מחשבות פוליטיות

הנה כותרת לידיעה שניתנה בעמוד הראשי של וואינט היום:

כתבתי פוסט עצבני מהבטן אבל הוא נמחק, אז אעשה זאת בנקודות:

א. המעשה המרגש של ד"ר אסנת דור הוא התגלמות ההומניזם, מבלי שיש בכלל צורך לעסוק בשאלה מי צודק. בני אנוש הם בני אנוש בכל מקום, על כל מורכבותם, ואין מעשה יפה יותר מהבעת כבוד וחמלה דווקא בזמנים קשים כאלה של שנאה ופחד.

ב. הכותרת של וואינט מפספסת את הנקודה - מה ששווה דיווח הוא לא עצם המעשה, הטרוויאלי כמעט באנושיותו, כי אם התגובות הבהמיות בעקבותיו. מה שמדאיג, גם אם לא חדש, הוא שהתגובות הזועמות על דקת הדומיה - שלדרישת ד"ר דור כללה גם את הנפגעים הישראלים - הגיעו בעיקר מסטודנטים שלא ראויים לתוארם, ובהם פוליטיקאים עלובים מאגודת הסטודנטים, שהתנהגותם נוגדת את כל מה שיפה בציוויליזציה המערבית, שערכיה מבוססים על כיבוד ערך האדם, כל אדם, ובטח כזה שהוא בלשון הצבא המכובסת "בלתי מעורב".

ג. הכותרת היתה צריכה לעסוק במחאה ולא במעשה. או אם ללכת צעד קדימה (או אחורה, לעידן המודרני, שבו עיתונים לא התביישו להחזיק ביומרה של חינוך הציבור), היה צריך לכתוב את מה שלעולם לא ייכתב בוואינט:

חמלה? לא בבית ספרנו

סטודנטים במכללת עמק יזרעאל חוללו סערה בעקבות דקת דומיה לילדים ההרוגים בעזה

ד. כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את ההתבדלות והשנאה היוקדת כלפי כל מה שאיננו ישראלי או אמריקאי.

ה. חלופה לסעיף ד': כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את העובדה שאין לערכים שום משמעות. המשמעות היחידה מתגלמת ביצירת סערה שתלווה בהרבה רייטינג.

אגב, אם הרכב  150 המגיבים הראשונים לכתבה - שעל דבריהם ריפרפתי - היה מייצג את הציבור הישראלי, הייתי מחפש כבר מקום מקלט אחר. למרבה המזל, המוסכמה אומרת שהמגיבים לכתבות מסוג זה הם תמיד הקוטב הקיצוני, ובין אם זה נכון או לא, אני רוצה להאמין בכך כרגע.

אבל סטיתי. עורכי וואינט, עיתונאים שמחוייבים מעצם עיסוקם להיות רחבי אופקים ואיכפתיים, הם אלה שהרימו למגיבים להנחתה בליבוי יצרים ופאתוס, בהסתה מרומזת נגד ערבים באשר הם ערבים, ובחתירה תחת עקרונות הדמוקרטיה, המכירה בכך שכל בן תמותה הוא בעל זכויות בסיסיות, שהראשונה שבהן היא הזכות לחיים. כן, גם אם הוא ילד פלסטיני.

העורכים במקרה הזה סובלים כנראה מהיעדר הפרספקטיבה המאפשרת לעסוק בעומק הדברים, ולמקד את הדיווח במשמעות הצעד שעשתה ד"ר דור: אצילות אנושית, שאי אפשר לחלוק על הגיונה ושאיננה פוגעת בביטחון הלאומי. במקום זאת, מילאו האחראים לכותרת את תפקידם כמי שאמונים על שלהוב הציבור, על יצירת שרשור תגובות ארוך ככל האפשר, ובדרך, מה-זה-בכלל-משנה, שהעולם יתפוצץ (רחוק ככל האפשר מרחוב מוזס כמובן). לוּ היו לנו היום מנהיגים כהיטלר או מוסוליני, שכותרת חיובית בעניינם עשויה לעורר רשימה ארוכה של תגובות - או שהיו אוסרים מתיחת ביקורת עליהם - יכול להיות שאותם עורכים היו הולכים עם טעם ההמון, ומקפידים לא להרגיז חלילה אף אדם (חוץ מאנשים הזויים ולא חשובים כמוני). כן, אני מתכוון לכך, העיוורון עד כדי כך עמוק, וההיסטוריה מלמדת.

העורכים במדיה, וזה מתחיל בקודקוד, הם משת"פים של תרבות נחותה שהתפתחה באזורנו. הם כבר מזמן לא רואים בעיניים; הם חיים במטריקס עיתונאי שסדרי העדיפויות שלו מנותקים כמעט לחלוטין מערכי הדמוקרטיה המערבית. ולא, זאת לא רק הכותרת המינורית יחסית שהובאה למעלה, זהו קו מערכתי מתמשך שמקדש את הפטריוטיזם החלול, את המיליטריזם, את השנאה, את רדיפת הבצע והקניות, ואת השטחיות. אז מה אם חיים יבין ניסה להזכיר ערב פרישתו שהעיתונות עוסקת בשאלות של חיים ומוות, ועל כן עובדיה צריכים לקחת את תפקידם ברצינות.

אם להיסחף לשניה, או דווקא להרגיע, גם במקרה שבו היו סוגרות על ישראל מעבריה השונים שתי חונטות, צבאית וכלכלית, שכל מה שהן מציעות זאת אג'נדה לא-דמוקרטית הבנויה על הפחדים הקמאיים ביותר של הציבור ועל חולשות האנוש שלו, היה וואינט נותן לכך יד. אה, סליחה, זה כבר קורה. הסיבה לכך היא בּוּרות עמוקה, הלובשת לעתים צורה של אדישות לכל מה שהוא בעל משקל, ולהתייחסות ראויה לאחר. בעיני ראיתי זאת, ומקרוב. יצא לי לא פעם לתהות על כך שעולמם הרוחני של עורכי חדשות מסוימים מורכב מכדורגל, פלייסטיישן וכוכב נולד. טוב, גם עמוק באדמה והסופרנוס עוררו ריגוש בשעתם.

לזה יש להוסיף את מצוקתם האמיתית של עורכים אחרים, שהם אנשים מצוינים, איכפתיים ומעמיקים: כלי התקשורת לא מעוניינים שיתנו ביטוי לרעיונות מתקדמים. המסר העובר הוא שבשביל קידום יש ליישר קו, לא לערער על צו המערכת. אם עורך יעז לעסוק בדברים שמעבר, הוא ימצא עצמו נזוף ומבודד מעט. אם ממש יתעקש, יהפוך במחי מלחמת ברירה ל"טראבל מייקר" ולא ישרוד. רד אל הקרקע עפיפון, או שלא תהיה כאן.

עם כוח עבודה שכזה מאוד נוח למו"לים: אנשים חסרי כוח עולים פחות, מצייתים יותר ולא מביעים שום התנגדות לסיקור שסופו שפך דם, ניכור, והתרחקות מהעקרונות היפים שעלו לאנושות בדם רב ובסבל נורא (מגילת זכויות האדם שבאה בעקבות השואה, למשל). אין ברירה, צריך לשרוד בשוק האכזרי. במקרים קיצוניים, עורכים מסוימים אף יזמזמו תוך כדי כך בקלולסיוּת מוחלטת את שיר האירווויזיון של בועז מעודה. המתוחכמים יילכו על משהו מחו"ל.

מהעורכים הראשיים ועד לכתבים ולעורכים הזוטרים, מה שעומד היום על הפרק הם לרוב שיקולים מסחריים, קונפורמיזם והיעדר מבט על התמונה הכוללת. חריגה מהקו היא משהו שאפשר לעשות בשיחות קפה ולפעמים אפילו בישיבות, אבל לא חס וחלילה בעבודה ממש. שלא יגיע לקוראים. כי ככה זה. זה פשוט כך. אחרת אי אפשר לשרוד. זאת דרישת המערכת.

ושיתפוצץ העולם!

אתמול (רביעי) חגגנו כולנו באורגיה של ביטחוניזם אינפנטילי את חיסולו של עימאד מורנייה, והיום כבר משתלטת הפאניקה. אלון בן דוד משרטט את מפת תאי הטרור של חיזבאללה בעולם, בדגש על כל העולם.

אזהרת הנסיעה לישראלים כוללת כל מקום המוכר ככזה שמתרכזים בו ישראלים - בתי חב"ד, הקוואסן בתאילנד וכו'. ובערוץ 1 מספרים שיש גם בכירים על הכוונת, כמועמדים לחטיפה: גנרלים בדימוס (אמנון ליפקין שחק, עמי איילון, בוגי יעלון) וראשי מוסד ושב"כ (אפרים הלוי, שבתאי שביט, יעקב פרי), כולם מופיעים בתמונות ראש, כמו דמויות מטרה במטווח. ליפקין-שחק, השקול בד"כ, הצדיק אתמול את הפעולה.

אך כאמור, כל זה מובן מאליו. מובן מאליו גם שהתקשורת החלה בסיקור מתלהב ועברה במהירות לפאזה המודאגת. זאת כרוניקה שחוקה  ומוכרת. לא הייתי כותב את הפוסט המיותר הזה, אלמלא דיווח בלתי נתפס בערוץ 1 מפי אילה חסון. זה הלך כך:

"הצפי הוא בהחלט למסע פיגועי נקמה.. זה המסר שיוצא היום מלשכת ראש הממשלה. בישראל מדברים על זה, שאם יהיו פיגועים של יהודים בחוץ לארץ, של מוסדות של יהודים בחוץ לארץ, מדובר באנטישמיות לשמה, ואם יהיו פיגועים שיפגעו במוסדות של ישראלים או בישראלים, זאת תהיה הפרת ריבונות של אותה מדינה שבה חלילה יתחולל אותו הפיגוע... ומילה על נאומו של נסראללה: כבר היום, לפני שנסראללה נשא את נאומו, ידעו בישראל להעריך מה הוא יאמר, והעריכו נכון את מה שהוא אמר...".

כמה נקודות:

א. מה לעזאזל הקטע עם פיגוע ממניעים אנטישמיים ופיגוע שעניינו הפרת ריבונות? הרי אם המניע לפיגועי הנקמה הוא חיסול מורנייה, איך אפשר לטעון שהם ייעשו ממניע אנטישמי? (גם הצמדת מניע למעשה שעוד לא התרחש זה חתיכת גאונות, אבל כמה סכינים אפשר לתקוע בגב האומה בפוסט אחד)

ואם תהיה הפרה של ריבונות מדינה זרה, זה עושה איזה הבדל? אני מניח שב"ישראל" של חסון מצפים שבחיזבאללה ישמעו ויאמרו: "אה, לא ידענו שניאלץ להפר ריבונות. ווי וויי, איזו עבירה אתית, גדול עלינו, מוותרים!"

ב. קפיצה קטנה בחזרה אל המובן מאליו: האם הרווחנו משהו מהחיסול, מלבד אותו סיפוק רגעי וחולף בשעות הראשונות שלאחריו? האם "מסע פיגועי נקמה" הוא מחיר שהוחלט עליו מראש? ואם כן, לאיזה מחיר אנחנו מוכנים - 5 הרוגים, 15, 25, 50, 150? ומה על חטיפה של בכיר בטחוני? איפה עובר קו הגבול שמתחת לו החיסול עדיין שווה ומעליו אולי היה עדיף בעצם לוותר?

ובמילים אחרות, במחווה לסדרת השאלות בסוף הפינה שכולנו אהבנו, "סערה בכוס תה": כמה גופות שווה מורנייה? האם שווה להכניס את כל הישראלים בעולם לעוצר נסיעות? כמה זמן ייקח לשחרר משבי החיזבאללה את אמנון, שבתאי או בוגי? כמה מלחמות נעבור בדרך, ומה יהיה גובה הקיצוץ בתקציבים החברתיים?

ג. והתחזית הזאת על איומי נסראללה בהלווייה עוד לפני שהתקיימה? זאת ההוכחה האולטימטיבית שמציון תצא תורה. אין בכך ספק. אין על המודיעין הישראלי והמוח היהודי. סוכני מוסד נועזים התחבאו ודאי מתחת לשטיח המנומר בחדר השינה של העבדקן, בזמן שהתלהם באוזני אשתו המשועממת, והביאו את המידע יקר הערך. כבר זמן רב שלא נצפו כאן יפי בלורית ותואר שכאלה, ישראלים אמיתיים ולא משתמטים.

• האמהות השכולות של מחר

תוספת מאוחרת: עפר שלח הבהיר הערב מדוע כל עניין החיסולים מטופש. ארגון טרור הוא לא משפחת פשע, אמר, חיסול הראש לא מפרק את הארגון. מעבר לנימוק ההגיוני, האינסקטינסט האנושי צריך להתנגד להרג, לא משנה הסיטואציה. אולי פשוט צריך ללכת בעניין הזה עם הבטן (כמו הפוסט הזה..), ולהתחיל מהנחת היסוד שאופן ההתנהלות הזה פשוט רע. האלטרנטיבות יגיעו בהמשך.

הנה כותרת (מזעזעת) שהתפרסמה אמש באתר "ערוץ 7":

והנה התגובות, הדגש הוא כמובן על תגובה 3:

אני עוד לא יודע למי להתייחס. אל הגולש/ת שהצליח/ה לקפל בשני משפטים קטנים מוח כל כך מעוות וחולני, או למערכת שאישרה תגובה כזאת.

אם נתייחס אל הגולש (בזכר, ברשותכם, לשם הנוחות בלבד), צריך פשוט לומר שמדובר בבנאדם שקרוב לוודאי היה מצטרף לאס.אס בצהלות, וסביר שגם היה מחסל יהודונים על ימין ועל שמאל בתחושה עמוקה של צדקת הדרך. העניין הזה של ה"הומאניות" זר לו כל כך. מפחיד שגדלים כאן יצורים כאלה.

את המערכת נפטור בהנחה שהתגובה השתרבבה בטעות, אושרה בבלי דעת. כל הנחה אחרת תכתים ציבור שלם שצורך את כלי התקשורת הזה, ובזה לא תהיה הגינות.

ובכל זאת, מכיוון שביליתי בנעורי חודשיים בישיבת בית אל, שהרב שלה, זלמן מלמד, הוא הפטרון של ערוץ 7 (זכיתי אז גם לסיור באולפן הרדיו), ומכיוון שלמדתי גם בישיבה התיכונית נוה שמואל באפרת, זווית אישית קטנה: במשך רוב חיי בקרב אשכנזים (תמיד הייתי מיעוט זניח מבחינת מוצאי) דאגו סביבי להזכיר לי ספק בתמימות ספק בכוונת זדון את עובדת היותי תימני שחום עור (וואחד קללה, אה?), כאילו שיש בזה משהו לא בסדר. לרוב, זה היה מאוד בקטנה.

לעומת זאת, כשהגעתי לישיבה האליטיסית באפרת בכיתה ט', העניין הזה טפח על פני במלוא העוצמה. שם, אני זוכר היטב, לא עבר יום שבו לא היה איזה חוכמולוג שהזכיר לי בחיבה (באופן פרדוקסלי, מעולם לא הייתי מקובל חברתית כילד כמו באותה ישיבה) את התימניות שלי, הרלוונטית משום מה.

מה השורה התחתונה? אנשים כאלה לא יכולים להיות צודקים. יותר מכל, כשאני חושב על זה עכשיו, הם מזכירים לי את ה"white trash" הגזענים של אמריקה, האנשים דלי הרוח שמוצאים מפלט בארגונים עם שמות כמו "הכוח הלבן". את הכסאח שלי עם הציונות הדתית הקפאתי מעט בשנים האחרונות, אבל הסיפור איתם לא נגמר. כשיתקרב הפינוי מיהודה ושומרון תתעורר שוב המפלצת הגזענית וצרת המוחין. זה רק עניין של זמן, וזה ממש לא רק עניין שלי.

• הגזענות והשד העדתי עדיין איתנו

לקוחות לא מגיעים לבית הקפה שבכיכר אנטין כבר יומיים, ובעל הבית שוטף את הריצפה. זאת התמונה הנוכחית במאבק המלצריות והמלצרים שזכויותיהם קופחו. ההנהלה כנראה קשת עורף במיוחד, כי כל יום שעובר הופך את התבוסה לצורבת וגדולה יותר. מאבק המלצרים מקבל יותר ויותר תהודה ויהיה עוד אחד מתקדימים רבים שנקבעים בשנים האחרונות, שבהם מנצחים העובדים - גם אם ניצחון מוגבל מאוד - את מעסיקיהם. מעגלים רחבים יותר ויותר של התודעה הציבורית נחשפים לסוג החדש הזה של מאבקים, שמנהלים לא רק פועלי דחק, אלא סטודנטים צעירים, בני מעמד הביניים, שמוצאים את עצמם פתאום במעמד של נעשקים סידרתיים על ידי המעסיקים. את הבשורה הזאת צריך להמשיך להפיץ.

אם אתם רוצים להביע תמיכה במאבק, הימנעו מלהיכנס לבתי הקפה של רשת "עלית קפה", שלה שייך הסניף בת"א. בעלי הרשת היא חברת שטראוס-עלית, שבראשה עומדת עפרה שטראוס, שהתבטאה בעבר בדאגה על התרחבות הפער הכלכלי בין עשירים לעניים. כך דני גוטווין ב-ynet:

"שטראוס חברה בארגון מעלה, המאגד עסקים המקדמים אחריות חברתית, 'מתוך הנחה כי לניהול אחריות חברתית יש ערך עסקי-כלכלי'. בקוד האתי של מעלה, בפרק המתייחס לחופש ההתאגדות, מצוין כי הפירמה מכבדת את זכות עובדיה להתאגד ולנהל משא ומתן משותף".

מילים יפות אינן מספיקות, צריך להזכיר זאת לשטראוס.

בלוג המאבק.

על מה המאבק? הסבר מהיר ובהיר

מי קיבל בשנה האחרונה יותר זמן מסך במהדורות החדשות בטלוויזיה:

בריטני ספירס ופריס הילטון, או ילדים עם מוגבלויות וקשישים סיעודיים?

גונבים אתכם.

"הארץ", דצמבר 2006:

"מחקר: 2% מאוכלוסיית העולם מחזיקים במחצית מעושרו

מאת נמרוד הלפרן

המחצית הענייה של האוכלוסייה מחזיקה ב-1% מהעושר העולמי, לפי מחקר של האו"ם"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/798179.html

לעתים נדמה לנו שאנחנו בישראל נמצאים בצד הנכון של המשוואה - שאנחנו חלק מהעושר העולמי ושיש לברך על מזלנו ולא לשנות את השיטה. טעות קשה. "עושר מתרכז בעיקר בצפון אמריקה, אירופה ומדינות עשירות באסיה. אנשים במדינות אלו מחזיקים יחד כמעט 90% מהעושר העולמי".

המאבק האמיתי בישראל הוא על אמות מידה. החזירות הקפיטליסטית ועיוות הערכים ("היפר-מציאות", המדיה הופכת מציאות ל"סיפור", מקדימה את המציאות האמיתית ויוצרת פיקציה. בודריאר. זה לקוח מכאן) ששולטים בישראל מסמאים את עינינו מלראות שהמאבק הוא בין עלוקות הכסף ה"פנוי" - 2% השולטים בעולם - ובינינו. כשתהיה לנו רווחה הנובעת מצדק וחלוקה מחודשת (יש כסף, לפחות 11.5 טריליון דולר), ייפתרו גם רבות מהבעיות האחרות שלנו.

כתבה של העיתונאי אמיר אורן שפורסמה ב"הארץ" בפברואר 2006 (הפרסום כאן מלא משום שאין לי לינק לכתבה ברשת)

פוליטיקאים אוהבים פודלים

כישלון המאבק בעבריינות אינו מקרי. מקבלי ההחלטות מעדיפים משטרה חלשה שניתן לשלוט בה

מירי דלוגין, חיילת קטנה ונמרצת משכונה דתית בנתניה, הוצבה בסוף שנות ה-60 לשירות בבסיס איסוף של חיל המודיעין בנגב, לא הרחק מאורים ומאופקים, הרחק מאוד מהבית ומהעולם. דלוגין, בת יחידה בין סמלי המודיעין וקציניו, לא מיצתה את חקרנותה בתפקידה הצבאי. בזמנה הפנוי התקבלה לאוניברסיטת באר שבע, בתקופת הבראשית שלה, לפני מותו של דוד בן-גוריון, ולמדה היסטוריה ותיאולוגיה נוצרית. אביה האדוק באמונתו חישב להתעלף כשהביאה הביתה, בין חומרי הלימודים, את הברית החדשה. לאחר השחרור מצה"ל זנחה את הדרום ואת לימודי הנצרות ועברה למשפטים, אך לא נפטרה מביטויים הלקוחים מהתחום: "אני לא כבולה לתפקיד הזה בחתונה קתולית", אמרה באחרונה, והיא כבר עו"ד מירי גולן, תת-ניצב, מפקדת היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), שאספה את הראיות שהביאו להפללת עמרי שרון; וגם, בדיון פנימי על ההתפתחויות בחקירת תיק אריאל שרון, ערב אשפוזו: "אני לא ישו הנוצרי".

אם יוכח שלאנס ארמסטרונג נטל חומרים אסורים, לא יועילו לו גם ניצחונותיו הכשרים; הצלחתו הושגה בתנאים של אי-שוויון מבחינת המתחרים האחרים. עונש המאסר שהטילה השופטת עדנה בקנשטיין על עמרי שרון, שהורשע לפי הודאתו, ממחיש שניצחון אביו על אהוד אולמרט ומאיר שטרית בבחירות לראשות הליכוד ב-99' הושג בתנאים כאלה. זו היתה הפיכה פלילית, שאינה נופלת בחומרתה למשטר הדמוקרטי מהפיכה צבאית. שרון זכה בראשות הממשלה בכחש כפול - בעבירות הבחירות (לא שלו, כמובן, הוא היה רק קורבן משוטה, העבריינים היו עמרי ואחרים) ובמצע מדיני שולל נסיגה. בעזרת היועץ המשפטי מני מזוז, קודמו אליקים רובינשטיין, פרקליטות במחוז המרכז - שליוו את החקירה במובן של לוויה, לא מעקב - ושר המשפטים לשעבר טומי לפיד, הרגיל שרון את הציבור למופע מרהיב של אחיזת עיניים: חשוד עם זכויות וראש ממשלה בלי חובות.

לא פשטו על הבית המשותף לו, לעמרי ולגלעד. הניחו להם ולפרקליט המשותף לשרון ולקזינו של מרטין שלאף, דב ויסגלס, להיפגש באירופה ובאמריקה עם חשודים אחרים בתיק, הנזהרים מלבוא ארצה. ציינו, כמקובל, שהם חפים מפשע עד שתוכח אשמתם, ועשו הכל כדי לזלזל בהוכחות ולהלעיג על מי שחקרו ללא משוא פנים. לא מתאמצים לאסוף ראיות, אין ראיות להגשת כתב אישום, הכל בסדר, מה שרצינו להוכיח, ויש תמורה לסגירה. זילזלת - תוגמלת; האשמת - לא קודמת.

הרשעת נעמי בלומנטל ועונשו של עמרי שרון מסמנים תנועה של המטוטלת, בחזרה מהקוטב הסלחני, המתחנף לשררה, אל אסכולת עדנה ארבל ומשה מזרחי, שכללה גם את מירי גולן. אבל התנועה אינה מובהקת: בפרקליטות מחוז המרכז טרם נחרץ גורלה של פרשת קשרי משפחת שרון עם "הכשרת היישוב" (המשטרה, שפעלה באטיות ובלי חשק, לא מצאה ראיות חד-משמעיות), והשר לביטחון הפנים, גדעון עזרא והמפכ"ל, משה קראדי הודיעו שלאחר הבחירות יתמנה לראש אגף החקירות והמודיעין ניצב יוחנן דנינו, ראש המטה המבצעי של עזרא.

לא לעשות גלים

דנינו הוא היפוכה של גולן. הוא צעיר הניצבים - רק קראדי צעיר ממנו - וזמנו בידו להיות בשנים הבאות גם ראש אח"ם (אגף החקירות והמודיעין), גם מפקד מחוז ולבסוף גם מפכ"ל. בתריסר שנים, בלי לפקד על תחנה ואף לא על מרחב, היה מרב-פקד לניצב, ושלא כמקובל הסתפק בתפקיד יחיד בדרגת סגן-ניצב, ניצב-משנה ותת-ניצב. אין חולקים על כישרונותיו, שגדולות מהם רק שאיפותיו. כרמ"ט המבצעי של גדעון עזרא, וכמי שנוכח בדיוני הממשלה והקבינט, דנינו רכש מעמד קרוב לזה של האלופים המכהנים כמזכירים הצבאיים של ראש הממשלה. כראש אח"ם, ירצה ואולי גם יצליח לשדרג את מקומה של המשטרה בקהילת המודיעין: יהיה לו מקום בוועדת ראשי השירותים (ור"ש).

דנינו שילם בעיניים פקוחות, אם גם לא בשמחה, את מחיר המוניטין שלו כחביב הפוליטיקאים, אבל הוא מתמרמר כשמעמיסים על גבו גם את אי-קידומה של גולן. המשטרה, כמו כל מערכת, אינה חפה מפוליטיקה פנימית. המפכ"ל לשעבר אסף חפץ שלף את משה מזרחי ממכללת "נעורים" ליאחב"ל, היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובינלאומית, וייעד אותו לראשות אגף החקירות. חפץ הסתייג מגולן: היא נראתה לו קרובה מדי לסגנו ויריבו, ניצב גבי לסט. מתחרה אחר של חפץ, יהודה וילק, שחזר למשטרה כיורשו, מינה את גולן לראש יאח"ה במארס 1998, לפני שמונה שנים ארוכות. לצד ההערכה המקצועית, על גולן נמתחת גם ביקורת. טוענים כלפיה שהיא מנהלת ריכוזית מדי. היא כבר עייפה, מוסיפים מי שעשו הכל כדי להתיש אותה.

בהכריזה שאין בה סלחנות נוצרית הנדרשת להושטת הלחי השנייה, כיוונה גולן גם להתעללות הנמשכת בה מצד עושי דברו של שרון ובראשם צחי הנגבי וגדעון עזרא. היא בת 55, עומדת מכבר בתור לקידום לדרגת ניצב, ומאז שהתברר לפוליטיקאים שהיא עושה עבודתה נאמנה - לא להם, אלא לחובת התפקיד - הם השאירו אותה תקועה בתור וטורחים להקפיץ למעלה את משתפי הפעולה עם השלטון.

בניגוד לאמונה הרווחת, שיסודה בתנאי הקבלה למשטרה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל (השכלה עממית), שוטרים הם אנשים פיקחים המבינים דבר מתוך דבר. הבטחות מפורשות של הנגבי ושל המפכ"ל הקודם שלמה אהרונישקי למנות את גולן לתפקיד של ניצב לא קוימו, לא בידיהם, בעת שנשאו במשרותיהם עד לקיץ 2004, ולא בידי עזרא וקראדי. הנגבי ועזרא התחנפו, איש-איש בתורו, לפעילי מפלגתם בהתגוללות על מערכת אכיפת החוק, הנגבי בדברו על "קו 300" במשטרה ובפרקליטות, עזרא בהדחת ניצב מזרחי מראשות אגף החקירות. האיתות היה נקלט במשטרה גם אילו הועבר בקריצה מיתממת, מתוחכמת, אבל להיטות-היתר של הנגבי ועזרא לקבל ליטוף אבהי משרון ותשואות ממרכז הליכוד, לפני ששלושתם הלכו לקדימה, חשפה יצריות המזיקה לעצמה.

היחס לגולן התפרש כנקמנות לשמה. מי שהעזה לעשות גלים נידונה, כעונש, להיקשר למזח ולפשוט על האונייה צים-אסיה, מנגחת הספינה היפאנית. שרון ושריו היו משיגים יותר אילו, בתיאום עם קראדי, מצאו לגולן משרת ניצב - מזרחי התנדב לוותר למענה על תפקידו החדש, השולי, כראש אגף קהילה ומשטרה - ואיישו את העמדה הפנויה ביאח"ה בחוקר סביל מהסוג החביב עליהם, סוגר תיקי פוליטיקאים. בחוכמתם כי רבה גזרו הנגבי ועזרא על גולן להתמיד ביאח"ה ולהציל את תיק שרון מסגירה. היא, והצוות העיקש שבראשות נחום לוי, המתייבש תריסר שנים בדרגת סגן-ניצב, המשיכו לחפור ולחתור ולחקור בפרשה שכבר שומשה ושובשה מכל צדדיה, במעשה ובמחדל.

ערב אביבי אחד, במארס 2004, בא אהרונישקי למשרדי היאחב"ל בפתח תקוה, מושבו של תת-ניצב יוחנן דנינו, לשיחה עם דנינו ועם מזרחי, מפקדו של דנינו ומי שאייש את תפקידו ביאחב"ל עד 2000. מחדר סמוך טילפן אהרונישקי לתת-ניצב אורי בר-לב ובישר לו כי השיג מהנגבי אישור לקידום שני תת-ניצבים לדרגת ניצב: בר-לב וגולן. לבר-לב נתפר תפקיד ארעי של נציג המשטרה במועצה לביטחון לאומי, עד שהיה לראש אגף המודיעין ובמהרה למפקד מחוז הדרום. ההבטחה לגולן הופרה. ספירת מלאי, שנתיים לאחר אותו ערב בפתח תקוה: מזרחי עף, דנינו צף, גולן מתחת למגף.

שוטרים שעיניהם בראשם

למשפחת גולן אין כלב. מירי השתוקקה לכלב אבל בעלה הציב את ברירת המחץ "הוא או אני", וניצח. על כן לא לה להתערב בסוגיה, איזה כלב מסוכן יותר לאדונו ועלול לנשוך את היד המאכילה אותו. ממשלת ישראל מאמינה שכלב שבע נושך יותר. לדעת הפוליטיקאים, ככל שירעיבו את המשטרה וידרשו ממנה להסתפק בפירורים, כך יסתפקו השוטרים ביבבות חרישיות ובמבע נוגה.

קריאות הקרב של הממשלה נגד הפשע, מעת לעת, הן בדיחות שקופות ומגושמות. כישלונה הנמשך של המשטרה במאבקה בעבריינות אינו מקרי. הוא נובע ממדיניות מכוונת, לסרס את המשטרה ואז לרטון שהיא סובלת מבעיות פוריות. הפוליטיקאים רוצים משטרה חלשה. משטרה חזקה מאיימת עליהם; ירצו בה רק אם יתעורר חשש למהפכה חברתית אלימה. משטרה חזקה עלולה לצאת משליטה: ישסו אותה בגנבי אופניים, או (כמו בתקופת וילק, ידידן של חברות הביטוח) בגנבי מכוניות, והיא תיקח את החוק לידיה ותתפוס גם את מי שגונבים את המדינה. המשטרה אינה של האזרח - היא של השלטון, וכדי שתבין זאת, צריך לדכא אותה בדרגים הנמוכים ולתגמל אותה בדרגים הגבוהים. כך יפנימו שוטרים את תקנון ההתנהגות במערכת וילמדו כיצד כדאי להם לפעול.

רק פעם אחת, בחסות היועץ המשפטי אהרן ברק, הלכו אוכפי החוק עד הסוף. הניתוח הצליח והממשלה נפלה. על טעות זו לא חזרו הפוליטיקאים. מי שהעז למרוד בכללי המשחק, מהמפכ"ל שהגיע מצה"ל הרצל שפיר דרך היועץ המשפטי יצחק זמיר ועד לפרקליטת המדינה ארבל ומזרחי, הוצא מהמועדון. למפכ"ל פורש, מבין עניין, המתינה שגרירות באוסטריה, ברזיל, מקסיקו, קניה או הונגריה, ולחלופין - חברת החשמל. מאז 1990, כאשר ועדת צבי זמיר לבדיקת מהומות הר הבית העניקה למשטרה ניצב נוסף, ראש המטה המבצעי, מצאו שרי המשטרה עוד דרך לקדם שוטרים שעיניהם בראשם. אם זכה השר, התברך בראש מטה היודע לספק לו גם חומרים שהדרג הפוליטי אינו אמור לדעת, על התנהלות חקירות. הרמ"ט הוא בן זוגו הקבוע של המפכ"ל, והם דואגים זה לזה.

השוטרים מתבוננים סביבם ורואים את הפיקוד הבכיר ואת הפוליטיקאים מתרועעים עם עבריינים מורשעים ועם חשודים השואפים למעין-חסינות בדמות בולטות ציבורית. הזמנים והאנשים השתנו: בעשור שעבר, אצל מזרחי, פיצחה היאחב"ל את תיק גרגורי לרנר, פענוח בנסיבות קשות לחוקרים ברוסיה. ניצבים במשטרה, מפקדי מחוזות, נרתעו מהחזקת לרנר במעצר; לילה אחד, בתום דיונים ממושכים בבית המשפט, נכנס מזרחי למשרדו ונדהם לגלות את חפציו של לרנר מוטלים בו, לאחר שפונו מבית המעצר של אחד ממחוזות המשטרה. למרות תלונותיו של ארקדי גיידמק, הלקוח העכשווי של היאחב"ל, היחס כלפיו היה רך בהרבה ואיפשר לו לרכוש ידידים והשפעה.

במרחב שבין ארקדי לקראדי נותרו פרומים קצוות רבים בחקירות קודמות. ביניהם, למשל, הקשר שבין גנבי החול בדרום לבין עובדים, ואולי לא רק עובדים, בחוות שקמים של משפחת שרון. בפרשת פריניאן יש מחלוקת על עובדות ופרשנותן, אבל אין הסבר למחדלי המשטרה בזמן המיקוח על העונש שייגזר על הרוצח צחי בן-אור. במקום להפעיל מערך שלם של "פיקוח" - מעקב וציתות - על כל החשודים, המתינו בעצלתיים להבשלת המגעים עם בן-אור; לא היה פיקוח בעת מיקוח.

תסמונת לינדנשטראוס

סיבה מרכזית לליקויים במיצוי התיקים היתה ההפרדה בין החקירות למודיעין. בדרג המטה הארצי זו היתה הפרדה חולפת, בת כתשע שנים, שנועדה במקורה לסדר תפקיד של ניצב לקצין אבי כהן. לפני שנה הוקם מחדש אגף מאוחד לחקירות ולמודיעין, אח"ם, בראשות דוד (דודי) כהן. במשתמע, ובחלקית גם במפורש, נרקחה עסקה במרובע - עזרא-קראדי-כהן-דנינו. מינוי מיידי של דנינו, שהנגבי בחר לראש מטהו ועזרא רצה לקדם, היה מעורר תסיסה. כהן, שנזקק לפיקוד על מחוז כדי להתמודד על כהונת המפכ"ל הבא, ויתר על המחוז הדרומי תמורת הבטחה שלאחר שנה יקבל מחוז אחר - מרכז. קראדי הוא אשף המשחק הכפול. אין טוב ממנו להסביר מה פסול במהלכים שהוא נרתם לבצע, בהרכינו ראש לפני עובדות החיים; ואולי יש לו תשובות שונות לקהלים שונים. הוא מיטיב לנמק מדוע חשוב שראש אח"ם יגיע לתפקידו לאחר מינוי על תחנה, מרחב או מחוז, וגם מדוע את הנעשה אין להשיב ומותר להעניק את הפרס למי שבעיני השוטרים לא טרח לקנות כרטיס להגרלה.

ראש אח"ם הוא תפקיד-מפתח במערכת אכיפת החוק. הוא מנחה את מפקדי היחידות ויכול לקבוע מי מהם יטפל, או לא כל כך יטפל, באיזה תיק. ראוי שהליך המינוי לראשות אח"ם יהיה דומה לזה של פרקליט המדינה, המנחה אותו - ועדה בראשות שופט בדימוס בבית המשפט העליון. קציני משטרה אינם פסולים לתפקיד, אך מוטב למנות מי שמיטיב להכיר את המערכת המשטרתית אבל אינו חי בה ואינו מתפרנס ממנה.

החציצה בין המודיעין - המאפשר למנוע פשעים ולא רק להמתין עד שיבוצעו - לבין החקירות מפריעה לתפקוד היחידות המרכזיות (ימ"ר) במחוזות. ניעור קורי העכביש ממבנה זה, לצד הקמת זרוע לשיטור שתרכז את הסיור והמבצעים, ייעל את הטיפול בעבריינות. מהעולם התחתון למעמד העליון: ראש אח"ם צריך להיות מפקדה של בולשת ארצית שתאחד את יאח"ה ויאחב"ל. העוצמה שתהיה בידי בולשת כזאת ומפקדה, מעין מקבילים פליליים-אזרחיים של השב"כ, תצדיק גם בקרה חיצונית הדוקה, אך לא פוליטית, של הפרקליטות, השר והכנסת.

המיזוג חיוני, מפני שמידע רב הנמצא להלכה בידי המשטרה חבוי על מדפי היחידות השונות, במידור הדדי או סתם באי-סדר עתיק יומין. התיקים נערמים רבדים-רבדים, עד שכדי לפענח פרשייה נחוץ למשטרה לעתים ארכיאולוג ולא קרימינולוג. נתקלים באקראי ובאיחור במידע רב-ערך, שכמוהו כהבדל שבין סגירת תיק לבין כתב אישום או בין זיכוי לבין הרשעה. רק עכשיו, באיחור של שנים, עומדת המשטרה להצטייד במערכת "פלא" - "פלילי-אדם" - שפיתח צוות של אגף החקירות ושל מינהל הטכנולוגיות בראשות סגן-ניצב מוכשר, עמוס בר. "פלא", מעין גוגל-משטרה, מתואר כתיק חקירה וירטואלי, שלתוכו מוזנים כל נתוני המודיעין, תמלילי החקירות וקישורי השמות לתיקים קודמים. הוא לא יסגור את הפער הטכנולוגי עם העבריינים, שאינם סובלים ממצוקת תקציב, אבל יאפשר למצות את מה שיש בידי המשטרה ושמציאותו לא היתה תמיד ידועה עד כה.

מבקרי קראדי בצמרת המשטרה מתפעלים מכושר התמרון שלו בתוך הארגון ובמסדרונות השלטון. הם גם מוכנים להעניק לו ציון גבוה על איתור כיווני השינוי המתחייב והנכונות להתחיל לפעול ליישומו. הוא שבוי, אומרים לגנותו, בידי אולמרט - קודם שרון - ועזרא. רק אם לאחר הבחירות יתמקם במשרד לביטחון הפנים שר חדש, הגון ורציני בנחישותו להעלות את המשטרה מהתחתית ולחזק אותה, עשוי קראדי - במחצית השנייה של תקופת כהונתו - להתגלות ככוח חיובי; ואם יאשרר השר החדש את מינוי דנינו לראש אח"ם, אף שבסמכותו לבטל את המינוי ולכפות מועמד משלו, אולי תאובחן אצל דנינו תסמונת לינדנשטראוס, על שם מבקר המדינה שמצא מסילות ללב הפוליטיקאים כדי להתמנות, אך מרגע שהתמקם בתפקידו חתר להפגין עצמאות מהם.

בבוקר שבערבו אושפז שרון בשנית, בעוד גולן נוסעת ללבן בעיות מקצועיות במפגש עם פרקליטות המדינה בבית ההארחה במעלה החמישה, היה קראדי בדרכו לדיון אצל שרון בסוגיית כפר הגבול הלבנוני, רג'ר. במשרדי הניצבים תלויה תמונתו של בכיר החשודים, שרון, בחתימתו, "בברכה חמה". לא חמה מדי, בעצם פושרת; שיעשו את עבודתם, אבל לא נגד כל החשודים.

• משטרה קטנה וענייה - גיל בן נון (נענע, נובמבר 2006)

התעוררתי קצת מאוחר, אז מהר מהר, הנה חמשת הבלוגים המומלצים שלי. יש עוד רבים מצוינים, הבחירה בין הטובים כמעט ראנדומלית.

1. הבלוג של ד"ר אודי מנור – נתקלתי בו רק לאחרונה ואני נהנה מתובנות קטנות ומחכימות. הבלוג כתוב מצוין, עוסק בתפרים של שלטון-הון-חברה-כלכלה, ומאיר פינות נסתרות.
2. רולסה רוסית – "הנוסעת" עברה הרבה מקומות בחיים הקצרים שלה. היא רק בת 16 אבל עם ניסיון חיים עשיר ומגוון, שכל חריף וכישרון כתיבה יוצא דופן. שווה להתעניין בסיפור שלה.
3. גיקים, הפודקאסט – החברים שלי מנענע, עם חצי שעה שבועית של שיחות מעניינות על אינטרנט וטכנולוגיה. מדובר באנשים מצחיקים למדי, שלחלקם ידע נרחב מאוד.
4. העוקץ, בלוג על אי שוויון כלכלי וחברתי – ד"ר יוסי דהאן, ד"ר יצחק ספורטא ואורחים, מעדכנים על בסיס יומי טקסטים אלטרנטיביים לשיח הכלכלי השליט. חשוב!
5. חייבים לעצור את האחים עופר – זה לא בדיוק בלוג, אם כי בנוי על התשתית של "בלוגר". רצף אינסופי של סיפורים על איך משפחת עופר חולבת את המדינה וחיה על חשבון משלמי המיסים. אחד מבני בריתה של המשפחה הוא, כמה מפתיע, ראש הממשלה שלנו. אתר חובה לכל מי שמבקש להבין עד כמה השיטה רקובה ולא הוגנת.

(הדברים המובאים כאן מיצגים אך ורק את נקודת המבט הסובייקטיבית והמוגבלת שלי. אני מקווה שהיא לא פשטנית ומוכן לחתור תחתיה אם יתברר שאני טועה.)

השד העדתי חי ובועט. הוא לא מת ובטח שאינו כלוא בבקבוק. המתח האשכנזי-מזרחי עדיין קיים ומקובע בנקודות ממשק רבות בחברה הישראלית ובמיוחד בתודעה שלה. את מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה חלמו והקימו קודם כל יהודים אשכנזים, והם עדיין שולטים בהלך הרוח שלה במידה רבה, בדיוק באותה מידה ש"גויים-אשכנזים" מנהלים את העולם כולו. אירופה ניצחה כלכלית ובמידה רבה גם רעיונית. היא החזקה ביותר, ויש לברך על כך.

התרבות הדמוקרטית המערבית, למרות הצלחתה, הגיעה לידי אבסורד בנקודות רבות, ולצד זכויותיה היא נושאת גם אשמה כבדה. היא אחראית לעוולות כקולוניאליזם, מלחמות מיותרות שקורעות מבפנים מדינות כעיראק, היא לא אנושית ביחס לנשאי איידס וחולים באפריקה, למשל, שאינם זכאים ל"קוקטייל" גנרי מוזל, היא סוגדת לכסף, ולעוד כסף, ולכסף כמדד היחיד לאמת ולהצלחה. אבל כסף, לצד כוחו להשחית, הוא גם כוח מניע, והדמוקרטיזציה של הרשת, למשל, המונעת על ידי כוחות כלכליים, היא דוגמא לדואליות שיש לנקוט כשבאים לשפוט את התרבות ההגמונית.

יש תהום עמוקה בין המערב לבין מדינות ערב, אסיה ואפריקה. האיסלאם בחלקו אף מנסה להציב אתגר להגמוניה, אך כושל בכך. ערכי זכויות האדם, הדמוקרטיה, החופש, הזכות לרכוש, למוביליות חברתית, לביטוי אישי ועוד ועוד – כל אלה חזקים יותר מכל תפיסה רומנטית ולא משכנעת באמת של אלוהים כזה או אחר, שנותן למאמיניו הנחיות מדויקות. מצד שני, על אף שברור שהאיסלאם הקיצוני לא מהווה איום אסטרטגי אמיתי על שלום העולם, התקשורת העולמית, המייצגת את האליטה הכלכלית המערבית, עוסקת בהפחדות על האחרים הנוראים ובליבוי העימות, המתגמל בחוזים גדולים, בייצור צבאי מוגבר ובתעשיות תמיכה רבות. הכסף המניע את הכלכלה קיבל בתרבות המערב, וביתר שאת בתרבות האמריקאית, מעמד של אלוהים.

ההכרה בעליונות המערב בתחום הכוח - התוצר החשוב ביותר של העושר - גורמת לרבים לאמץ את התפיסות הגזעניות בדבר עליונותו של האיש הלבן. אלא ששליטה כלכלית איננה ביטוי לעליונות מוחלטת בכל התחומים. ב-60 השנים האחרונות, מתוך ההבנה הזאת, קרה משהו, ומשקל רב יותר ניתן לרב-תרבותיות. מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה מגילת זכויות האדם של האו"ם, הטמעת ערכי השוויון במסגרות דמוקרטיות, המאבק לזכויות השחורים בארה"ב (הדומיננטית תרבותית), ותהליכים אחרים, הפכו את הגזענות לנגע שאסור אפילו לדבר עליו. בניסיון לפנות לקהלים רבים ככל האפשר עברה גם המדיה לשפת הפוליטיקלי-קורקט, והיא משתיקה כל דיון אמיתי בנושא. זה הרי יוצר אווירה שלילית, שמבריחה צופים ומפרסמים.

על רקע זה אפשר להבין מדוע ההפכה בעיית הגזענות ל"שד" שההכחשות לו היא כמעט אוטומטית. במערכת ערכים ליברלית קשה למצוא מתנדבים שיסכימו להודות בגזענות שלהם, זה נחשב ובצדק לערך מתועב, וזה גם גוזר שיח שקשה להגמוניה להתמודד איתו. גם מבחינה פוליטית השד העדתי הוא רוב הזמן צרה צרורה: פוליטיקאים במפלגות שואפות שלטון בכל העולם ינסו בדרך כלל לאחד ולמשוך ציבורים מגוונים ככל האפשר, משום שהמאסות הגדולות בנויות מקבוצות מגוונות. במדינה היהודית, שבה יש רצון ללכד את השורות מתוך רגש נוסטלגי של שותפות גורל דתית-לאומית, וכורח ביטחוני בבניית כוח מגן רחב מספיק, ההשתקה של שיח הגזע חזקה עוד יותר. אבל העובדה שלא מדברים על זה לא אומרת שזה לא קיים.

השבוע יצא לי לבלות על חוף הים בחברת אנשים, כולם חכמים, כולם נבונים. בחור אחד, שפגשתי כמה פעמים בעבר ואף עבדתי לצדו תקופה קצרצרה, אשכנזי גאה ומבריק, דובר גרמנית ומתרגל באוניברסיטה, דיבר על התרבות האמריקאית במונחים של "כושים", "כושונים", "גויים" (היצורים שתמיד הולכים מכות, שלא כמו היהודים). הוא הפליא בתיאורי סטריאוטיפים שנמצאים בראשו, ביחס לאמריקאים שחורים ולבנים, יהודים ואחרים, שעליהם סיפר חבר. "הוא גבוה, עם ראש גדול, שיער בלונדיני קצוץ, ושרירים? ככה אני מדמיין אותו". את האכזבה האופנתית מהצרפתים שעלו לישראל – בוז למלעיזים נגדם! - הוא הסביר במילה אחת: "פרענקים". למרבה האירוניה, התחום האקדמי של הבחור בעל הביטחון העצמי המופרז, הוא סוציולוגיה.

המקרה הזה אמנם קיצוני במיוחד, אבל התעוזה לדבר כך, הסובלנות לשמע הדברים (העקצוצים גרמו לי לדחוק בחברי האחרים להתקפל) והעובדה שחברי הטוב אמר לי לאחר מכן "הוא לא גזען, אני מכיר אותו, הוא לא כזה" (אחר אמר בטוב לב: הוא חינני, זה הייחוד שלו), מצביעות על עומק ההתעלמות, הההכחשה והדה-לגיטימציה לנושא. כבר קרה לי ש"ננזפתי" על העלאת העניין, יש ממש טאבו.

אז הנה בכל זאת: אני תימני, ואין לי עם זה בעיה, לא מול עצמי, ולא מול הסביבה. אני גאה בביוגרפיות של האנשים המיוחדים שאני צאצאם, אך גם מניח שמוצאי אינו מקנה לי עליונות או נחיתות. הורי הוריהם של הורי היו בתימן סוחרים, רבנים ודיינים, והסיפורים שלהם ודאי מרתקים לא יותר ולא פחות מסיפוריהם של יהודים ו"גויים" (הקונוטציה מתחברת לעומקים הכי אפלים של הבדלנות היהודית), שחיו בכל רחבי העולם באלפי השנים האחרונות. זה תמיד סיפור על אנושיות בנסיבות הזמן והמקום, סיפור על תרבות, מנהגים, אהבה, מחשבה, וגם על הצדדים המכוערים והקשים של חיי האנוש. הניסיון לטעון לעליונות חוויה אחת על פני האחרת הוא יומרנות חסרת משקל.

בתיאוריית המיתרים נלקחת בחשבון האפשרות שכל היקום שלנו הוא רק חלק קטנטן מממברנה ענקית, השוכנת לצד ממברנות נוספות. ואם יש יקומים מקבילים, יש קרוב לוודאי צורות חיים ואינטליגנציה נוספות. במונחים גלקטיים, עד כמה שמוחי משיג, אנחנו די טיפשים. המוח שלנו לא מסוגל עדיין - ואולי לא יהיה מסוגל אף פעם - לתפוס את כל הממדים (בתאוריית המיתרים ההנחה היא שיש עשרה), המורכבות וההיקף של היצירה המפעימה והססגונית שבתוכה אנחנו חיים, היצירה שלזמן ולמרחב שלה אין סוף, ולנקודת ההתחלה שלה אין הסבר מושלם. קן הנמלים הקטנטן של המין האנושי, על מלחמותיו המיותרות והקטנוניות ועל הסבל הרב שהוא מייצר לעצמו, רחוק מלהגיע לאמת מוחלטת. במישור של בין אדם לחברו על הפלנטה הזאת, ההבדלים בינינו כלל לא קיימים, ובשביל משקיף מהחלל הרחוק שאיננו מכירים, כולנו יצורים על שתי רגליים - הומוספיאנס - שעושים כל מיני דברים מוזרים על סמך הנחות יסוד שרירותיות בעלות היגיון לא ברור. מבחינת החומר אנחנו עד כדי כך קטנים וראנדומליים, שהניסיון ליחס לעצמנו איזושהי חשיבות ביחס לכוחות הגדולים הפועלים על היקום – מי יודע, אולי אפילו אלוהים -  נידון לגיחוך.

מתוך הכרה באפסותי ובמקריות של מוצאי, אין לי אחיזה בכך ואני לא רץ להסיק בשל כך מסקנות. אני לא מניח שיש הבדל שורשי בין בני האדם השונים בעולם הזה (הפסיכולוגיה והביולוגיה שוות אצל כולם), ואני אוהב ומעריך אנשים מכל העדות והעמים באותה מידה קודם כל על סמך מי שהם. אני מניח שבכל קבוצת אנשים על פני היקום, בכל חתך שלא ניקח, יש טובים, רעים, חכמים, טיפשים, יפים ומכוערים, ותמיד – כולם יהיו אנשים, על שלל ההתנהגויות שמאפשרת וגוזרת צורת הקיום הזאת. בפרספקטיבה הזאת קל להבין מדוע דווקא כדאי לדבר על השד העדתי ועל גזענות בכלל. מבחינה ראציונלית זה עניין כה פעוט, שאפשר לחתור תחתיו בקלי קלות. הגזענות, גם אם חיה ומפעפעת עדיין בתוכנו, מובסת אט-אט וסופה להיעלם, משום שעם כל מה שאנחנו יודעים היום אין לה זכות קיום. היא נראית יותר כמו הסבר וכלי של העולם הישן לניהול מערכות יחסים בין קבוצות ופרטים.

גזענות היא תפיסת עולם חלשה פילוסופית ומעשית, אף אם מאוד נוחה מבחינה פסיכולוגית. היא גם מגונה, משום שהיא יוצרת עימותים, מבטאת זלזול במין האנושי ושמה לו רגליים. הגזענות מכשילה את האתגר המעניין ביותר של האנושות – יצירת התפתחות שמספקת עונג רגשי ואינטלקטואלי, ומציאות שתאפשר לבני אדם לחקור את עצמם ואת הסביבה, לצמוח, ליצור ולחיות בקהילה בריאה. הגזענות, כתפיסת עולם צרה, היא אויבת הקידמה. אפשר והכרחי לעבור לשלב הבא בקיום שלנו (מרצה לעתידנות באוניברסיטה דיבר פעם על תחזית פרועה - אך לא מופרכת בעיני - לעידן של אלטרואיזם ב-2100), ובדרך לשם יהיה נכון יותר לוותר על הגינוי לגזענות, לטובת השכנוע לוותר עליה. מבט מפוכח על הנושא מגלה שהשד לא נורא כל כך.

• The passenger: לא עוד אחוז בסטטיסטיקה

את החתלתולים שלי אימצתי בהשראתה של אקסית שגידלה שני פרוונים (כלשונה), אח ואחות. הטריקולורית היתה "ממזרתה" - חשדנית, נמרצת, חדה, מהירה ואמיצה יותר, בעוד השמנמון התאפיין בהתמסרות קלה יותר, במבט בוהה ובאיטיות מסויימת. והנה, בעלי הבית החדשים שלי מגלים את אותם מאפיינים בדיוק. השחרחורת מנהיגה את השניים, מצמצמת מבט לעברי לעתים, סנובית, יללנית ומסוייגת (ועדיין, יודעת להתפנק כמו גדולה), בעוד שהג'ינג'י פחדן יותר, חרמן יותר על מזמוזים ומתרפק כאילו אין מחר.

אתמול, בפגישה הראשונה עם הוטרינר הזכרתי זאת באוזניו, והוא קיבל את הדבר כמובן מאליו. הוא אמר שהתופעה מוכרת אצל חתולים. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הדבר נכון גם אצלנו. האם הנשים חכמות יותר? זה זמן רב שאני חושד שכן, או שהן לפחות אינטליגנטיות יותר. לעניות דעתי, הדומיננטיות הגברית בניהול העניינים היא שריד לימים שבהם החזק פיזית שלט, לא הוכחה לחוכמתם היתירה. מאה שנות פמיניזם, המעבר לעבודה משרדית שבה אין משמעות לכוח הפיזי, ריבוי המנהלות הבכירות ומגמות נוספות, כולם סימנים לכך שאנחנו חיים בעידן שבו נעשה תיקון. לא צריך בהכרח לסלק את הגברים מעמדותיהם, אלא לבקש מהם לאמץ את היכולת להקשיב, ולתת מקום לערכים "נשיים" - וחכמים בעיני - של אמפתיה, הבנה וקירבה, כפי שהסיקה פרופ' אריאלה פרידמן (מתוך מאמר של ד"ר מירה חניק). הערכים החכמים האלה משפרים לאין ערוך את הישגיו של כל מנהל וארגון.

המאמר הקצר של ד"ר חניק מסכם היטב את המגמות בתחום על סמך מחקרים רבים, ומדגים מה הופך אדם למנהל מצליח. השורה התחתונה היא שהשוני הוא לא במגדר, כי אם בערכים, ויוצא שלנשים תפיסת עולם מתקדמת, פתוחה ושוויונית יותר, ולכן הן מנהלות טובות יותר. איכשהו, אותי הגילוי הזה לא הפתיע.

פרדי גרובר, בעוד כתבה נפלאה ב"יומן" (דקה 47, אפשר לדלג בקלות), מביא בין השאר את דעתו של רוי דוידזון, שמוצג כמנהל חברת אחזקות. דוידזון חזר לישראל אחרי שנים רבות בארה"ב, ומסביר שהתגעגע "לכל הדברים הרעים". כך הוא רואה את ישראל:

"הפכנו למדינה קפיטליסטית הרבה יותר גרועה מארה"ב, כי הקפיטליזם זה שעבוד. המטרה שלהם היא לשעבד את העובד והם הצליחו בזה (מרואיין אחר בכתבה, משקיף ברכבת ישראל, מספר על היותו "עובד דחק" שמפוטר בכל 9 חודשים, כדי למנוע ממנו זכויות סוציאליות. נ.י). השעבוד הזה והמטריאליזם הרס את החברה הישראלית. אתה חי בין הרבה אנשים, אין לך הזדהות אישית. ואז אתה כאילו הולך עם מסכה ואתה מרשה לעצמך לעשות הרבה דברים גרועים, וזה מה שקרה אצלנו. ככל שהאוכלוסיה גדלה ותפחה – האדם איבד את הזהות שלו. לכן הוא הפך להיות אגרסיבי".