ל. העוצמה שתהיה בידי בולשת כזאת ומפקדה, מעין מקבילים פליליים-אזרחיים של השב"כ, תצדיק גם בקרה חיצונית הדוקה, אך לא פוליטית, של הפרקליטות, השר והכנסת.

המיזוג חיוני, מפני שמידע רב הנמצא להלכה בידי המשטרה חבוי על מדפי היחידות השונות, במידור הדדי או סתם באי-סדר עתיק יומין. התיקים נערמים רבדים-רבדים, עד שכדי לפענח פרשייה נחוץ למשטרה לעתים ארכיאולוג ולא קרימינולוג. נתקלים באקראי ובאיחור במידע רב-ערך, שכמוהו כהבדל שבין סגירת תיק לבין כתב אישום או בין זיכוי לבין הרשעה. רק עכשיו, באיחור של שנים, עומדת המשטרה להצטייד במערכת "פלא" - "פלילי-אדם" - שפיתח צוות של אגף החקירות ושל מינהל הטכנולוגיות בראשות סגן-ניצב מוכשר, עמוס בר. "פלא", מעין גוגל-משטרה, מתואר כתיק חקירה וירטואלי, שלתוכו מוזנים כל נתוני המודיעין, תמלילי החקירות וקישורי השמות לתיקים קודמים. הוא לא יסגור את הפער הטכנולוגי עם העבריינים, שאינם סובלים ממצוקת תקציב, אבל יאפשר למצות את מה שיש בידי המשטרה ושמציאותו לא היתה תמיד ידועה עד כה.

מבקרי קראדי בצמרת המשטרה מתפעלים מכושר התמרון שלו בתוך הארגון ובמסדרונות השלטון. הם גם מוכנים להעניק לו ציון גבוה על איתור כיווני השינוי המתחייב והנכונות להתחיל לפעול ליישומו. הוא שבוי, אומרים לגנותו, בידי אולמרט - קודם שרון - ועזרא. רק אם לאחר הבחירות יתמקם במשרד לביטחון הפנים שר חדש, הגון ורציני בנחישותו להעלות את המשטרה מהתחתית ולחזק אותה, עשוי קראדי - במחצית השנייה של תקופת כהונתו - להתגלות ככוח חיובי; ואם יאשרר השר החדש את מינוי דנינו לראש אח"ם, אף שבסמכותו לבטל את המינוי ולכפות מועמד משלו, אולי תאובחן אצל דנינו תסמונת לינדנשטראוס, על שם מבקר המדינה שמצא מסילות ללב הפוליטיקאים כדי להתמנות, אך מרגע שהתמקם בתפקידו חתר להפגין עצמאות מהם.

בבוקר שבערבו אושפז שרון בשנית, בעוד גולן נוסעת ללבן בעיות מקצועיות במפגש עם פרקליטות המדינה בבית ההארחה במעלה החמישה, היה קראדי בדרכו לדיון אצל שרון בסוגיית כפר הגבול הלבנוני, רג'ר. במשרדי הניצבים תלויה תמונתו של בכיר החשודים, שרון, בחתימתו, "בברכה חמה". לא חמה מדי, בעצם פושרת; שיעשו את עבודתם, אבל לא נגד כל החשודים.

• משטרה קטנה וענייה - גיל בן נון (נענע, נובמבר 2006)