מחשבות פוליטיות

מתברר שההגבלות על הסרט של אילן עבודי ומיקי רוזנטל לא הסתיימו עדיין. הפרטים:

http://www.shakoof.org.il/2008/10/29/1838/

הנה כותרת לידיעה שניתנה בעמוד הראשי של וואינט היום:

כתבתי פוסט עצבני מהבטן אבל הוא נמחק, אז אעשה זאת בנקודות:

א. המעשה המרגש של ד"ר אסנת דור הוא התגלמות ההומניזם, מבלי שיש בכלל צורך לעסוק בשאלה מי צודק. בני אנוש הם בני אנוש בכל מקום, על כל מורכבותם, ואין מעשה יפה יותר מהבעת כבוד וחמלה דווקא בזמנים קשים כאלה של שנאה ופחד.

ב. הכותרת של וואינט מפספסת את הנקודה - מה ששווה דיווח הוא לא עצם המעשה, הטרוויאלי כמעט באנושיותו, כי אם התגובות הבהמיות בעקבותיו. מה שמדאיג, גם אם לא חדש, הוא שהתגובות הזועמות על דקת הדומיה - שלדרישת ד"ר דור כללה גם את הנפגעים הישראלים - הגיעו בעיקר מסטודנטים שלא ראויים לתוארם, ובהם פוליטיקאים עלובים מאגודת הסטודנטים, שהתנהגותם נוגדת את כל מה שיפה בציוויליזציה המערבית, שערכיה מבוססים על כיבוד ערך האדם, כל אדם, ובטח כזה שהוא בלשון הצבא המכובסת "בלתי מעורב".

ג. הכותרת היתה צריכה לעסוק במחאה ולא במעשה. או אם ללכת צעד קדימה (או אחורה, לעידן המודרני, שבו עיתונים לא התביישו להחזיק ביומרה של חינוך הציבור), היה צריך לכתוב את מה שלעולם לא ייכתב בוואינט:

חמלה? לא בבית ספרנו

סטודנטים במכללת עמק יזרעאל חוללו סערה בעקבות דקת דומיה לילדים ההרוגים בעזה

ד. כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את ההתבדלות והשנאה היוקדת כלפי כל מה שאיננו ישראלי או אמריקאי.

ה. חלופה לסעיף ד': כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את העובדה שאין לערכים שום משמעות. המשמעות היחידה מתגלמת ביצירת סערה שתלווה בהרבה רייטינג.

אגב, אם הרכב  150 המגיבים הראשונים לכתבה - שעל דבריהם ריפרפתי - היה מייצג את הציבור הישראלי, הייתי מחפש כבר מקום מקלט אחר. למרבה המזל, המוסכמה אומרת שהמגיבים לכתבות מסוג זה הם תמיד הקוטב הקיצוני, ובין אם זה נכון או לא, אני רוצה להאמין בכך כרגע.

אבל סטיתי. עורכי וואינט, עיתונאים שמחוייבים מעצם עיסוקם להיות רחבי אופקים ואיכפתיים, הם אלה שהרימו למגיבים להנחתה בליבוי יצרים ופאתוס, בהסתה מרומזת נגד ערבים באשר הם ערבים, ובחתירה תחת עקרונות הדמוקרטיה, המכירה בכך שכל בן תמותה הוא בעל זכויות בסיסיות, שהראשונה שבהן היא הזכות לחיים. כן, גם אם הוא ילד פלסטיני.

העורכים במקרה הזה סובלים כנראה מהיעדר הפרספקטיבה המאפשרת לעסוק בעומק הדברים, ולמקד את הדיווח במשמעות הצעד שעשתה ד"ר דור: אצילות אנושית, שאי אפשר לחלוק על הגיונה ושאיננה פוגעת בביטחון הלאומי. במקום זאת, מילאו האחראים לכותרת את תפקידם כמי שאמונים על שלהוב הציבור, על יצירת שרשור תגובות ארוך ככל האפשר, ובדרך, מה-זה-בכלל-משנה, שהעולם יתפוצץ (רחוק ככל האפשר מרחוב מוזס כמובן). לוּ היו לנו היום מנהיגים כהיטלר או מוסוליני, שכותרת חיובית בעניינם עשויה לעורר רשימה ארוכה של תגובות - או שהיו אוסרים מתיחת ביקורת עליהם - יכול להיות שאותם עורכים היו הולכים עם טעם ההמון, ומקפידים לא להרגיז חלילה אף אדם (חוץ מאנשים הזויים ולא חשובים כמוני). כן, אני מתכוון לכך, העיוורון עד כדי כך עמוק, וההיסטוריה מלמדת.

העורכים במדיה, וזה מתחיל בקודקוד, הם משת"פים של תרבות נחותה שהתפתחה באזורנו. הם כבר מזמן לא רואים בעיניים; הם חיים במטריקס עיתונאי שסדרי העדיפויות שלו מנותקים כמעט לחלוטין מערכי הדמוקרטיה המערבית. ולא, זאת לא רק הכותרת המינורית יחסית שהובאה למעלה, זהו קו מערכתי מתמשך שמקדש את הפטריוטיזם החלול, את המיליטריזם, את השנאה, את רדיפת הבצע והקניות, ואת השטחיות. אז מה אם חיים יבין ניסה להזכיר ערב פרישתו שהעיתונות עוסקת בשאלות של חיים ומוות, ועל כן עובדיה צריכים לקחת את תפקידם ברצינות.

אם להיסחף לשניה, או דווקא להרגיע, גם במקרה שבו היו סוגרות על ישראל מעבריה השונים שתי חונטות, צבאית וכלכלית, שכל מה שהן מציעות זאת אג'נדה לא-דמוקרטית הבנויה על הפחדים הקמאיים ביותר של הציבור ועל חולשות האנוש שלו, היה וואינט נותן לכך יד. אה, סליחה, זה כבר קורה. הסיבה לכך היא בּוּרות עמוקה, הלובשת לעתים צורה של אדישות לכל מה שהוא בעל משקל, ולהתייחסות ראויה לאחר. בעיני ראיתי זאת, ומקרוב. יצא לי לא פעם לתהות על כך שעולמם הרוחני של עורכי חדשות מסוימים מורכב מכדורגל, פלייסטיישן וכוכב נולד. טוב, גם עמוק באדמה והסופרנוס עוררו ריגוש בשעתם.

לזה יש להוסיף את מצוקתם האמיתית של עורכים אחרים, שהם אנשים מצוינים, איכפתיים ומעמיקים: כלי התקשורת לא מעוניינים שיתנו ביטוי לרעיונות מתקדמים. המסר העובר הוא שבשביל קידום יש ליישר קו, לא לערער על צו המערכת. אם עורך יעז לעסוק בדברים שמעבר, הוא ימצא עצמו נזוף ומבודד מעט. אם ממש יתעקש, יהפוך במחי מלחמת ברירה ל"טראבל מייקר" ולא ישרוד. רד אל הקרקע עפיפון, או שלא תהיה כאן.

עם כוח עבודה שכזה מאוד נוח למו"לים: אנשים חסרי כוח עולים פחות, מצייתים יותר ולא מביעים שום התנגדות לסיקור שסופו שפך דם, ניכור, והתרחקות מהעקרונות היפים שעלו לאנושות בדם רב ובסבל נורא (מגילת זכויות האדם שבאה בעקבות השואה, למשל). אין ברירה, צריך לשרוד בשוק האכזרי. במקרים קיצוניים, עורכים מסוימים אף יזמזמו תוך כדי כך בקלולסיוּת מוחלטת את שיר האירווויזיון של בועז מעודה. המתוחכמים יילכו על משהו מחו"ל.

מהעורכים הראשיים ועד לכתבים ולעורכים הזוטרים, מה שעומד היום על הפרק הם לרוב שיקולים מסחריים, קונפורמיזם והיעדר מבט על התמונה הכוללת. חריגה מהקו היא משהו שאפשר לעשות בשיחות קפה ולפעמים אפילו בישיבות, אבל לא חס וחלילה בעבודה ממש. שלא יגיע לקוראים. כי ככה זה. זה פשוט כך. אחרת אי אפשר לשרוד. זאת דרישת המערכת.

ושיתפוצץ העולם!

לפני כחודש שיבחתי כאן בהתלהבות את אושרת קוטלר בנגל על כתבה שהופיעה במהדורת השבת שלה בחדשות 10. בכתבה, של טליה פלד קינן, הופיע עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים בבנק דיסקונט, והשתחל לוועידת ישראל לעסקים כדי להתעמת עם בעלי הון נצלנים בחלקם, ובייחוד על מנכ"ל הבנק בו עבד. הכתבה היתה נוקבת, חזקה ומרגשת, ובעיקר היה מרענן לראות בטלוויזיה המסחרית, המשרתת לרוב בבוטות את בעלי ההון, אג'נדה שנעלמת מהם בימים כתיקונם.

אלא שגם בעלי ערוץ 10 יוסי מימן צפה בכתבה, ומיד לאחריה התקשר לנזוף בקוטלר, בטענה שמדובר בכתבה פופוליסטית. לא בבית ספרו, הבהיר ב"שיחה ידידותית". הפרשה מזכירה את תחקיר ישראייר של עובדה, שבשל התנגדותו של בעלי החברה נוחי דנקנר לשידורו, ניסה בעל השליטה בקשת, מוזי ורטהייים (קוקה קולה ישראל), להפעיל צנזורה. מאז, כפי שציין מיקי רוזנטל, 95% מהתחקירים בעובדה עוסקים ברשות הציבורית. המגזר הפרטי מחוץ לפריים.

אז הנה, לשם יישור קו, קטע ארכיוני ממאמר של גיא רולניק, עורך דה-מארקר והמשנה למו"ל הארץ (יש בעיה עם תאריכים באתר הארץ, כאשר אין תגובות לא ניתן לדעת ממתי הטקסטים):

"20 או 30 התמנונים העסקיים הגדולים במשק חזקים עתה מאי פעם; צריך להיות דג מאוד קטן כדי להצליח להתחמק מלפיתתם. היכולת שלהם להשפיע על החלטות השלטון בעניינים כלכליים, חברתיים ואפילו פוליטיים - אם ירצו - היא גדולה מאי פעם, והיא אחת הסכנות הגדולות ביותר הרובצות כיום לפתחה של הדמוקרטיה והחברה בישראל".

רוצה לומר - העסקים הגדולים בישראל מסכנים את הדמוקרטיה. מכל נקודת מבט עיתונאית, מדובר בנושא לוהט על סדר היום.

נושא לוהט, אבל די מושתק, ובעיקר בטלוויזיה. בדקתי מה קרה במהדורת השבת של חדשות 10 בחודש שמאז פרשת מימן-קוטלר, ומתברר שלא עלו עד כה כתבות נוספות בעניין ההון והשלטון. בדיקה בחודש שקדם לכתבה על עובד הקבלן העלתה שגם במהלכו לא שודרו כתבות בנושא, כך שלכאורה אי אפשר לטעון לקשר ישיר בין הטלפון ממימן, להימנעות המאוחרת מהעיסוק בנושא הלוהט והכל-כך חשוב.

אך האם באמת לא ניתן לטעון לקשר? אולי קוטלר, שהחלה לשדר רק כחודש וחצי לפני המקרה, רצתה להתחיל בעיסוק אינטנסיבי בנושא וירדה מכך בעקבות האיום המרומז על המשך העסקתה? האם הכתבה היתה רק נגיעה מקרית בנושא החם הזה?

אין לי תשובות לשאלות הללו, אבל אם לשפוט על פי הרקורד המקצועי של קוטלר, ניתן להעריך שבדמוקרטיה אמיתית, שיש בה חופש עיתונות מהותי, היינו רואים אצלה הרבה יותר כתבות על הנושא. אולי אפילו כל שבוע.

אם נוותר לרגע על העיסוק הפרטי בקוטלר, ונלך אל הכלל בעניין הזה, יש בהחלט אמירה חד-משמעית שניתן לומר: הטלוויזיה המסחרית שאתם רואים היא טלוויזיה מצונזרת. אסור בה בשום פנים ואופן לעסוק בהעמקה ובהתמדה בנושא המהווה על פי אחד העיתונאים הבכירים בישראל, את "אחת הסכנות הגדולות" לדמוקרטיה והחברה בישראל. ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שלעתים נטען שהיא צריכה לנהוג בהקשר המדיני-ביטחוני כדמוקרטיה מתגוננת, מפקירה את אחת החזיתות החשובות לשמירה על אופיה.

הציטוט המלא והמדויק מכתבה של אסף כרמל ב"הארץ":

"לצערי הרב", ממשיך רוזן, "בכלי תקשורת מרכזיים בארץ העיתונאים לא חופשיים להביע את דעתם, כתבותיהם מצונזרות או נמחקות, ואין סיכוי שימתחו ביקורת על הבעלים או אפילו על חבריהם של הבעלים. אני אמנם לא הולך לשדר ברדיו 99 תוכנית אקטואליה, אבל בעת הצורך אמשיך לתקוף את גאידמק גם שם וגם בכלי התקשורת האחרים שאני עובד בהם. אני מבטיח לך שאם הייתי משדר ברדיו 99 בזמן שגאידמק הצדיק את אוהדי בית"ר ששרקו בוז בדקת הדומייה לזכר יצחק רבין, הייתי מגנה אותו ברדיו במלים החריפות ביותר".

קשה לי לקבל את הסיפא של רוזן, שהולך לעבוד גם הוא אצל גאידמק, אבל עם הפתיח קשה יותר להתווכח.

>> הכתבה המלאה

העיתונאי מיקי רוזנטל, האחראי לציטוט שבכותרת, נתן בכנס אילת לעיתונות עוד כמה כותרות. הנה ציטוט מכתבה של אסף כרמל בדה-מארקר:

"גם התוכנית 'עובדה' שכולם כאן בכנס מהללים אותה", אמר עוד רוזנטל, "ואין ספק שהיא מהצד הטוב של העיתונות, אבל האם ידעתם ש-95% מהתחקירים שלה התעסקו ברשות הציבורית? כולם זוכרים את תחקיר ישראייר, שניסו לפסול אותו, אבל מה היה ב'עובדה' חוץ מישראייר? כשאני באתי ורציתי לעשות לאחת הזכייניות תחקיר על הבנקים, אמרו לי: 'לא כדאי, בנק לאומי הוא אחד הבעלים שלנו. לך תשחט פוליטיקאים, זה טוב'".

הציטוט הזה של רוזנטל מוקדש לך הקוראת דריה, בהמשך לשיחה שניהלנו בתגובות כאן, על האג'נדה של מהדורות הטלוויזיה.

ועוד משהו: אהוד אשרי מספר כיצד הפך "ידיעות אחרונות" לחוד החנית בקמפיין נגד בית המשפט העליון, כולל סיפור על כתבה שפסל המו"ל מוזס בכבודו ובעצמו.

(תוספת מאוחרת: בדיווח בנרג' ברנז'ה מייחס הכתב גם את הציטוט על תחקיר הבנקים לידיעות, ולא לטלוויזיה, כפי שהופיע בדה-מארקר. אם לשפוט על פי מלאוּת הציטוט - ולא רק - סביר הרבה יותר להניח שגרסת כרמל היא הנכונה)

יומן, דקה 46

http://mabat.iba.org.il/

קציר השבוע בערוץ 1:
 
מבט שני: האם אנחנו דמוקרטיה?
 
סדרת כתבות מעולות על ישראל. בין השאר כתבה על חוק ההסדרים. מומלץ!
 
פוליטיקה: המשדר היחיד שקיים על רבין דיון מכובד יחסית וגם בעל תובנות.
 
יומן: סיקור יום הזיכרון לרבין, הידרדרות ערד, סיפורם של טייס קרב ומוזיקאי מחונן, כתבה נחמדה על תרבות הקפה וכמובן קטע הקאלט שבפוסט (איזה אליל ויצטום!!!).
 
לגעת ברוח: ראיון מרתק עם מאיר ויזלטיר
 
רואים עולם: המועמדים הרפובליקאים והקול היהודי, מקדשי הטבע בסין (צילומים מרהיבים ביופיים)

(יום ראשון, 28 באוקטובר: כל התכנים מוצגים באתר הערוץ בשבוע שלאחר שידורם, ברובם ככולם עוד ניתן לצפות)

מועצת הרשות השניה פתחה בהליכים נגד "חדשות 10", בעקבות התוכן השיווקי הבוטה ב"לונדון את קירשנבאום", שזכה כאן להתייחסות ראשונה. נרג' בדיווח חלבי למדי. אולי זה קשור לעובדה שהכתב הגיש בעבר פינה (ואולי עדיין? אינני יודע) בתוכנית הבוקר של חדשות 10, ולמה לקלקל את היחסים, העתיד הרי עוד פתוח. (אולי בהזדמנות יהיה שווה לסקור את פעולת אתרי הברנז'ה. לטעמי, הם לוקים בהיעדר מוחלט של ביקורתיות, ודווקא לזה זקוקה התקשורת יותר מכל)

לפני כחודש אמר העיתונאי ארי שביט, שבשורה התחתונה מי שמנהלים את מדינת ישראל הם שני הבנקים הגדולים, פועלים ולאומי. הבנקים הם אלה שמחליטים למי ואילו פרוייקטים עסקיים לממן, הם חזקים במיוחד במסדרונות הכנסת באמצעות לוביסטים, ולח"כים כדאי מאוד לשמור איתם על יחסים טובים, משום שכגורמים הכלכליים החזקים במשק, יש להם הכוח להשפיע על הרכבי הרשימות.

בבחירות הקודמות לכנסת אף התמודדה רשימה, שהמלחמה בבנקים היתה הסעיף העיקרי שלה. בראיון לנענע טען ראש הרשימה - ובעליה של חברה המתמחה בייצוג נתבעים על ידי הבנקים - אלי לוינגר, כי הבנקים מסוכנים לחברה הישראלית פי כמה מהחמאס. בקריאה ראשונה זה נשמע הזוי ולא אמין, אך עיון נוסף בראיון מבהיר עד כמה הדברים לא מופרכים.

והנה, החל מאתמול, שותפים הבנקים לעוד קו אתי שנחצה, באדיבותו של ערוץ 10. דווקא באחת מתוכניות האקטואליה הטובות ביותר בטלוויזיה בישראל, לונדון את קירשנבאום, החל אתמול שידורה של פינה יומית (דקה 34:30, ניתן לדלג. כאן זה ב-33:50) של תוכן שיווקי שקוף מטעם בנק הפועלים, כשלוגו ערוץ 10 מתנוסס מעל - במקום אייקון הפרסומות - בניגוד מוחלט להוראות הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו.

מיקום הפינה ברצף התוכנית (ללא הודעה על "יציאה לפרסומות") התאפשר ודאי בזכות תעריף גבוה במיוחד ששילם בנק הפועלים לחדשות 10. בעסקה המפוקפקת הזאת הוכיחה חדשות 10 אחד משני דברים: או שגם בעיתונות הכל שאלה של מחיר, או שהעיתונאים בערוץ מצויים במצוקה בלתי נסבלת מול בעלי הערוץ, המכתיבים להם את הזניית המקצוע בדברים הכי בסיסיים.

ייתכן שעוד נשמע את דרוקר, שלח, אילון, חיימוביץ, בן דוד, קרא או עיתונאים אחרים, יוצאים נגד עסקת הקלון. נקווה לפחות שכך יהיה. עד אז, השתיקה לנוכח הכניסה הבוטה של תוכן שיווקי לחדשות, בניגוד חד למסקנות החד-משמעיות (PDF) של הוועדה בנושא, בראשות פרופ' אסא כשר, היא ביזוי הרגולטור וזלזול בוטה ב"צרכנים", אלה שפעם, לאורך כ-200 שנה מאז המהפיכה הצרפתית, נקראו אזרחים.

האתיקה במדינת ישראל מידרדרת מיום ליום, ובכל פעם אנחנו מתרגלים - לעתים במודע ולרוב לא - להשחתות נוספות במורד המדרון החלקלק. מי היה מעלה על דעתו לפני עשור, למשל, ראש ממשלה תחת סבך חקירות פליליות חמורות, הממשיך בתפקידו כאילו כלום?

בקצב הזה לא ירחק היום, שבו ייראה לנו אך טבעי שאת מהדורות החדשות עצמן יגישו טלרים מצטיינים מהבנק וסמנ"כלי שיווק של חברות גדולות, כשהאינטרסים המסחריים שלהם, השונים תכלית השינוי מאלה של ציבור האזרחים, מקבלים ביטוי בכותרות הראשיות. השיחדש של אורוול מ-1984 כבר לא עד כדי כך רחוק מאיתנו, אלא שאת המפלגה מחליף התאגיד (ומלחמות, אגב, משרתות היטב לא מעט תאגידים). ככה זה בעידן שבו אידיאולוגיית תאוות הבצע השתלטה על העולם. בעצם, האם זה לא המצב כבר כעת?

(ניתן לשלוח תלונה לנציב פניות הציבור ברשות השניה בלינק הזה. הטופס נוח ומהיר למילוי) 

"חדשות (בטלוויזיה) זה היום אינפוטיינמנט, זו תוכנית בידור שצריכה לעמוד בדרישות של מפרסמים, וזאת לא מילה גסה".

(אתי בן דוד, מנהלת השיווק של חברת התרופות כצט, "העיר", 27.7.2007)

בכתבה מצוינת של עדי עוז ב"העיר" על המהומה המיותרת סביב זהות מגישי החדשות שיחליפו את יבין וסוקניק, יצאה בת קול האמת ואמרה את המצוטט למעלה.

זה חשוב. חשוב שהציבור הישראלי יידע שמקור המידע העיקרי שלו בתחום החדשות נערך קודם כל משיקולים בידוריים ומסחריים (קחו למשל את "דודו מהבינלאומי" ואת מקביליו בערוץ 2 - כסף עובר מיד ליד תמורת התוכן השיווקי הזה). זה חשוב, כדי שכאשר הציבור יבקש לבטא את התסכול שלו מהתקיעוּת במצב, הוא יידע למי לבוא בטענות – לא רק אל הפוליטיקאים, אלא גם אל כלב השמירה הכי חזק בשטח, שהיה אמור להוות משקל נגד מרסן מולם וגורם משמעותי בעיצוב שיח ציבורי קונסטרוקטיבי. אבל כלב השמירה הזה מכיר בעיקר שני מצבים: השתוללות תזזיתית כמוכה כלבת, או נמנום עצל של תפנוקים.

עיתון "הארץ" הוא כלי התקשורת החשוב בישראל. לצד השידור הציבורי ששומר על ענייניות יחסית, "הארץ" הוא מגדלור של דמוקרטיוּת וכל צעדיו נעשים באמונה ומתוך גישה רצינית ומעמיקה. אך יש לו גם את החולשות שלו. הוא לא מדבר לרבים (וראוי היה להפוך את וואלה! לגירסה הפופולארית של "הארץ") וגישתו הכלכלית שמרנית. דוגמא לכך ניתנת בימים אלה של חילופי מהלומות בין העיתונאים למו"ל עמוס שוקן, על רקע תנאי ההעסקה. רק ב"הארץ" יכול להתקיים דיון כזה מלכתחילה, וכמו בתחומים אחרים, גם כאן פורץ העיתון דרך.

מרתק לראות במכתב של שוקן, בו הוא דוחה מכל וכל הקמת ועד עובדים, איך הוא מתעלם מהקשר ההדוק שבין מעמד האזרחים העובדים לפוליטיקה של הלאומים. לאור המחוייבות העמוקה שלו לסיום הסכסוך, עד נכונות להתבוללות (אני איתו, אגב), היה אפשר לצפות ממנו לאפשר לכתבים שלו לעשות יותר כדי להביא קץ לטרגדיה הזאת; לפטור את העיתונאים מדאגות כלכליות, כדי שיוכלו לעשות בשקט את מה שהם יודעים טוב יותר מכל המתחרים – לספר את הסיפור הישראלי בצורה מרחיבת דעת.

חלק גדול מהדברים שאני יודע קראתי ב"הארץ", ולכאורה, הייתי אמור לרצות לעבוד שם (זה עמד על הפרק פעם אחת, למרות הכל פניתי). אבל תמיד מהבהבת במוחי המחשבה שאני לא מוכן לתנאים שלא יאפשרו לי לחיות בראש שקט. אולי זה פינוק, לדעתי זאת זכותו הבסיסית של כל אדם. זאת רק נקודת התחלה להתפתחות מקצועית ולחיים שמעבר לעבודה. שווה לקרוא את ההתכתבויות בין שוקן לעובדיו. דינו של המו"ל להפסיד בכל מקרה: אם יחויב לקבל את הוועד ואת השיפור בתנאים, מילתו נשברה. ואם יצליח להכריע את העיתונאים, יקנה לו עיתון שהמרמור בו מוגש כל יום לוהט, מבעבע, מייאש. זה ודאי לא ישפר את המוצר.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=447935&blogcode=7202815

*הלינק באדיבות א. מהפוסט למטה.