מחשבות פוליטיות

נתקלתי בדיווח הבא אצל קפיטן עופר בבלוג המצוין מִלָּה: מנכ"ל הכנסת נקם בעובדות המשכן, בהקפאת קידומים ושיפור תנאים לכל 2008. העונש הושת בגלל שרבות מהעובדות לא הגיעו ליום ש"כל כולו למענן", וכלל הרצאה וסדנאות להגנה עצמית בפני תוקפים. הרקע לאירוע המיוחד: יום האישה הבינ"ל.

המנהל בלשניקוב התרגז. למרות שהורה על נוכחות חובה, הגיעו למפגש רק כמה עשרות מתוך מאות העובדות. בתגובה הודיע: "כל אלה שעשו דין לעצמן היום, הוריתי לאגף משאבי אנוש לא להביא אלי שום טופס העלאה בדרגה בכל שנת 2008". כך הורגים יתוש במקלע כבד.

איך זה מתאפשר? מנהלים בכירים התרגלו להתייחס אל העובדים כאל כמעט אספסוף, נתינים שאפשר להתעמר בהם בשרירותיות, מתוך שגעונות גדלות, אינטרסים כלכליים, קטנוניות או סתם ניהול כושל. חוקי השוק החופשי הגיעו מסתבר גם לכנסת. מנהל המשכן הפך ל"מנכ"ל", והעובדים נתפסים כפיונים של ה"תאגיד", סוג של חיילים בטירונות. או אולי עובדי קבלן בפוטנציה.

הגישה הזאת מתיישבת היטב גם עם תוכנו של יום העיון. בלשניקוב אולי חשב שעובדותיו כל כך חסרות אונים, שיש לארגן להן בדחיפות סדנת הגנה עצמית מפני תוקפים. לא משהו להעשרת הרוח או בשביל הכיף, גם לא מידע שיאפשר להן לעמוד יותר על זכויותיהן כאזרחיות וכעובדות. אנחנו בספרטא, וכאן נעמדים בשורה לאימון גופני. בפקודה.

אז זהו, שלא. העובדות חשבו אחרת, ועזרו למנכ"ל לעבור צד: מי שהרגע ביקש בטובו לפרוש עליהן את הגנתו, הפך לזה שמתקיף אותן באלימות, גם אם "רק" באמצעים כלכליים. בניגוד לתוקף מהרחוב, המנהל לא זקוק למגע פיזי כדי לשלוט.

צריך ליישר את בלשניקוב. גם אם יתברר שהעובדות ציפצפו עליו במתכוון וכהתגרות, הוא נכשל. הן לא היו עושות זאת סתם. התגובה הקיצונית לאירוע המינורי בסה"כ, מעלה שאלות קשות על שיקול דעתו.

תוספת מאוחרת ותיקון: בלשניקוב התחרט עוד באותו היום ופיספסתי זאת. פאשלה שלי. לאחר שיחה עם עובדת הכנסת שהיתה בלב העניינים, התברר שמדובר באירוע נקודתי ולא במשהו שמעיד על שינוי יחסי העבודה במשכן.

לפני שני פוסטים כתבתי על הנטיה להתרגל לנורמות פסולות. והנה, היום נזכרתי בכך שהמשנה לראש ממשלת ישראל, סמל המייצג את המדינה מול אויביה וידידיה, הוא עבריין מין מורשע. הקלות שבה עברה חזרתו לממשלה לא מפתיעה על רקע מצבן של המדיה והמדינה.

האזרחים חושבים ברובם שנעשה עוול לרמון. השוביניזם הישראלי מצא פורקן בחיבוק צמוד, והתעלם מכל שאר הדברים – המשנה לראש הממשלה שיקר, הכפיש, פלש למרחב הפרטי של נערה צעירה ממנו בכמעט 40 שנה, שכל חטאה היה שנתנה בו אמון, ולא לקחה בחשבון שהחיבוק הצמוד יחרמן אותו עד שיאבד את הראש וינהג באלימות. דמיינו את עצמכם עם ידיד או ידידה, מישהו שאתם מחבבים, שפתאום, באמצע שיחת נפש למשל, מתנפל עליכם בפה פעור ולשון מושטת (על העובדות אין ויכוח, פסק הדין מאשר אותן בבטון יצוק). זה אולי לא ייגמר בבית המשפט, אבל התחושה תהיה מבוכה עמוקה ואולי אפילו פגיעה וכעס.

במאמר עם פרסום פסק הדין ניסיתי למצוא הסבר לסלחנות כלפי רמון. זה נושא שכדאי להיזכר בו, כי לא מאוחר עדיין להקים קול צעקה ולהזיז את הפוליטיקאי בעל הסגולות הרעות לקריירה מפנקת במגזר העסקי או לחילופין בליגת העל.

• חיים רמון - קורבן מוצדק

נשיאת העליון אמרה אתמול בטקס השבעת שופטים, כי אסור לסגור את שערי בית המשפט העליון בפני עותרים בנושאים מנהליים וציבוריים, כפי שמציע שר המשפטים פרידמן. אלה הדברים:

"השופט יוכל למלא את תפקידו כמגן זכויות האדם רק אם כל אדם יוכל לבוא בשעריו של בית המשפט. רק אם תבוא בפניו מצוקתו של הנפגע היחיד או מצוקתו של הנמנה עם השכבות החלשות בחברה. הכוונה לצמצם את סמכויות בית המשפט הגבוה לצדק ולמנוע ממנו לפסוק בכל אלה היא פגיעה ישירה באופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל; פגיעה בדמוקרטיה המהותית שנבנתה כאן, ועליה גאוות המדינה... בית המשפט העליון יוכל להמשיך למלא את חובתו השיפוטית רק אם דלתותיו יהיו פתוחות לרווחה, רק אם לא יינעלו שעריו בפני מעשה של אי חוקיות שהונח לפתחו, ואין זה משנה מה זהות הפונה אלא מה טיבו של העניין".

בכותרת המשנה של הדיווח על הדברים ב"הארץ" נכתב כי ביניש "תקפה", ניסוח שלקוח מפתיח הכתבה, ואני מתקשה להבין – למה להלהיט את הרוחות? למה לייחס לנשיאת העליון תוקפנות שאיננה קיימת? האם כך יחוזק אמון הציבור במערכת המשפט? טוב היו עושים הכתב והעורך אם היו מנסחים את הדברים בטון הנכון: לנשיאת בית המשפט העליון יש הסתייגות מהותית ממהלכי שר המשפטים. היא אף סבורה שהם מאיימים על הדמוקרטיה הישראלית. היא הביעה את דבריה במילים חדות וברורות. היא ניסתה לשכנע, לא תקפה.

את החתלתולים שלי אימצתי בהשראתה של אקסית שגידלה שני פרוונים (כלשונה), אח ואחות. הטריקולורית היתה "ממזרתה" - חשדנית, נמרצת, חדה, מהירה ואמיצה יותר, בעוד השמנמון התאפיין בהתמסרות קלה יותר, במבט בוהה ובאיטיות מסויימת. והנה, בעלי הבית החדשים שלי מגלים את אותם מאפיינים בדיוק. השחרחורת מנהיגה את השניים, מצמצמת מבט לעברי לעתים, סנובית, יללנית ומסוייגת (ועדיין, יודעת להתפנק כמו גדולה), בעוד שהג'ינג'י פחדן יותר, חרמן יותר על מזמוזים ומתרפק כאילו אין מחר.

אתמול, בפגישה הראשונה עם הוטרינר הזכרתי זאת באוזניו, והוא קיבל את הדבר כמובן מאליו. הוא אמר שהתופעה מוכרת אצל חתולים. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הדבר נכון גם אצלנו. האם הנשים חכמות יותר? זה זמן רב שאני חושד שכן, או שהן לפחות אינטליגנטיות יותר. לעניות דעתי, הדומיננטיות הגברית בניהול העניינים היא שריד לימים שבהם החזק פיזית שלט, לא הוכחה לחוכמתם היתירה. מאה שנות פמיניזם, המעבר לעבודה משרדית שבה אין משמעות לכוח הפיזי, ריבוי המנהלות הבכירות ומגמות נוספות, כולם סימנים לכך שאנחנו חיים בעידן שבו נעשה תיקון. לא צריך בהכרח לסלק את הגברים מעמדותיהם, אלא לבקש מהם לאמץ את היכולת להקשיב, ולתת מקום לערכים "נשיים" - וחכמים בעיני - של אמפתיה, הבנה וקירבה, כפי שהסיקה פרופ' אריאלה פרידמן (מתוך מאמר של ד"ר מירה חניק). הערכים החכמים האלה משפרים לאין ערוך את הישגיו של כל מנהל וארגון.

המאמר הקצר של ד"ר חניק מסכם היטב את המגמות בתחום על סמך מחקרים רבים, ומדגים מה הופך אדם למנהל מצליח. השורה התחתונה היא שהשוני הוא לא במגדר, כי אם בערכים, ויוצא שלנשים תפיסת עולם מתקדמת, פתוחה ושוויונית יותר, ולכן הן מנהלות טובות יותר. איכשהו, אותי הגילוי הזה לא הפתיע.