מחשבות פוליטיות

האם שלום הוא מלחמה, כפי שמופיע בספר המופת 1984? האם כשישראל אומרת שהיא שוחרת שלום, כוונתה היא שהיא שוחרת מלחמה? ואם התשובה לכך חיובית - האם הציבור הישראלי, המאמין ברובו בכל לב שישראל היא שוחרת שלום באמת, דומה לאותם תושבי אוקיאניה שהשלטון דואג לשמרם נבערים ומבולבלים?

אתמול יצאה הודעה מלאת עזוז מלשכתו של ראש ממשלתנו היקר ואהוב, שמש רחביה, הזהוב המנצנץ על גלי קיסריה, מלווה בדברי מקורביו של האוראטור המבריק שלנו (מישהו עוד זוכר?), החודרים לכל לב: "ראש הממשלה נחוש להבהיר לאזרחי ישראל ולעולם שישראל אינה סרבנית שלום[!]". ואנו נוסיף, אדרבא! לא רק שישראל אינה סרבנית שלום, היא אף שוחרת השלום האדוקה בעולם; היא בכלל חתומה על הפטנט, עם "עושה שלום במרומיו".

אבל רגע, מהו אותו שלום ישראלי? האם הוא לחיצת המגף על צוואר הפלסטינים, המשמיעה קול ערב של שקשוק עצמות, וגוררת הסכמה מידית ומוחלטת עם ההיגיון הישראלי? האם אותו שלום הוא סגירתם בקנטונים קטנים הנשלטים על ידי ישראל, מבלי להכיר בזכותם להקים מדינה? או שמא השלום כרוך בהענקת מדינה פלסטינית בגבולות שהיקפם כגבולות 67'?

תהייה מבלבלת, ללא ספק. כתבתו המאלפת של אלוף בן היום על ההיסטוריה של "הגידול הטבעי" מלמדת אותנו שישראל שוחרת השלום, ואפילו ישראל של הקדוש יצחק רבין, עשתה כל שביכולתה להמשיך בפילוח שטחי הרשות הפלסטינית בכמה שיותר יישובים, כבישים ומתקנים, כשהיא משתמשת בכל שטיק, שקר, סחיטה רגשית וקומבינה בינלאומית. אם ההקשר אינו ברור, סקרים בקרב הפלסטינים, שבהם הם נשאלים מה בעיניהם הוא המכשול המרכזי לשלום, מעלים תשובה חד משמעית: המשך הבניה בהתנחלויות. (דעת הקהל הפלסטינית)

מאמר של עקיבא אלדר מזכיר ראיון כמעט נשכח מ-2004, שבו שמענו מפי הגבורה, או לפחות מפי שליחו של הגבורה שדממה, דב וייסגלס, למה התכוונה ישראל כל השנים כשדיברה על שלום: "כל החבילה שנקראת המדינה הפלסטינית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן... ההתנתקות מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים... אריק היה מעדיף, שהשלב הראשון במפת הדרכים יארך שלוש שנים. שהשלב השני יארך חמש שנים. שהשלב השלישי יארך שש שנים...".

אז מהו אותו שלום שאנחנו מחפשים? האם ייתכן שאנו משקרים את עצמנו כשנדמה לנו שאנו שוחרי שלום? והיאך, אם ברור שהשלום שמחפשת ישראל אינו כולל התייחסות לפלסטינים (ואז המשמעות היא כמובן - התקוממות ומלחמה), רובנו לא עמדנו עד היום על העניין? האם, כמו באוקיאניה, פועל אצלנו "מיניסטריון אמת", שמטרתו לכסות את השקרים בעטיפת אמת?

הנה כי כן, התשובה לכך עשויה להיות חיובית. העם אינו טיפש, אך כמו כל בני אנוש, הוא נתון למניפולציות. טניה ריינהרט, בקורס המופתי "כתוב בעיתון" - ובלשון 1984: "מיניסטריון האמת מוסר" - מתייחסת למכלול השאלות העולות מכך. הנה קטעים מהפרק השלישי של הקורס, שהועבר ב-1992/3, כפי שתימלל המתרגל דאז עידן לנדו:

- סטודנט ב': אם התקשורת באמת ניזונה כל הזמן ממקור אחד (הממשלה), איך את מסבירה את העובדה שהיא מלאה בוויכוחים פוליטיים, לפעמים מאד סוערים, כמו הויכוח בימים אלה בין הממשלה למתנחלים על עתיד השטחים. לי נראה שיש כאן ויכוח אמיתי ונוקב בין שתי תפיסות מנוגדות.

"... העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים לא אומר שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידיאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית. גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים - או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום אמיתי, ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלשתינאים או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלשתינית...

"שני הצדדים לא מעזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה, שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה...

"עוד דוגמה לוויכוח מדומה אצלנו, היא ההתדיינות האינסופית סביב שאלת "הלחץ האמריקני" על ישראל לסיים את הסכסוך באזור... יש מתנגדים ללחץ ויש תומכים בו... אבל אף אחד לא טורח בכלל לברר... כיצד זה ייתכן, שארה"ב, עם כל עוצמתה וכוחה, אינה מסוגלת להזיז את ממשלות ישראל, זה 26 שנה, מסירובן להכיר בעם הפלשתינאי? כיצד זה ייתכן, שמעצמה המעונינת בשלום אמת באזור ממשיכה לחמש בכמויות אדירות את כל הצדדים המעורבים בסכסוך? ההיפותזה האלטרנטיבית, שלארה"ב ולישראל יש אינטרס משותף בשימור הסכסוך כמות שהוא, אינה עולה על סדר היום הציבורי, שמניח כמובן מאליו את קיום הלחץ האמריקני".

הדברים של ריינהרט, נזכיר, נאמרו בתחילת שנות ה-90, והיו נכונים לפחות עד לאחרונה, כפי שמוכיח היטב אלוף בן בסקירתו, וכפי שמוכיחה גם עסקת הנשק הענקית - המכונה גם "הסיוע הביטחוני" - שתעביר לידי אילי ההון של הנשק בארה"ב 30 מיליארד דולר בעשור הקרוב, תמורת המשך חימושה של ישראל.

התקופה הקרובה תהיה תקופת מבחן לפרשנות של אובמה למושג "שלום": האם הוא באמת מתכוון לכך, או שדבריו הם עוד כסות להמשך המלחמה באמצעות רטוריקה אחרת, נוחה יותר לדעת הקהל?

הכובע הבוער על ראשו של נתניהו בגובה מגדלי עזריאלי, שגרם לו לפרוץ בדואט העממי הידוע "אני? סרבן שלום?! מה פתאום!" (יש אומרים שאת הפזמון "מה פתאום" לתוכנית קישקשתא כתבו אנרכיסטים שהסתננו לטלוויזיה החינוכית), נותן את הרושם שאובמה רציני, וישראל-אוקיאניה עשויה להחליף אויב מאירואסיה-ערב, לאיסטאסיה-ארה"ב. 

או פשוט לחזור לשפיות.

בכל מקרה, יהיה מרתק.

ומשהו לסיום על התקשורת הפופולרית בישראל: במידה שאכן מתחולל שינוי, נוכל לקבל בקרוב הדגמה מרהיבה להיותה של התקשורת הישראלית נגררת ולא מובילה, סמרטוטית ולא שמאלנית.

אם עד היום גיבתה התקשורת את הכיבוש והמלחמות (זכרו את הכתוב למעלה - ויכוח לכאורה אינו ערובה להתנגדות), ושימשה תיבת תהודה למסריהם של צה"ל וממשלת ישראל, הרי שהיא עשויה להתהפך לחלוטין, בדיוק כפי שקרה טרום עידן ההתנתקות; אם עד היום קיבלה התקשורת את ההיגיון הביטחוניסטי ששימש תירוץ להמשך הכיבוש, הרי שמרגע שמיניסטריון האמת של ממשלת ישראל יחליט שההיגיון הזה בטל, תהפוך התקשורת את אלה שעדיין מתנגדים לתהליך - שלזכותם אפשר לומר שהם לפחות לא עוטפים את המוכנות למלחמה בדיבורי "שלום" - לאויבי העם, קיצוניים מטורפים והזויים, על אף שרק אתמול הם עוד נעטפו במקרים רבים בהילת החלוצים האחרונים.

אפשר לסכם זאת במילותיה החדות של ריינהרט:

"יש תפיסה רווחת למדי בציבור, לפיה התקשורת - לפחות התקשורת הכתובה - היא באופן בסיסי שמאלית. תפיסה זו, למרבה הפלא, מקובלת לא רק על חוגי הימין... אלא גם על מי שמתקראים חוגי השמאל. דומה שה"שמאליות" של התקשורת היא בגדר קונצנזוס לאומי... [אבל] לפני הכל, התקשורת היא כלי שלטוני. בתור שכזאת, היא משקפת ומשרתת את האינטרסים של הממסד - כל ממסד".

לשנה הבאה בשכם המרהיבה.

במשך שנים מדלגת ישראל מתירוץ לתירוץ כדי לא להגיע להסכם עם הפלסטינים, שיחייב נסיגה לגבולות 67'. במשך כל השנים האלה ההרגשה היא שהכל תרגילי טשטוש, ושהסיבה המרכזית לכך שאין התקדמות בתהליך אינה נעוצה בפלסטינים אלא בישראל, שאינה רוצה או מסוגלת לפנות התנחלויות. וכשאתה לא מסוגל למעשה ההכרחי שיוביל להתקדמות, מה מתבקש יותר מהטלת האחריות על הצד האחר.

אבל נדמה שבאדיבות ממשל אובאמה - שעליו אמר הסאטיריקן ג'ון סטיוארט שסוף סוף יש נשיא שאתה מקשיב לו ואומר "הוא מדבר בהיגיון!' - הגיע הקץ ללשון השקר שפשתה בישראל במשך הרבה יותר מדי שנים. כבר אי אפשר לבלבל את המוח. נכנסנו לעידן שבו השיחדש של הכיבוש מתחיל להתפורר.

בדיווח ב"הארץ" המובא כאן למטה, מעביר ג'ורג' מיטשל שיעור גמרא קטן את נציגי ישראל. שיעור בהיגיון פשוט. במחי כמה משפטים מתבקשים, הוא מפוצץ כמה מהבלונים השקריים שנופחו בישראל במשך כל כך הרבה זמן, וחושף את מערומי השלטון הישראלי המכוער והמרושע.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1089715.html

מן השפה ולחוץ, מדינת ישראל היא מדינה רודפת שלום. גם התרבות הישראלית-היהודית מלאה באיזכורים לתקווה הזאת, באופן שמאפשר לנו לרחוץ לאורך שנים ארוכות בניקיון כפינו ולהאשים את כולם חוץ מאת עצמנו בכך שלא נחתם הסכם שלום. אלא שיש עובדה יסודית אחת שאינה משתנה כבר שנים, והיא היעדר נכונותה של ישראל לוויתור על השטחים שנכבשו ב-67', המהווים 22% ממה שכונה בעבר ארץ ישראל השלמה. במקום להיערך לנסיגה מהשטחים, ישראל ממשיכה לבנות בכל מקום כמדיניות. ייתכן שלאחרים יש אחריות ואשמה על היבטים נוספים המעכבים את סיום הסכסוך עם הפלסטינים, אבל אנחנו לא יכולים לטעון שאת חלקנו אנו ממלאים.

אין בעולם, למעט בימין הישראלי, מי שחושב ברצינות שיש סיכוי לשלום ללא נסיגה מלאה משטחים בהיקף המדויק של כיבושי 67', ועדיין - עוד לא קם ראש הממשלה או שר החוץ שהתחיל את הדיון על הסדר עם הפלסטינים, בהכרזה ברורה על כך שבהקשר הטריטוריאלי זהו היעד הסופי. כבר 40 שנה אנחנו מנסים לרבע את המעגל עם תוכניות קנטונים למיניהן, ובניסיונות לתקוע טריזים בין השטחים הפלסטינים כדי לא לאפשר הקמת מדינה בבוא היום, אבל זה פשוט לא יעבוד. אפילו הצעות "נדיבות" של 95% מהשטח אינן קונסטרוקטיביות. מהאקרובטיקה הזאת לא ייצא דבר מלבד בזבוז זמן, כסף ובעיקר דם וסבל. בסוף ישראל תהיה חייבת להכריז על הכרתה בזכותם של הפלסטינים ל-22% מהשטח, ועל הבנתה שללא רציפות בין חלקיה השונים של מדינת פלסטין העתידית זה פשוט לא יילך.

בחודש האחרון, לנוכח ההבהרות האמריקאיות החוזרות ונשנות שישראל לא תוכל להמשיך להתחמק מההכרח הזה בעידן אובאמה, נדחקים נתניהו וליברמן אל הקיר ומפריחים בלית ברירה סיסמאות על הרצון והמחויבות בשלום. אודה ולא אבוש - על אף שחיקה בעניין שלי באקטואליה השוטפת, אני לא מפספס אף ידיעה על התבטאויותיהם של הצמד חמד. ההתבוננות בהתפתלויות, המחשבה על הפינה המבודדת והחשוכה שבה הם מוצאים עצמם רדופים על ידי המציאות, קריאת תגובות של מצביעים זועמים שלהם - כל אלה מסבים לי נחת ועונג רבים. יש בזה מתחושת הצדק הפואטי, על כך שהגיע סופסוף הזמן שבו שקרנים מדופלמים וגזענים חשוכים משלמים את מחיר טמטומם ואת מחיר העוולות שגרמו בשנותיהם בפוליטיקה. הם מעוררי רחמים ומאוד נעים לראותם בפרופורציות הנכונות.

בקמפיין הבחירות הוצג ליברמן כמן דיקטטור מפחיד כל יכול, בעוד שבימים אלה אי אפשר להתעלם מגודלו האמיתי - שר חוץ הזוי ופתאטי של מדינה קטנה שלא ממש מכיר את הלכי העולם הדיפלומטי, והופך נושא לבדיחות בטרקלינים בעולם; אחד שאת הלמות הקוף הרברבניות שלו על החזה פוטרים אנשי מדינה מהמערב בחיוך שיש בו ספק גיחוך וספק חמלה. אין בדברים לומר שלליברמן אין את הכישרון למלא תפקיד בסדר גודל של שר חוץ, אבל בעולם של 2009, אם ברצונו להיות שר חוץ טוב ולהתקבל לפגישות בעולם בדרגים בכירים ולא עם כל מיני סמנכ"לים זוטרים במשרדים שוליים (גם זו דרך ללחוץ על מי שלא מבין כשמדברים אליו יפה), הוא יהיה חייב להפוך למעין יוסי ביילין, שהפתיע בעבר באמירה שליברמן בכלל לא ימני ושהוא מאמין שהוא יכול להיות גורם חיובי. הלוואי.

יהיה כיף גדול לראות את הימין בישראל מתמודד עם העובדה שמנהיגו הסמכותני, הביריון הבדלן ושונא הזרים, הופך פתאום פודל ממושמע שמחזר אחר חיבתם והערכתם של מנהיגי העולם. יהיה נחמד לשמוע את אנשי הימין מתלוננים על כך שהוא בכלל עבריין ושאת המימון לפעולותיו הוא קיבל מהאיחוד האירופי...

גם נתניהו הספיק לחטוף מקלחת של צוננין: אובאמה עשה לו תרגיל מנהיגות בסיסי, כשהקדים את פגישתו עם עבדאללה מירדן לזאת עם ראש ממשלת ישראל - בעבר היה נהוג שראש הממשלה הוא האורח הראשון של הנשיא מהמזה"ת - וכשהבהיר שאין לו ראש לבזבוז זמן, ועל כן, אם נתניהו רוצה יחס טוב, עליו לשבת להכין שיעורי בית ולבוא מוכן. כמו תלמיד שנאלץ לבחור בין הישרדות בכיתה להיפלטות לחיים הקשים של הרחוב, התיישב נתניהו כמו טעטל'ה להכין תוכנית מדינית חדשה (הוא לא טען כל השנים שהוא כבר יודע איך לפתור כאן את הבעיות?!), שאותה יחשוף לקראת הביקור בארה"ב ב-17 בחודש.

חשוב מכל העניינים האישיים והשמחה הענוגה לאידם של המנהיגים הבלתי ראויים, הוא כמובן האינטרס של הציבור הישראלי - טוב שזהו מעמדו של ליברמן, טוב שנתניהו לא יכול לסובב את אובאמה כמו את בוש, נהדר ששקריה של מדינת ישראל במשך השנים הופכים בלתי ניתנים להסתרה או הסברה מפולפלת. כמובן שתמונת המצב הזאת לא מבטיחה סוף אופטימי: השניים יכולים לבחור לנהוג כפרעה המקשה בכל פעם עוד קצת את עורפו, אבל גם הם יודעים שבתסריט כזה ישראל באמת תהפוך למדינה מוקצית - היא כזאת כבר היום במקומות רבים, אבל עוד יש לאן להתפתח - שאינה יכולה עוד להגן על קיומה או לפחות על איכות קיומה. אם יבחרו השניים לדבוק בקו המצ'ואיסטי האינפנטילי, יהיה כדאי לכל אזרח ישראלי לקרוא על קורותיו של שלטון האפרטהייד בדרא"פ. למעשה, כבר עכשיו כדאי להתחיל בקריאה.

הנה, כמתאבן, כמה שורות נבחרות על האפרטהייד מוויקיפדיה, המציגות יפה את האופן שבו שינויים שמתרחשים בעולם משפיעים על תפיסתה של מדינה המסרבת ללכת יד ביד עם רוח הזמן. כשהקונפליקט עולה על פני השטח והמדינה הסרבנית מנסה לעשות קולות של מי שמתמודדת עם הבעיה - למשל, להכריז שהיא "שוחרת שלום ומוכנה להתחיל מיד בתהליך" כאמצעי למסמוס ומזמוז - הדבר מתקבל בגיחוך, ובהמשך הלחץ עליה:

החל משנות ה-60 עם קריסת הקולוניאליזם האירופי, עליית תנועות השחרור הלאומי ברחבי העולם השלישי, ביטול ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית, וכתוצאה מהתהודה העולמית שקיבלו אירועי טבח שארפוויל, החלה מדיניות האפרטהייד של ממשלת דרום אפריקה לזכות בגינויים הולכים וגוברים מצד האו"ם והקהילה הבינלאומית. בהדרגה מצאה עצמה דרום אפריקה מבודדת במישור הבינלאומי ונגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו נשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמה באירועי תרבותץ וספורט. לחץ חיצוני זה, במקביל ללחץ פנימי מצד הרוב השחור והאופוזיציה הליברלית, נמשכו והתעצמו על פני שנות ה-70 וה-80. המונח אפרטהייד, שמתחילה נטבע על ידי השלטון כמונח נייטראלי, תמים ולגיטימי לכאורה, הפך להיות מילת גנאי נרדפת לגזענות, אפליה ממוסדת, ושלטון מיעוט על רוב.

ביוני 1976 פרצו מהומות בעיר השחורים סווטו שבפאתי יוהנסבורג. המהומות החלו כהפגנות תלמידים על רקע כוונת השלטונות להנחיל את שפת האפריקאנס של שלטון המיעוט הלבן כשפת לימוד בבתי הספר השחורים, אך במהרה התפתחו ההפגנות להתנגשויות אלימות בכל ריכוזי השחורים ברחבי המדינה. למעלה מאלף איש קיפחו את חייהם באותן התנגשויות בין כוחות הביטחון למפגינים שחורים, ודעת הקהל העולמית נזעקה. רבים רואים באותן מהומות את נקודת המפנה, שציינה את תחילת התמוטטותו של האפרטהייד. (גם בעופרת יצוקה היו יותר מאלף הרוגים, וגם האירוע הזה עורר בעולם זעזוע וכעס מדרגה חדשה. מוקדם עדיין לקבוע אם מדובר גם כאן בנקודת מפנה)

בשנת 1983 השתכנע הממשל הדרום אפריקאי להנהיג חוקה חדשה שכללה שותפות חלקית ומוגבלת בשלטון לנציגי קבוצות לא-לבנות, בצד ביטול חלק מהחוקים המפלים והמשפילים. הוחלט להקים במקביל לפרלמנט הלבן גם פרלמנט לצבעונים ופרלמנט למיעוט ההודי הגדול. ההודים והצבעונים הבינו כי מדובר ברעיון של "הפרד ומשול" כדי להוציא אותם מ"המאבק", סירבו ברובם המכריע להשתתף בבחירות, ורק 15 אחוז מהם הצביעו. בעולם המערבי עוררה פעולה זו גיחוך, ובקרב הרוב השחור נתפסה כמעליבה. בעקבות כשלון ההקלות לכאורה, פנו ממשלת דרום אפריקה והנשיא פיטר וילם בותה לדכא בקשיחות את כל גילויי המאבק. ב-1986  הוחרף המצב לכדי הכרזת "מצב חירום", תהליך שהוביל להגברת הסנקציות הבינלאומיות נגד דרום אפריקה, ולקריאה מצד קבוצות דתיות בעולם להחרמת דרום אפריקה.

אם ישראל באמת רוצה שלום, היא חייבת להכריז את המובן מאליו: ברור לנו כי שלום אמיתי יתבסס בראש ובראשונה על העברת 22% מהשטח לפלסטינים. אחרי אמירה כזאת יכולות לבוא כל ההסתייגויות: שיכירו בנו כמדינה יהודית, שלא תתקיים זכות השיבה לתוך מדינת ישראל, וכן הלאה. כל עוד מסרבים מנהיגי ישראל להכיר בכורח המציאות - נתניהו עוד בשלב שבו הוא מתקשה לדבר על פתרון שתי המדינות - ישראל תיחשב ובצדק סרבנית שלום.

אם ישראל לא תשתגע ותהפוך את ארה"ב לאויבת בגלל דבקותה בפתרון המבוסס על החלטות או"ם בנושא - ארץ נהדרת עשו מזה קטע מצוין בתוכנית האחרונה - עד סוף הקדנציה של ביבי וליברמן ישמעו מהם בוחריהם דברים הפוכים לחלוטין למה שהבטיחו לפני הבחירות. יש בזה נחמה גדולה: משמח לדעת שאפילו מנהיגים פופוליסטיים ואלימים הופכים לגמדים כשהם עומדים מול המציאות בעולם של ימינו. הגלובליזציה התקשורתית והפוליטית שמה את השחצנים של העולם במקומם, ומחייבת אותם לשנות כיוון אם ברצותם לשרוד או להתקדם.

יהיה מטופש להסתכן בנבואות על מה שיקרה כאן בשנים הקרובות, אבל בהחלט אפשר לומר שמבחינה היסטורית יש סיבות טובות לחשוב שטקטיקת משיכת הזמן של ישראל מגיעה אל קיצה. מה שבטוח זה שלא יהיה כאן משעמם לרגע בשנה הקרובה, והפעם דווקא מצד התקווה לשינוי אמיתי במציאות. המשך יבוא...

עוד קריאה בנושא: יואב קרני על הגיחוכים שמעורר ליברמן ועל המצב החדש שבו מוצא עצמו נתניהו.

בראיון של ארי שביט עם ציפי לבני בסופ"ש, יש נקודה מעניינת באשר למו"מ הישראלי-פלסטיני:

שביט: כשרת חוץ הובלת משא ומתן עקר עם הפלסטינים שלא הניב דבר.

לבני: "עד כאן, סליחה. גם התהליך וגם נקודת הסיום או אי-הסיום שלו היו החלטה שלי. החלטה נכונה. מראש קבעתי את הכללים. אני זו שאמרתי: נדון בכל הסוגיות. אני זו שאמרתי: אל תכלאו אותנו בסד של זמן. אני זו שלא רציתי להוציא תוצאות חלקיות והתנגדתי לסיכומי ביניים והתנגדתי להסכמי עקרונות. חשבתי שהם לא טובים למדינת ישראל. אם אני לא אדע שיש לי תוצר שמייצג את האינטרסים של ישראל, לא יהיה הסכם. בעיני הסכם לא טוב הוא יותר רע מאשר אין הסכם...".

בפסגת קמפ דיוויד בשנת 2000, התעקש אהוד ברק על סיום סופי של הסכסוך. לכאורה, הוא "הציע לפלסטינים הכל", אך ערפאת סירב (כבר בחודשים העוקבים הציע "מתווה קלינטון" והציעה ישראל בשיחות טאבה יותר ממה שהציע ברק, משמע - יותר מ"הכל"). כל מתעדי הפסגה מסכימים כי ברק נקט בגישה של "Take it or leave it", החל מהרגע שבו הניח את הצעתו על השולחן בפתיחת הפסגה. בכוחנות ואדנות, הוא סירב להמשיך לנהל מו"מ על הפרטים והסתגר בבקתתו. אלא שבישראל התקבלה גרסתו על "הכל" - שאכן היו בו אלמנטים נועזים ומרחיקי לכת יחסית לעבר - והכישלון פורש כאשמה של ערפאת. קלינטון, שהטיל גם הוא את האחריות על ערפאת מסיבותיו הפוליטיות, סייע להטמיע את התפיסה השגויה. על העיוות הזה נוספה הטענה כי ערפאת הוא שיזם את האינתיפאדה, טענה שכמה שנים לאחר שהוצגה כעובדה מוצקה, הודו שלושה ראשי שב"כ ובכירים באמ"ן שהיא שגויה מהיסוד.

בדיעבד, ניתן לומר שערפאת נקט בקמפ בדיוק בגישה של לבני. אפשר ממש לשים לו את המילים בפה ולדמיין את שפתיו הרועדות: "אל תכלאו אותי בסד של זמן. הסכם לא טוב הוא יותר רע מאשר אין הסכם". האם אנחנו יכולים להאשים אותו על כך?

הגיע הזמן שהישראלים יפסיקו להתחפר בראייתם החד-ממדית את הסכסוך ויפסיקו להתעלם מהעובדות. למרבה הצער, כפי שמסביר הפסיכולוג הפוליטי, פרופ' דניאל בר-טל (הלינק דרך "העוקץ"), אנחנו כציבור מאוד רחוקים משם, ומתעקשים לשמר את הבורות ביחס לסכסוך הקשה, וכפועל יוצא גם אותו:

"אתוס הסכסוך נטוע עמוק בחברה היהודית בישראל. זו אידיאולוגיה מושרשת שמצדיקה את מטרות היהודים, מאמצת את גרסתם, מציגה אותם באופן חיובי ביותר ושוללת את הלגיטימיות של הערבים ובעיקר של הפלסטינים".

כלי התקשורת משחקים בעניין זה תפקיד מרכזי, כפי שמבהיר בר-טל,  ומשמשים מרבית הזמן כשופר השלטון.

ולמרות כל טעויותינו, אם נסכים להתנער מהאתוס השגוי, יש לנו עדיין דרך מוצא אלגנטית ובטוחה מאוד מהסכסכוך, עם ערבוּת וחליפת שריון של כל מדינות ערב: היוזמה הסעודית, שהפכה ליוזמה הערבית ש-57 מדינות מוסלמיות מקבלות, כולל שלום ונורמליזציה מלאה שלהן עם ישראל. יעקב פרי, אמנון ליפקין-שחק ודני רוטשילד, התראיינו בסופ"ש אצל עפר שלח במעריב, והסבירו עד כמה כדאי לנו לנצל את ההזדמנות ולראות ביוזמה בסיס להמשך מו"מ וסגירת עסקה. כולם גנרלים, כולם ביטחוניסטים אוהבי העם והמדינה, ובניגוד לרובנו, כפי שציינה כותרת המשנה לכתבה, כולם קראו את היוזמה לעומק. מתי לעזאזל תרים כבר התקשורת את את הכפפה ותנהל דיון רציני, מעמיק, עקשני ומתמשך ברעיון בכותרות הראשיות*, כדי שהעם הזה - שטומטם כבר וסומם וסומא וכאב ונשבר והתייאש והפך ציני ומריר ואכזרי - ישתכנע ויבין?!

מה צריך לקרות כדי ששילה דה-בר ("ידיעות") ירגיש מחוייב, וכדי שיצטרפו אליו לקמפיין שבא להציל אותנו מעצמנו דורון גלעזר ורותי יובל ("מעריב"), אבי וייס (חדשות 2) ראודור בנזימן (חדשות 10) ושאר בכירי התקשורת? האם חתירה וחקירה לעבר שלום אינן מטרות חשובות מספיק כדי להשעות את כל שאר השיקולים לימים אחרים? אין לי ספק ברצונם העז של כל בכירי התקשורת לראות כאן שלום, אז מדוע אינם עושים מעשה? האם גם הם התייאשו? האם, חלילה, מעורבים בדיני הנפשות הללו שיקולים עסקיים?

הפניה היא דווקא אל בכירי התקשורת משום שלהם הכוח הגדול ביותר לעצב תודעה, וזהו האתגר הגדול שלנו, כפי שמלמדת התגית הגדולה ביותר בענן כאן למטה משמאל, וכפי שלמדנו לפני כ-160 שנה מכתביו של גאון אחד. גם אובאמה לימד אותנו את כוחה של תודעה חדשה ורעננה: באמצעות חזון מרהיב ונועז הוא הצליח לסחוף אחריו כמעט את כל העולם. יש לרעיונות, כשהם מספיק מחוברים אל קרקע המציאות, כוח אדיר להתעלות מעל קשיים שבעבר נראו לא עבירים. האם הרעיון ששתי קהילות שלמרות הכל הן שוחרות שלום וחיים שלווים יצליחו לממש זאת הוא עד כדי כך מופרך? מה צריך לקרות כדי שיתרחש בישראל מהלך גדול ומכריע שישנה סופסוף את המציאות הארורה שבה אנחנו חיים ומקיזה מאיתנו דם? האם נותר לנו רק לסמוך על אובאמה שיציל אותנו מעצמנו, כשייאמץ את היוזמה הערבית, כפי שפורסם בעבר שהוא מתכוון לעשות?

נכון להיום, כשיחסי הממשל-אזרחים-תקשורת בכל העולם הם כפי שאנו מכירים אותם, השיטה הדמוקרטית היא בעלת מגבלות רבות ומדכאות. ישנם בעלי כוח שמסוגלים לסמם ולטמטם את ההמון על פי צרכיהם או מגבלותיהם הלא-מוּדעות. התודעה הכוזבת של מארקס אינה סתם סיסמא, היא קיימת. אנשים שולחים את ילדיהם למות ולהרוג מתוך אמונה שלמה שזוהי הברירה הטובה ביותר שיש. הם חיים במערכת כלכלית אבסורדית שדופקת אותם אבל נותרים צייתנים וחסרי אונים. עד מתי נוכל להמשיך להיות כאלה פרימיטיביים וצרי מוחין? מתי נהיה מוכנים כבר לקפיצה האבולוציונית הבאה? גם במקרה הזה, נראה, הבעיה היא היעדר חזון, או ליתר דיוק - אי מתן מקום מספיק בזירה הציבורית העולמית לחזון חדש, קוהרנטי ומקיים, שיש כבר רבים שנושאים אותו: כלכלה אקולוגית, שימוש מועט ככל האפשר בכסף, שרותים חברתיים רחבים, קץ למלחמות ולמאבק על המשאבים המספיקים לכולם כבר כעת, ותפיסה מתונה ובריאה יותר של הלאום. האם כל שנותר לנו הוא לחכות למשיח?

לאור הנסיקה של אובאמה, ובתקווה שיממש את ההבטחה שהוא מגלם, הרעיון הדתי הזה נראה פתאום פחות מופרך מאי פעם.

*בכותרות הראשיות, כי הן אלה המשפיעות על האזרח הממוצע שאינו משקיע את מירב זמנו בהתעמקות בהררי החומר והמילים. בכלל, כל ביקורת תקשורת ראוי לה שתחלק את התחום לשניים: ביקורת הכותרות הראשיות (כלולות בזה מהדורות הטלוויזיה), שאותן צורך רוב הציבור והן המעצבות את הזרם המרכזי של דעת הקהל, וביקורת העמודים הפנימיים - כולל עמודים "פנימיים" לאינספור באינטרנט - הפורשים בפני מיטיבי הקרוא ובעלי המוטיבציה לפענח את המתרחש, תמונת עולם רחבה ומעמיקה הרבה יותר.

הלינק נוצר אצל סיני גז (ומכאן אני מעתיק ממנו), שהעביר לעידו שהעביר לאטימולוגיה שהעבירו למעיין דר שבחרה להעביר למזבלה שזרקו את הלפיד ליוני ציגלר. ציגלר הסתבך קצת, הסתלבט קצת והעביר את הלינק ליאיר יונה שפינק בהשמעת בכורה אמיתית והפתיע את שמוליק כץ שהעביר לנדב לזר שהוסיף שיר לשרשרת.

נדב העביר לאורי, שהעביר לאייל גרוס, שגילגל לאייל ניב ומשם אלי. אני מעביר קדימה לדותן, בבלוג "דברים".

שני הגרוש שלי עם הלינק:

לפחות שני אירועים שהתרחשו במהלך הלחימה בעזה הדגימו שטענות העיתונאים על כך שדובר צה"ל לא מאפשר להם לבצע את עבודתם, הן או תירוצים או מהלך שסימא אותם גם מול מידע גלוי. באירוע הפצצת "משאית הגראדים" ובאירוע הפצצת בית ספר של אונר"א והריגת 43 אזרחים, היו נתונים גלויים שיכלו כלי התקשורת לפרסם, אך נמנעו ברובם מלעשות זאת, למרות שאפילו צה"ל הודה בדיעבד בטעויותיו. במקרים מסוימים לקחו בתקשורת הסברים של צה"ל, שנקטו לשון "ככל הנראה", ודיווחו עליהם כוודאות, כמו היו מכשירי תעמולה שהאמת אינה מעניינם. כל הפרטים בדוחות עמותת "קשב", כאן וכאן.

למרבה הצער, רוב הציבור מבקש בימים אלה תעמולה, אולי משום שדיווח ענייני היה מצריך מחשבה יותר מאומצת על פתרונות אחרים, ואולי גם משום שזה היה מרגיז: לא בטוח שהיינו נראים טובים וצודקים בדיווח כזה, הכולל יחס יומי למאות הנפגעים הפלסטינים הטריים. הפרופורציה היתה עשויה להשתנות. ההימנעות משידור תמונות שאינן פשוטות לנו היא אחד ממנגנוני המלחמה הבסיסיים, עוד כלי נשק בארסנל הלאומי, שמטרתו ליצור אחדות ולסייע במאבק השח-מט הפסיכולוגי מול האויב. במלחמה הנוכחית זה מצליח בענק.

הסיקור הסלקטיבי שאליו אנחנו נחשפים במלוא העוז במלחמה הזאת לא התחיל בהפצצת חיל האוויר בצהרי אותה שבת של סוף דצמבר. כבר שנים שהתקשורת מספרת לנו סיפור חד-ממדי פשוט, שבו חמאס הוא מפלצת חשוכה ואטומה שאין אפשרות לשום שיח איתה, בעוד שאנחנו הצודקים והסובלים, חוטפים רקטות ושותקים באצילות. אל המלחמה הזאת נכנס הציבור כשהוא אפוף בבורות כמעט מוחלטת באשר לפרטים הקטנים, אלה שעושים את ההבדל. כמי שלא התעמק באופן מיוחד בתחום יחסי ישראל-פלסטין בשנים האחרונות, אני כולל את עצמי בקבוצה הזאת.

כך, למשל, רובנו שכחנו את מה שמזכיר אייל ניב, ברשומה שבה עוד כמה תזכורות חשובות:

"מאז 2006 הציע חמאס להכיר בפתרון שתי המדינות בכמה דרכים שונות: מסמך האסירים, עליו חתמו כל הארגונים, כולל פת”ח והג’יהאד, המכירים בכך שצריך להגיע לפתרון שתי המדינות (גם אם לא להכיר בישראל); הצעת הנייה ביוני 2006 לאי-לוחמה תמורת סיום הכיבוש; הצעת משעל שחזרה עליה בינואר 2008; גיבוי מדינות ערב לסיום הסכסוך, נורמליזציה מלאה ושיתוף פעולה כלכלי תמורת סיום הכיבוש מאז 2002 (היוזמה הסעודית, שאומצה על ידי הליגה הערבית והפכה ל"יוזמה הערבית"). ישראל התעלמה מכול ההצעות האלו ולא ראתה בהן אפילו בסיס למו”מ, ואף לא הציעה שום הצעה חלופית אחרת. במקום זאת, היא החלה לבנות באופן חד צדדי חומה המפקיעה שטחים נרחבים מהגדה המערבית ומספחת אותם לישראל. 80% מהחומה עוברים בתוך הגדה המערבית".

כמו בתחום הכלכלי, גם בתחום המדיני משמשת התקשורת לעתים רבות מדי כמכשיר להשגת לגיטימציה לאליטה, על ענפיה, השולטת ברבים מן התכנים. גישה שאינה משלימה עם המצב תדרוש עיתונות שגם אם היא מזוהה עם המדינה שהיא חלק ממנה, מקפידה על עקרונות המקצוע, הכוללים מעל לכל דיווח עובדתי יבש, מלא ומאוזן ככל האפשר בפרק החדשות (וכאן חל טשטוש מוחלט בעיתונות העידן האולטרה-מסחרי), המאפשר לכל צופה לגבש את דעתו על סמך מידע רב יותר ומוטה פחות.

אבחנות על התנהגות "יהודית" מעוררות בי בדרך כלל רתיעה עד סלידה, אך במקרה של ציפיות הציבור מהתקשורת והבנת תפקידה, משתקפת יותר קהילה אתנית המונעת על ידי פחד, מקהילה אזרחית מוּדעת במדינה דמוקרטית.

"אהוד אולמרט, ראש הממשלה הא-מוסרי ביותר שהיה לישראל, לא למד דבר ממלחמת לבנון השנייה, חוץ מלהיזהר בנאומי רהב בכנסת. כמו אז, אחזה אותו אופוריה אחרי פעולה ראשונה של חיל האוויר - ביולי 2006 זו היתה פגיעה אנושה במערך הטילים של חיזבאללה, הפעם השמדה אווירית נועזת של שוטרי תנועה.

מאותה נקודה, כמו אז, אולמרט המשיך את הלחימה ללא שום תועלת ומטרה, והתנגד לכל יוזמה להסדר מוקדם, שהיה עשוי לחסוך חיי חיילים ולעצור את ההרג ההמוני של חפים מפשע, המחליש אותנו ומאיים עלינו יותר מכל אויב".

 

כאן

• חמאס הסכים לשחרר את גלעד שליט
• ואף על פי כן ולמרות הכל - צריך להתנגד למלחמה הזאת

הכתבה הזאת ב"הארץ" נותנת תחושה שנעשה מאמץ אמיתי ומתוך מתינות להרגיע את הרוחות. זה מעודד. אני לא נוטה לתיאוריות קונספירציה שלפיהן אולמרט, לבני, אבו עלא ואבו מאזן סתם מושכים זמן. דבריהם של סאיב עריקאת ושל דוברים אחרים נוטעים את התחושה שמדברים תכל'ס, עם חיבור חזק לקרקע. הדיון בנושא הגבולות למשל, כפי שמתואר, עושה רושם של ניסיון מדוקדק להביא לפתרון המוצלח ביותר לשני הצדדים. כך לפחות אני רוצה להאמין. (כל זה לא אומר כמובן שיש הסכם צודק באופק)

בהקשר לסכסוך (שהוציא ממני הרבה עצבים כאן בחודשים האחרונים), מעניין גם לקרוא פוסט מצוין של אורי קציר ('בוקר טוב, עאטף'), שכותב מכתב תשובה לפלסטיני ישראלי שפנה אליו בתלונה. התגובות לפוסט מרתקות לא פחות, בדגש על האחרונה.

http://www.aplaton.co.il/story_408

פוסט מעורר מחשבה נוסף:

http://hagigit.blogli.co.il/archives/65

אחרי שני אלה, יהיה נכון להזכיר שוב את הפוסט בהעוקץ על עמדות המוסלמים ביחס למערב וגם את זה.

הנה כותרת לידיעה שניתנה בעמוד הראשי של וואינט היום:

כתבתי פוסט עצבני מהבטן אבל הוא נמחק, אז אעשה זאת בנקודות:

א. המעשה המרגש של ד"ר אסנת דור הוא התגלמות ההומניזם, מבלי שיש בכלל צורך לעסוק בשאלה מי צודק. בני אנוש הם בני אנוש בכל מקום, על כל מורכבותם, ואין מעשה יפה יותר מהבעת כבוד וחמלה דווקא בזמנים קשים כאלה של שנאה ופחד.

ב. הכותרת של וואינט מפספסת את הנקודה - מה ששווה דיווח הוא לא עצם המעשה, הטרוויאלי כמעט באנושיותו, כי אם התגובות הבהמיות בעקבותיו. מה שמדאיג, גם אם לא חדש, הוא שהתגובות הזועמות על דקת הדומיה - שלדרישת ד"ר דור כללה גם את הנפגעים הישראלים - הגיעו בעיקר מסטודנטים שלא ראויים לתוארם, ובהם פוליטיקאים עלובים מאגודת הסטודנטים, שהתנהגותם נוגדת את כל מה שיפה בציוויליזציה המערבית, שערכיה מבוססים על כיבוד ערך האדם, כל אדם, ובטח כזה שהוא בלשון הצבא המכובסת "בלתי מעורב".

ג. הכותרת היתה צריכה לעסוק במחאה ולא במעשה. או אם ללכת צעד קדימה (או אחורה, לעידן המודרני, שבו עיתונים לא התביישו להחזיק ביומרה של חינוך הציבור), היה צריך לכתוב את מה שלעולם לא ייכתב בוואינט:

חמלה? לא בבית ספרנו

סטודנטים במכללת עמק יזרעאל חוללו סערה בעקבות דקת דומיה לילדים ההרוגים בעזה

ד. כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את ההתבדלות והשנאה היוקדת כלפי כל מה שאיננו ישראלי או אמריקאי.

ה. חלופה לסעיף ד': כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את העובדה שאין לערכים שום משמעות. המשמעות היחידה מתגלמת ביצירת סערה שתלווה בהרבה רייטינג.

אגב, אם הרכב  150 המגיבים הראשונים לכתבה - שעל דבריהם ריפרפתי - היה מייצג את הציבור הישראלי, הייתי מחפש כבר מקום מקלט אחר. למרבה המזל, המוסכמה אומרת שהמגיבים לכתבות מסוג זה הם תמיד הקוטב הקיצוני, ובין אם זה נכון או לא, אני רוצה להאמין בכך כרגע.

אבל סטיתי. עורכי וואינט, עיתונאים שמחוייבים מעצם עיסוקם להיות רחבי אופקים ואיכפתיים, הם אלה שהרימו למגיבים להנחתה בליבוי יצרים ופאתוס, בהסתה מרומזת נגד ערבים באשר הם ערבים, ובחתירה תחת עקרונות הדמוקרטיה, המכירה בכך שכל בן תמותה הוא בעל זכויות בסיסיות, שהראשונה שבהן היא הזכות לחיים. כן, גם אם הוא ילד פלסטיני.

העורכים במקרה הזה סובלים כנראה מהיעדר הפרספקטיבה המאפשרת לעסוק בעומק הדברים, ולמקד את הדיווח במשמעות הצעד שעשתה ד"ר דור: אצילות אנושית, שאי אפשר לחלוק על הגיונה ושאיננה פוגעת בביטחון הלאומי. במקום זאת, מילאו האחראים לכותרת את תפקידם כמי שאמונים על שלהוב הציבור, על יצירת שרשור תגובות ארוך ככל האפשר, ובדרך, מה-זה-בכלל-משנה, שהעולם יתפוצץ (רחוק ככל האפשר מרחוב מוזס כמובן). לוּ היו לנו היום מנהיגים כהיטלר או מוסוליני, שכותרת חיובית בעניינם עשויה לעורר רשימה ארוכה של תגובות - או שהיו אוסרים מתיחת ביקורת עליהם - יכול להיות שאותם עורכים היו הולכים עם טעם ההמון, ומקפידים לא להרגיז חלילה אף אדם (חוץ מאנשים הזויים ולא חשובים כמוני). כן, אני מתכוון לכך, העיוורון עד כדי כך עמוק, וההיסטוריה מלמדת.

העורכים במדיה, וזה מתחיל בקודקוד, הם משת"פים של תרבות נחותה שהתפתחה באזורנו. הם כבר מזמן לא רואים בעיניים; הם חיים במטריקס עיתונאי שסדרי העדיפויות שלו מנותקים כמעט לחלוטין מערכי הדמוקרטיה המערבית. ולא, זאת לא רק הכותרת המינורית יחסית שהובאה למעלה, זהו קו מערכתי מתמשך שמקדש את הפטריוטיזם החלול, את המיליטריזם, את השנאה, את רדיפת הבצע והקניות, ואת השטחיות. אז מה אם חיים יבין ניסה להזכיר ערב פרישתו שהעיתונות עוסקת בשאלות של חיים ומוות, ועל כן עובדיה צריכים לקחת את תפקידם ברצינות.

אם להיסחף לשניה, או דווקא להרגיע, גם במקרה שבו היו סוגרות על ישראל מעבריה השונים שתי חונטות, צבאית וכלכלית, שכל מה שהן מציעות זאת אג'נדה לא-דמוקרטית הבנויה על הפחדים הקמאיים ביותר של הציבור ועל חולשות האנוש שלו, היה וואינט נותן לכך יד. אה, סליחה, זה כבר קורה. הסיבה לכך היא בּוּרות עמוקה, הלובשת לעתים צורה של אדישות לכל מה שהוא בעל משקל, ולהתייחסות ראויה לאחר. בעיני ראיתי זאת, ומקרוב. יצא לי לא פעם לתהות על כך שעולמם הרוחני של עורכי חדשות מסוימים מורכב מכדורגל, פלייסטיישן וכוכב נולד. טוב, גם עמוק באדמה והסופרנוס עוררו ריגוש בשעתם.

לזה יש להוסיף את מצוקתם האמיתית של עורכים אחרים, שהם אנשים מצוינים, איכפתיים ומעמיקים: כלי התקשורת לא מעוניינים שיתנו ביטוי לרעיונות מתקדמים. המסר העובר הוא שבשביל קידום יש ליישר קו, לא לערער על צו המערכת. אם עורך יעז לעסוק בדברים שמעבר, הוא ימצא עצמו נזוף ומבודד מעט. אם ממש יתעקש, יהפוך במחי מלחמת ברירה ל"טראבל מייקר" ולא ישרוד. רד אל הקרקע עפיפון, או שלא תהיה כאן.

עם כוח עבודה שכזה מאוד נוח למו"לים: אנשים חסרי כוח עולים פחות, מצייתים יותר ולא מביעים שום התנגדות לסיקור שסופו שפך דם, ניכור, והתרחקות מהעקרונות היפים שעלו לאנושות בדם רב ובסבל נורא (מגילת זכויות האדם שבאה בעקבות השואה, למשל). אין ברירה, צריך לשרוד בשוק האכזרי. במקרים קיצוניים, עורכים מסוימים אף יזמזמו תוך כדי כך בקלולסיוּת מוחלטת את שיר האירווויזיון של בועז מעודה. המתוחכמים יילכו על משהו מחו"ל.

מהעורכים הראשיים ועד לכתבים ולעורכים הזוטרים, מה שעומד היום על הפרק הם לרוב שיקולים מסחריים, קונפורמיזם והיעדר מבט על התמונה הכוללת. חריגה מהקו היא משהו שאפשר לעשות בשיחות קפה ולפעמים אפילו בישיבות, אבל לא חס וחלילה בעבודה ממש. שלא יגיע לקוראים. כי ככה זה. זה פשוט כך. אחרת אי אפשר לשרוד. זאת דרישת המערכת.

ושיתפוצץ העולם!

הנה כותרת (מזעזעת) שהתפרסמה אמש באתר "ערוץ 7":

והנה התגובות, הדגש הוא כמובן על תגובה 3:

אני עוד לא יודע למי להתייחס. אל הגולש/ת שהצליח/ה לקפל בשני משפטים קטנים מוח כל כך מעוות וחולני, או למערכת שאישרה תגובה כזאת.

אם נתייחס אל הגולש (בזכר, ברשותכם, לשם הנוחות בלבד), צריך פשוט לומר שמדובר בבנאדם שקרוב לוודאי היה מצטרף לאס.אס בצהלות, וסביר שגם היה מחסל יהודונים על ימין ועל שמאל בתחושה עמוקה של צדקת הדרך. העניין הזה של ה"הומאניות" זר לו כל כך. מפחיד שגדלים כאן יצורים כאלה.

את המערכת נפטור בהנחה שהתגובה השתרבבה בטעות, אושרה בבלי דעת. כל הנחה אחרת תכתים ציבור שלם שצורך את כלי התקשורת הזה, ובזה לא תהיה הגינות.

ובכל זאת, מכיוון שביליתי בנעורי חודשיים בישיבת בית אל, שהרב שלה, זלמן מלמד, הוא הפטרון של ערוץ 7 (זכיתי אז גם לסיור באולפן הרדיו), ומכיוון שלמדתי גם בישיבה התיכונית נוה שמואל באפרת, זווית אישית קטנה: במשך רוב חיי בקרב אשכנזים (תמיד הייתי מיעוט זניח מבחינת מוצאי) דאגו סביבי להזכיר לי ספק בתמימות ספק בכוונת זדון את עובדת היותי תימני שחום עור (וואחד קללה, אה?), כאילו שיש בזה משהו לא בסדר. לרוב, זה היה מאוד בקטנה.

לעומת זאת, כשהגעתי לישיבה האליטיסית באפרת בכיתה ט', העניין הזה טפח על פני במלוא העוצמה. שם, אני זוכר היטב, לא עבר יום שבו לא היה איזה חוכמולוג שהזכיר לי בחיבה (באופן פרדוקסלי, מעולם לא הייתי מקובל חברתית כילד כמו באותה ישיבה) את התימניות שלי, הרלוונטית משום מה.

מה השורה התחתונה? אנשים כאלה לא יכולים להיות צודקים. יותר מכל, כשאני חושב על זה עכשיו, הם מזכירים לי את ה"white trash" הגזענים של אמריקה, האנשים דלי הרוח שמוצאים מפלט בארגונים עם שמות כמו "הכוח הלבן". את הכסאח שלי עם הציונות הדתית הקפאתי מעט בשנים האחרונות, אבל הסיפור איתם לא נגמר. כשיתקרב הפינוי מיהודה ושומרון תתעורר שוב המפלצת הגזענית וצרת המוחין. זה רק עניין של זמן, וזה ממש לא רק עניין שלי.

• הגזענות והשד העדתי עדיין איתנו

נתחיל בציטוט כותרת מ"הארץ" וסיקור של סקרי דעת קהל באינטרנט:

הכותרת: "ישי: לא נפרוש כי במילא כלום לא יתממש".

נכון לרגע זה (יום שלישי, 22:00 בערב), סקר דעת קהל ב"חדשות נענע10" מלמד ש-88% מהציבור סבורים שההבטחה להסכם שלום ב-2008 היא חסרת כיסוי. ("אין סיכוי")

בוואלה! חדשות סבורים נכון לעכשיו רק 13% שיש סיכוי כלשהו להסכם קבע ב-2008 (9% מהם בסבירות נמוכה).

אבל בנענע10 הלוגו של היום הזה הוא "מדברים שלום" האופטימי (גילוי נאות: ההחלטה לגבי הלוגו נתונה בידי מחליפי בתפקיד). גם ב"הארץ" הכותרת הראשית היא כרגע: הסכם על הסדר הקבע עד סוף 2008 (ללא מרכאות לציון ציטוט, כאילו מדובר בעובדה). בוואינט נתנו כותרת בתוך ציטוט מדברי אולמרט, והיא: "המציאות של 67' תשתנה מהותית". בנרג' הלכו על אותו ציטוט, בשינוי קל: "המציאות של 67' תשתנה באופן משמעותי".

האם רק לי נראים דיווחי התקשורת תלושים מאי פעם? האם רק אני תוהה איך זה שכולם יודעים שמדובר בהצגה שמקורה באינטרסים רגעיים, ובכל זאת נכנעים לחגיגיות השקרית?

לוּ אני העורך של אחד האתרים הגדולים, הייתי מחפש לכותרת הראשית את הציטוט של מי שמבטא את מה שכולם יודעים: הכל הצגה. לוּ אני העורך, הייתי מעלה כאייטם שני אחרי הכותרת המדוברת, כתבה ובה פירוט כל האינטרסים של המנהיגים, תחת כותרת כמו: "למה הוא באנאפוליס?" (בוש, אולמרט, אבו מאזן והנציגים הבולטים שב-40 המדינות הנוספות).

לוּ אני העורך, הייתי שואל בפשטות את מי שצריך לשאול - איך זה שכולם יודעים שמדובר בבלוף, ובכל זאת משתפים פעולה עם הבדיחה העצובה הזאת?! אבל אני לא העורך. אני רק בלוגר שרוצה להיות העורך

יש איזה עניין עם עורכי חדשות מסוימים, שמסרבים להשתמש בביטוי "נרצח" לתיאור חללי פיגועים. בעת עבודתי כעורך החדשות בנענע היה לי ויכוח ארוך והזוי למדי עם העורך בפועל של האתר, בדיוק בסוגיה הזאת.

טענתי שהריגת אדם בפיגוע היא רצח לכל דבר, ולכן אין כלל התלבטות איך לנסח את הכותרת. הוא התנגד בכל מאודו והורה לי לכתוב שהאיש "נהרג". אני עוד זוכר את עקשנותו הלא משכנעת, ואינני זוכר אם שליפת נשק יום הדין - "אבל וואינט כותבים נרצח" - שינתה את דעתו (סוד גלוי - רוב אמצעי התקשורת בודקים במהלך היום מהי הכותרת הראשית של וואינט, ולרוב מיישרים קו. עוד אכסיומה בעלת היגיון מעוות).

אז כמו היום, וואינט דווקא הלך עם ההיגיון וכתב "נרצח". בנענע התחלפה שדרת העריכה, אך הנרצח בפיגוע האחרון עדיין "נהרג", כאילו מדובר בתאונת דרכים או תאונת עבודה.

זהו עניין שולי לכאורה, אבל ודאי יש בו משהו עמוק שאינני תופס עדיין. אולי זו דרכם של עורכים מסוימים להרגיש מספיק שמאלנים כך שיתחבבו על קבוצת ההתייחסות שלהם, ואולי זה משהו אחר.

הייתי יכול למצוא היגיון בכך אם הטיעון היה שישראל רוצחת גם היא פלסטינים על ימין ועל שמאל, ושאם שם אנו לא מדברים על רצח, יהיה לא הוגן להפוך רק את הפלסטינים לרוצחים ולצייר תמונת מציאות מעוותת. אלא שאיזון ביחס לפלסטינים בתקשורת הישראלית נפוץ בערך כמו פחים למיחזור זכוכית בתל אביב. זה פשוט עניין שלא קיים.

אז מאיפה מגיעה הטהרנות חסרת ההיגיון הזאת? תעלומה.