מחשבות פוליטיות

(המאמר בוויאנט)

הדיונים סביב תקציב המדינה מפספסים את הנקודה: במקום להילחם למען תיקונים קטנים פה ושם, יש לבער את ההשלמה עם העוני כגזירת גורל ואת המציאות שבה כמחצית מהשכירים לא מגיעים לסף המס. סקרים מראים שזה מה שרוצה הציבור, אך נתניהו נוהג בדרך ההפוכה

השיח הציבורי סביב תקציב המדינה מפספס את הנקודה. טוב אמנם שראש הממשלה בנימין נתניהו החליט לוותר על העלאת המע"מ על פירות וירקות, וטוב כמובן שמצב העובדים במשק השתפר בזכות מעורבות עופר עיני ושרגא ברוש. ועדיין, הנושא החשוב ביותר לעתיד הכלכלה והחברה הישראלית לא הגיע כמעט לכותרות: גובה השכר לו זוכים העובדים בישראל.

כמחצית מהשכירים בישראל מרוויחים כ-5,200 שקל בחודש ופחות, וכלל לא מגיעים לסף המס. קרוב לשליש מהעובדים מרוויחים את שכר המינימום ומטה. אל השכר הממוצע ומעלה, החל מכ-8,000 שקל, מגיעים 25% מהשכירים בלבד. משמעות הדבר היא כי בעוד ששיעור העניים הרשמי בישראל עומד על כ-20% מהאוכלוסיה - המספר הגבוה ביותר במדינות המערב - כ-50% מהעובדים בישראל חיים בפועל בדחק שאינו כה רחוק ממציאות העוני. זהו מעמד הביניים האמיתי של ישראל, ולא "מעמד הביניים" של מצביעי שינוי.

תקציב 2009-2010 לא משנה דבר במגמה הזאת. ככל שיחלוף הזמן, וככל שנכסי המדינה ימשיכו להיות מופרטים ולעבור לידי קבוצה קטנה מדי, יקטן מספר מקבלי השכר המאפשר הפרשה למסים. כתוצאה מכך יקטנו הכנסות המדינה. למציאות הזאת חותר נתניהו, הדוגל ב"ממשלה קטנה", אלא שזאת מציאות הרת אסון: בזמן שרפורמת המס גרעה מקופת המדינה כ-39 מיליארד שקל מאז 2003, צומצמו השירותים החברתיים בחדות והותירו אזרחים רבים במצוקה קשה.

>>> לחלק מחדש את העושר

אידיאולוגיית "הממשלה הקטנה" אינה באמת אידיאולוגיה, כי אם דרך מתוחכמת לפילוג החברה לשתי חברות שונות, של מיעוט אדונים מבוסס הנהנה משמני הארץ ומטוּבה, ורוב המשמש כוח עבודה זול. הכלכלה מבחינת ראש הממשלה נבחנת במספרים שבשוק ההון, לא בשירות שהיא נותנת לכלל החברה, והתקציב הנוכחי אף מחריף את המגמה: לצד המשך פגיעה בשירותים חברתיים כמו בריאות וחינוך, הקלות המס יפסיקו לחול על מרוויחי השכר הממוצע, וישרתו רק את המרוויחים 15 אלף שקל ויותר. על פי מרכז אדוה, תקציב 2009-2010 יביא את ישראל לראשונה בתולדותיה למצב שבו היקף המסים הישירים, הנגבים על פי גובה ההכנסה, יהיה קטן מהיקף המסים העקיפים, הנגבים מכלל הציבור ללא קשר לגובה ההכנסות.

מדיניות הממשלה לא רק שאינה צודקת או כלכלית במובן הרחב של המילה, היא גם מנוגדת לעמדת רוב הציבור. מדד הדמוקרטיה לשנת 2007 חשף כי 59% מהישראלים מעדיפים מדיניות " יותר סוציאליסטית מקפיטליסטית"; במחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון אמרו 96% מהציבור, כי יש שירותים שאסור למדינת ישראל להפריט בשום אופן. 98% הביעו תמיכה בהעלאת שכר המינימום. רוב הציבור הישראלי אם כך, תומך במובהק במדינת רווחה.

הגישה הניאו ליברלית הביאה לאסונות בכל מקום שבו נוסתה. באנגליה, שבה החזיקו חמישה העשירונים הנמוכים בכ-13% מההון בשנת 1978, צנחו אחזקותיהם ב-2004 ל-1% מההון בלבד. זוהי תוצאת התאצ'ריזם. כזאת היא גם תמונת הפערים בישראל ובארה"ב. ההערכות על חלוקת ההון בעולם כולו אומרות כי 2% מחזיקים ב-50% מההון והנכסים, בעוד ש-50% הפחות עשירים מחזיקים ב-1% בלבד. המציאות הזאת מלמדת שחלוקה מחודשת של ההון איננה טענה מופרכת או בלתי לגיטימית, כי אם צו חברתי מוסרי ואוניברסאלי, שצריך להישמע הרבה יותר. בעלי הממון לא עשו את כספם לבד – הם משתמשים בתשתיות הפיזיות, הרוחניות, והכלכליות שהעמידה לרשותם החברה. אלא שבישראל, תחת כסות המצב המדיני-בטחוני שהביא את נתניהו לשלטון, נמשכת העמקת הפערים במעין "הפרד ומשול" כלכלי.

>>> השינוי מתחיל בערכים

הדרך היחידה לשינוי עומק – כזה שלא מותיר מאחור קשישים עניים, פגועי נפש, ילדים בסיכון ומיליוני אנשים הנושאים סבל יומיומי בל יתואר משום המצוקה הכלכלית – עוברת בהעלאת רף השכר של העובדים החלשים. לצד תיקונים הכרחיים במדיניות המס, העלאת שכר העובדים היא הדרך הטובה ביותר להגדלת העושר במדינה, לצמצום היקף הקצבאות, ולניפוץ ההשלמה שבשתיקה עם היות העוני גזירת גורל.

את שיפור מצב העובדים החלשים ניתן לבצע במגוון דרכים, הדורשות דיון ציבורי ומקצועי. עם זאת, ישנם כמה צעדים שניתן להצביע עליהם מראש: פרויקט לאומי להכשרה מקצועית; איתור וקידום ענפים משתלמים למשק; קביעת שכר מינימום גבוה יותר, שיחול קודם בתאגידים גדולים ועשירים; חיזוק מיידי של החינוך ההומניסטי והמקצועי בכל מוסדות הלימוד; עידוד וסיוע בהקמת קואופרטיבים, בדומה למדינות אירופה שבהן הכנסות הקואופרטיבים מהוות כ-10% מהכלכלה; שקילת אלטרנטיבות מקיימות דוגמת הכלכלה האקולוגית, תוך ריסון תרבות הצריכה ההרסנית; שילוב רב יותר של הערבים בישראל בכלכלה, הזוכים כיום לכתף קרה במקומות עבודה רק בגלל מוצאם; ושורה ארוכה של צעדים אפשריים נוספים.

התיקון החברתי הנדרש מתחיל ברף ערכי גבוה המחזיר לתמונה את הצדק והסולידריות. בהקשר זה לא ניתן להתעלם מערכי הסכסוך עם הפלסטינים; הגזענות, ערלות הלב, הדה-הומניזציה והשנאה, לא רק מייצרים אווירה רעילה ומסוכנת לתרבות ולדמוקרטיה הישראלית, אלא עולים לכלכלה הישראלית כסף רב. כך גם הפחד המשתק מהליכה לפתרון. שליטת הערכים הללו מונעת את המבט על הפלסטינים כבני אנוש כמונו בדיוק, המסוגלים לחיים בשלום. התוצאה הסופית היא הרחקת הפתרון, שימנע את המשך ההמשך הבזבוז בשטחים, שגבה עד היום מאות מיליארדי שקלים מהצרכים החברתיים, והסיט מהם את השיח. תמורה נוספת תתקבל מסחר פורה יותר עם מדינות האזור והעולם.

אחרי שגם ראש הממשלה הכיר בהכרח להקים מדינה פלסטינית, אפשר לומר ללא חשש: יש לסיים מיד את השליטה על הפלסטינים, שעלתה ועולה לנו הון רב ואנרגיות, שחסרים בחברה פנימה. בעניין זה, בניגוד לשדה הכלכלי-חברתי, יש לדעת הקהל חולשה מובנית: בעוד שבנוגע עצמנו, בהקשר הכלכלי, יש לנו הסמכות להכריע, דעת הקהל הימנית בנושא הסכסוך סובלת מחוסר לגיטימיות, משום שהיא משעבדת את חייהם של מיליוני אנשים שלא מקבלים את הזכות להשמיע קול בדמוקרטיה הישראלית.

האתגר הגדול שבשיקום החברה, והסכנה המוחשית שבהמשך המצב הקיים, מחייבים אותנו לאמץ מבט בוגר בכל המישורים, למען סלילתה של דרך חדשה שממנה ירוויחו כולם.

1.

תקציב 2008 רק אושר, וכבר שר האוצר מכריז על קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה של 4%, "על מנת לממן את דרישות סיעות הקואליציה". דיווח נבוב - כמו נלקח ישירות מהודעה לעיתונות - בגלובס. (מציל את המצב ציטוט של ח"כ רובי ריבלין: "קיצוץ רוחבי יפגע תמיד בשכבות החלשות")

+

1.

מס הכנסה לא מצליח לחלץ מלב לבייב 150 מיליון שקל על שומה מ-2002.  

 מישהו עשה עבודה מעולה:

http://tal.wolfson.co.il/lab/morim.ppt

אנא הפיצו את זה.

זה יהיה פוסט קצר של 1+1+1...

כאן מצוטט רובי ריבלין כאומר: חוק ההסדרים הוא "חוק מבטל כנסת".

כאן מדווח נדב פרי על תחילת ייתורה של הכנסת - ישיבות המליאה מתקצרות.

כאן אפשר ללמוד על יכולת החקיקה של הלוביסטים לטובת ההון, "במיליוני שקלים ועד למיליארדים".

כאן מוכיח הציבור שהוא לא מטומטם. 86% מבינים שההון משתלט על הממשל, באופן שמותיר את הכנסת כמטרד מבחינת אצולת הממון.

ואני אומר, אם כבר מתלהבים באוצר מהורדות מסים אובססיביות, בואו נבטל את כולם באחת. בואו נבטל גם את הכנסת המיותרת, שנחמיה שטרסלר מסית נגדה באופן פרוע ובהכללה חסרת בסיס.

בואו נבטל את הכנסת ואת המסים ונסגור עניין. את הממשלה יממנו בעלי ההון, והאידיאולוגיה של הדרת ההמונים מהמשחק הדמוקרטי על ידי האליטה בשל החשש מנבערותם (כטענת ד"ר אודי מנור), תגיע לידי מימוש. זה הרי בסופו של דבר מה שמחפשים אדמו"רי הקפיטליזם באוצר, בעיתונות וכמובן במגדלי המשרדים המצוחצחים.

אז, לפחות, לא תהיה אחיזת עיניים. כי אם כבר מדינת פראבדה, אז שלפחות נדע מזה ולא נחיה באשליית הדמוקרטיה והתקשורת החופשית, זאת שמוחזקת על ידי אותם טייקונים שמפעילים את חברי הממשלה כבובות על חוט.

יש ארגון אחד עם פנים יפות ושמו "מעלה". חברים בו התאגידים הגדולים במשק, ומטרתו היא לקדם אחריות חברתית במסגרת הפעילות העסקית. במצגת (PDF) שהוכנה לכבוד הכנס האחרון לפני כשבועיים, הוצגה האחריות החברתית של העסקים כנובעת משיקולי רווח. כך העלה הסקר המיוחד בקרב המנהלים בישראל. לא כבוד האדם חלילה מניע אותם, זה לא יספק את בעלי המניות. מתברר שאותה "אחריות חברתית" היא בסך הכל כלי נשק תודעתי נגד האזרחים שמעמדם הידרדר לכדי בני חסות של אצילי ישראל, ומתקשים להבחין בכך. בלשון ברורה יותר, מדובר בעלה תאנה.

אבל למה להחריב שמחות? יש יו"ר חדש ל"מעלה", מנכ"ל בנק הפועלים צבי זיו, וההתרגשות רבה. ארגונו של זיו ידוע באחריות החברתית שלו -  בעיקר ביחס ללקוחותיו - ושכחנו וסלחנו כבר על כך שהבנק הענק והרווחי שהיה שייך לנו הועבר לידיים פרטיות בקומבינה, ובפועל בחינם. בנאום נרגש ומלא מליצות לא הצליח המנכ"ל המוכשר לומר ולו פעם אחת, מהי אותה אחריות חברתית שהוא כה מהלל. בסופו של דבר הוא גימגם משהו פתאטי על... מסירת יותר מידע פיננסי ללקוחות. זהו בהחלט חידוש שעל הארגונים החברתיים לאמץ. לקרוא (PDF) ולא להאמין.

(אגב, למי שלא קורא כאן באופן קבוע, עפרה שטראוס, שמגבה בימים אלה את רמיסת מלצרי "עלית קופי" בת"א, חברה גם היא ב"מעלה" ואמונה על "אחריות חברתית". עוד פרטים בפוסטים למטה)

הנהלת בית  הקפה "עלית קפה" באוני' ת"א הגישה תביעת דיבה נגד שלוש מ-30 השובתות, בטענה שטענותיהן שקריות. בדיווח על כך של כתבת הרווחה של "הארץ", רותי סיני, נכתב כי שלוש הנתבעות הן ממובילות המאבק. לאחר שבית הקפה נכשל בהפחדת המלצריות והמלצרים באמצעות ביריונים, בא הניסיון לעשות זאת באמצעות הפרד ומשול וטרטורן בבתי המשפט. השלב הבא יהיה מן הסתם איום על שאר השובתות והשובתים שאם לא יוותרו, יעמדו גם הם מול כתבי תביעה.

שביתת המלצרים הזאת היא הראשונה בישראל שמתרחשת בבית קפה. משום כך יש לה חשיבות עצומה כתקדים וכמופת למלצרים מנוצלים אחרים. במקרה קודם של ניסיון להקמת ועד, כדי להתמודד עם ניצול קשה, פוטר אחד המלצרים. כל מי שרוצה לתמוך במלצרי "עלית קפה", ששייכת בעיקרה לחברת שטראוס-עלית בראשות עפרה שטראוס, מוזמן למשמרות מחאה בתל אביב ולהימנע מכניסה לבתי הקפה של הרשת ברחבי הארץ. במאבק הזה, אגב, ביקשו השובתות בכל לשון של בקשה לא להגיע למחאות עם סמלים של ארגונים ומפלגות. זהו מאבק טהור על זכויות עובדים.

אתר המאבק

עדי איתן: כל השיטות לניצול מלצריות בתל אביב

תוספת מאוחרת. הודעה בעניין מטעם מטה המאבק:

הפיצו הלאה!

רשת עלית קופי שברה שיאים של בריונות בפעילותה נגד עובדיה. מלצריות ומלצרי הסניף בכיכר אנטין בתל-אביב התאגדו כדי לשמור על זכויותיהם המופרות. לאחר שהמו"מ שלהם עם ההנהלה לא נשא פירות (ההנהלה היתה מוכנה להבטיח כל מיני הבטחות, אך לא היתה מוכנה לחתום על מסמך משפטי מחייב), הכריז הוועד על סכסוך עבודה חוקי ויצא לשביתה.

מקום עבודה סביר היה נכנס למו"מ עם העובדים ומגיע איתם לפשרה. יש להבין, העובדים אינם מעוניינים לשבות, הם מעוניינים לחזור לעבודה. כל יום של שביתה הוא הפסד בשבילם, לכן כל מה שהם מעוניינים להשיג הוא נכונות של ההנהלה לשאת ולתת ולחתום על הסכם, כפי שקובעים חוקי מדינת ישראל.

במקום זאת, גייסה ההנהלה מזכירות, עובדי מנהלה ואחראי משמרת מסניפים אחרים כדי שיחליפו את העובדים השובתים (ואף יתחזו לעובדים ויגידו לעוברים והשבים כמה נפלא לעבוד בבית הקפה וכמה המלצריות השובתות הן שקרניות), הביאה מאבטחים (ואף כלבים!) שימנעו מהשובתים להיכנס למקום העבודה ולעצור את העבודה (דבר שהוא זכותם החוקית), איימה על עובדים ועוד. 

 אך כעת הם עברו כל גבול!

היום בבוקר (29.10.07) הגישה ההנהלה תביעת לשון הרע על סך חצי מליון שקל נגד המלצריות המובילות את השביתה! לתביעה אין כמובן כל בסיס. כל מטרתה היא להפחיד לא רק את מובילות השביתה, מטרתה להפחיד את כל מי שיעז להרים ראש ולדבר נגד הניצול והעושק במקום העבודה שלו.

עלינו לדאוג שהבריונות הזאת תעלה לעלית קופי הרבה יותר מחצי מליון שקל! עלינו להחרים את הרשת לאלתר! אנא הפיצו את המידע הזה הלאה, כדי שהאומץ של המלצריות שהעזו לקום נגד ההנהלה ישתלם, כדי שהנהלת עלית קופי תבכה את היום שבו היא חשבה שבגלל שיש לה כסף היא יכולה לעשות כל דבר.

די לניצול!

באתר המאבק של עובדי קופי טו גו באוניברסיטת תל אביב, מובא היום פוסט על התפשטות המאבק לקמפוס אוני' חיפה. פעילות במקום במטרה להחרים את הסניף המקומי של הרשת נענתה בהזדהות ובשיתוף פעולה של מרבית הלקוחות הפוטנציאליים שנמנעו מלהיכנס לקפה. תודעת המאבק בשיטות הפעולה הנלוזות של ההון מתרחבת ומעוררת הזדהות אצל  יותר ויותר אנשים. אני כבר לא בטוח שהטרוניה על אדישותם של הישראלים תהיה נכונה לעוד זמן רב.

מאבק קופי טו גו: העובדות מנצחות

לקוחות לא מגיעים לבית הקפה שבכיכר אנטין כבר יומיים, ובעל הבית שוטף את הריצפה. זאת התמונה הנוכחית במאבק המלצריות והמלצרים שזכויותיהם קופחו. ההנהלה כנראה קשת עורף במיוחד, כי כל יום שעובר הופך את התבוסה לצורבת וגדולה יותר. מאבק המלצרים מקבל יותר ויותר תהודה ויהיה עוד אחד מתקדימים רבים שנקבעים בשנים האחרונות, שבהם מנצחים העובדים - גם אם ניצחון מוגבל מאוד - את מעסיקיהם. מעגלים רחבים יותר ויותר של התודעה הציבורית נחשפים לסוג החדש הזה של מאבקים, שמנהלים לא רק פועלי דחק, אלא סטודנטים צעירים, בני מעמד הביניים, שמוצאים את עצמם פתאום במעמד של נעשקים סידרתיים על ידי המעסיקים. את הבשורה הזאת צריך להמשיך להפיץ.

אם אתם רוצים להביע תמיכה במאבק, הימנעו מלהיכנס לבתי הקפה של רשת "עלית קפה", שלה שייך הסניף בת"א. בעלי הרשת היא חברת שטראוס-עלית, שבראשה עומדת עפרה שטראוס, שהתבטאה בעבר בדאגה על התרחבות הפער הכלכלי בין עשירים לעניים. כך דני גוטווין ב-ynet:

"שטראוס חברה בארגון מעלה, המאגד עסקים המקדמים אחריות חברתית, 'מתוך הנחה כי לניהול אחריות חברתית יש ערך עסקי-כלכלי'. בקוד האתי של מעלה, בפרק המתייחס לחופש ההתאגדות, מצוין כי הפירמה מכבדת את זכות עובדיה להתאגד ולנהל משא ומתן משותף".

מילים יפות אינן מספיקות, צריך להזכיר זאת לשטראוס.

בלוג המאבק.

על מה המאבק? הסבר מהיר ובהיר

חיפשתי כמה מילים שכתבתי כאן בעבר על מקארתיזם בישראל בטקסט שכותרתו "נועה קולפ וכנופיית שלטון החוק". העצלות הובילה אותי לערוך את החיפוש בגוגל במקום לדפדף כאן אחורה, ויצא שהעצלות משתלמת - תוצאה אחת מתחת לפוסט שלי, ראיתי קטע וידאו מיו-טיוב, שבו אומרת נועה קולפ את הדברים הבאים באולפן של לונדון את קירשנבאום:

"הבנקים הם לא נורא נורא רווחיים, המנגנונים הסבוכים, הרבה מאוד עובדים, הרבה מאוד שומנים שצריך לקצץ אותם..."

כל זב חוטם ומצורע יודע שהבנקים בישראל מרוויחים בכל שנה סכומי עתק, ולמי שחזר זה עתה משהות ארוכה בחלל, הנה כותרת של Ynet מלפני ארבעה חודשים: רווחי הבנקים הגדולים ברבעון הראשון: 2.24 מיליארד שקל . 

מדובר בכ-10 מיליארד שקל רווח נקי בשנה. זה מה שנקרא "לא נורא נורא רווחיים"?!

תפקידם של כתבים כלכליים הוא אחד החשובים בתקשורת. רק התקציב וחוק ההסדרים לבדם קובעים מדי שנה מחדש את גורלם של שכירים, מובטלים, חולים, מקבלי קצבאות, קשישים, נכים, נשים הרות, תלמידי בתי ספר ועוד ועוד. הנה רק דוגמא קטנטנה אחת, הנוגעת להבטחה שנתן אולמרט ברעש גדול וצלצולים לעידוד יציאת נשים לעבודה, ונבעטה בשורה אחת קטנה בחוק ההסדרים, על ידי פקידי האוצר עזי המצח. כדי לטפל במכלול הסוגיות המאוד מורכב הזה, דרושים עיתונאים מעולים, רחבי אופקים ובעלי ניסיון (ולא פחות מכך עורכים עם לב ושכל ישר).

אז איך תסבירו את העובדה שחברת החדשות שמתיימרת להיות הטובה ביותר בישראל, ממנה לתפקיד החשוב עיתונאית צעירה

ומנותקת מהמציאות, שלא שולטת בפרטים בצורה כה מעוררת דאגה? איך ייתכן שמבחינתה בנקים בשליטת המדינה הם עניין לאנשים חסרי שפיות (ויפה נתן לונדון את דוגמת בנק לאומי), וחמור מכל - מהיכן האטימות והחוצפה לגזור במחי משפט לא מבוסס את "העובדים והשומנים" לקיצוצים?

מה אומר המינוי הזה והאמון בכתבת על "חדשות 10"?

מה המשמעות של זה לגבינו הצופים?

ושאלת השאלות - מי מרוויח מזה?

קבלו מפה של ה"תערוכה", המכניסה את "תרומת" חברות הבורסה לסביבה, לחברה, לכלכלה (ולשחיתות) להקשר הנכון. את המפה הכינו אנשי "הירקון 70" (על שם מקום המפגש בת"א), המוציאים גם את עיתון "כביש 40" (לקוח מאתר "העוקץ").

כתובת המפה באינטרנט, כפי שתשימו לב, היא "בלופים" קו איל.

רוצים להבין איך בדיוק עובד הקטע הזה של הון ושלטון? היכנסו נא לאחד מאתרי האינטרנט של חברות הלובינג, ולא תאמינו למה שתקראו. הנה תקציר מהיתרונות שמשרד הלובינג כהן-רימון-כהן מייחס לעצמו באתר האינטרנט שלו, בניסיון ללכוד לקוחות חדשים מעולם העסקים:

• אנחנו יודעים כיצד פועלות זרועות השלטון.
• אנחנו מכירים באופן אישי את הנפשות הפועלות והאג’נדה שלהן.
• אנחנו מנתבים את מערך קבלת ההחלטות, כך שהאינטרס שלך יהיה מיוצג בכל נקודת החלטה.
• אנחנו נאפשר לך ליזום וליצור מקורות רווח חדשים.
• אנחנו נמצא למענך פתרונות חוקתיים.
• אנחנו נמצא דרכים להפחתת רגולציה, שימור מצב קיים או העצמתו – בהתאם לצורך שלך.
• אנחנו נקדם למענך העברת החלטות תקציביות, כגון מניעת קיצוץ בתקציב רלוונטי.
• אנחנו נקצר תהליכים ונמנע את בזבוז זמנך וכספך.
• הפעילות שלנו מבטיחה לך מקסום רווחים, הפחתת הוצאות ומניעת הפסדים.

כאן

גונבים אתכם.

"הארץ", דצמבר 2006:

"מחקר: 2% מאוכלוסיית העולם מחזיקים במחצית מעושרו

מאת נמרוד הלפרן

המחצית הענייה של האוכלוסייה מחזיקה ב-1% מהעושר העולמי, לפי מחקר של האו"ם"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/798179.html

לעתים נדמה לנו שאנחנו בישראל נמצאים בצד הנכון של המשוואה - שאנחנו חלק מהעושר העולמי ושיש לברך על מזלנו ולא לשנות את השיטה. טעות קשה. "עושר מתרכז בעיקר בצפון אמריקה, אירופה ומדינות עשירות באסיה. אנשים במדינות אלו מחזיקים יחד כמעט 90% מהעושר העולמי".

המאבק האמיתי בישראל הוא על אמות מידה. החזירות הקפיטליסטית ועיוות הערכים ("היפר-מציאות", המדיה הופכת מציאות ל"סיפור", מקדימה את המציאות האמיתית ויוצרת פיקציה. בודריאר. זה לקוח מכאן) ששולטים בישראל מסמאים את עינינו מלראות שהמאבק הוא בין עלוקות הכסף ה"פנוי" - 2% השולטים בעולם - ובינינו. כשתהיה לנו רווחה הנובעת מצדק וחלוקה מחודשת (יש כסף, לפחות 11.5 טריליון דולר), ייפתרו גם רבות מהבעיות האחרות שלנו.

הבלוג לחץ חברתי מפרסם בימים אלה את אחד הפרוייקטים העיתונאיים החשובים של 2007. לא פחות. יאיר טרצ'יצקי ויואב ריבק, שניהם עורכים ב"הארץ", חושפים טפח אחר טפח את השקר הגדול של האוצר כאילו אין כסף. מדינת ישראל יכולה לפתור רבות מבעיותיה, אבל שלטון האוצר, שנעזר בשקרים והטעיות, חוסם כל התקדמות. אפילו אהוד אולמרט תקף את האוצר על דברים אלה בדיוק רק לפני שלוש שנים (כפי שתקראו בפרויקט). קבלו את זה:

 • לחץ חברתי - איפה הכסף?

ישנם עוד טקסטים שמתכתבים עם הפרוייקט המטלטל הזה (המילים הגדולות הן משום שהנושא נוגע בדיוק במקומות שבהם נקבע בכל שנה מחדש איך נחיה, אילו שירותים חברתיים נקבל, מה יהיה השכר שלנו, כמה נוכל לנסוע לטייל, ועוד ועוד, ובעצם הכל). הנה קטע מראיון עם הכלכלנית ד"ר אסתר אלכסנדר ז"ל משנת 2002 הקשה: 

"האידיאולוגיה של ממשלה קטנה ולא מעורבת במשק, שהיא אחד המאפיינים של המוניטריזם, הוא אינטרס של השכבות החזקות. המאפיינים האחרים הם ריבית גבוהה ושכר נמוך. מדיניות כזו מובילה מצד אחד למיתון ומצד שני לחלוקת הכנסות בלתי שוויונית המיטיבה עם העשירים ומרעה עם העובדים. השכר הנמוך מייצר פערי רווח גדולים לבעלי העסקים; הריבית הגבוהה ממלאה את כיסי הבנקים בכסף של השכבות הנמצאות באוברדרפט ושל בעלי משכנתאות. די ברור מי מרוויח מהסיסמא של מלחמה באבטלה ובאינפלציה".

• לראיון המלא

• ראיון נוסף עם אלכסנדר

וישנה כמובן גם העיתונאית הקנדית נעמי קליין, מחברת "נו לוגו" הנודע, שמוציאה בימים אלה ספר רביעי (The Shock Doctrine: The Rise of Disaster Capitalism) שבו היא מתארת איך הקפיטליזם מנצל פעם אחר פעם רגעי משבר כדי להשתלט על כלכלות, לשביעות רצונם של הבנקאים האמריקאים ובני בריתם טייקוני ההון, שהתחזקו בשיעור חסר תקדים ב-30 השנים האחרונות. זה קרה עם נפילת הקומוניזם; עליית איינדה לשלטון בצ'ילה (לאחרונה התברר שקיסינג'ר כתב לניקסון שהבעיה תהיה אם הדרך השלישית של איינדה תצליח ותסחוף עוד מדינות, ולכן - ולא בגלל חשש שצ'ילה תצטרף ל"ציר רשע" כפי שטען הספין של הממשל - התערבה ארה"ב באלימות והעלתה את הרודן פינושה); אירועי כיכר טיאננמן (המפגינים מחו נגד ה"מילטון פרידמניזם - "קפיטליזם חזירי בעגה העממית - שהשלטון נוקט בכלכלה, הם לא ביקשו "דמוקרטיה כמו-אמריקאית" כפי שדיווחו כלי התקשורת השטחיים); עליית תנועת "סולידיות" בפולין ב-1989 (אבן הדומינו הראשונה לנפילת הקומוניזם במזרח אירופה) שהעם בחר - בתנועה העממית הזאת היו חברים אז 10 מיליון פולנים - כדי להחזיר לידיו את השליטה על המפעלים. (זה נגמר במכות על הראש מהבנק העולמי, קרן המטבע וארה"ב, בשל החוב שהותיר השלטון הקודם. הממשלה אולצה להפריט, לקצץ שכר וכל מיני רעות חולות אחרות, כדי לא להיות חדלת פירעון. פולין הפכה מאז עניה הרבה יותר, וסכנת הפאשיזם התגברה עקב כשלון "כל" האידיאולוגיות האחרות); ויותר מכל זה קרה אחרי ה-11 בספטמבר - המלחמה החדשה בטרור, חוק האקט הפטריוטי ומולך הביטחון האמריקאי החדש, דחקו כל שיח אחר. יותר מכך - בדיעבד התברר ש"המלחמה בטרור" הפכה לעסק המכניס של שנות האלפיים, כלכלה בהיקפים של מהפיכת הדוט.קום בשנות ה-90. ומי מרוויח? חברות הענק המקורבות לממשל (בהן הליברטון המפורסמת של צ'ייני), שזכו בחוזים אסטרונומיים של מאות מיליארדי דולרים בזמן קצר. לסיבור האוזן, חברת הדלק אקסון הציגה בשנה שעברה רווח שיא של 40 מיליארד דולר (!), ובבנק ההשקעות גולדמן סאקס קיבלו העובדים בונוסים לחג המולד בסכום כולל של 16 מיליארד דולר. זאת השיטה עכשיו ואין בילתה.

בהרצאה, שניתנה לפני כחודש בכנס אגודת הסוציולוגיה האמריקאית, פורשת קליין תמונת מציאות חדשה ומרעננת, שלא ניתן לשמוע במקומות רבים. מיותר לציין שקליין - שזכתה בפרסים על עבודתה, ושהמגזין טיים בחר פעם כאדם המשפיע בעולם שגילו פחות מ-35 - לא מדברת באוויר. הדברים שלה מבוססים היטב על תחקיר רציני. הדברים שכאן מבוססים על ההרצאה, ואני בטוח שהספר עוד יותר מאיר עיניים.

תוספת מאוחרת: שלי יחימוביץ' משיבה לראש אגף התקציבים באוצר בעניין התקציב, וחושפת את האכזריות שלו. גם יחימוביץ' יודעת שיש כסף.

לצערי אינני מבין מספיק בכלכלה, אבל יש עיוותים שאפילו בור כמוני לא יכול לפספס. בידיעה סתמית לכאורה, שפורסמה בעמודים הפנימיים בדה-מארקר לפני יומיים (שלישי), מדווח הכתב הכלכלי הוותיק מוטי בסוק על עודף של 26.3 מיליארד שקלים בתקציב המדינה, עקב תת-ביצוע של משרדי הממשלה את התקציב. לדברי בסוק, "מבחינת מסגרות התקציב, הממשלה רשאית להוציא בארבעת החודשים שנותרו עד לסוף השנה - מעבר לתקציב הרגיל המתוכנן לחודשים אלה - את 18.7 מיליארד שקל, ואת העודפים שהצטברו בקופה, 7.6 מיליארד שקל, ובסך הכל 26.3 מיליארד שקל. מדובר באפשרות תיאורטית בלבד, שכן אין כוונה להוציא סכומים עצומים אלה". כמה מפתיע שהכסף לא ינוצל למטרות חברתיות, מצבנו הרי טוב מאי פעם..

בבלוג "לחץ חברתי", העוסק בימים כתיקונם במאבק נגד חוק ההסדרים הבלתי-דמוקרטי בעליל, החל פרויקט בשם "איפה הכסף?". הוא עוסק בדיוק בסוגיה שהועלתה כאן למעלה – הטענה היא כי יש כסף למכביר, אלא שסדרי העדיפויות מעוותים לטובת בעלי עניין חזקים. לחץ חברתי מבטיחים להביא לא רק את המספרים, כי אם גם את האינטרסים שמאחורי ניהול התקציב באופן ה(לא)מוכר לנו. יהיה מעניין!

שביתה קשוחה וארוכה

לאור העודפים הגדולים שמתאר בסוק, עלה במוחי שוב רעיון ישן: המורים, לדעתי, בדגש על כל המורים, צריכים להכריז לאלתר על שביתה ללא מועד סיום, ולדרוש ששכר מורה מתחיל יתקרב ככל האפשר לשכר הממוצע במשק. יש למורים את כל הלגיטימיות לדרוש זאת (אם במקביל יסכימו להסדרת נהלים לפיטורי מורים כושלים), ועל אף שחלקים גדולים מהציבור ישנאו אותם על כך בתחילה, קמפיין טוב יוכל להסביר אט-אט עד כמה קריטית השביתה לחברה בטווח הארוך. אסור למורים להיכנע – יש להם קייס מצוין והרבה כוח, ופעולה נחרצת שלהם עשויה להביא רוח חדשה לישראל.

אנחנו כבר יודעים שיש כסף, ומהפיכה בחינוך, שמתחילה משיפור דראסטי של תנאי המורים - לא כמו ברפורמה האנמית הנוכחית - עשויה לשפר משמעותית את המצב החברתי.

• אולמרט, אוגוסט 2004: לאן נעלמו 67 מיליארד שקל?