מחשבות פוליטיות

הציטוט היפה שבכותרת שייך לעמוס עוז, והוא נאמר בנאום שנשא בספרד בשנה שעברה, לרגל קבלת פרס (תודה להלן ברובה על המשלוח). ואכן, יש במשפט הזה היגיון רב, כי אם בני האדם היו יותר סקרנים ופחות נחרצים בביקורת ובשנאה שיש להם לאחרים, גדלים היו הסיכויים לפתור בעיות רבות שמציקות לנו, ובהקשר הישראלי מדובר קודם כל בסכסוך עם הפלסטינים. כך ממשיך עוז את דבריו: "אני מאמין שהיכולת לייצג את האחר, היא חיסון מפני קיצוניות".

מניסיון אישי אני יודע שעוז צודק לחלוטין. ב-1996, כשעוד היתה כיפה לראשי, הצבעתי לבנימין נתניהו (ולדרך השלישית), כשבאמתחתי סט סדור של צידוקים. שנתיים לאחר מכן, כמה חודשים לאחר תחילת לימודי התואר הראשון במדעי המדינה ותקשורת בבר אילן, הרצאה ששמעתי גרמה לי לעשות תרגיל מחשבתי קטן ולדמיין איך נראה הסכסוך מנקודת מבטו של ילד פלסטיני, שנולד אל תוך מציאות שלא הוא בחר בה. הספיקו לי חמש שניות של דימיוּן כדי לחולל שינוי באופן שבו אני תופס דברים. חמש שניות בלבד של ייצוג האחר.

הנה הנאום המלא של עוז. אם מישהו ירצה לתרגם, יבורך:

Oviedo, 26th October 2007

The Woman in the Window

If you buy a ticket and travel to another country, you are likely to see the monuments, the palaces and the squares, the museums and the landscapes and the historical sites. If you are lucky, you may have a chance to conduct some conversations with the local people. Then you will travel back home, carrying a bunch of photographs or postcards.

But if you read a novel, you actually obtain a ticket into the most intimate recesses of another country and of another people. Reading a foreign novel is an invitation to visit other people´s homes and other country´s private quarters.

If you are a mere tourist, you might stand on a street and look up at an old house, in the old part of town, and see a woman staring out of her window. Then you will walk on.

But if you are a reader, you can see that woman staring out of her window, but you are there with her, inside her room, inside her head.

As you read a foreign novel, you are actually invited into other people´s living rooms, into their nurseries and studies, into their bedrooms. You are invited into their secret sorrows, into their family joys, into their dreams.

Which is why I believe in literature as a bridge between peoples. I believe curiosity can be a moral quality. I believe imagining the other can be an antidote to fanaticism. Imagining the other will make you not only a better businessperson or a better love, but even a better person.

Part of the tragedy between Jew and Arab is the inability of so many of us, Jews and Arabs, to imagine each other. Really imagine each other: the loves, the terrible fears, the anger, the passion. There is too much hostility between us, too little curiosity.

Jews and Arabs have something essential in common: they have both been handled, coarsely and brutally, by Europe´s violent hand in the past. The Arabs - through imperialism, colonialism, exploitation and humiliations. The Jews - through discrimination, persecution, expulsion, and ultimately mass murder on an unprecedented scale.

One would have thought that two victims, and especially two victims of the same oppressor, develop between them a sense of solidarity. Alas, this is not the way it works, neither in novels, nor in life. Some of the worst conflicts are indeed between two victims of the same oppressor; two children of the same violent parent don´t necessarily like each other. Often they see in each other the image of the abusive parent.

Which is exactly the case between Jews and Arabs in the Middle East. While the Arabs regards Israelis as latter-day crusaders, an extension of the white, colonizing Europe, many Israelis, for their part, regards the Arabs as the new incarnation of our past oppressors, pogrom makers and Nazis.

This situation charges Europe with a particular responsibility for the solution of the Israeli-Arab conflict: instead of wagging their fingers at either side, Europeans should extend empathy, understanding and help to both sides. You no longer have to choose between being pro-Israel and being pro-Palestine. You have to be pro-Peace.

The woman in the window might be a Palestinian woman in Nablus. She might be a Jewish Israeli woman in Tel-Aviv. If you want to help make peace between these two women in the two windows, you had better read more about them. Read novels, dear friends. They will tell you much.

It is even time for each of these women to read about each other. To learn, at last, what makes the other woman in the window frightened, angry, or hopeful.

I have not suggested to you tonight that reading novels can change the world. I did suggest, and I do believe, that reading novels is one of the best possible ways to understand that all the women, in all the windows, are at the end of the day, in urgent need of peace.

I wish to thank the jury of the prize of the Prince of Asturias for granting me this magnificent award. Thank you, and Shalom to you all.

הנה כותרת לידיעה שניתנה בעמוד הראשי של וואינט היום:

כתבתי פוסט עצבני מהבטן אבל הוא נמחק, אז אעשה זאת בנקודות:

א. המעשה המרגש של ד"ר אסנת דור הוא התגלמות ההומניזם, מבלי שיש בכלל צורך לעסוק בשאלה מי צודק. בני אנוש הם בני אנוש בכל מקום, על כל מורכבותם, ואין מעשה יפה יותר מהבעת כבוד וחמלה דווקא בזמנים קשים כאלה של שנאה ופחד.

ב. הכותרת של וואינט מפספסת את הנקודה - מה ששווה דיווח הוא לא עצם המעשה, הטרוויאלי כמעט באנושיותו, כי אם התגובות הבהמיות בעקבותיו. מה שמדאיג, גם אם לא חדש, הוא שהתגובות הזועמות על דקת הדומיה - שלדרישת ד"ר דור כללה גם את הנפגעים הישראלים - הגיעו בעיקר מסטודנטים שלא ראויים לתוארם, ובהם פוליטיקאים עלובים מאגודת הסטודנטים, שהתנהגותם נוגדת את כל מה שיפה בציוויליזציה המערבית, שערכיה מבוססים על כיבוד ערך האדם, כל אדם, ובטח כזה שהוא בלשון הצבא המכובסת "בלתי מעורב".

ג. הכותרת היתה צריכה לעסוק במחאה ולא במעשה. או אם ללכת צעד קדימה (או אחורה, לעידן המודרני, שבו עיתונים לא התביישו להחזיק ביומרה של חינוך הציבור), היה צריך לכתוב את מה שלעולם לא ייכתב בוואינט:

חמלה? לא בבית ספרנו

סטודנטים במכללת עמק יזרעאל חוללו סערה בעקבות דקת דומיה לילדים ההרוגים בעזה

ד. כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את ההתבדלות והשנאה היוקדת כלפי כל מה שאיננו ישראלי או אמריקאי.

ה. חלופה לסעיף ד': כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את העובדה שאין לערכים שום משמעות. המשמעות היחידה מתגלמת ביצירת סערה שתלווה בהרבה רייטינג.

אגב, אם הרכב  150 המגיבים הראשונים לכתבה - שעל דבריהם ריפרפתי - היה מייצג את הציבור הישראלי, הייתי מחפש כבר מקום מקלט אחר. למרבה המזל, המוסכמה אומרת שהמגיבים לכתבות מסוג זה הם תמיד הקוטב הקיצוני, ובין אם זה נכון או לא, אני רוצה להאמין בכך כרגע.

אבל סטיתי. עורכי וואינט, עיתונאים שמחוייבים מעצם עיסוקם להיות רחבי אופקים ואיכפתיים, הם אלה שהרימו למגיבים להנחתה בליבוי יצרים ופאתוס, בהסתה מרומזת נגד ערבים באשר הם ערבים, ובחתירה תחת עקרונות הדמוקרטיה, המכירה בכך שכל בן תמותה הוא בעל זכויות בסיסיות, שהראשונה שבהן היא הזכות לחיים. כן, גם אם הוא ילד פלסטיני.

העורכים במקרה הזה סובלים כנראה מהיעדר הפרספקטיבה המאפשרת לעסוק בעומק הדברים, ולמקד את הדיווח במשמעות הצעד שעשתה ד"ר דור: אצילות אנושית, שאי אפשר לחלוק על הגיונה ושאיננה פוגעת בביטחון הלאומי. במקום זאת, מילאו האחראים לכותרת את תפקידם כמי שאמונים על שלהוב הציבור, על יצירת שרשור תגובות ארוך ככל האפשר, ובדרך, מה-זה-בכלל-משנה, שהעולם יתפוצץ (רחוק ככל האפשר מרחוב מוזס כמובן). לוּ היו לנו היום מנהיגים כהיטלר או מוסוליני, שכותרת חיובית בעניינם עשויה לעורר רשימה ארוכה של תגובות - או שהיו אוסרים מתיחת ביקורת עליהם - יכול להיות שאותם עורכים היו הולכים עם טעם ההמון, ומקפידים לא להרגיז חלילה אף אדם (חוץ מאנשים הזויים ולא חשובים כמוני). כן, אני מתכוון לכך, העיוורון עד כדי כך עמוק, וההיסטוריה מלמדת.

העורכים במדיה, וזה מתחיל בקודקוד, הם משת"פים של תרבות נחותה שהתפתחה באזורנו. הם כבר מזמן לא רואים בעיניים; הם חיים במטריקס עיתונאי שסדרי העדיפויות שלו מנותקים כמעט לחלוטין מערכי הדמוקרטיה המערבית. ולא, זאת לא רק הכותרת המינורית יחסית שהובאה למעלה, זהו קו מערכתי מתמשך שמקדש את הפטריוטיזם החלול, את המיליטריזם, את השנאה, את רדיפת הבצע והקניות, ואת השטחיות. אז מה אם חיים יבין ניסה להזכיר ערב פרישתו שהעיתונות עוסקת בשאלות של חיים ומוות, ועל כן עובדיה צריכים לקחת את תפקידם ברצינות.

אם להיסחף לשניה, או דווקא להרגיע, גם במקרה שבו היו סוגרות על ישראל מעבריה השונים שתי חונטות, צבאית וכלכלית, שכל מה שהן מציעות זאת אג'נדה לא-דמוקרטית הבנויה על הפחדים הקמאיים ביותר של הציבור ועל חולשות האנוש שלו, היה וואינט נותן לכך יד. אה, סליחה, זה כבר קורה. הסיבה לכך היא בּוּרות עמוקה, הלובשת לעתים צורה של אדישות לכל מה שהוא בעל משקל, ולהתייחסות ראויה לאחר. בעיני ראיתי זאת, ומקרוב. יצא לי לא פעם לתהות על כך שעולמם הרוחני של עורכי חדשות מסוימים מורכב מכדורגל, פלייסטיישן וכוכב נולד. טוב, גם עמוק באדמה והסופרנוס עוררו ריגוש בשעתם.

לזה יש להוסיף את מצוקתם האמיתית של עורכים אחרים, שהם אנשים מצוינים, איכפתיים ומעמיקים: כלי התקשורת לא מעוניינים שיתנו ביטוי לרעיונות מתקדמים. המסר העובר הוא שבשביל קידום יש ליישר קו, לא לערער על צו המערכת. אם עורך יעז לעסוק בדברים שמעבר, הוא ימצא עצמו נזוף ומבודד מעט. אם ממש יתעקש, יהפוך במחי מלחמת ברירה ל"טראבל מייקר" ולא ישרוד. רד אל הקרקע עפיפון, או שלא תהיה כאן.

עם כוח עבודה שכזה מאוד נוח למו"לים: אנשים חסרי כוח עולים פחות, מצייתים יותר ולא מביעים שום התנגדות לסיקור שסופו שפך דם, ניכור, והתרחקות מהעקרונות היפים שעלו לאנושות בדם רב ובסבל נורא (מגילת זכויות האדם שבאה בעקבות השואה, למשל). אין ברירה, צריך לשרוד בשוק האכזרי. במקרים קיצוניים, עורכים מסוימים אף יזמזמו תוך כדי כך בקלולסיוּת מוחלטת את שיר האירווויזיון של בועז מעודה. המתוחכמים יילכו על משהו מחו"ל.

מהעורכים הראשיים ועד לכתבים ולעורכים הזוטרים, מה שעומד היום על הפרק הם לרוב שיקולים מסחריים, קונפורמיזם והיעדר מבט על התמונה הכוללת. חריגה מהקו היא משהו שאפשר לעשות בשיחות קפה ולפעמים אפילו בישיבות, אבל לא חס וחלילה בעבודה ממש. שלא יגיע לקוראים. כי ככה זה. זה פשוט כך. אחרת אי אפשר לשרוד. זאת דרישת המערכת.

ושיתפוצץ העולם!

86% מערביי ישראל (פלסטינים-ישראלים למי שרוצה) אמרו בסקר כי הם מרגישים פטריוטים ישראלים במידה מסויימת (33% מהם במידה רבה ורבה מאוד). בסקר מהשנה שעברה אמרו 77% מהם כי ישראל היא מדינה טובה יותר מרוב מדינות העולם (רק 66% מהיהודים טענו כך), ו-75% מהם תומכים בשירות אזרחי לערבים. הנתונים לקוחים ממאמרו של אלכסנדר יעקובסון ב"הארץ".

הפעם הראשונה שהבנתי את הרצון של הערבים להיות אזרחים מן השורה היתה רק לפני ארבע וחצי שנים, כשעבדתי עם שני ערבים ישראלים בערוץ 10, שסיפרו לי שבחבר'ה שלהם ברור שהם קודם כל ישראלים, ושהם מאוד היו רוצים להתקבל כאזרחים לכל דבר. זאת היתה הפתעה בשבילי, אבל מאז יצא לי לשמוע זאת בהזדמנויות נוספות. (העובדה שרק בסוף שנות העשרים לחיי הכרתי ערבים ישראלים מקרוב אומרת גם היא דרשני)

אז מה מתברר? שזאת התקשורת שלנו שמסיתה נגד הערבים (ר' הפיסקה על סיקור העורף) ומבליטה את המנהיגים הגרועים שלהם, במנותק מהמציאות בשטח. לא פלא שבעקבות הקמפיין המתמשך כבר שנים - וביתר שאת מאז שנת 2000, אז הותר דמם של הערבים הישראלים והוחל עליהם חוק אחר - מתגברים הקולות הקוראים לאפרטהייד ביחס אליהם. מה שמפליא זה רק שרוב גדול יותר מקרבם לא שונא אותנו היהודים יותר. יש בזה גם נחמה וסיבה לתקווה, כי אפשר ללמוד על יכולתם המרשימה של בני אדם לסלוח (בייחוד כשאין להם הרבה ברירות..).

מחקרים וכתבות מסוג זה של יעקובסון צריך להביא באופן הרבה יותר תדיר ולהבליט בעמודים הראשונים. כשנוותר על התענוג האינפנטילי שבגזענות החמימה, נבין שזה האינטרס שלנו.

הנה כותרת (מזעזעת) שהתפרסמה אמש באתר "ערוץ 7":

והנה התגובות, הדגש הוא כמובן על תגובה 3:

אני עוד לא יודע למי להתייחס. אל הגולש/ת שהצליח/ה לקפל בשני משפטים קטנים מוח כל כך מעוות וחולני, או למערכת שאישרה תגובה כזאת.

אם נתייחס אל הגולש (בזכר, ברשותכם, לשם הנוחות בלבד), צריך פשוט לומר שמדובר בבנאדם שקרוב לוודאי היה מצטרף לאס.אס בצהלות, וסביר שגם היה מחסל יהודונים על ימין ועל שמאל בתחושה עמוקה של צדקת הדרך. העניין הזה של ה"הומאניות" זר לו כל כך. מפחיד שגדלים כאן יצורים כאלה.

את המערכת נפטור בהנחה שהתגובה השתרבבה בטעות, אושרה בבלי דעת. כל הנחה אחרת תכתים ציבור שלם שצורך את כלי התקשורת הזה, ובזה לא תהיה הגינות.

ובכל זאת, מכיוון שביליתי בנעורי חודשיים בישיבת בית אל, שהרב שלה, זלמן מלמד, הוא הפטרון של ערוץ 7 (זכיתי אז גם לסיור באולפן הרדיו), ומכיוון שלמדתי גם בישיבה התיכונית נוה שמואל באפרת, זווית אישית קטנה: במשך רוב חיי בקרב אשכנזים (תמיד הייתי מיעוט זניח מבחינת מוצאי) דאגו סביבי להזכיר לי ספק בתמימות ספק בכוונת זדון את עובדת היותי תימני שחום עור (וואחד קללה, אה?), כאילו שיש בזה משהו לא בסדר. לרוב, זה היה מאוד בקטנה.

לעומת זאת, כשהגעתי לישיבה האליטיסית באפרת בכיתה ט', העניין הזה טפח על פני במלוא העוצמה. שם, אני זוכר היטב, לא עבר יום שבו לא היה איזה חוכמולוג שהזכיר לי בחיבה (באופן פרדוקסלי, מעולם לא הייתי מקובל חברתית כילד כמו באותה ישיבה) את התימניות שלי, הרלוונטית משום מה.

מה השורה התחתונה? אנשים כאלה לא יכולים להיות צודקים. יותר מכל, כשאני חושב על זה עכשיו, הם מזכירים לי את ה"white trash" הגזענים של אמריקה, האנשים דלי הרוח שמוצאים מפלט בארגונים עם שמות כמו "הכוח הלבן". את הכסאח שלי עם הציונות הדתית הקפאתי מעט בשנים האחרונות, אבל הסיפור איתם לא נגמר. כשיתקרב הפינוי מיהודה ושומרון תתעורר שוב המפלצת הגזענית וצרת המוחין. זה רק עניין של זמן, וזה ממש לא רק עניין שלי.

• הגזענות והשד העדתי עדיין איתנו

הדגשת הטענה שאבו מאזן "חלש" ולא יכול לספק את הסחורה, ומסיבה זאת אי אפשר להתקדם איתו ברצינות ולבצע צעדים ממשיים, היא דוגמא לשפת השקר שהשתלטה על השיח הציבורי שלנו.

האמת נחשפת בביקורה של קונדוליסה רייס בישראל, ובניסיונותיה להזיז את אלי ישי ואביגדור ליברמן מהתנגדותם להתקדמות מדינית. השניים, הנאבקים נגד הסדר כמו היו אחרוני הג'יהאדיסטים, הם אלה המונעים ממישהו לספק את הסחורה. רמז: אין לאותו אדם שפם, והפופולאריות שלו קטנה מזאת של אברם גרנט בצ'לסי.

כל הפרשנים טוענים שמכת החקירות שנפלה על אולמרט מגבירה את תלותו לשם הישרדות בשותפיו הסרבנים. ואכן, בשבועות האחרונים ראש הממשלה עושה כל שביכולתו כדי לרוקן מתוכן את ועידת הפסגה המדינית באנאפוליס. הפלסטינים, מנגד, מתחננים לגישה רצינית.

אז מיהו שמעכב כל התקדמות מדינית? מיהו המנהיג החלש שלא מסוגל לקדם את המדיניות? בפעם הבאה שמספרים לכם שזהו אבו מאזן, זיכרו שזהו רק ספין שמטרתו להסתיר את האשמה הישראלית.

(הדברים המובאים כאן מיצגים אך ורק את נקודת המבט הסובייקטיבית והמוגבלת שלי. אני מקווה שהיא לא פשטנית ומוכן לחתור תחתיה אם יתברר שאני טועה.)

השד העדתי חי ובועט. הוא לא מת ובטח שאינו כלוא בבקבוק. המתח האשכנזי-מזרחי עדיין קיים ומקובע בנקודות ממשק רבות בחברה הישראלית ובמיוחד בתודעה שלה. את מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה חלמו והקימו קודם כל יהודים אשכנזים, והם עדיין שולטים בהלך הרוח שלה במידה רבה, בדיוק באותה מידה ש"גויים-אשכנזים" מנהלים את העולם כולו. אירופה ניצחה כלכלית ובמידה רבה גם רעיונית. היא החזקה ביותר, ויש לברך על כך.

התרבות הדמוקרטית המערבית, למרות הצלחתה, הגיעה לידי אבסורד בנקודות רבות, ולצד זכויותיה היא נושאת גם אשמה כבדה. היא אחראית לעוולות כקולוניאליזם, מלחמות מיותרות שקורעות מבפנים מדינות כעיראק, היא לא אנושית ביחס לנשאי איידס וחולים באפריקה, למשל, שאינם זכאים ל"קוקטייל" גנרי מוזל, היא סוגדת לכסף, ולעוד כסף, ולכסף כמדד היחיד לאמת ולהצלחה. אבל כסף, לצד כוחו להשחית, הוא גם כוח מניע, והדמוקרטיזציה של הרשת, למשל, המונעת על ידי כוחות כלכליים, היא דוגמא לדואליות שיש לנקוט כשבאים לשפוט את התרבות ההגמונית.

יש תהום עמוקה בין המערב לבין מדינות ערב, אסיה ואפריקה. האיסלאם בחלקו אף מנסה להציב אתגר להגמוניה, אך כושל בכך. ערכי זכויות האדם, הדמוקרטיה, החופש, הזכות לרכוש, למוביליות חברתית, לביטוי אישי ועוד ועוד – כל אלה חזקים יותר מכל תפיסה רומנטית ולא משכנעת באמת של אלוהים כזה או אחר, שנותן למאמיניו הנחיות מדויקות. מצד שני, על אף שברור שהאיסלאם הקיצוני לא מהווה איום אסטרטגי אמיתי על שלום העולם, התקשורת העולמית, המייצגת את האליטה הכלכלית המערבית, עוסקת בהפחדות על האחרים הנוראים ובליבוי העימות, המתגמל בחוזים גדולים, בייצור צבאי מוגבר ובתעשיות תמיכה רבות. הכסף המניע את הכלכלה קיבל בתרבות המערב, וביתר שאת בתרבות האמריקאית, מעמד של אלוהים.

ההכרה בעליונות המערב בתחום הכוח - התוצר החשוב ביותר של העושר - גורמת לרבים לאמץ את התפיסות הגזעניות בדבר עליונותו של האיש הלבן. אלא ששליטה כלכלית איננה ביטוי לעליונות מוחלטת בכל התחומים. ב-60 השנים האחרונות, מתוך ההבנה הזאת, קרה משהו, ומשקל רב יותר ניתן לרב-תרבותיות. מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה מגילת זכויות האדם של האו"ם, הטמעת ערכי השוויון במסגרות דמוקרטיות, המאבק לזכויות השחורים בארה"ב (הדומיננטית תרבותית), ותהליכים אחרים, הפכו את הגזענות לנגע שאסור אפילו לדבר עליו. בניסיון לפנות לקהלים רבים ככל האפשר עברה גם המדיה לשפת הפוליטיקלי-קורקט, והיא משתיקה כל דיון אמיתי בנושא. זה הרי יוצר אווירה שלילית, שמבריחה צופים ומפרסמים.

על רקע זה אפשר להבין מדוע ההפכה בעיית הגזענות ל"שד" שההכחשות לו היא כמעט אוטומטית. במערכת ערכים ליברלית קשה למצוא מתנדבים שיסכימו להודות בגזענות שלהם, זה נחשב ובצדק לערך מתועב, וזה גם גוזר שיח שקשה להגמוניה להתמודד איתו. גם מבחינה פוליטית השד העדתי הוא רוב הזמן צרה צרורה: פוליטיקאים במפלגות שואפות שלטון בכל העולם ינסו בדרך כלל לאחד ולמשוך ציבורים מגוונים ככל האפשר, משום שהמאסות הגדולות בנויות מקבוצות מגוונות. במדינה היהודית, שבה יש רצון ללכד את השורות מתוך רגש נוסטלגי של שותפות גורל דתית-לאומית, וכורח ביטחוני בבניית כוח מגן רחב מספיק, ההשתקה של שיח הגזע חזקה עוד יותר. אבל העובדה שלא מדברים על זה לא אומרת שזה לא קיים.

השבוע יצא לי לבלות על חוף הים בחברת אנשים, כולם חכמים, כולם נבונים. בחור אחד, שפגשתי כמה פעמים בעבר ואף עבדתי לצדו תקופה קצרצרה, אשכנזי גאה ומבריק, דובר גרמנית ומתרגל באוניברסיטה, דיבר על התרבות האמריקאית במונחים של "כושים", "כושונים", "גויים" (היצורים שתמיד הולכים מכות, שלא כמו היהודים). הוא הפליא בתיאורי סטריאוטיפים שנמצאים בראשו, ביחס לאמריקאים שחורים ולבנים, יהודים ואחרים, שעליהם סיפר חבר. "הוא גבוה, עם ראש גדול, שיער בלונדיני קצוץ, ושרירים? ככה אני מדמיין אותו". את האכזבה האופנתית מהצרפתים שעלו לישראל – בוז למלעיזים נגדם! - הוא הסביר במילה אחת: "פרענקים". למרבה האירוניה, התחום האקדמי של הבחור בעל הביטחון העצמי המופרז, הוא סוציולוגיה.

המקרה הזה אמנם קיצוני במיוחד, אבל התעוזה לדבר כך, הסובלנות לשמע הדברים (העקצוצים גרמו לי לדחוק בחברי האחרים להתקפל) והעובדה שחברי הטוב אמר לי לאחר מכן "הוא לא גזען, אני מכיר אותו, הוא לא כזה" (אחר אמר בטוב לב: הוא חינני, זה הייחוד שלו), מצביעות על עומק ההתעלמות, הההכחשה והדה-לגיטימציה לנושא. כבר קרה לי ש"ננזפתי" על העלאת העניין, יש ממש טאבו.

אז הנה בכל זאת: אני תימני, ואין לי עם זה בעיה, לא מול עצמי, ולא מול הסביבה. אני גאה בביוגרפיות של האנשים המיוחדים שאני צאצאם, אך גם מניח שמוצאי אינו מקנה לי עליונות או נחיתות. הורי הוריהם של הורי היו בתימן סוחרים, רבנים ודיינים, והסיפורים שלהם ודאי מרתקים לא יותר ולא פחות מסיפוריהם של יהודים ו"גויים" (הקונוטציה מתחברת לעומקים הכי אפלים של הבדלנות היהודית), שחיו בכל רחבי העולם באלפי השנים האחרונות. זה תמיד סיפור על אנושיות בנסיבות הזמן והמקום, סיפור על תרבות, מנהגים, אהבה, מחשבה, וגם על הצדדים המכוערים והקשים של חיי האנוש. הניסיון לטעון לעליונות חוויה אחת על פני האחרת הוא יומרנות חסרת משקל.

בתיאוריית המיתרים נלקחת בחשבון האפשרות שכל היקום שלנו הוא רק חלק קטנטן מממברנה ענקית, השוכנת לצד ממברנות נוספות. ואם יש יקומים מקבילים, יש קרוב לוודאי צורות חיים ואינטליגנציה נוספות. במונחים גלקטיים, עד כמה שמוחי משיג, אנחנו די טיפשים. המוח שלנו לא מסוגל עדיין - ואולי לא יהיה מסוגל אף פעם - לתפוס את כל הממדים (בתאוריית המיתרים ההנחה היא שיש עשרה), המורכבות וההיקף של היצירה המפעימה והססגונית שבתוכה אנחנו חיים, היצירה שלזמן ולמרחב שלה אין סוף, ולנקודת ההתחלה שלה אין הסבר מושלם. קן הנמלים הקטנטן של המין האנושי, על מלחמותיו המיותרות והקטנוניות ועל הסבל הרב שהוא מייצר לעצמו, רחוק מלהגיע לאמת מוחלטת. במישור של בין אדם לחברו על הפלנטה הזאת, ההבדלים בינינו כלל לא קיימים, ובשביל משקיף מהחלל הרחוק שאיננו מכירים, כולנו יצורים על שתי רגליים - הומוספיאנס - שעושים כל מיני דברים מוזרים על סמך הנחות יסוד שרירותיות בעלות היגיון לא ברור. מבחינת החומר אנחנו עד כדי כך קטנים וראנדומליים, שהניסיון ליחס לעצמנו איזושהי חשיבות ביחס לכוחות הגדולים הפועלים על היקום – מי יודע, אולי אפילו אלוהים -  נידון לגיחוך.

מתוך הכרה באפסותי ובמקריות של מוצאי, אין לי אחיזה בכך ואני לא רץ להסיק בשל כך מסקנות. אני לא מניח שיש הבדל שורשי בין בני האדם השונים בעולם הזה (הפסיכולוגיה והביולוגיה שוות אצל כולם), ואני אוהב ומעריך אנשים מכל העדות והעמים באותה מידה קודם כל על סמך מי שהם. אני מניח שבכל קבוצת אנשים על פני היקום, בכל חתך שלא ניקח, יש טובים, רעים, חכמים, טיפשים, יפים ומכוערים, ותמיד – כולם יהיו אנשים, על שלל ההתנהגויות שמאפשרת וגוזרת צורת הקיום הזאת. בפרספקטיבה הזאת קל להבין מדוע דווקא כדאי לדבר על השד העדתי ועל גזענות בכלל. מבחינה ראציונלית זה עניין כה פעוט, שאפשר לחתור תחתיו בקלי קלות. הגזענות, גם אם חיה ומפעפעת עדיין בתוכנו, מובסת אט-אט וסופה להיעלם, משום שעם כל מה שאנחנו יודעים היום אין לה זכות קיום. היא נראית יותר כמו הסבר וכלי של העולם הישן לניהול מערכות יחסים בין קבוצות ופרטים.

גזענות היא תפיסת עולם חלשה פילוסופית ומעשית, אף אם מאוד נוחה מבחינה פסיכולוגית. היא גם מגונה, משום שהיא יוצרת עימותים, מבטאת זלזול במין האנושי ושמה לו רגליים. הגזענות מכשילה את האתגר המעניין ביותר של האנושות – יצירת התפתחות שמספקת עונג רגשי ואינטלקטואלי, ומציאות שתאפשר לבני אדם לחקור את עצמם ואת הסביבה, לצמוח, ליצור ולחיות בקהילה בריאה. הגזענות, כתפיסת עולם צרה, היא אויבת הקידמה. אפשר והכרחי לעבור לשלב הבא בקיום שלנו (מרצה לעתידנות באוניברסיטה דיבר פעם על תחזית פרועה - אך לא מופרכת בעיני - לעידן של אלטרואיזם ב-2100), ובדרך לשם יהיה נכון יותר לוותר על הגינוי לגזענות, לטובת השכנוע לוותר עליה. מבט מפוכח על הנושא מגלה שהשד לא נורא כל כך.

• The passenger: לא עוד אחוז בסטטיסטיקה