מחשבות פוליטיות

הדגשת הטענה שאבו מאזן "חלש" ולא יכול לספק את הסחורה, ומסיבה זאת אי אפשר להתקדם איתו ברצינות ולבצע צעדים ממשיים, היא דוגמא לשפת השקר שהשתלטה על השיח הציבורי שלנו.

האמת נחשפת בביקורה של קונדוליסה רייס בישראל, ובניסיונותיה להזיז את אלי ישי ואביגדור ליברמן מהתנגדותם להתקדמות מדינית. השניים, הנאבקים נגד הסדר כמו היו אחרוני הג'יהאדיסטים, הם אלה המונעים ממישהו לספק את הסחורה. רמז: אין לאותו אדם שפם, והפופולאריות שלו קטנה מזאת של אברם גרנט בצ'לסי.

כל הפרשנים טוענים שמכת החקירות שנפלה על אולמרט מגבירה את תלותו לשם הישרדות בשותפיו הסרבנים. ואכן, בשבועות האחרונים ראש הממשלה עושה כל שביכולתו כדי לרוקן מתוכן את ועידת הפסגה המדינית באנאפוליס. הפלסטינים, מנגד, מתחננים לגישה רצינית.

אז מיהו שמעכב כל התקדמות מדינית? מיהו המנהיג החלש שלא מסוגל לקדם את המדיניות? בפעם הבאה שמספרים לכם שזהו אבו מאזן, זיכרו שזהו רק ספין שמטרתו להסתיר את האשמה הישראלית.

השפה שבה מוגשות החדשות מעצבת את תפיסת המציאות של כולנו. בתחזית של הכתב המדיני של ערוץ 2, אודי סגל, לקראת השנה המדינית הבאה של אולמרט, הוא נתן דוגמא לכך, גם אם מינורית. סגל צפה שאולמרט ייבחן השנה על פי תפקודו על הציר שבין חמאס לבין אבו מאזן, במציאות שבה "הסיכוי להגיע להסדר מדיני יציב כמעט בלתי אפשרי".

תיאור הסיכוי להסדר יציב כ"כמעט בלתי אפשרי" הגיוני לכאורה (גם אם שגוי תחבירית לעניות דעתי. נראה לי שסיכוי יכול להיות גבוה או נמוך, קיים או לא קיים, אבל לא "אפשרי" או "בלתי אפשרי"). על פי התנסויותינו עד כה, השגת הסדר יציב אכן נראית כמשימה בלתי אפשרית. אף אחד עוד לא הצליח בה. סגל מחזק ומקבע את החשיבה הזאת.

אלא שסקרים שונים מראים כבר שנים רוב בשני העמים להסדר שלום אמיתי שבסיסו גבולות 67'. אפילו החמאס רומז לכך. כולם מכירים כבר את הנוסח הכללי של ההסדר העתידי. חפשו אותו במתווה קלינטון, ביוזמה הסעודית וביוזמת ז'נווה. המציאות אמנם מקשה מאוד על הגעה בפועל להסדר בר-קיימא, אבל הסדר כזה רחוק מלהיות "כמעט בלתי אפשרי". הוא שאלה של רצון בשני הצדדים, וכזה יש. מעולם לא ישבה ברמאללה ממשלה כה יונית, וגם בירושלים לא יושבים בדיוק נאמני ארץ ישראל השלמה. יש גם מעט נקודות אור.

דברים שאומר סגל בהמשך הניתוח שלו על השנה המדינית של אולמרט, עשויים להסביר את הגישה השלילית ביחס להסדר. לקראת ועידת הפסגה המדינית בנובמבר אומר סגל: "ראש הממשלה יצטרך לייצר עם הפלסטינים מסמך מדיני שיש בו מקסימום תקווה עם מינימום פשרות חינם". סגל סוגר כאן מעגל עם דבריו הקודמים. קמצנות וקטנוניות במחוות - "פשרות חינם" שעשויות, בהיקפים רציניים, לגייס את העם הפלסטיני לתמוך בשלום - אכן יהפכו את תהליך השלום לכמעט בלתי אפשרי.

ההתייחסות של סגל שולית לכאורה, ונאמרה בתוך שטף של דברים רבים. אבל המסר – שלמרות שאינני צופה קבוע בערוץ 2 אני מניח שהוא מסר מוביל – נקלט היטב, גם אם בדרך אגב. הציבור שלא מתעמק בחדשות מעבר לעדכונים השטחיים סומך על המומחה מהטלוויזיה של המדינה. במקום לקבל תקווה וביאור של המציאות המורכבת, מקבל הציבור נבוט לראש, כשמבטיחים לו שטוב כבר לא יהיה כאן אז שלא יצפה. המרה השחורה הזאת בעניין הפלסטיני, שהפכה בתקשורת לאקסיומה, משרתת היטב את המנהיגות, שלא חשה בלחץ להביא להסדר. אנשי חדשות ערוץ 2 יכולים ומחוייבים לעשות יותר למען השלום. אסור להם לקנות ככה בקלות את הקונספציות של הפולטיקאים.

העיתונאי יאיר שלג עוסק בכתבותיו ב"הארץ" ביהדות ובציונות הדתית, ובמקביל לעבודתו הוא גם חוקר במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. הפרסום האחרון שלו עוסק בהתנתקות ובלקחים ממנה לקראת הפינוי העתידי ביהודה ושומרון. אני מצרף כאן את הסיכום הקצרצר, שגם אם יש בו סעיפים שאני לא מסכים עליהם (חיזוק הצד היהודי של המדינה, למשל), הוא מעניין. באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה ניתן לקרוא את כל המחקר, וההורדה מהירה ופשוטה, אך דורשת הרשמה.

המחקר המלא

• המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן, פרק סיכום.