* במובן של שינוי עמוק ומתמשך, לא של התקוממות אלימה חד-פעמית שאת סופה מי ישורנו.
אחחח, כמה מגונה. מהפיכה? סוציאליסטית?! כן כן, זה בדיוק מה שנדרש לנו בימים אלה.
היה לי העונג לראיין בשבוע שעבר את ד"ר יפתח גולדמן, מחבר הספר "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה". גולדמן הסביר לי שהמוסכמה המטופשת לגבי הסוציאליזם, לפיה הוא עוסק בעיקר בשוויון, אינה נכונה כלל: לב העניין נעוץ בניסיון להשיג חירות מהותית לפרט. בעוד שהקפיטליזם מדבר על חירות מופשטת, אומר גולדמן, מדגיש הסוציאליזם את החירות המהותית, הקונקרטית.
נקודה חשובה נוספת שאינה נחה בראשם של מספיק אנשים, היא שלמעשה הבשילו כבר מזמן התנאים לסיום המאבק על המשאבים. מה שאנחנו מקבלים היום כמובן מאליו - עוני, מעמד ביניים נאנק - הוא אך ורק פרי חלוקה מעוותת של המשאבים הרבים, שהחשיבה שמאחוריה מעוגנת בטאבו, כמו בכל תרבות, דת, או אידיאולוגיה מתגוננת. כך בארה"ב, המזוהה יותר מכל עם הקפיטליזם, דיבור על חלוקה מחדש של העושר נחשב גרוע יותר מכפירה באלוהים, והנשיא החדש מחויב להתגונן ולהכחיש שהוא סוציאליסט, רחמנא לצלן.
איך עושים את המהפיכה הנדרשת ומשנים את דפוסי החשיבה ובעקבותיהם את המציאות? בעיני התשובה נעוצה עדיין בהקמת כלי תקשורת המונים עם אוריינטציה סוציאליסטית. חלק מקוראי הבלוג מכירים ודאי את שקוף, שעדיין לא התרומם, כדוגמא לקושי הרב בהשגת המטרה הזאת, אך יש כל הזמן התארגנויות נוספות ובסופו של דבר אין מנוס מהקמתו בישראל של פורטל חדשות שיחרוג מהמיינסטרים המקובל היום. אחרי הכל, גם הציבור רוצה בכך: 59% מהמשיבים למדד הדמוקרטיה לשנת 2007 אמרו כי יש ליישם בישראל מדיניות כלכלית סוציאליסטית יותר. בראיון עם גולדמן הוא רומז למציאות הזאת דרך דבריה של הוגה שעוסקת במארקס, וטוענת שרק בימינו אלה הבשילו התנאים שציין להתגבשותה של המהפיכה הנכספת (בלי אלימות. מארקס אמנם לא נבהל מכך, אבל העדיף שינוי לא אלים), בגלל שרק עכשיו נותר הקפיטליזם לבדו ללא תחרות, וזה בדיוק השלב שבו הוא מתחיל לאכול את עצמו. כשבוחנים את עמדת הציבור שהוזכרה כאן, מתקבלת התחושה שאולי זאת אכן המציאות המתגבשת.
הראיון עם גולדמן
לקארל מרקס היה מזל, שמעיד שוב על כך שאין תחליף לעיתוי מושלם. התפתחות המהפכה התעשייתית בתקופתו סייעה לו להיות החלוץ בניתוחה של מציאות חדשה. שיטות הייצור החדשות, ומעל לכל המצאת הקיטור בסוף המאה ה-18, הובילו לעושר חסר תקדים. המציאות הזאת, הסביר מרקס, מייתרת לראשונה בהיסטוריה האנושית את המאבק על המשאבים. אלא שבאותה תקופה החלו להתבלט כמה רעות חולות חדשות, דוגמת שלטון ההון וההשתעבדות למכונה, רגע אחרי השחרור המיוחל מהטבע.
לדברי ד"ר יפתח גולדמן, 41, שספרו "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו יצא לאור לאחרונה, "אין סיבה לייחס למרקס סגולות דתיות. הוא היה אדם מאוד מאוד חכם, אבל חלק נכבד מההצלחה הכבירה שלו נבע מנקודת הזמן שבה הוא עמד. התיעוש של אירופה המערבית והקפיטליזם האנגלי, שהוא האב טיפוס לקפיטליזם, נוצר ממש לנגד עיניו, בשנות ה-30 של המאה ה-19, רגע לפני כתיבת המניפסט הקומוניסטי'".
כמה אנשים בעולם, 160 שנים אחרי פרסום המניפסט, מודעים לכך שכבר מזמן יש מספיק משאבים לכולם? כנראה שלא מספיק כדי לחולל מהפכה. מרקס היה מוסיף שמודעוּת לבדה אינה מספיקה כדי לחולל מהפכה, נדרש גם רצון. אבל מהפכות לא קורות בן לילה. "זה לא עובד ככה", אומר גולדמן. "אולי זה היה כך במהפכה הצרפתית, אבל גם במקרה הזה מדובר במיתוס יותר מאשר בהיסטוריה. אפילו אנגלס בערוב ימיו מבין את זה".
>>> אוטופיה, פוליטיקה, או גם וגם?
יפתח גולדמן נולד וגדל ביוטבתה. לפני הצבא עשה שנת שירות בשדרות ("רוב הזמן שרצנו בתל אביב"), ועם חבריו התגייס לגולני. מיד לאחר השחרור, ב-1991, הצטרף לקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש בו הוא מתגורר עד היום. את השכלתו האקדמית קיבל באוניברסיטת תל אביב, בה למד פילוסופיה לתארים ראשון, שני ושלישי, בדגש על פילוסופיה פוליטית. "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" יצא בסדרת המדע הפופולארי "מה?דע!" של הוצאת כנרת, זמורה ביתן ודביר. הפרסום בסדרה מחייב לנקוט שפה נגישה, ואכן, לצד חיבה מיוחדת למילה דיאלקטיקה, הספר קריא מאוד ומעניין.
לב הספר הוא העמדה זה מול זה של ה"סוציאליזם המדעי" של מארקס ואנגלס, ושל ה"סוציאליזם האוטופי", שמיצגיו בדיון הם מרטין בובר וגוסטב לנדאואר. הסימטריה מיועדת להעביר את החידוש המרכזי של הספר, שלפיו כל תורה חסרה את האחרת ועל כן יש לעשות סינתיזה ביניהן. בעוד שהסוציאליזם של מארקס ואנגלס התמקד בפעולה פוליטית רחבה לשינוי המציאות, דגלו בובר ולנדאואר בהקמת קהילות מופת סגורות, שיגשימו באורח חייהן את האידיאל הסוציאליסטי, במנותק כמעט לחלוטין מהפוליטיקה.
חשיבותו של מארקס לא נובעת רק מתוכנית הפעולה שהציע. הוא גם ניתח באופן מעמיק את הקפיטליזם. "הרלוונטיות שלו היא תמיד בקורלציה הפוכה לביטחון העצמי ולהצלחות של הקפיטליזם", אומר גולדמן. "בחודשים האחרונים מצטטים את מארקס אפילו בוול סטריט. הוא זה שסיפק לנו את התשתית הטובה ביותר להבין את הקפיטליזם ולהתמודד איתו, וכל מה שבא אחריו מתנהל בתוך אותה רשת מושגים.
"מרקס לא רק מנתח את הקפיטליזם, הוא גם מציג תורת שחרור ובלב תורת השחרור הזאת עומד סוכן מהפכני, הפרולטריון. לדברי מארקס, צריך שהפרולטריון ירצה לעשות את מה שההיסטוריה מזמינה אותו לעשות, ויפתח תודעה מעמדית ומהפכנית. תודעה זה לא רק להבין אלא גם לרצות לעשות. כיום אפשר לשאול בצדק איפה הפרולטריון.
"אלה שנושאים על כתפיהם באופן ממשי היום את השיטה הם לאו דווקא אלה שסובלים סבל רדיקלי, שהוא אחד ממאפייני הפרולטריון על פי מרקס. לפועלים בארצות המערב יש לא פעם אוטו, חינוך חינם לילדים וביטוח בריאות, והמוטיבציה המהפכנית שלהם נחלשת. גם אידיאולוגית הפרולטריון בבעיה. מרקוזה אומר איפשהו: הבת של הבוס והבן של הפועל מעריצים את אותו כוכב קולנוע".
>>> פנאי באיכות אחרת
למרות הדברים, לא בטוח שהכישלון מוחלט. אולי פשוט לא הגיע עדיין הזמן. גולדמן מזכיר מאמר עכשווי של מרקסיסטית קנדית בשם אלן מייקסינס ווד, הטוענת כי מרקס רלוונטי רק היום, כי הוא תיאר את המערכת הקפיטליסטית כמערכת שמכילה עולם ומלואו. "עד היום זה היה הקפיטליזם מול משהו אחר: עולם שלישי, חברות חצי פיאודליות, עולם קומוניסטי. רק היום הגענו למצב של קפיטליזם שכבר אין לו לאן להתרחב כי הוא כבר בכל מקום, וכל שנותר לו הוא רק לאכול את עצמו. אולי רק עכשיו הגיע הזמן לפתוח את המניפסט הקומוניסטי ובאמת להתחיל".
- אולי בעצם אין בעיה עם הקפיטליזם? מעולם לא היתה האוריינות נפוצה כמו היום, מעולם לא חיו רבים כל כך בשפע יחסי. לאחרונה התפרסמה כתבה באקונומיסט, שבה נטען שלראשונה בהיסטוריה שייכים יותר ממחצית תושבי העולם למעמד הבינוני. למה ההתעקשות להמשיך לעשות גלים?
"כי הניצול נמשך ואף מעמיק. אנחנו עדיין חיים בעולם של עבודה, רבה ומיותרת, ואפילו הפנאי שלנו מגויס לצרכים של הגדלת ההון. כל דבר שאנחנו עושים שלא יכול להיות מתורגם למונחים של מיקסום רווחים מאבד מזכות קיומו, הולך ונעלם, וזאת הבעיה האמיתית שמרקס מצביע עליה. לא הפערים ולא העוול. מרקס ממעט להשתמש במילה צדק ומרבה לצחוק על הבורגנים שמשתמשים בה. העניין אצל מרקס זה חירות במובן של להיות אדונים לגורלנו. שאנחנו נחליט ביחד, כקהילה, כחברה, באמצעות דיון רציונאלי, מהם הדברים שאנחנו רוצים להשקיע בהם ומהם הדברים שאנחנו לא רוצים להשקיע בהם. כמה סביר שאדם יעבוד וכמה לא סביר שאדם יעבוד. הקפיטליזם אומר שעל כל הדברים האלה אין מה לקיים דיון, השוק יווסת.
"בימינו, עם הטכנולוגיה הקיימת, שש שעות עבודה ביום - כפי הציע תומאס מורוס כבר במאה ה-16 בספרו 'אוטופיה' - עשויות להספיק. בני אדם יכולים לייצר לעצמם פנאי רב יותר. אבל גם זה לבד לא מספיק, השאלה היא מה אתה עושה עם הפנאי שלך. אריסטו הסב את תשומת הלב לכך שהמילה היוונית העתיקה לפנאי היא schole , בדומה ל-school . פנאי זה הזמן של הלימודים. מי שיש לו פנאי יכול להתפתח וליצור יצירה רוחנית. זהו החזון הריאלי יותר של מרקס בנוגע לעולם העבודה. היום, בחברה שלנו, הפנאי נתפס כ'מילוי מצברים', כי אתה מעין רובוט שחוזר לעבודה ואתה צריך בטריות מלאות. אתה אפילו לא באמת ממלא מצברים, אתה ממלא את הקופה של מישהו שמוכר לך פנאי.
"יש גם סיפור אחר. בתנאים של טכנולוגיה משוכללת, אומר מרקס, העבודה עצמה יכולה להיות תחום של יצירה, התפתחות וביטוי אישי. זה נשמע כמו חזון אוטופי, אבל הוא היום ריאלי עם הטכנולוגיה שלנו. אלא שאפילו החזון שכינינו מקודם ריאלי, של צמצום העמל והרחבת הפנאי, נראה היום אוטופי לנוכח המציאות החברתית של השתלטות הקפיטליזם".
>>> על החירות
הן הקפיטליזם והן הסוציאליזם מדגישים את מושג החירות. אצל הקפיטליסטים, מיצויה של החירות בא לידי ביטוי באידיאולוגיית השוק החופשי. "בניגוד לתיאור המקובל והשגוי כאילו הקפיטליזם דיבר על חירות והסוציאליזם דיבר על שוויון, לא זה העניין", מדגיש גולדמן. "שניהם דיברו על חירות, אבל ההבדל הוא בין חירות מופשטת לחירות קונקרטית. בא הסוציאליסט ואמר לקפיטליסט: מה שאתה מכנה חירות אינו באמת חירות.
"כשאני מספר לשכנה שלי כאן בבית שמש, שמרוויחה שכר מינימום ומגדלת לבדה חמישה ילדים, שהייתי בקיץ בטורקיה, העיניים שלה נוצצות מכיסופים ומייסורים. היא עובדת קשה מדי ונלחמת כדי לייצר לה ולילדים שלה חיים סבירים. לכאורה שנינו אזרחים חופשיים ברפובליקה של מדינת ישראל, אבל זוהי חירות מופשטת. איפה יש לה את החירות בחיים הממשיים לעשות את מה שחלמה תמיד לעשות? הסוציאליסטים מציעים חירות מהותית יותר.
"בסופו של דבר השאלה היא עד כמה בחיים האמיתיים שלך אתה חופשי. זאת שאלה של מידה, לא של כן ולא. האם אפשר לסדר את החברה בצורה כזאת שנהיה יותר חופשיים בחיים הקונקרטיים שלנו, שנהיה פחות תלויים במלחמת קיום מיותרת שבכל זאת ממשיכה לנהל את החיים שלנו? האם אפשר שפחות עבודה תשמש כדי לייצר רווחי הון עבור תאגידים? אפשר או אי אפשר, זאת השאלה".
- באילו נקודות אנחנו חיים היום את תורתו של מרקס?
"הקומוניסטים טוענים שהבורגנים היו אלה שלמדו את מרקס באופן המדוקדק ביותר, הבינו את הסכנה, ובאמצעות מדינת הרווחה ריסנו מעט את עצמם על מנת למנוע מהפועלים את הלהט המהפכני. מעין ריסון של ההון כדי לאפשר לו להמשיך לנצל. כך גם היחס אל הצעדים של אובאמה בארה"ב. הם חוזרים על אותן סיסמאות פעם אחר פעם. בכל פעם שיש איזה שינוי בקפיטליזם, זה אומר שהמנגנון מתגמש כדי לאפשר לעצמו את המשך המצב. אני לא טוען שהטענה הזאת מופרכת, אבל היא תיאור חלקי מדי למה שקורה.
"לעומתם, המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות המאוחרות, החל ממלחמת העולם הראשונה ובעיקר אחרי מלחמת העולם השניה, תופסות את עצמן כלא פחות מרקסיסטיות מלנין ודומיו, ולדעתי במידה רבה של צדק. מה שהן עשו קרוב יותר למה שעולה מהדברים של מרקס: חדירה אל מוסדות הכוח הבורגניים ומאבק משם על יותר שליטה דמוקרטית על הכלכלה, יותר ריסון על ההון, על הפיכת המדינה לנותנת האשראי הגדולה ביותר במקום הבנקים, על חיזוק איגודי עובדים והתארגנויות קואופרטיביות וכן הלאה. זוהי הפעולה המרקסיסטית העכשווית".
- אבל אתה טוען שהפעולה הזאת לא מספיקה.
"בתורת השחרור של מרקס, במקום הכי מרכזי וקריטי, יש בעיה, כי הוא מדבר על מרכוז הכוח הפוליטי. אין אצלו דמוקרטיזציה חברתית אמיתית שבה משתתף הציבור באמת בניהול חייו באמצעות קהילות חופשיות המשתפות פעולה ביניהן, ברמה המוניציפאלית וברמה הארצית והגלובאלית".
- וכאן נכנסים האוטופיסטים?
"כן, זה לוקח אותנו לסוציאליזם האוטופי של מרטין בובר, שהוא בדיוק מה שהיה חסר אצל מרקס, שמצד אחד דוחף לעבר פעולה פוליטית ומצד שני מצייר חזון של חברה שהשתחררה מהפוליטיקה שמוכתבת מלמעלה, ועוברת לפדרציה של קבוצות חופשיות. בובר אומר למרקס: איך אתה יכול להגיע למטרה הזאת רק באמצעות פעולה פוליטית?".
- אם גם מרקס מכוון לפדרציה של קבוצות, מדוע הוא ביקר את האוטופיסטים?
"הביקורות שלו על האוטופיסטים מגוונות, אבל ברובן הן לא נוגעות לעניין הקהילות. ההתקפה המרכזית שלו היא שהם א-פוליטיים, טענה הדורשת הוכחה. יש איזו סימטריה בין מרקס לבובר, שהולכת לאורך הספר: מרקס לא רואה כמה חשוב ליצור כבר בהווה את התאים החברתיים של חברת העתיד. בובר לא רואה כמה חשוב להילחם בחברת ההווה בכלי של חברת ההווה, הפוליטיקה. לכן, וזו הטענה העיקרית של הספר, הבעיה של שני האגפים האלה של הסוציאליזם, היא שכל אגף חסר את האגף השני. אם יכולים אנחנו לנסח היום תורת שחרור מחדש, אנחנו צריכים איכשהו לחבר את שני הדברים האלה ביחד".
>>> פילוג הרסני
תורת השחרור המעודכנת, המשלבת בין סוציאליזם פוליטי לאוטופי, כבר נוסתה לכאורה בקיבוצים. גולדמן מנתח בספרו את הדוגמא ההיסטורית מאוד בקצרה, ומדגיש שזה משום שמומחיותו היא בפילוסופיה, לא בהיסטוריה. ועדיין, ברור לו שמדובר בדוגמא מעולה, גם אם "בעיקר לכמה שזה מסובך". הוא היה רוצה להיות איש בשורה בעניין הזה, אך אינו יכול.
"אפשר בהחלט לומר שהסינתיזה לא החזיקה מעמד, היא נשברה. נדמה לי שמוקד השבר היה בפילוג הגדול, שבו התחוור לקיבוצניקים שהמפלגה יכולה לפרק את התנועה ההתיישבותית על התפר שבין מפ"ם למפא"י. הקיבוצים לא הפנו עורף לפוליטיקה ברגע אחד, אבל התחילו לעשות הפרדה. יהיו לנו שליחים ונציגים בפוליטיקה, אבל הם יעשו זאת מחוץ לחצר הקיבוץ, שיישאר כמעט א-פוליטי.
"אני זוכר בתור ילד ביוטבתה, בשנות ה-70 וה-80, אמירות שמיועדות לעצור דיבור על פוליטיקה בתוך הקיבוץ, כאשר עד לטראומת הפילוג, הפוליטיקה היתה פנימית לקיבוץ. הוויכוחים הפוליטיים בין מפ"ם למפא"י - אם לנקוט לשון רומנטית ומעט פלקטית - נעשו בפרדס, בכרם, במטע. תמיד מתארים באופן אירוני את החברה גניה שבאסיפת הקיבוץ מוסרת דיווח על רשמיה מסין העממית ועל מסקנותיה מעליית הפרולטריון בלא-משנה-איפה. אפשר לצחוק על זה, אבל זה לא כל כך מצחיק. יש בזה משהו יפה, שקהילה שיתופית של אנשים מחליטה ששאלות הפוליטיקה הלאומית והעולמית הן חלק מסדר היום שלה.
"אלא שברגע שזה נכנס לך אל תוך הבטן וקורע אותך מבפנים, נוצרת תגובה של 'לא לגעת בזה, שזה יישאר בחוץ'. ואז הקיבוצים מסתגרים אט אט ואומרים: בתוכנו פנימה ניצור גן עדן סוציאליסטי עלי אדמות, ומגדר הקיבוץ והחוצה ננהל פוליטיקה לאומית על מטרות מאוד מוגבלות. כמובן שזה קורס כאשר ישראל הופכת להיות חברת שוק משולחת רסן וזה מקרין חזרה פנימה. אתה יכול לבנות איים אוטופיים על גב חברה סוציאל דמוקרטית, אבל לא על גב קפיטליזם פרוע. זאת היתה אחת הביקורות של מרקס על הסוציאליזם האוטופי, והתנועה הקיבוצית הוכיחה שהוא צדק".
>>> שיתופיים, אך לא סוציאליסטיים
לא רק חיי המעשה הסוציאליסטיים נקלעו למשבר, גם התודעה כשלה. "אם תשאל חבר קיבוץ מדוע אתה חי בקיבוץ הוא יענה 'כי כך אני חי אורח חיים מוסרי יותר עם חברי, אורח חיים של התחשבות בזולת, הצנע לכת' וכן הלאה, דברים שאי אפשר לזלזל בהם. במקרה הרע הוא ידפוק על השולחן ויאמר 'כי אני קיבוצניק, כי ככה ראוי'. למה ככה ראוי? אין תשובה.
"יש הרבה קיבוצניקים שיש להם תיאוריה סוציאליסטית כוללת ומודעת, שיכולים לעשות את ההרצאה על מה שלא בסדר בקפיטליזם הרבה יותר טוב ממני, אבל לרוב, הטלוויזיה עם ערוץ 2 עומדת בסלון ביתו של הקיבוצניק כמו שהיא עומדת בסלון ביתו של כל ישראלי, ומעצבת את התודעה. אני לא רוצה להישמע מאשים, יש פה מציאות לא פשוטה. הכוח של הסדר הקפיטליסטי הוא כובש והוא אדיר, והתנועה הקיבוצית הפנימה אותו.
"כשעמיר פרץ רץ לראשות מפלגת העבודה מול שמעון פרס, רק 24% מהמצביעים בקיבוצים תמכו בו. בשום מקום הוא לא קיבל כאלה נתונים נמוכים. מצד אחד עמד מנהיג איגודי עובדים שמדבר בשפה סוציאל דמוקרטית קלאסית עם כמה עדכונים לזמננו, ומצד שני עמד ארכי קפיטליסט, ניאו ליברל והאויב החמור ביותר של הסוציאליזם הישראלי, שנמצא באותה סירה עם בנימין נתניהו, והקיבוצים נופלים לזרועותיו.
"צריך לציין שרוב האנשים שנאבקו בשיניים להביא קולות לעמיר פרץ באו מהזרם השיתופי. אבל אני חושש שאפילו קיבוצי הזרם השיתופי עברו תהליך מאוד עמוק של דה-פוליטיזציה ודה-סוציאליסטיזציה. הם שיתופיים אבל לא סוציאליסטיים. אין להם תיאוריה פוליטית או סוציאליסטית, זה דבר שזר היום לקיבוצניק הממוצע. על תוצאת בחירתו של פרץ צריך לנהל דיון יותר מעמיק מאשר זה השגור של 'תראה לאן זה הוביל'.
"מה שכל כך תסכל אותי בעבודה למען פרץ היתה ההרגשה שהקיבוצניקים לא מבינים את השפה ואת הבעיות. הם חיים בבועה ואיבדו את הסולידאריות עם חלקים אחרים בחברה. התחושה היא שזה לא שיש להם טיעונים נגד סולידאריות, אלא שזה פשוט לא מעניין אותם. הם אדישים. במצב כזה ניתן לקנות את הפלקט שנקרא שמעון פרס. הוא אשכנזי, אין לו שפם, זה נחמד ויפה ונעים. חבר בולט באחד הקיבוצים המובילים בזרם השיתופי אמר לי: אנחנו מאוד פעילים חברתית. אנחנו תורמים למוסדות צדקה בעיירת הפיתוח השכנה'. זה לא סוציאליזם". למרות הדברים הספר לא חורץ את דינה של התנועה הקיבוצית, אבל נותר ספקן.
>>> סוכני הסוציאליזם האחרונים תלויים גם הם בהון
יש בגולדמן פיכחון והכרה צורבת בשליטתו האבסולוטית של הקפיטליזם בעידן שלנו. ובכל זאת הוא מקדיש את הפרק האחרון בספר לנציגים האחרונים של הסוציאליזם המנומק, המקיים סינתיזה בין פוליטיקה לאוטופיה. "כשאני רוצה להתעודד, אני פונה אל תנועות הבוגרים של תנועות הנוער. לקהילות השיתופיות שהם מקימים בעשרות יש תיאוריה פוליטית סוציאליסטית מאוד עשירה. תדבר איתם על מרקס ובובר והם יבינו אותך מצוין. משם יש יותר תקווה, אבל גם שם יש בעיות קשות.
"קיים קושי מהותי להתאגד לפדרציה רחבה, בעיקר בגלל סיבות כלכליות. הקבוצות נאלצות להיסמך על פילנתרופיה, קרנות, עמותות וכל השוק המתועב והמושחת הזה - לא במובן הפלילי - שאני חלק ממנו כחבר תמוז ויו"ר עמותה, ולכן מרשה לעצמי לומר שהוא מושחת, כי הקבוצות צריכות לרקד על פי החליל של מישהו אחר. זהו הרי היפוך הסוציאליזם, החירות של הקהילה לשלוט בגורלה נשללת במידה רבה. הקבוצות השונות נמצאות במצב של להקת כלבים הנאבקת כולה על אותה עצם גרומה. זה שוק קפיטליסטי ונוצרת תחרות בין הקבוצות. אם אתה לא מצליח לחשל מנגנונים של אמון ושל שיחה, אז במלחמה כמו במלחמה, כל אחד מחזיק את הקלפים קרוב לחזה ומסתכל ימינה ושמאלה בחשדנות.
"סוציאליסטים לא יכולים להיות קפוצי זרועות, זה לא עובד. הם חייבים להושיט ידיים באמת לשותפים פוטנציאליים, גם אם לא בדיוק דומים, לא עם אותה חולצה ואותו שרוך. אם יש תקווה היא נעוצה בהקמת יותר ויותר קואופרטיבים, כדי להתגבר על המצוקה הכלכלית ולהשתחרר מהתלות בהון. אנחנו חיים קצת בבועה בעניין הזה: 10% מהתוצר של האיחוד האירופי מגיע מקואופרטיבים בכל התחומים. גם החרדים נוקטים בשיטה הזאת. יש אצלם, למשל, קואופרטיב שיכון, במטרה להשתחרר מהתלות במשכנתאות של הבנקים. הידע קיים והתחום הזה טומן בחובו ניצנים של תקווה".
לא רק ההתארגנויות השיתופיות יכולות לעודד את הסוציאליסט הנלהב. בשנים האחרונות חלה התעוררות גם בערים, בדמות פוליטיקה חדשה וארגונים לשינוי חברתי. כך דחפה קבוצה גדולה ומסורה את דב חנין בתל אביב, וגם בחיפה ובמקומות אחרים יש פעילות של צעירים לקידום ערכים סוציאליסטיים, שמשתלבים לא פעם בתפיסה ירוקה. לפעילות הסוציאליסטית של אנשי רשימת "הירוקה-מימד", למשל, היו 27 אלף תומכים בבחירות, שרבים מהם עדכניים ומעורבים בפעילויות חברתיות במסגרות נוספות.
מהכלל הזה מוציא גולדמן את השמאל הרדיקלי, שעסוק לדעתו במחאה אסתטית בעיקרה ועל כן עקרה, אבל הוא מזהה מעגלים מתרחבים של פעילות גם מחוץ לקהילות השיתופיות. "שתיים מהיוזמות המרכזיות הן המכללה החברתית-כלכלית וארגון כוח לעובדים" הוא אומר, ומקפיד להוסיף: "חלק מהשותפים ליוזמות האלה עשויים להגיע בהמשך גם למימוש הרעיון של הקהילות השיתופיות". זה מה שלימדה אותו שנת השירות שעשה לפני הצבא: פילוסופיה פוליטית היא לא רק עניין לפולמוס. היא דורשת הגשמה.
הראיון באתר "הדף הירוק"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
