מחשבות פוליטיות

לפני כחודש שיבחתי כאן בהתלהבות את אושרת קוטלר בנגל על כתבה שהופיעה במהדורת השבת שלה בחדשות 10. בכתבה, של טליה פלד קינן, הופיע עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים בבנק דיסקונט, והשתחל לוועידת ישראל לעסקים כדי להתעמת עם בעלי הון נצלנים בחלקם, ובייחוד על מנכ"ל הבנק בו עבד. הכתבה היתה נוקבת, חזקה ומרגשת, ובעיקר היה מרענן לראות בטלוויזיה המסחרית, המשרתת לרוב בבוטות את בעלי ההון, אג'נדה שנעלמת מהם בימים כתיקונם.

אלא שגם בעלי ערוץ 10 יוסי מימן צפה בכתבה, ומיד לאחריה התקשר לנזוף בקוטלר, בטענה שמדובר בכתבה פופוליסטית. לא בבית ספרו, הבהיר ב"שיחה ידידותית". הפרשה מזכירה את תחקיר ישראייר של עובדה, שבשל התנגדותו של בעלי החברה נוחי דנקנר לשידורו, ניסה בעל השליטה בקשת, מוזי ורטהייים (קוקה קולה ישראל), להפעיל צנזורה. מאז, כפי שציין מיקי רוזנטל, 95% מהתחקירים בעובדה עוסקים ברשות הציבורית. המגזר הפרטי מחוץ לפריים.

אז הנה, לשם יישור קו, קטע ארכיוני ממאמר של גיא רולניק, עורך דה-מארקר והמשנה למו"ל הארץ (יש בעיה עם תאריכים באתר הארץ, כאשר אין תגובות לא ניתן לדעת ממתי הטקסטים):

"20 או 30 התמנונים העסקיים הגדולים במשק חזקים עתה מאי פעם; צריך להיות דג מאוד קטן כדי להצליח להתחמק מלפיתתם. היכולת שלהם להשפיע על החלטות השלטון בעניינים כלכליים, חברתיים ואפילו פוליטיים - אם ירצו - היא גדולה מאי פעם, והיא אחת הסכנות הגדולות ביותר הרובצות כיום לפתחה של הדמוקרטיה והחברה בישראל".

רוצה לומר - העסקים הגדולים בישראל מסכנים את הדמוקרטיה. מכל נקודת מבט עיתונאית, מדובר בנושא לוהט על סדר היום.

נושא לוהט, אבל די מושתק, ובעיקר בטלוויזיה. בדקתי מה קרה במהדורת השבת של חדשות 10 בחודש שמאז פרשת מימן-קוטלר, ומתברר שלא עלו עד כה כתבות נוספות בעניין ההון והשלטון. בדיקה בחודש שקדם לכתבה על עובד הקבלן העלתה שגם במהלכו לא שודרו כתבות בנושא, כך שלכאורה אי אפשר לטעון לקשר ישיר בין הטלפון ממימן, להימנעות המאוחרת מהעיסוק בנושא הלוהט והכל-כך חשוב.

אך האם באמת לא ניתן לטעון לקשר? אולי קוטלר, שהחלה לשדר רק כחודש וחצי לפני המקרה, רצתה להתחיל בעיסוק אינטנסיבי בנושא וירדה מכך בעקבות האיום המרומז על המשך העסקתה? האם הכתבה היתה רק נגיעה מקרית בנושא החם הזה?

אין לי תשובות לשאלות הללו, אבל אם לשפוט על פי הרקורד המקצועי של קוטלר, ניתן להעריך שבדמוקרטיה אמיתית, שיש בה חופש עיתונות מהותי, היינו רואים אצלה הרבה יותר כתבות על הנושא. אולי אפילו כל שבוע.

אם נוותר לרגע על העיסוק הפרטי בקוטלר, ונלך אל הכלל בעניין הזה, יש בהחלט אמירה חד-משמעית שניתן לומר: הטלוויזיה המסחרית שאתם רואים היא טלוויזיה מצונזרת. אסור בה בשום פנים ואופן לעסוק בהעמקה ובהתמדה בנושא המהווה על פי אחד העיתונאים הבכירים בישראל, את "אחת הסכנות הגדולות" לדמוקרטיה והחברה בישראל. ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שלעתים נטען שהיא צריכה לנהוג בהקשר המדיני-ביטחוני כדמוקרטיה מתגוננת, מפקירה את אחת החזיתות החשובות לשמירה על אופיה.

אתמול (רביעי) חגגנו כולנו באורגיה של ביטחוניזם אינפנטילי את חיסולו של עימאד מורנייה, והיום כבר משתלטת הפאניקה. אלון בן דוד משרטט את מפת תאי הטרור של חיזבאללה בעולם, בדגש על כל העולם.

אזהרת הנסיעה לישראלים כוללת כל מקום המוכר ככזה שמתרכזים בו ישראלים - בתי חב"ד, הקוואסן בתאילנד וכו'. ובערוץ 1 מספרים שיש גם בכירים על הכוונת, כמועמדים לחטיפה: גנרלים בדימוס (אמנון ליפקין שחק, עמי איילון, בוגי יעלון) וראשי מוסד ושב"כ (אפרים הלוי, שבתאי שביט, יעקב פרי), כולם מופיעים בתמונות ראש, כמו דמויות מטרה במטווח. ליפקין-שחק, השקול בד"כ, הצדיק אתמול את הפעולה.

אך כאמור, כל זה מובן מאליו. מובן מאליו גם שהתקשורת החלה בסיקור מתלהב ועברה במהירות לפאזה המודאגת. זאת כרוניקה שחוקה  ומוכרת. לא הייתי כותב את הפוסט המיותר הזה, אלמלא דיווח בלתי נתפס בערוץ 1 מפי אילה חסון. זה הלך כך:

"הצפי הוא בהחלט למסע פיגועי נקמה.. זה המסר שיוצא היום מלשכת ראש הממשלה. בישראל מדברים על זה, שאם יהיו פיגועים של יהודים בחוץ לארץ, של מוסדות של יהודים בחוץ לארץ, מדובר באנטישמיות לשמה, ואם יהיו פיגועים שיפגעו במוסדות של ישראלים או בישראלים, זאת תהיה הפרת ריבונות של אותה מדינה שבה חלילה יתחולל אותו הפיגוע... ומילה על נאומו של נסראללה: כבר היום, לפני שנסראללה נשא את נאומו, ידעו בישראל להעריך מה הוא יאמר, והעריכו נכון את מה שהוא אמר...".

כמה נקודות:

א. מה לעזאזל הקטע עם פיגוע ממניעים אנטישמיים ופיגוע שעניינו הפרת ריבונות? הרי אם המניע לפיגועי הנקמה הוא חיסול מורנייה, איך אפשר לטעון שהם ייעשו ממניע אנטישמי? (גם הצמדת מניע למעשה שעוד לא התרחש זה חתיכת גאונות, אבל כמה סכינים אפשר לתקוע בגב האומה בפוסט אחד)

ואם תהיה הפרה של ריבונות מדינה זרה, זה עושה איזה הבדל? אני מניח שב"ישראל" של חסון מצפים שבחיזבאללה ישמעו ויאמרו: "אה, לא ידענו שניאלץ להפר ריבונות. ווי וויי, איזו עבירה אתית, גדול עלינו, מוותרים!"

ב. קפיצה קטנה בחזרה אל המובן מאליו: האם הרווחנו משהו מהחיסול, מלבד אותו סיפוק רגעי וחולף בשעות הראשונות שלאחריו? האם "מסע פיגועי נקמה" הוא מחיר שהוחלט עליו מראש? ואם כן, לאיזה מחיר אנחנו מוכנים - 5 הרוגים, 15, 25, 50, 150? ומה על חטיפה של בכיר בטחוני? איפה עובר קו הגבול שמתחת לו החיסול עדיין שווה ומעליו אולי היה עדיף בעצם לוותר?

ובמילים אחרות, במחווה לסדרת השאלות בסוף הפינה שכולנו אהבנו, "סערה בכוס תה": כמה גופות שווה מורנייה? האם שווה להכניס את כל הישראלים בעולם לעוצר נסיעות? כמה זמן ייקח לשחרר משבי החיזבאללה את אמנון, שבתאי או בוגי? כמה מלחמות נעבור בדרך, ומה יהיה גובה הקיצוץ בתקציבים החברתיים?

ג. והתחזית הזאת על איומי נסראללה בהלווייה עוד לפני שהתקיימה? זאת ההוכחה האולטימטיבית שמציון תצא תורה. אין בכך ספק. אין על המודיעין הישראלי והמוח היהודי. סוכני מוסד נועזים התחבאו ודאי מתחת לשטיח המנומר בחדר השינה של העבדקן, בזמן שהתלהם באוזני אשתו המשועממת, והביאו את המידע יקר הערך. כבר זמן רב שלא נצפו כאן יפי בלורית ותואר שכאלה, ישראלים אמיתיים ולא משתמטים.

• האמהות השכולות של מחר

תוספת מאוחרת: עפר שלח הבהיר הערב מדוע כל עניין החיסולים מטופש. ארגון טרור הוא לא משפחת פשע, אמר, חיסול הראש לא מפרק את הארגון. מעבר לנימוק ההגיוני, האינסקטינסט האנושי צריך להתנגד להרג, לא משנה הסיטואציה. אולי פשוט צריך ללכת בעניין הזה עם הבטן (כמו הפוסט הזה..), ולהתחיל מהנחת היסוד שאופן ההתנהלות הזה פשוט רע. האלטרנטיבות יגיעו בהמשך.

כבר כמה שבועות שאשרת קוטלר בנגל מובילה את חדשות השבת של ערוץ 10. קוטלר היא בשנים האחרונות אחת מעיתונאיות הטלוויזיה המעמיקות והרציניות (גם בסרטים הדוקומנטריים שעשתה, כאן למשל), מהסיבה הפשוטה שהיא מחפשת משמעות בעבודה שלה, לא רק לייצר זיקוקי דינור ואפקטים אור-קוליים סוחטי דמעות וקריאות השתאות. המהדורה שלה, בהתאם, מתעלה באופן קבוע בכמה דרגות על תוכניות מקבילות בערוץ ובערוצים אחרים (כולל מגזיני שישי בערוצים המסחריים).

במהדורה ששודרה הערב הציגה קוטלר כתבה של טליה פלד-קינן על יוסי אהרוניאן, עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים כשומר בסניף של בנק דיסקונט. למי שלא יצפה בכתבה עד סופה, נספר שבשל המצלמות טרח בנק דיסקונט לבצע בירור, שממנו עלה כי חברת כוח האדם חייבת לאהרוניאן 30 אלף שקלים (ולטעמי היא חייבת לו 300 אלף, שהם רק 2,500 נוספים על כל חודש של ניצול). הבנק התחייב להעביר את הכסף אם באמצעות חברת השמירה ואם ישירות, ולא קשה לנחש שבשביל אהרוניאן זאת בשורה נהדרת, למרות שהיא לא מספקת פתרון מלא לטענותיו.

זוהי רק דוגמא קטנה לכוחה האדיר של הטלוויזיה לעשות טוב, והזדמנות לומר שאפו ענק לקוטלר בנגל, שבתוך בליל הזבל שמשדרות חברות החדשות המסחריות, מצליחה לעשות פעם אחר פעם עיתונות אמיתית למען החברה. תודה. 

(תוספת מאוחרת: הפוסט הזה מתקשר לפוסט ישן כאן בבלוג, על כך שנשים הן מנהלות טובות יותר, משום שהן אוחזות בערכים מתקדמים יותר. זה גם מעלה משהו שרציתי מזמן לכתוב עליו: עד לפני כחודשיים, כל עוד עורכת "מעריב" בהווה רותי יובל ניהלה כעורכת את "אולפן שישי", המהדורה היתה מלאה בתחקירים מצוינים שהובילה. לטעמי, וזה ניתוח שטחי למדי, ליובל היה חלק משמעותי בהגדלת הפער של ערוץ 2 על 10 בימי שישי. היה נחמד אם עיתונות החדשות היתה כוללת יותר עורכות בכירות)

עוד תוספת מאוחרת: בדיעבד התברר שיוסי מימן שם גם הוא לב לכתבה הזאת של פלד קינן את קוטלר, אלא שהוא לא ממש אהב את התוצרת. מוזר.

דרמה בפתיחת מהדורת חדשות 10: התראה על כוונת פיגוע נגד מכבי תל אביב באיסטנבול!!!!!

באמצע המהדורה שמעון מזרחי עולה לראיון טלפוני בהול, ומספר שלא אמרו כלום לשחקנים, כי למה להלחיץ.

נכון שמחר תצפו (ערוץ 10, 20:35) כדי לוודא שכולם שורדים את המשחק בשלום?

(ואם כבר ביקורת בשידור חי על החדשות. קושיה: מתי לאחרונה ראיתם דיווח בחדשות על מלזיה? על מה היה הדיווח? אני לא זוכר כזה. אבל היום דיווחו בערוץ 10 על שר הבריאות שהתפטר כי... צולם בחדר מלון עם מאהבת. נאמר שם משהו על "בעיות קשות" לממשלה לפני הבחירות, אבל לא פורט מהן. את מי מעניינות הבעיות, כשאפשר להכניס קצת סקס)

קראו את הטקסטים בכתבה הזאת של חדשות 10 (בחלק השני שלה). מה זה אם לא פורנוגרפיה במסווה של עיתונות? למה אי אפשר פשוט לכתוב שהם כתבו לבת ה-13 על הרצונות המיניים שלהם, ולהסתפק בכך? האם בחדשות 10 באמת מודאגים כל כך מהפדופילים, או שזה סתם בגלל שסקס מוכר?

• גל מור מעלה כמה שאלות על התחקיר.

• נעמה כרמי: מחזה המוסר של ערוץ 10

• שרון שילוח: כשר, אבל מסריח

פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה"

רוני בראון נולד מחדש. כך לפחות מספר לנו רביב דרוקר. בכתבה שנונה שהתפרסמה ב-Ynet לפני יומיים, משרטט דרוקר באמצעות שישה סיפורים איך הצליח שר האוצר של כולנו לכפות על עצמו איפוק, להסתיר את היהירות, הקריזיונריות, הקוּטריות, הזחיחות והמרירות, ולהציג כלפי חוץ ארשת בוגרת ומתונה יותר. הכתבה מרתקת ונקראת בגמיעה, בזכות כישרון הכתיבה המשובח של דרוקר.

אבל יש גם בעיות, שתיים עיקריות. הראשונה היא רכילאות היתר. אפשר ללמוד המון דרך הסיפורים, אבל רק על האופי של בראון. אף מילה על המדיניות שלו, אף מילה על השאלה אם הוא מקדם את מדינת ישראל - תפקידו העיקרי, צריך להזכיר. הכל אישי, על פי מירע המסורת של העיתונות הפוליטית. משום שמדובר בכתבה שנועדה ל”בלייזר”, הייתי מוותר מראש ובשמחה על הטהרנות, אלמלא הבעיה השנייה, החמורה הרבה יותר, המתבטאת בפסקאות הסיום של הכתבה:

“בחדרי חדרים עדיין תפגשו את היהירות, הזחיחות והמרירות, אבל בחוץ הוא כבר מצליח לכבוש את עצמו. שביתת מורים שלמה מתנהלת בחוץ, ובר־און חולה התקשורת סותם את הפה. לא מופיע, לא מתראיין…

“בגדול, עושה רושם שהקרום החדש (קרום האיפוק. נ.י) מגן עליו. הוא גם מצליח להבליט את התכונות הטובות שלו: היכולת ללמוד חומר במהירות, הנחישות לא להילחץ ולא להתקפל, והנכונות לתת גיבוי. אם הקרום הזה יתעבה, אולי רוני בר־און עוד יהפוך בלי כוונה לשר אוצר טוב".

מה הבעיה באיפוק ובמשאלה שבראון יהיה שר אוצר טוב? הבעיה נעוצה כמובן בכשל רטורי בסיסי של קשר סיבה ותוצאה, המייצג נאמנה את השקפותיו של הכותב בנושא. האם שר אוצר טוב (תוצאה) הוא זה שיש לו קרום איפוק עבה (סיבה) וזה שנותן גיבוי לפקידיו (עוד סיבה)? כמובן שלא, אבל דרוקר לא עוסק בכך. על פי הגיונו, ככל שבראון יריב עם פחות אנשים, ילמד מהר יותר את החומר, לא יילחץ ויתקפל (מול מי? המורים, למשל) וייתן גיבוי - כך הוא ייעשה לשר טוב יותר.

פראבדה קפיטליסטי

אם קוראים לך במקרה נוחי דנקנר, נוני מוזס, משהו שנגמר ב”עופר”, אריסון או ורטהיים, הרי שבראון הוא כבר שר אוצר מעולה. ראו איך הוא שומר בחירוף נפש - ובאיפוק בריטי ממש! - על הקופה מפני “פרזיטים” כמו המורים, ניצולי השואה, הילדים בסיכון, משתכרי שכר המינימום, החולים המאושפזים במסדרונות (בזכות יחס מאוד חסכוני של מיטה לנפש), ושאר האזרחים שלא היה להם הכישרון, המזל או הנבזות לעשות הרבה כסף. ככה זה טוב. עכשיו, אחרי שהעיף את זליכה והביא את מנכ”ל “הוט” לשעבר - מרובה הקשרים - לראשות אגף התקציבים, נפתחת הדלת לעוד קומבינה לטובת האחים עופר. כמה טוב גם שסיבסד את המעסיקים ב-5 מיליארד שקל בשנה. זה שר אוצר בונבון!

שר האוצר שכה היללת, הקורא דרוקר - ובראון יוצא גדול מהכתבה - הוא משתתף פעיל בפירוקה של החברה הישראלית, באמצעות המשך הפרטת השירותים הציבוריים והתעלמות ממושג הבסיס שאינו קיים אצלנו: זכויות חברתיות. קרא מה כתבה יולי תמיר ב-2003 על סוגית המורים. קרא את פלוצקר מסביר מהו ההבדל בינינו לפינלנד בחינוך (פער שכר של 30 עד 52 דולר לשעה), נושא שלקחת בו צד נגד המורים.

רבע מהנזקקים בישראל שקלו להתאבד, 89% מהם מדווחים שאין להם כסף לחינוך משלים לילדיהם, ול-95% אין כסף לטיפולי שיניים. באוצר חוסכים גרושים על גבם של פליטי מערכת החינוך בכיתות י”א וי”ב, שעל פי כל המחקרים יהפכו בסוף לנתמכי הקופה הציבורית, ועיתונאי ישר, רציני ובעל השפעה רבה כל כך, מודד את הצלחתו שר האוצר במושגים של “נחמד” או “לא נחמד”? כמה שטחי אפשר להיות? או שמא קבוצת ההתייחסות של העשירון השמיני ומטה פשוט איננה רלוונטית?

הימים האלה הם ימים של חושך גדול בתקשורת הישראלית, וכל הפרצופים המחייכים באולפנים הנוצצים לא יסתירו את מה שרוחש מתחת לפני השטח. הציבור לא מעריך את העיתונאים והוא יודע מדוע: האתיקה הלכה פייפן. העיתונאים עצמם נמצאים במצוקה: או שהם צעירים וחלשים מכדי לפתח בכלל מודעות לכך שהם משרתי ההון ושימור הסדר הקיים, או שהם “סתם” חורקים שיניים ומחכים לימים טובים יותר, או שהם - בייחוד הבכירים שבהם, בעלי ההבנה המעמיקה על מה שמתרחש - פשוט מתקרנפים ועושים ראציונליזציות, כדי להסביר לעצמם מדוע מכרו את האינטגריטי המקצועי שלהם למו"לים בעלי ההון, המרפדים אותם במזומנים.

בכל מה שקשור לכלכלה, מרבית כלי התקשורת בָּארץ זבת החלש והדבש שלנו נוהגים כ"פראבדה" קפיטליסטי, והנורא מכל הוא שהציבור ברובו כלל לא מודע לכך. כך לימדוני בבית הספר לעיתונות: תקשורת חופשית רק לכאורה, מסוכנת הרבה יותר מכל פראבדה או תישרין, משום שהיא נותנת אשליה של חירות. התפיסה ההיסטורית של ממשלות כמקור צנזורה בלעדי, והמנגנונים הסמויים של העסקים הפרטיים, מקשים על חשיפת הצנזורה - ואולי עדיף לומר “הכוונה" - של בעלי ההון על התכנים המתפרסמים בכלי התקשורת שלהם.

כולם מאוד אוהבים לאהוב את רביב דרוקר, כולל אותי, אבל הגיע הזמן לומר שלאחרונה מתברר ביותר ויותר מקרים - הנזיפה במשפחה הענייה שפונתה מגבעת עמל, למשל - שהעיתונאי האבסולוטי, הישר ורב ההשפעה הזה, הוא גם ניאו-ליברל די אדוק, שפיספס איזו נקודה בבדיקת העומק של מהות השליחות העיתונאית שלו: קידום טובת הכלל, כל הכלל, מכל העשירונים. ודרוקר, בדיוק כמו בראון, הוא אייטם לגיטימי, משום שהוא משפיע מדי יום על עיצוב תודעתם של מאות אלפי ישראלים.

עדיף לשתף פעולה ולשתוק - מצב העיתונאים בישראל

החיבה העמוקה שאני מטפח לאחרונה לתחום ביקורת התקשורת, מביאה אותי לרכוש את "ידיעות אחרונות" פעם בכמה ימים, כדי לקבל תמונה על המתרחש בעיתון המשפיע במדינה. אלא שהעיון בעיתון מספק כל כך הרבה חומר לביקורת, שבד"כ אני מתעצבן, מתייאש ומוותר מראש.

כך, למשל, לפני שבוע וחצי, נפתח גיליון יום שישי בהילולת "איפה לומדים המשתמטים", והיכן מתגוררים יפי הבלורית והתואר. העליהום מבית מדרשו של ראש אכ"א התעלם לחלוטין מכך שרובם המוחלט של 50 התיכונים הפחות קרביים הם בתי ספר מקצועיים, וכאלה שלומדים בהם בני השכבות החלשות. האם הם חשים ניכור מהמדינה? האם יש סיבה אחרת להיעדרותם מיחידות קרביות? מה זה חשוב, העיקר שאפשר לפמפם עוד קצת פטריוטיזם חלול, להתרפק על "העמק", להיכנס בתל אביבים ולמכור עיתונים. 

באותו גיליון כתב העורך המשפטי בעז אוקון, ידידו של המו"ל מוזס, טור ביקורת חריף על המשטרה, בהמשך לפרשת השוטרים מנהריה. אוקון ציטט את השופט זיילר, שחשש בעקבות פרשת פריניאן מ"סיציליה" בישראל, והזכיר פעמיים את חיים רמון, בבחינת דרייפוס מודרני שהמשטרה תפרה לו תיק. העורך המשפטי שכח כנראה את העובדה שהמשנה לרה"מ הוא עבריין מין מורשע שהשופטים מתחו עליו ביקורת קשה בפסק הדין, וקבעו שעשה את המיוחס לו והוסיף שקרים והשמצות על פשעו הראשון. זה לא חשוב.

מכל הדברים שבעולם, ביום שאחרי התפוצצות פרשת השוטרים שפעלו כפושעים, היה חשוב לאוקון לעסוק בקצינה האמיצה מירי גולן, שטוטאה הצידה על ידי הפוליטיקאים על שום עצמאותה היתירה, והתעקשותה המוזרה להביא להרשעת פושעי צווארון לבן. היא הרי האשמה בפרעות נהריה. והמשיך ושנה מנהל בתי המשפט לשעבר על אוזלת ידה של המשטרה במאבק בפשיעה, מבלי להתייחס לצמצום המכוון בתקציביה - המביא למצוקת כוח אדם קשה - על ידי אותם פוליטיקאים בני דמותו של ראש הממשלה, שממשיך באותה מגמה ואף קיבל בשבוע שעבר מתנה מיוחנן דנינו השנוי במחלוקת, בדמות סגירת תיק בנק לאומי לאחר "חקירה" שערורייתית.

וסיים אוקון בתוכחה על התייחסותנו למשטרה: "אולי זה הסירוב להישיר מבט על מצבנו בכלל... הסיאוב מתפתח בכל מקום שבו קיימת חסינות מביקורת". חסינות מביקורת? זה נכון הרבה יותר ל"ידיעות אחרונות" מאשר למשטרה. אם יש מקום שבו קיים "סירוב להישיר מבט" אל המציאות, הרי הוא דווקא העיתון שבו הוא כותב, המסנן באדיקות את המציאות בדיוק באופן המתאים לפוליטיקאי המשת"פ, שניסה לסדר לבעל הבית מענק של עשרות מיליוני שקלים וכשל. על המשטרה דווקא מאוד אופייני לרדת. עם ידיעות אחרונות הרבה פחות כדאי לעיתונאים ולמבקרים האחרים להסתבך.

אבל לא רק על זה באתי לדבר. כתבה שהובאה ביום ראשון השבוע במוסף הכלכלה של ידיעות – ומשום מה לא הוזכרה בכותרת הראשית - מספרת על חוקרי מס הכנסה ומע"מ, שעבריינים איימו על חייהם ועל חיי בני משפחותיהם בגלל חקירות נגדם. "אנחנו יודעים איפה הבן שלך לומד ולאיזה גן הולכת הבת שלך", צוטטו המאיימים. המשטרה הצמידה לחוקרים שומרי ראש, וכך אבדו לשירות הציבור עוד כמה שוטרים חיוניים למאבק בפשע. במהלך קריאת הידיעה חלפה במוחי המחשבה המופרעת שמי יודע, אולי אחד המאיימים על חוקרי המסים הוא העבריין ריקו שירזי, שישב בעבר בכלא על סיוע לרצח. מדוע דווקא שירזי? בגלל התקשורת כמובן.

לפני כמה ימים זכה בנו של שירזי בזמן מסך יקר במיוחד בפריים טיים בשני ערוצי הטלוויזיה הגדולים, כאילו היה איזה איש ציבור חשוב, שחייב להודיע לאומה שעושים לו עוול. לא קראתי את העיתונים המודפסים ביום שאחרי, אבל אפשר לנחש שגם שם הוא זכה למקום נכבד כיאה לדמות במעמדו, בדומה לדרור אלפרון לפניו. וכל זאת על מה ולמה? משום שהשתחרר יומיים קודם לכן למעצר בית לאחר חודש בבית המעצר בחשד למעורבות ברצח, עניין שלכל הדעות מצריך את התקשורת לעלות אליו לרגל, אל שפת הבריכה הפרטית. מלבד הטיפוח המתועב מוסרית של פושעים וספק פושעים לכדי "סלבס", שוב הלך ערוץ 10 על האדרה עצמית מיותרת ושקרית, ולפחות על פי גרסת האינטרנט שלו, טען שמדובר ב"ראיון ראשון" עם שירזי הבן. ערוץ 2 חטא אמנם בעצם סיקור מסיבת העיתונאים המביכה, אך הביא לפחות גילוי נאות באזכור ההזמנה הגורפת של התקשורת לאירוע המתוזמר.

כך נעים התקשורת ובני בריתה בהנהגה ובעולם הפשע במעגלים: הפוליטיקאים חונקים את המשטרה ולא מאפשרים לה להילחם באפקטיביות בפשע, בעוד שמהצד השני פועלת התקשורת להאדרת שמם של הפושעים, ומאפשרת להם לצבור עוד ועוד כוח, עושר ותמיכה ציבורית (ראו את התמיכה ברוזנשטיין בתגובות). יש הרבה מקום לביקורת על המשטרה, אך במצבה התקציבי הקשה לא היא שקובעת את טיב השמירה על שלטון החוק, ועושה רושם שלתקשורת הצהובה ולפוליטיקאים - כפי שהסביר אמיר אורן - נוח מאוד עם עלייתם של הפושעים. איום על חיי בני משפחותיהם של פקידי מדינה? אה, לא כזה חשוב, עמוד שני במוסף הכלכלה; העיקר שבשער תהיה תמונה גדולה של העבריין הסלב התורן.

יכול להיות שבשנה הבאה העיתונאים ייתנו לשירזי עוד יותר כבוד משהם נותנים לו היום, כי אם "פרזנטור" של בנק הופך למנחה מהדורת חדשות מרכזית, מדוע שעבריין מורשע לא יהיה בעלים של כלי תקשורת גדול? את החוק הרי אין בעיה לעקוף - שמו לא חייב להיות חתום על המסמכים. מה יעשו אז עורכי החדשות הבכירים? יש סיכוי לא קטן שהם ימשיכו לתת יד לקידום מעמד העבריינים, ובמקביל ימשיכו לדווח בפליאה מעושה ובפנים חמורות סבר על השתוללות הפשיעה.

ביום שבו שירזי יהיה הבעלים דה-פקטו של כלי תקשורת גדול, יהיו מי שישיטו עבורו את הספינה, תחת איצטלה של יחסיות הערכים ופוסט מודרניזם, בדרך אל עבר רפובליקת הבננות שנראה שאנו כה מייחלים לה. אוקון ודאי יישב אז למול המחשב וינפיק מאמר פרשנות נגד אוזלת ידה של המשטרה במניעת השתלטויות כאלה, הפעם בכיכובו של משה מזרחי. אחר כך הוא ייצא מחדר העבודה, ויתארגן לקראת ארוחת הערב הדשנה שקבע עם חבריו הטובים נוני, אהוד וחיים דרייפוס.

העיתונאי מיקי רוזנטל, האחראי לציטוט שבכותרת, נתן בכנס אילת לעיתונות עוד כמה כותרות. הנה ציטוט מכתבה של אסף כרמל בדה-מארקר:

"גם התוכנית 'עובדה' שכולם כאן בכנס מהללים אותה", אמר עוד רוזנטל, "ואין ספק שהיא מהצד הטוב של העיתונות, אבל האם ידעתם ש-95% מהתחקירים שלה התעסקו ברשות הציבורית? כולם זוכרים את תחקיר ישראייר, שניסו לפסול אותו, אבל מה היה ב'עובדה' חוץ מישראייר? כשאני באתי ורציתי לעשות לאחת הזכייניות תחקיר על הבנקים, אמרו לי: 'לא כדאי, בנק לאומי הוא אחד הבעלים שלנו. לך תשחט פוליטיקאים, זה טוב'".

הציטוט הזה של רוזנטל מוקדש לך הקוראת דריה, בהמשך לשיחה שניהלנו בתגובות כאן, על האג'נדה של מהדורות הטלוויזיה.

ועוד משהו: אהוד אשרי מספר כיצד הפך "ידיעות אחרונות" לחוד החנית בקמפיין נגד בית המשפט העליון, כולל סיפור על כתבה שפסל המו"ל מוזס בכבודו ובעצמו.

(תוספת מאוחרת: בדיווח בנרג' ברנז'ה מייחס הכתב גם את הציטוט על תחקיר הבנקים לידיעות, ולא לטלוויזיה, כפי שהופיע בדה-מארקר. אם לשפוט על פי מלאוּת הציטוט - ולא רק - סביר הרבה יותר להניח שגרסת כרמל היא הנכונה)

מעט באיחור נתקלתי בגילוי של עמית סגל בחדשות 2 על התכנון המדוקדק של הקמפיין לשחרור יגאל עמיר, כולל החלק שייעדו בו מרזל, אסקין ובן גביר לתקשורת. כך הם כתבו בתוכנית המסודרת שהוגשה למממן הקמפיין: "במקום לחכות להתנפלות של השמאל עלינו, רגע לפני כן נעשה מה שהם קוראים 'ספין', וכולם ידברו על יגאל עמיר".

בחדשות 10 יודעים היטב לזהות ספינים כה שקופים, אך לא ויתרו שם על ההתהדרות ב"חשיפה", ונגררו בחדווה לשיתוף פעולה ציני עם תומכי הרוצח, כשנענו למסע יחסי ציבור והציגו אותו כהישג עיתונאי. במקרה הזה, ראוי שירשום לפניו כל צופה בחדשות הטלוויזיה, חיבלו עיתונאים-עורכים בדמוקרטיה במתכוון, אך ורק בשל תחרות טיפשית על "הישגים עיתונאיים" ורייטינג לכאורה. מה נכונים ונוקבים היו הדברים של רביב דרוקר בעניין, כשנכנס באלגנטיות במתחרים. (למה רייטינג לכאורה? כי עליה מ-7% ל-12% בחמש שנים, לנוכח חולשת המתחרים, אינה כה מרשימה למול היומרות)

לוּ אני נשיא מועצת העיתונות, הייתי מחפש בספר את הסנקציה הכואבת ביותר, ומנחית אותה על חדשות 10, שבלשון אורווליאנית לא מתביישת להתהדר בכך שהיא פונה אל הקהל האינטליגנטי. בפעם הבאה שבחדשות 10 מספרים לכם על "חשיפות", קחו בחשבון את ה"חשיפה" הזאת, שמתחילתה ועד אחריתה היתה הטעייה מדעת של הצופים, או "הלקוחות", אם להשתמש במונחים הראויים לערוץ המסחרי. שווה אייטם בפינת הצרכנות.

לא בטוח אם יש צורך במילים רבות. מנהלת הפקה בתוכניתו של אמנון לוי - בחורה שהוא כינה בפרומו לתוכנית אצל רפי רשף "חברה" - מעלה בכספי התוכנית באמצעות כרטיס האשראי שלה (מהפרומואים לא ברור אם מדובר רק במנוי לחדר כושר או ביותר מכך, ולצפות בתועבה הזאת באורך מלא זה כבר יותר מדי בשבילי), אז במקום להתלונן במשטרה או לסגור את העניין במערכת, הוא החליט להשפיל אותה בכיכר העיר, על פי מיטב המסורת של ימי הביניים.

פעם לוי הלז עוד נחשב לעיתונאי מכובד, אבל זה כנראה כוחה של הטלוויזיה המסחרית להשחית, וזוהי ערכה של תוכנית "תחקירים" שטוחנת את המוח בפרומואים על כך שהיא "בשבילכם". פשוט מחליא.

(אגב, ותוך הבהרה חוזרת שלא צפיתי בכל התוכנית, ספק גדול עד כמה "מנהלת ההפקה" היא אכן מנהלת במלוא מובן המילה. מהיכרות מבפנים עם עולם התחקירנות וההפקה בטלוויזיה, "מנהלת" שכזאת עשויה להרוויח 5,000 שקל ברוטו בחודש ואף פחות, מה שאולי - רק אולי - גרם לה לחשוב שאם היא לא מתוגמלת כהלכה בדרך המלך, ראוי שתעשה זאת בעקיפין, לא שזאת הצדקה למעשיה. ובכל זאת, אלה שני הגרוש שלי בניסיון לדון אותה לכף זכות. מי שצפה מוזמן להשלים את הפרטים בתגובות)

יצא בימים האחרונים שאיזכרתי פה ושם דברים שכתבתי בעבר והתממשו, כחלק מהמדור הדמיוני (אך המוחשי מאוד) "אמרתי לכם". קריאה קצרה בפתיח למאמר של נעה ידלין בנרג' על יאיר לפיד, בנק הפועלים ואולפן שישי, זרקה אותי שוב אל דבר שנכתב כאן לא מזמן, בפוסט על תוכן שיווקי של בנק הפועלים בלונדון את קירשנבאום:

"בקצב הזה לא ירחק היום, שבו ייראה לנו אך טבעי שאת מהדורות החדשות עצמן יגישו טלרים מצטיינים מהבנק וסמנ"כלי שיווק של חברות גדולות".

וכך כותבת ידלין:

"פעם קראתי מישהו אומר, שבישראל קשה לעשות סאטירה: הפער בין המציאות לבין ההגחכה שלה קטן מדי; הסאטירה של היום, היא הכותרת של מחר בבוקר. נזכרתי במשפט הזה ביום רביעי האחרון, כשפורסמה בקשתו של יאיר לפיד, ככל הנראה המגיש הבא של משדר החדשות המרכזי בישראל, להמשיך ולפרסם את בנק הפועלים. בתור סאטירה, זו היתה יכולה להיות הברקה: אחד הגופים הכלכליים הפרטיים, החזקים והאינטרסנטיים במשק, מצליח למנות נציג מטעמו על תקן מגיש אולפן שישי". (למאמר המלא)

מפחיד איך שהמציאות משיגה את הדמיון, וכמו כל דבר בעידן שלנו, זה קורה בפרקי זמן קצרים יותר ויותר.

93% מאזרחי ישראל תמכו בעצם קיומה של מלחמת לבנון השניה בשלביה הראשונים. כך לפחות גילו הסקרים. והנה היום, מתברר שאדם בולט מהזרם המרכזי, דב ויסלגס, טוען שכלל לא היתה צריכה להיפתח מלחמה. איפה הוא היה אז? כשכתבתי דברים ברוח זו ביום החטיפה, עוד לפני החלטת הממשלה על יציאה ל"מבצע", התנפלו עלי רוב המגיבים בקללות הרגילות, אם כי רק כ-75% מהם. היו גם 25% שתמכו באיפוק.

אז איך קרה שבסקרים היתה תמיכה של 93%? אפשר לנחש שהתלהמות התקשורת וההתגייסות הכללית של כל עם בכל מלחמה שיכנעו את ההמון כעבור כמה ימים. או אולי זה בעיקר כי סקרים ותגובות אינם מדויקים מטבעם, במיוחד במציאות שבה פלסטינים-ישראלים הם שקופים לחלוטין מבחינת הסוקרים. ועדיין, לא הייתי ממהר לנקות את התקשורת המסוממת-מטומטמת מאחריות. (כאן כמה מילים של מרכז קשב על התנהלות התקשורת במלחמה. כאן חלק מהאלטרנטיבה של נענע באותם ימים - כרונולוגית יש לעיין קודם בתחתית העמוד)

כמה מהתומכים אז מצטערים היום על עצם פתיחת המלחמה? הייתי שמח לראות סקר כזה.

[תוספת מאוחרת לעניין הלינק לאלטרנטיבה של נענע - מדור הדעות בנענע עדיין מתעדכן ודוחק את המאמרים מהלינק המצורף אחורה. אפשר פשוט לדפדף עד לתאריכים הרלוונטיים. בשל תקלה מסומנים המאמרים בחוץ תחת אותו תאריך,17/8/2006, אך התאריכים בתוך המאמרים מדויקים, וניתן למצוא את ה-12 ביולי]

* על הטיפשות

יומן, דקה 46

http://mabat.iba.org.il/

קציר השבוע בערוץ 1:
 
מבט שני: האם אנחנו דמוקרטיה?
 
סדרת כתבות מעולות על ישראל. בין השאר כתבה על חוק ההסדרים. מומלץ!
 
פוליטיקה: המשדר היחיד שקיים על רבין דיון מכובד יחסית וגם בעל תובנות.
 
יומן: סיקור יום הזיכרון לרבין, הידרדרות ערד, סיפורם של טייס קרב ומוזיקאי מחונן, כתבה נחמדה על תרבות הקפה וכמובן קטע הקאלט שבפוסט (איזה אליל ויצטום!!!).
 
לגעת ברוח: ראיון מרתק עם מאיר ויזלטיר
 
רואים עולם: המועמדים הרפובליקאים והקול היהודי, מקדשי הטבע בסין (צילומים מרהיבים ביופיים)

(יום ראשון, 28 באוקטובר: כל התכנים מוצגים באתר הערוץ בשבוע שלאחר שידורם, ברובם ככולם עוד ניתן לצפות)

 ערוץ 10 רשם אמש שיאים חדשים של צביעות והיתממות במהדורת החדשות שלו. הכותרת הראשית עסקה מטבע הדברים ביום הזיכרון ליצחק רבין, ואלה הדברים שהקריא יעקב אילון בפנים חמורות סבר: "12 שנים אחרי, נראה שהציבור עוסק יותר ברוצח, מאשר במנהיג שנרצח". הכתבה העוקבת, של אסף זוהר ונועה קולפ, עסקה כמובן רובה ככולה ב... יגאל עמיר.

כך אמר אסף זוהר 18 שניות בתוך הכתבה, לאחר שיצא ידי חובת איזכור יום הזיכרון לרבין: "מעל היום הזה מרחפת יותר מתמיד התחושה המעיקה, שבמקום לזכור את הנרצח, כולם מתעסקים ברוצח". לכאורה, אבחנה נאה ומוסרית; בפועל, פתיח ל-104 שניות – נצח טלוויזיוני - שבהן עסקו זוהר וקולפ (בהנחיית המערכת, אין לי ספק) דווקא ביגאל עמיר. שוב. בזמן הזה עוד הספיקו יובל ודליה רבין לומר שאין לעסוק בעמיר אלא באביהם, ושאין לתת חשיפה גדולה כל-כך לתעמולה של הקיצוניים.

אז אמרו. לקראת סיומה, חזרה הכתבה לעסוק למשך 35 שניות נוספות ביום הזיכרון עצמו, ובסה"כ היכה (שוב) עמיר את רבין, הפעם בנקודות: 104-53. גלגול העיניים של חדשות 10 היה רק שיאו של תהליך שהחל מזמן, שבו העיסוק בפורנוגרפיה של יגאל עמיר - הכוללת זרעונים לרוב והלבנה אטית של הרוצח מבלי משים - סוחף את התקשורת חסרת האחריות.

מה שהיה מרגיז במיוחד אתמול הוא הזלזול של חדשות 10 בצופיה, כאילו כולם שכחו בתוך פחות מיומיים שמי שהחל ותידלק את הסערה האחרונה היה הערוץ עצמו, עם ה"סקופ" המפוקפק של יינון מגל מיום ראשון, ששירת בעיקר את מטורפי הימין. את 150 אלף הקלטות הם כבר לא יצטרכו להתאמץ להפיץ, וחשיפה כה נרחבת (כמה רחומה ונוגעת ללב היתה גאולה עמיר בפתח כתבתו של מגל) בפריים-טיים, שווה יותר מכל מסע שיווקי, ובמקרה המסוים הזה גם מייתרת אותו. הרבה יותר מ-150 אלף איש כבר צפו בקלטת התועבה המהוקצעת.

עד לגלגול העיניים אמש, לא ניכרו ב"חדשות 10" ספקות באשר לחשיפה הגדולה שקיבלו תומכי עמיר. גם ביום שני רכבה המערכת על "ההצלחה" הבלעדית והמשיכה בקרנבל. בעקבות ה"חשיפה" שלנו, נאמר באייטם הפותח את המהדורה, העניק מפכ"ל המשטרה דודי כהן את קלטת החקירה של עמיר מערב הרצח לדליה רבין. למה שרק הפוליטיקאים יעשו "סיבוב" על הסיפור, למפכ"ל לא מגיע?

וכך, גם נתן ערוץ 10 חשיפה חסרת פרופורציות לחבורה הזויה של חמישה אנשים בערך, וגם לא שכח לעשות בדיעבד קולות של אחריות. על הבנאליזציה של הרצח, שהדגישה דליה רבין בחוכמה, אף אחד לא חשב שם, ויש כמובן הסבר לתופעה: רבין זה לא "סקסי", וכבר "שחוק וטחון". יגאל עמיר, לעומת זאת, מעורר אמוציות אצל הרבה אנשים, ולכן התקשורת ממשיכה להשתמש בו בשביל הרייטינג הרגעי, ללא מחשבה על האתיקה והטווח הארוך.

זהו, אגב, אותו הגיון בדיוק שבגללו שלושה וחצי ניאו-נאצים וארבעה פדופילים ה"אורבים לילדים שלכם" באינטרנט, זוכים בכל הזדמנות להבלטה חסרת פרופורציות בתקשורת המסחרית. מישהו באמת חושב שהניאו-נאצים שעשו כל-כך הרבה בלאגן הם לא סתם חבורת פושעים או ילדים משועממים? מישהו שכח שבכל יום העיתונות מדווחת על הורים, קרובים וחברי משפחה שמתעללים מינית בילדים? כולם זוכרים, אבל נאצים זה "סקסי" ויזכה לניפוח ופומפוזיות, במיוחד כשהם בישראל. גם האינטרנט הזה רץ חזק.

"תביא לי משהו סקסי" הוא כנראה המשפט השגור ביותר בפיהם של עורכים, ומתחרה בו רק "זה לא סקסי", כשכתב בא עם עניינים "אפורים", כמו חוק ההסדרים למשל. אחת ההתנסויות המייאשות שהיו לי ככתב ב"חדשות 10", אי שם ב-2003, היתה כשבאתי לעורכת המהדורה עם הצעה לסקר מסמך רב חשיבות בתחום הרווחה. השיחה הסתיימה בכך שהעורכת אמרה לי שזה לא מעניין, וכשציינתי שזה חשוב, היא הסבירה לי בחביבות שזה לא מספיק. (בדיעבד, אחרי שנה וחצי של עריכת אתר חדשות שהרייטינג שלו גדל ביותר מפי שניים, אני יודע שזה לא נכון. נושאים חשובים הם מעניינים בהגדרה, כי הם נוגעים בחיים)

אז מה היה לנו כאן? "סקופ" שכל כולו קידום מכירות, והתחסדות באשר למועקה שמעורר העיסוק בעמיר באותו ערוץ עצמו שבו החל הקרנבל. ממש מקרה קלאסי של "הרצחת וגם ירשת". מה לא היה לנו כאן? איפוק, אתיקה, הסכם ג'נטלמני בין המערכות על היקף הסיקור והחשיפה הנכונים לקלטת וליגאל עמיר בכלל. ראוי שעורכי העיתונים, אתרי האינטרנט ומהדורות הטלוויזיה – ואולי מועצת העיתונות תרים את הכפפה – יגבשו מסמך כזה לעתיד.

מה שעוד לא היה לנו בערב יום הזיכרון לרבין, זה עיסוק רציני ברצח עצמו ובנרצח. יאמרו העורכים שאי אפשר לחדש בתחום, אבל זה רק משום שהם התרגלו לשטחיות איומה. אפשר ועוד איך לחדש: אפשר לעסוק במיאוס שחשים רבים בציבור מיום הזיכרון ולנסות להבין אותו (אבל באמת לנסות להבין, לא לזרוק סיסמאות וקלישאות); אפשר לקחת פסק זמן ולשאול איפה אנחנו עומדים במדד הדמוקרטיה; אפשר להכין כתבה השוואתית בין אז להיום ולשאול האם הרצח היה אכן קו שבר בחברה הישראלית – מצב החינוך, העוני, השחיתות וכו' בשתי התקופות; אפשר להכין כתבה על משמעות הסלחנות ההולכת וגוברת ביחס לעמיר, בעיקר בחברה הדתית אך גם בקרב חילונים, ואפשר גם לשאול האם מיתוס רבין אכן מוצדק, כל עוד זה לא נעשה תוך ביזוי המת.

אפשר אפילו ממש לצאת מהקופסא, ולשאול האם הייצוגים של התקשורת את יגאל עמיר בטלנובלה המתמשכת הזאת לא גורמים לבנאליזציה של הרצח, והאם הם לא הופכים את עמיר לדמות מהסרטים, אותן דמויות שגם אם הן רעות, אנחנו לעולם סולחים להם בסוף, כי זה הרי לא אמיתי. אפשר כמובן גם לנסות "לפרק" את הסכם אוסלו כדי להבין אותו ואת כשליו. אני לא סוציולוג, לא פסיכולוג, לא אנתרופולוג ואפילו לא חוקר תקשורת, אבל כעורך אני יודע ללא שמץ של ספק, שישנן אפשרויות רבות מספור לעיסוק רציני, מעניין ומכובד ברצח, במקום לפרוש שטיח אדום למטורפים.

(כאן תמצאו את ציון 11 שנה לרצח שיזמתי לפני שנה כעורך החדשות בנענע, אתר קטנטנן ומלא מגבלות, שהייתי האדם היחיד שעובד בו במשרה מלאה)