מחשבות פוליטיות

האם שלום הוא מלחמה, כפי שמופיע בספר המופת 1984? האם כשישראל אומרת שהיא שוחרת שלום, כוונתה היא שהיא שוחרת מלחמה? ואם התשובה לכך חיובית - האם הציבור הישראלי, המאמין ברובו בכל לב שישראל היא שוחרת שלום באמת, דומה לאותם תושבי אוקיאניה שהשלטון דואג לשמרם נבערים ומבולבלים?

אתמול יצאה הודעה מלאת עזוז מלשכתו של ראש ממשלתנו היקר ואהוב, שמש רחביה, הזהוב המנצנץ על גלי קיסריה, מלווה בדברי מקורביו של האוראטור המבריק שלנו (מישהו עוד זוכר?), החודרים לכל לב: "ראש הממשלה נחוש להבהיר לאזרחי ישראל ולעולם שישראל אינה סרבנית שלום[!]". ואנו נוסיף, אדרבא! לא רק שישראל אינה סרבנית שלום, היא אף שוחרת השלום האדוקה בעולם; היא בכלל חתומה על הפטנט, עם "עושה שלום במרומיו".

אבל רגע, מהו אותו שלום ישראלי? האם הוא לחיצת המגף על צוואר הפלסטינים, המשמיעה קול ערב של שקשוק עצמות, וגוררת הסכמה מידית ומוחלטת עם ההיגיון הישראלי? האם אותו שלום הוא סגירתם בקנטונים קטנים הנשלטים על ידי ישראל, מבלי להכיר בזכותם להקים מדינה? או שמא השלום כרוך בהענקת מדינה פלסטינית בגבולות שהיקפם כגבולות 67'?

תהייה מבלבלת, ללא ספק. כתבתו המאלפת של אלוף בן היום על ההיסטוריה של "הגידול הטבעי" מלמדת אותנו שישראל שוחרת השלום, ואפילו ישראל של הקדוש יצחק רבין, עשתה כל שביכולתה להמשיך בפילוח שטחי הרשות הפלסטינית בכמה שיותר יישובים, כבישים ומתקנים, כשהיא משתמשת בכל שטיק, שקר, סחיטה רגשית וקומבינה בינלאומית. אם ההקשר אינו ברור, סקרים בקרב הפלסטינים, שבהם הם נשאלים מה בעיניהם הוא המכשול המרכזי לשלום, מעלים תשובה חד משמעית: המשך הבניה בהתנחלויות. (דעת הקהל הפלסטינית)

מאמר של עקיבא אלדר מזכיר ראיון כמעט נשכח מ-2004, שבו שמענו מפי הגבורה, או לפחות מפי שליחו של הגבורה שדממה, דב וייסגלס, למה התכוונה ישראל כל השנים כשדיברה על שלום: "כל החבילה שנקראת המדינה הפלסטינית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן... ההתנתקות מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים... אריק היה מעדיף, שהשלב הראשון במפת הדרכים יארך שלוש שנים. שהשלב השני יארך חמש שנים. שהשלב השלישי יארך שש שנים...".

אז מהו אותו שלום שאנחנו מחפשים? האם ייתכן שאנו משקרים את עצמנו כשנדמה לנו שאנו שוחרי שלום? והיאך, אם ברור שהשלום שמחפשת ישראל אינו כולל התייחסות לפלסטינים (ואז המשמעות היא כמובן - התקוממות ומלחמה), רובנו לא עמדנו עד היום על העניין? האם, כמו באוקיאניה, פועל אצלנו "מיניסטריון אמת", שמטרתו לכסות את השקרים בעטיפת אמת?

הנה כי כן, התשובה לכך עשויה להיות חיובית. העם אינו טיפש, אך כמו כל בני אנוש, הוא נתון למניפולציות. טניה ריינהרט, בקורס המופתי "כתוב בעיתון" - ובלשון 1984: "מיניסטריון האמת מוסר" - מתייחסת למכלול השאלות העולות מכך. הנה קטעים מהפרק השלישי של הקורס, שהועבר ב-1992/3, כפי שתימלל המתרגל דאז עידן לנדו:

- סטודנט ב': אם התקשורת באמת ניזונה כל הזמן ממקור אחד (הממשלה), איך את מסבירה את העובדה שהיא מלאה בוויכוחים פוליטיים, לפעמים מאד סוערים, כמו הויכוח בימים אלה בין הממשלה למתנחלים על עתיד השטחים. לי נראה שיש כאן ויכוח אמיתי ונוקב בין שתי תפיסות מנוגדות.

"... העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים לא אומר שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידיאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית. גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים - או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום אמיתי, ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלשתינאים או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלשתינית...

"שני הצדדים לא מעזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה, שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה...

"עוד דוגמה לוויכוח מדומה אצלנו, היא ההתדיינות האינסופית סביב שאלת "הלחץ האמריקני" על ישראל לסיים את הסכסוך באזור... יש מתנגדים ללחץ ויש תומכים בו... אבל אף אחד לא טורח בכלל לברר... כיצד זה ייתכן, שארה"ב, עם כל עוצמתה וכוחה, אינה מסוגלת להזיז את ממשלות ישראל, זה 26 שנה, מסירובן להכיר בעם הפלשתינאי? כיצד זה ייתכן, שמעצמה המעונינת בשלום אמת באזור ממשיכה לחמש בכמויות אדירות את כל הצדדים המעורבים בסכסוך? ההיפותזה האלטרנטיבית, שלארה"ב ולישראל יש אינטרס משותף בשימור הסכסוך כמות שהוא, אינה עולה על סדר היום הציבורי, שמניח כמובן מאליו את קיום הלחץ האמריקני".

הדברים של ריינהרט, נזכיר, נאמרו בתחילת שנות ה-90, והיו נכונים לפחות עד לאחרונה, כפי שמוכיח היטב אלוף בן בסקירתו, וכפי שמוכיחה גם עסקת הנשק הענקית - המכונה גם "הסיוע הביטחוני" - שתעביר לידי אילי ההון של הנשק בארה"ב 30 מיליארד דולר בעשור הקרוב, תמורת המשך חימושה של ישראל.

התקופה הקרובה תהיה תקופת מבחן לפרשנות של אובמה למושג "שלום": האם הוא באמת מתכוון לכך, או שדבריו הם עוד כסות להמשך המלחמה באמצעות רטוריקה אחרת, נוחה יותר לדעת הקהל?

הכובע הבוער על ראשו של נתניהו בגובה מגדלי עזריאלי, שגרם לו לפרוץ בדואט העממי הידוע "אני? סרבן שלום?! מה פתאום!" (יש אומרים שאת הפזמון "מה פתאום" לתוכנית קישקשתא כתבו אנרכיסטים שהסתננו לטלוויזיה החינוכית), נותן את הרושם שאובמה רציני, וישראל-אוקיאניה עשויה להחליף אויב מאירואסיה-ערב, לאיסטאסיה-ארה"ב. 

או פשוט לחזור לשפיות.

בכל מקרה, יהיה מרתק.

ומשהו לסיום על התקשורת הפופולרית בישראל: במידה שאכן מתחולל שינוי, נוכל לקבל בקרוב הדגמה מרהיבה להיותה של התקשורת הישראלית נגררת ולא מובילה, סמרטוטית ולא שמאלנית.

אם עד היום גיבתה התקשורת את הכיבוש והמלחמות (זכרו את הכתוב למעלה - ויכוח לכאורה אינו ערובה להתנגדות), ושימשה תיבת תהודה למסריהם של צה"ל וממשלת ישראל, הרי שהיא עשויה להתהפך לחלוטין, בדיוק כפי שקרה טרום עידן ההתנתקות; אם עד היום קיבלה התקשורת את ההיגיון הביטחוניסטי ששימש תירוץ להמשך הכיבוש, הרי שמרגע שמיניסטריון האמת של ממשלת ישראל יחליט שההיגיון הזה בטל, תהפוך התקשורת את אלה שעדיין מתנגדים לתהליך - שלזכותם אפשר לומר שהם לפחות לא עוטפים את המוכנות למלחמה בדיבורי "שלום" - לאויבי העם, קיצוניים מטורפים והזויים, על אף שרק אתמול הם עוד נעטפו במקרים רבים בהילת החלוצים האחרונים.

אפשר לסכם זאת במילותיה החדות של ריינהרט:

"יש תפיסה רווחת למדי בציבור, לפיה התקשורת - לפחות התקשורת הכתובה - היא באופן בסיסי שמאלית. תפיסה זו, למרבה הפלא, מקובלת לא רק על חוגי הימין... אלא גם על מי שמתקראים חוגי השמאל. דומה שה"שמאליות" של התקשורת היא בגדר קונצנזוס לאומי... [אבל] לפני הכל, התקשורת היא כלי שלטוני. בתור שכזאת, היא משקפת ומשרתת את האינטרסים של הממסד - כל ממסד".

לשנה הבאה בשכם המרהיבה.

* במובן של שינוי עמוק ומתמשך, לא של התקוממות אלימה חד-פעמית שאת סופה מי ישורנו.

אחחח, כמה מגונה. מהפיכה? סוציאליסטית?! כן כן, זה בדיוק מה שנדרש לנו בימים אלה.

היה לי העונג לראיין בשבוע שעבר את ד"ר יפתח גולדמן, מחבר הספר "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה". גולדמן הסביר לי שהמוסכמה המטופשת לגבי הסוציאליזם, לפיה הוא עוסק בעיקר בשוויון, אינה נכונה כלל: לב העניין נעוץ בניסיון להשיג חירות מהותית לפרט. בעוד שהקפיטליזם מדבר על חירות מופשטת, אומר גולדמן, מדגיש הסוציאליזם את החירות המהותית, הקונקרטית.

נקודה חשובה נוספת שאינה נחה בראשם של מספיק אנשים, היא שלמעשה הבשילו כבר מזמן התנאים לסיום המאבק על המשאבים. מה שאנחנו מקבלים היום כמובן מאליו - עוני, מעמד ביניים נאנק - הוא אך ורק פרי חלוקה מעוותת של המשאבים הרבים, שהחשיבה שמאחוריה מעוגנת בטאבו, כמו בכל תרבות, דת, או אידיאולוגיה מתגוננת. כך בארה"ב, המזוהה יותר מכל עם הקפיטליזם, דיבור על חלוקה מחדש של העושר נחשב גרוע יותר מכפירה באלוהים, והנשיא החדש מחויב להתגונן ולהכחיש שהוא סוציאליסט, רחמנא לצלן.

איך עושים את המהפיכה הנדרשת ומשנים את דפוסי החשיבה ובעקבותיהם את המציאות? בעיני התשובה נעוצה עדיין בהקמת כלי תקשורת המונים עם אוריינטציה סוציאליסטית. חלק מקוראי הבלוג מכירים ודאי את שקוף, שעדיין לא התרומם, כדוגמא לקושי הרב בהשגת המטרה הזאת, אך יש כל הזמן התארגנויות נוספות ובסופו של דבר אין מנוס מהקמתו בישראל של פורטל חדשות שיחרוג מהמיינסטרים המקובל היום. אחרי הכל, גם הציבור רוצה בכך: 59% מהמשיבים למדד הדמוקרטיה לשנת 2007 אמרו כי יש ליישם בישראל מדיניות כלכלית סוציאליסטית יותר. בראיון עם גולדמן הוא רומז למציאות הזאת דרך דבריה של הוגה שעוסקת במארקס, וטוענת שרק בימינו אלה הבשילו התנאים שציין להתגבשותה של המהפיכה הנכספת (בלי אלימות. מארקס אמנם לא נבהל מכך, אבל העדיף שינוי לא אלים), בגלל שרק עכשיו נותר הקפיטליזם לבדו ללא תחרות, וזה בדיוק השלב שבו הוא מתחיל לאכול את עצמו. כשבוחנים את עמדת הציבור שהוזכרה כאן, מתקבלת התחושה שאולי זאת אכן המציאות המתגבשת.

הראיון עם גולדמן

לקארל מרקס היה מזל, שמעיד שוב על כך שאין תחליף לעיתוי מושלם. התפתחות המהפכה התעשייתית בתקופתו סייעה לו להיות החלוץ בניתוחה של מציאות חדשה. שיטות הייצור החדשות, ומעל לכל המצאת הקיטור בסוף המאה ה-18, הובילו לעושר חסר תקדים. המציאות הזאת, הסביר מרקס, מייתרת לראשונה בהיסטוריה האנושית את המאבק על המשאבים. אלא שבאותה תקופה החלו להתבלט כמה רעות חולות חדשות, דוגמת שלטון ההון וההשתעבדות למכונה, רגע אחרי השחרור המיוחל מהטבע.

לדברי ד"ר יפתח גולדמן, 41, שספרו "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו יצא לאור לאחרונה, "אין סיבה לייחס למרקס סגולות דתיות. הוא היה אדם מאוד מאוד חכם, אבל חלק נכבד מההצלחה הכבירה שלו נבע מנקודת הזמן שבה הוא עמד. התיעוש של אירופה המערבית והקפיטליזם האנגלי, שהוא האב טיפוס לקפיטליזם, נוצר ממש לנגד עיניו, בשנות ה-30  של המאה ה-19, רגע לפני כתיבת המניפסט הקומוניסטי'".

כמה אנשים בעולם, 160 שנים אחרי פרסום המניפסט, מודעים לכך שכבר מזמן יש מספיק משאבים לכולם? כנראה שלא מספיק כדי לחולל מהפכה. מרקס היה מוסיף שמודעוּת לבדה אינה מספיקה כדי לחולל מהפכה, נדרש גם רצון. אבל מהפכות לא קורות בן לילה. "זה לא עובד ככה", אומר גולדמן. "אולי זה היה כך במהפכה הצרפתית, אבל גם במקרה הזה מדובר במיתוס יותר מאשר בהיסטוריה. אפילו אנגלס בערוב ימיו מבין את זה".

>>> אוטופיה, פוליטיקה, או גם וגם?

יפתח גולדמן נולד וגדל ביוטבתה. לפני הצבא עשה שנת שירות בשדרות ("רוב הזמן שרצנו בתל אביב"), ועם חבריו התגייס לגולני. מיד לאחר השחרור, ב-1991, הצטרף לקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש בו הוא מתגורר עד היום. את השכלתו האקדמית קיבל באוניברסיטת תל אביב, בה למד פילוסופיה לתארים ראשון, שני ושלישי, בדגש על פילוסופיה פוליטית. "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" יצא בסדרת המדע הפופולארי "מה?דע!" של הוצאת כנרת, זמורה ביתן ודביר. הפרסום בסדרה מחייב לנקוט שפה נגישה, ואכן, לצד חיבה מיוחדת למילה דיאלקטיקה, הספר קריא מאוד ומעניין.

לב הספר הוא העמדה זה מול זה של ה"סוציאליזם המדעי" של מארקס ואנגלס, ושל ה"סוציאליזם האוטופי", שמיצגיו בדיון הם מרטין בובר וגוסטב לנדאואר. הסימטריה מיועדת להעביר את החידוש המרכזי של הספר, שלפיו כל תורה חסרה את האחרת ועל כן יש לעשות סינתיזה ביניהן. בעוד שהסוציאליזם של מארקס ואנגלס התמקד בפעולה פוליטית רחבה לשינוי המציאות, דגלו בובר ולנדאואר בהקמת קהילות מופת סגורות, שיגשימו באורח חייהן את האידיאל הסוציאליסטי, במנותק כמעט לחלוטין מהפוליטיקה.

חשיבותו של מארקס לא נובעת רק מתוכנית הפעולה שהציע. הוא גם ניתח באופן מעמיק את הקפיטליזם. "הרלוונטיות שלו היא תמיד בקורלציה הפוכה לביטחון העצמי ולהצלחות של הקפיטליזם", אומר גולדמן. "בחודשים האחרונים מצטטים את מארקס אפילו בוול סטריט. הוא זה שסיפק לנו את התשתית הטובה ביותר להבין את הקפיטליזם ולהתמודד איתו, וכל מה שבא אחריו מתנהל בתוך אותה רשת מושגים.

"מרקס לא רק מנתח את הקפיטליזם, הוא גם מציג תורת שחרור ובלב תורת השחרור הזאת עומד סוכן מהפכני, הפרולטריון. לדברי מארקס, צריך שהפרולטריון ירצה לעשות את מה שההיסטוריה מזמינה אותו לעשות, ויפתח תודעה מעמדית ומהפכנית. תודעה זה לא רק להבין אלא גם לרצות לעשות. כיום אפשר לשאול בצדק איפה הפרולטריון.

"אלה שנושאים על כתפיהם באופן ממשי היום את השיטה הם לאו דווקא אלה שסובלים סבל רדיקלי, שהוא אחד ממאפייני הפרולטריון על פי מרקס. לפועלים בארצות המערב יש לא פעם אוטו, חינוך חינם לילדים וביטוח בריאות, והמוטיבציה המהפכנית שלהם נחלשת. גם אידיאולוגית הפרולטריון בבעיה. מרקוזה אומר איפשהו: הבת של הבוס והבן של הפועל מעריצים את אותו כוכב קולנוע".

>>> פנאי באיכות אחרת

למרות הדברים, לא בטוח שהכישלון מוחלט. אולי פשוט לא הגיע עדיין הזמן. גולדמן מזכיר מאמר עכשווי של מרקסיסטית קנדית בשם אלן מייקסינס ווד, הטוענת כי מרקס רלוונטי רק היום, כי הוא תיאר את המערכת הקפיטליסטית כמערכת שמכילה עולם ומלואו. "עד היום זה היה הקפיטליזם מול משהו אחר: עולם שלישי, חברות חצי פיאודליות, עולם קומוניסטי. רק היום הגענו למצב של קפיטליזם שכבר אין לו לאן להתרחב כי הוא כבר בכל מקום, וכל שנותר לו הוא רק לאכול את עצמו. אולי רק עכשיו הגיע הזמן לפתוח את המניפסט הקומוניסטי ובאמת להתחיל".

-           אולי בעצם אין בעיה עם הקפיטליזם? מעולם לא היתה האוריינות נפוצה כמו היום, מעולם לא חיו רבים כל כך בשפע יחסי. לאחרונה התפרסמה כתבה באקונומיסט, שבה נטען שלראשונה בהיסטוריה שייכים יותר ממחצית תושבי העולם למעמד הבינוני. למה ההתעקשות להמשיך לעשות גלים? 

  "כי הניצול נמשך ואף מעמיק. אנחנו עדיין חיים בעולם של עבודה, רבה ומיותרת, ואפילו הפנאי שלנו מגויס לצרכים של הגדלת ההון. כל דבר שאנחנו עושים שלא יכול להיות מתורגם למונחים של מיקסום רווחים מאבד מזכות קיומו, הולך ונעלם, וזאת הבעיה האמיתית שמרקס מצביע עליה. לא הפערים ולא העוול. מרקס ממעט להשתמש במילה צדק ומרבה לצחוק על הבורגנים שמשתמשים בה. העניין אצל מרקס זה חירות במובן של להיות אדונים לגורלנו. שאנחנו נחליט ביחד, כקהילה, כחברה, באמצעות דיון רציונאלי, מהם הדברים שאנחנו רוצים להשקיע בהם ומהם הדברים שאנחנו לא רוצים להשקיע בהם. כמה סביר שאדם יעבוד וכמה לא סביר שאדם יעבוד. הקפיטליזם אומר שעל כל הדברים האלה אין מה לקיים דיון, השוק יווסת.

"בימינו, עם הטכנולוגיה הקיימת, שש שעות עבודה ביום - כפי הציע תומאס מורוס כבר במאה ה-16 בספרו 'אוטופיה' - עשויות להספיק. בני אדם יכולים לייצר לעצמם פנאי רב יותר. אבל גם זה לבד לא מספיק, השאלה היא מה אתה עושה עם הפנאי שלך. אריסטו הסב את תשומת הלב לכך שהמילה היוונית העתיקה לפנאי היא schole  , בדומה ל-school  . פנאי זה הזמן של הלימודים. מי שיש לו פנאי יכול להתפתח וליצור יצירה רוחנית. זהו החזון הריאלי יותר של מרקס בנוגע לעולם העבודה. היום, בחברה שלנו, הפנאי נתפס כ'מילוי מצברים', כי אתה מעין רובוט שחוזר לעבודה ואתה צריך בטריות מלאות. אתה אפילו לא באמת ממלא מצברים, אתה ממלא את הקופה של מישהו שמוכר לך פנאי.

"יש גם סיפור אחר. בתנאים של טכנולוגיה משוכללת, אומר מרקס, העבודה עצמה יכולה להיות תחום של יצירה, התפתחות וביטוי אישי. זה נשמע כמו חזון אוטופי, אבל הוא היום ריאלי עם הטכנולוגיה שלנו. אלא שאפילו החזון שכינינו מקודם ריאלי, של צמצום העמל והרחבת הפנאי, נראה היום אוטופי לנוכח המציאות החברתית של השתלטות הקפיטליזם".

>>> על החירות

הן הקפיטליזם והן הסוציאליזם מדגישים את מושג החירות. אצל הקפיטליסטים, מיצויה של החירות בא לידי ביטוי באידיאולוגיית השוק החופשי. "בניגוד לתיאור המקובל והשגוי כאילו הקפיטליזם דיבר על חירות והסוציאליזם דיבר על שוויון, לא זה העניין", מדגיש גולדמן. "שניהם דיברו על חירות, אבל ההבדל הוא בין חירות מופשטת לחירות קונקרטית. בא הסוציאליסט ואמר לקפיטליסט: מה שאתה מכנה חירות אינו באמת חירות.

"כשאני מספר לשכנה שלי כאן בבית שמש, שמרוויחה שכר מינימום ומגדלת לבדה חמישה ילדים, שהייתי בקיץ בטורקיה, העיניים שלה נוצצות מכיסופים ומייסורים. היא עובדת קשה מדי ונלחמת כדי לייצר לה ולילדים שלה חיים סבירים. לכאורה שנינו אזרחים חופשיים ברפובליקה של מדינת ישראל, אבל זוהי חירות מופשטת. איפה יש לה את החירות בחיים הממשיים לעשות את מה שחלמה תמיד לעשות? הסוציאליסטים מציעים חירות מהותית יותר.

"בסופו של דבר השאלה היא עד כמה בחיים האמיתיים שלך אתה חופשי. זאת שאלה של מידה, לא של כן ולא. האם אפשר לסדר את החברה בצורה כזאת שנהיה יותר חופשיים בחיים הקונקרטיים שלנו, שנהיה פחות תלויים במלחמת קיום מיותרת שבכל זאת ממשיכה לנהל את החיים שלנו? האם אפשר שפחות עבודה תשמש כדי לייצר רווחי הון עבור תאגידים? אפשר או אי אפשר, זאת השאלה".

-           באילו נקודות אנחנו חיים היום את תורתו של מרקס?

"הקומוניסטים טוענים שהבורגנים היו אלה שלמדו את מרקס באופן המדוקדק ביותר, הבינו את הסכנה, ובאמצעות מדינת הרווחה ריסנו מעט את עצמם על מנת למנוע מהפועלים את הלהט המהפכני. מעין ריסון של ההון כדי לאפשר לו להמשיך לנצל. כך גם היחס אל הצעדים של אובאמה בארה"ב. הם חוזרים על אותן סיסמאות פעם אחר פעם. בכל פעם שיש איזה שינוי בקפיטליזם, זה אומר שהמנגנון מתגמש כדי לאפשר לעצמו את המשך המצב. אני לא טוען שהטענה הזאת מופרכת, אבל היא תיאור חלקי מדי למה שקורה.

"לעומתם, המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות המאוחרות, החל ממלחמת העולם הראשונה ובעיקר אחרי מלחמת העולם השניה, תופסות את עצמן כלא פחות מרקסיסטיות מלנין ודומיו, ולדעתי במידה רבה של צדק. מה שהן עשו קרוב יותר למה שעולה מהדברים של מרקס: חדירה אל מוסדות הכוח הבורגניים ומאבק משם על יותר שליטה דמוקרטית על הכלכלה, יותר ריסון על ההון, על הפיכת המדינה לנותנת האשראי הגדולה ביותר במקום הבנקים, על חיזוק איגודי עובדים והתארגנויות קואופרטיביות וכן הלאה. זוהי הפעולה המרקסיסטית העכשווית".

-          אבל אתה טוען שהפעולה הזאת לא מספיקה.

"בתורת השחרור של מרקס, במקום הכי מרכזי וקריטי, יש בעיה, כי הוא מדבר על מרכוז הכוח הפוליטי. אין אצלו דמוקרטיזציה חברתית אמיתית שבה משתתף הציבור באמת בניהול חייו באמצעות קהילות חופשיות המשתפות פעולה ביניהן, ברמה המוניציפאלית וברמה הארצית והגלובאלית".

-          וכאן נכנסים האוטופיסטים?

"כן, זה לוקח אותנו לסוציאליזם האוטופי של מרטין בובר, שהוא בדיוק מה שהיה חסר אצל מרקס, שמצד אחד דוחף לעבר פעולה פוליטית ומצד שני מצייר חזון של חברה שהשתחררה מהפוליטיקה שמוכתבת מלמעלה, ועוברת לפדרציה של קבוצות חופשיות. בובר אומר למרקס: איך אתה יכול להגיע למטרה הזאת רק באמצעות פעולה פוליטית?".

-          אם גם מרקס מכוון לפדרציה של קבוצות, מדוע הוא ביקר את האוטופיסטים?

"הביקורות שלו על האוטופיסטים מגוונות, אבל ברובן הן לא נוגעות לעניין הקהילות. ההתקפה המרכזית שלו היא שהם א-פוליטיים, טענה הדורשת הוכחה. יש איזו סימטריה בין מרקס לבובר, שהולכת לאורך הספר: מרקס לא רואה כמה חשוב ליצור כבר בהווה את התאים החברתיים של חברת העתיד. בובר לא רואה כמה חשוב להילחם בחברת ההווה בכלי של חברת ההווה, הפוליטיקה. לכן, וזו הטענה העיקרית של הספר, הבעיה של שני האגפים האלה של הסוציאליזם, היא שכל אגף חסר את האגף השני. אם יכולים אנחנו לנסח היום תורת שחרור מחדש, אנחנו צריכים איכשהו לחבר את שני הדברים האלה ביחד".

>>> פילוג הרסני

תורת השחרור המעודכנת, המשלבת בין סוציאליזם פוליטי לאוטופי, כבר נוסתה לכאורה בקיבוצים. גולדמן מנתח בספרו את הדוגמא ההיסטורית מאוד בקצרה, ומדגיש שזה משום שמומחיותו היא בפילוסופיה, לא בהיסטוריה. ועדיין, ברור לו שמדובר בדוגמא מעולה, גם אם "בעיקר לכמה שזה מסובך". הוא היה רוצה להיות איש בשורה בעניין הזה, אך אינו יכול.

"אפשר בהחלט לומר שהסינתיזה לא החזיקה מעמד, היא נשברה. נדמה לי שמוקד השבר היה בפילוג הגדול, שבו התחוור לקיבוצניקים שהמפלגה יכולה לפרק את התנועה ההתיישבותית על התפר שבין מפ"ם למפא"י. הקיבוצים לא הפנו עורף לפוליטיקה ברגע אחד, אבל התחילו לעשות הפרדה. יהיו לנו שליחים ונציגים בפוליטיקה, אבל הם יעשו זאת מחוץ לחצר הקיבוץ, שיישאר כמעט א-פוליטי.

"אני זוכר בתור ילד ביוטבתה, בשנות ה-70 וה-80, אמירות שמיועדות לעצור דיבור על פוליטיקה בתוך הקיבוץ, כאשר עד לטראומת הפילוג, הפוליטיקה היתה פנימית לקיבוץ. הוויכוחים הפוליטיים בין מפ"ם למפא"י - אם לנקוט לשון רומנטית ומעט פלקטית - נעשו בפרדס, בכרם, במטע. תמיד מתארים באופן אירוני את החברה גניה שבאסיפת הקיבוץ מוסרת דיווח על רשמיה מסין העממית ועל מסקנותיה מעליית הפרולטריון בלא-משנה-איפה. אפשר לצחוק על זה, אבל זה לא כל כך מצחיק. יש בזה משהו יפה, שקהילה שיתופית של אנשים מחליטה ששאלות הפוליטיקה הלאומית והעולמית הן חלק מסדר היום שלה.

"אלא שברגע שזה נכנס לך אל תוך הבטן וקורע אותך מבפנים, נוצרת תגובה של 'לא לגעת בזה, שזה יישאר בחוץ'. ואז הקיבוצים מסתגרים אט אט ואומרים: בתוכנו פנימה ניצור גן עדן סוציאליסטי עלי אדמות, ומגדר הקיבוץ והחוצה ננהל פוליטיקה לאומית על מטרות מאוד מוגבלות. כמובן שזה קורס כאשר ישראל הופכת להיות חברת שוק משולחת רסן וזה מקרין חזרה פנימה. אתה יכול לבנות איים אוטופיים על גב חברה סוציאל דמוקרטית, אבל לא על גב קפיטליזם פרוע. זאת היתה אחת הביקורות של מרקס על הסוציאליזם האוטופי, והתנועה הקיבוצית הוכיחה שהוא צדק".

>>> שיתופיים, אך לא סוציאליסטיים

לא רק חיי המעשה הסוציאליסטיים נקלעו למשבר, גם התודעה כשלה. "אם תשאל חבר קיבוץ מדוע אתה חי בקיבוץ הוא יענה 'כי כך אני חי אורח חיים מוסרי יותר עם חברי, אורח חיים של התחשבות בזולת, הצנע לכת' וכן הלאה, דברים שאי אפשר לזלזל בהם. במקרה הרע הוא ידפוק על השולחן ויאמר 'כי אני קיבוצניק, כי ככה ראוי'. למה ככה ראוי? אין תשובה.

"יש הרבה קיבוצניקים שיש להם תיאוריה סוציאליסטית כוללת ומודעת, שיכולים לעשות את ההרצאה על מה שלא בסדר בקפיטליזם הרבה יותר טוב ממני, אבל לרוב, הטלוויזיה עם ערוץ 2 עומדת בסלון ביתו של הקיבוצניק כמו שהיא עומדת בסלון ביתו של כל ישראלי, ומעצבת את התודעה. אני לא רוצה להישמע מאשים, יש פה מציאות לא פשוטה. הכוח של הסדר הקפיטליסטי הוא כובש והוא אדיר, והתנועה הקיבוצית הפנימה אותו.

"כשעמיר פרץ רץ לראשות מפלגת העבודה מול שמעון פרס, רק 24% מהמצביעים בקיבוצים תמכו בו. בשום מקום הוא לא קיבל כאלה נתונים נמוכים. מצד אחד עמד מנהיג איגודי עובדים שמדבר בשפה סוציאל דמוקרטית קלאסית עם כמה עדכונים לזמננו, ומצד שני עמד ארכי קפיטליסט, ניאו ליברל והאויב החמור ביותר של הסוציאליזם הישראלי, שנמצא באותה סירה עם בנימין נתניהו, והקיבוצים נופלים לזרועותיו.

"צריך לציין שרוב האנשים שנאבקו בשיניים להביא קולות לעמיר פרץ באו מהזרם השיתופי. אבל אני חושש שאפילו קיבוצי הזרם השיתופי עברו תהליך מאוד עמוק של דה-פוליטיזציה ודה-סוציאליסטיזציה. הם שיתופיים אבל לא סוציאליסטיים. אין להם תיאוריה פוליטית או סוציאליסטית, זה דבר שזר היום לקיבוצניק הממוצע. על תוצאת בחירתו של פרץ צריך לנהל דיון יותר מעמיק מאשר זה השגור של 'תראה לאן זה הוביל'.

"מה שכל כך תסכל אותי בעבודה למען פרץ היתה ההרגשה שהקיבוצניקים לא מבינים את השפה ואת הבעיות. הם חיים בבועה ואיבדו את הסולידאריות עם חלקים אחרים בחברה. התחושה היא שזה לא שיש להם טיעונים נגד סולידאריות, אלא שזה פשוט לא מעניין אותם. הם אדישים. במצב כזה ניתן לקנות את הפלקט שנקרא שמעון פרס. הוא אשכנזי, אין לו שפם, זה נחמד ויפה ונעים. חבר בולט באחד הקיבוצים המובילים בזרם השיתופי אמר לי: אנחנו מאוד פעילים חברתית. אנחנו תורמים למוסדות צדקה בעיירת הפיתוח השכנה'. זה לא סוציאליזם". למרות הדברים הספר לא חורץ את דינה של התנועה הקיבוצית, אבל נותר ספקן.

>>> סוכני הסוציאליזם האחרונים תלויים גם הם בהון

יש בגולדמן פיכחון והכרה צורבת בשליטתו האבסולוטית של הקפיטליזם בעידן שלנו. ובכל זאת הוא מקדיש את הפרק האחרון בספר לנציגים האחרונים של הסוציאליזם המנומק, המקיים סינתיזה בין פוליטיקה לאוטופיה. "כשאני רוצה להתעודד, אני פונה אל תנועות הבוגרים של תנועות הנוער. לקהילות השיתופיות שהם מקימים בעשרות יש תיאוריה פוליטית סוציאליסטית מאוד עשירה. תדבר איתם על מרקס ובובר והם יבינו אותך מצוין. משם יש יותר תקווה, אבל גם שם יש בעיות קשות.

"קיים קושי מהותי להתאגד לפדרציה רחבה, בעיקר בגלל סיבות כלכליות. הקבוצות נאלצות להיסמך על פילנתרופיה, קרנות, עמותות וכל השוק המתועב והמושחת הזה - לא במובן הפלילי - שאני חלק ממנו כחבר תמוז ויו"ר עמותה, ולכן מרשה לעצמי לומר שהוא מושחת, כי הקבוצות צריכות לרקד על פי החליל של מישהו אחר. זהו הרי היפוך הסוציאליזם, החירות של הקהילה לשלוט בגורלה נשללת במידה רבה. הקבוצות השונות נמצאות במצב של להקת כלבים הנאבקת כולה על אותה עצם גרומה. זה שוק קפיטליסטי ונוצרת תחרות בין הקבוצות. אם אתה לא מצליח לחשל מנגנונים של אמון ושל שיחה, אז במלחמה כמו במלחמה, כל אחד מחזיק את הקלפים קרוב לחזה ומסתכל ימינה ושמאלה בחשדנות.

"סוציאליסטים לא יכולים להיות קפוצי זרועות, זה לא עובד. הם חייבים להושיט ידיים באמת לשותפים פוטנציאליים, גם אם לא בדיוק דומים, לא עם אותה חולצה ואותו שרוך. אם יש תקווה היא נעוצה בהקמת יותר ויותר קואופרטיבים, כדי להתגבר על המצוקה הכלכלית ולהשתחרר מהתלות בהון. אנחנו חיים קצת בבועה בעניין הזה: 10% מהתוצר של האיחוד האירופי מגיע מקואופרטיבים בכל התחומים. גם החרדים נוקטים בשיטה הזאת. יש אצלם, למשל, קואופרטיב שיכון, במטרה להשתחרר מהתלות במשכנתאות של הבנקים. הידע קיים והתחום הזה טומן בחובו ניצנים של תקווה".

לא רק ההתארגנויות השיתופיות יכולות לעודד את הסוציאליסט הנלהב. בשנים האחרונות חלה התעוררות גם בערים, בדמות פוליטיקה חדשה וארגונים לשינוי חברתי. כך דחפה קבוצה גדולה ומסורה את דב חנין בתל אביב, וגם בחיפה ובמקומות אחרים יש פעילות של צעירים לקידום ערכים סוציאליסטיים, שמשתלבים לא פעם בתפיסה ירוקה. לפעילות הסוציאליסטית של אנשי רשימת "הירוקה-מימד", למשל, היו 27 אלף תומכים בבחירות, שרבים מהם עדכניים ומעורבים בפעילויות חברתיות במסגרות נוספות.

מהכלל הזה מוציא גולדמן את השמאל הרדיקלי, שעסוק לדעתו במחאה אסתטית בעיקרה ועל כן עקרה, אבל הוא מזהה מעגלים מתרחבים של פעילות גם מחוץ לקהילות השיתופיות. "שתיים מהיוזמות המרכזיות הן המכללה החברתית-כלכלית וארגון כוח לעובדים" הוא אומר, ומקפיד להוסיף: "חלק מהשותפים ליוזמות האלה עשויים להגיע בהמשך גם למימוש הרעיון של הקהילות השיתופיות". זה מה שלימדה אותו שנת השירות שעשה לפני הצבא: פילוסופיה פוליטית היא לא רק עניין לפולמוס. היא דורשת הגשמה.

הראיון באתר "הדף הירוק"

בראיון של ארי שביט עם ציפי לבני בסופ"ש, יש נקודה מעניינת באשר למו"מ הישראלי-פלסטיני:

שביט: כשרת חוץ הובלת משא ומתן עקר עם הפלסטינים שלא הניב דבר.

לבני: "עד כאן, סליחה. גם התהליך וגם נקודת הסיום או אי-הסיום שלו היו החלטה שלי. החלטה נכונה. מראש קבעתי את הכללים. אני זו שאמרתי: נדון בכל הסוגיות. אני זו שאמרתי: אל תכלאו אותנו בסד של זמן. אני זו שלא רציתי להוציא תוצאות חלקיות והתנגדתי לסיכומי ביניים והתנגדתי להסכמי עקרונות. חשבתי שהם לא טובים למדינת ישראל. אם אני לא אדע שיש לי תוצר שמייצג את האינטרסים של ישראל, לא יהיה הסכם. בעיני הסכם לא טוב הוא יותר רע מאשר אין הסכם...".

בפסגת קמפ דיוויד בשנת 2000, התעקש אהוד ברק על סיום סופי של הסכסוך. לכאורה, הוא "הציע לפלסטינים הכל", אך ערפאת סירב (כבר בחודשים העוקבים הציע "מתווה קלינטון" והציעה ישראל בשיחות טאבה יותר ממה שהציע ברק, משמע - יותר מ"הכל"). כל מתעדי הפסגה מסכימים כי ברק נקט בגישה של "Take it or leave it", החל מהרגע שבו הניח את הצעתו על השולחן בפתיחת הפסגה. בכוחנות ואדנות, הוא סירב להמשיך לנהל מו"מ על הפרטים והסתגר בבקתתו. אלא שבישראל התקבלה גרסתו על "הכל" - שאכן היו בו אלמנטים נועזים ומרחיקי לכת יחסית לעבר - והכישלון פורש כאשמה של ערפאת. קלינטון, שהטיל גם הוא את האחריות על ערפאת מסיבותיו הפוליטיות, סייע להטמיע את התפיסה השגויה. על העיוות הזה נוספה הטענה כי ערפאת הוא שיזם את האינתיפאדה, טענה שכמה שנים לאחר שהוצגה כעובדה מוצקה, הודו שלושה ראשי שב"כ ובכירים באמ"ן שהיא שגויה מהיסוד.

בדיעבד, ניתן לומר שערפאת נקט בקמפ בדיוק בגישה של לבני. אפשר ממש לשים לו את המילים בפה ולדמיין את שפתיו הרועדות: "אל תכלאו אותי בסד של זמן. הסכם לא טוב הוא יותר רע מאשר אין הסכם". האם אנחנו יכולים להאשים אותו על כך?

הגיע הזמן שהישראלים יפסיקו להתחפר בראייתם החד-ממדית את הסכסוך ויפסיקו להתעלם מהעובדות. למרבה הצער, כפי שמסביר הפסיכולוג הפוליטי, פרופ' דניאל בר-טל (הלינק דרך "העוקץ"), אנחנו כציבור מאוד רחוקים משם, ומתעקשים לשמר את הבורות ביחס לסכסוך הקשה, וכפועל יוצא גם אותו:

"אתוס הסכסוך נטוע עמוק בחברה היהודית בישראל. זו אידיאולוגיה מושרשת שמצדיקה את מטרות היהודים, מאמצת את גרסתם, מציגה אותם באופן חיובי ביותר ושוללת את הלגיטימיות של הערבים ובעיקר של הפלסטינים".

כלי התקשורת משחקים בעניין זה תפקיד מרכזי, כפי שמבהיר בר-טל,  ומשמשים מרבית הזמן כשופר השלטון.

ולמרות כל טעויותינו, אם נסכים להתנער מהאתוס השגוי, יש לנו עדיין דרך מוצא אלגנטית ובטוחה מאוד מהסכסכוך, עם ערבוּת וחליפת שריון של כל מדינות ערב: היוזמה הסעודית, שהפכה ליוזמה הערבית ש-57 מדינות מוסלמיות מקבלות, כולל שלום ונורמליזציה מלאה שלהן עם ישראל. יעקב פרי, אמנון ליפקין-שחק ודני רוטשילד, התראיינו בסופ"ש אצל עפר שלח במעריב, והסבירו עד כמה כדאי לנו לנצל את ההזדמנות ולראות ביוזמה בסיס להמשך מו"מ וסגירת עסקה. כולם גנרלים, כולם ביטחוניסטים אוהבי העם והמדינה, ובניגוד לרובנו, כפי שציינה כותרת המשנה לכתבה, כולם קראו את היוזמה לעומק. מתי לעזאזל תרים כבר התקשורת את את הכפפה ותנהל דיון רציני, מעמיק, עקשני ומתמשך ברעיון בכותרות הראשיות*, כדי שהעם הזה - שטומטם כבר וסומם וסומא וכאב ונשבר והתייאש והפך ציני ומריר ואכזרי - ישתכנע ויבין?!

מה צריך לקרות כדי ששילה דה-בר ("ידיעות") ירגיש מחוייב, וכדי שיצטרפו אליו לקמפיין שבא להציל אותנו מעצמנו דורון גלעזר ורותי יובל ("מעריב"), אבי וייס (חדשות 2) ראודור בנזימן (חדשות 10) ושאר בכירי התקשורת? האם חתירה וחקירה לעבר שלום אינן מטרות חשובות מספיק כדי להשעות את כל שאר השיקולים לימים אחרים? אין לי ספק ברצונם העז של כל בכירי התקשורת לראות כאן שלום, אז מדוע אינם עושים מעשה? האם גם הם התייאשו? האם, חלילה, מעורבים בדיני הנפשות הללו שיקולים עסקיים?

הפניה היא דווקא אל בכירי התקשורת משום שלהם הכוח הגדול ביותר לעצב תודעה, וזהו האתגר הגדול שלנו, כפי שמלמדת התגית הגדולה ביותר בענן כאן למטה משמאל, וכפי שלמדנו לפני כ-160 שנה מכתביו של גאון אחד. גם אובאמה לימד אותנו את כוחה של תודעה חדשה ורעננה: באמצעות חזון מרהיב ונועז הוא הצליח לסחוף אחריו כמעט את כל העולם. יש לרעיונות, כשהם מספיק מחוברים אל קרקע המציאות, כוח אדיר להתעלות מעל קשיים שבעבר נראו לא עבירים. האם הרעיון ששתי קהילות שלמרות הכל הן שוחרות שלום וחיים שלווים יצליחו לממש זאת הוא עד כדי כך מופרך? מה צריך לקרות כדי שיתרחש בישראל מהלך גדול ומכריע שישנה סופסוף את המציאות הארורה שבה אנחנו חיים ומקיזה מאיתנו דם? האם נותר לנו רק לסמוך על אובאמה שיציל אותנו מעצמנו, כשייאמץ את היוזמה הערבית, כפי שפורסם בעבר שהוא מתכוון לעשות?

נכון להיום, כשיחסי הממשל-אזרחים-תקשורת בכל העולם הם כפי שאנו מכירים אותם, השיטה הדמוקרטית היא בעלת מגבלות רבות ומדכאות. ישנם בעלי כוח שמסוגלים לסמם ולטמטם את ההמון על פי צרכיהם או מגבלותיהם הלא-מוּדעות. התודעה הכוזבת של מארקס אינה סתם סיסמא, היא קיימת. אנשים שולחים את ילדיהם למות ולהרוג מתוך אמונה שלמה שזוהי הברירה הטובה ביותר שיש. הם חיים במערכת כלכלית אבסורדית שדופקת אותם אבל נותרים צייתנים וחסרי אונים. עד מתי נוכל להמשיך להיות כאלה פרימיטיביים וצרי מוחין? מתי נהיה מוכנים כבר לקפיצה האבולוציונית הבאה? גם במקרה הזה, נראה, הבעיה היא היעדר חזון, או ליתר דיוק - אי מתן מקום מספיק בזירה הציבורית העולמית לחזון חדש, קוהרנטי ומקיים, שיש כבר רבים שנושאים אותו: כלכלה אקולוגית, שימוש מועט ככל האפשר בכסף, שרותים חברתיים רחבים, קץ למלחמות ולמאבק על המשאבים המספיקים לכולם כבר כעת, ותפיסה מתונה ובריאה יותר של הלאום. האם כל שנותר לנו הוא לחכות למשיח?

לאור הנסיקה של אובאמה, ובתקווה שיממש את ההבטחה שהוא מגלם, הרעיון הדתי הזה נראה פתאום פחות מופרך מאי פעם.

*בכותרות הראשיות, כי הן אלה המשפיעות על האזרח הממוצע שאינו משקיע את מירב זמנו בהתעמקות בהררי החומר והמילים. בכלל, כל ביקורת תקשורת ראוי לה שתחלק את התחום לשניים: ביקורת הכותרות הראשיות (כלולות בזה מהדורות הטלוויזיה), שאותן צורך רוב הציבור והן המעצבות את הזרם המרכזי של דעת הקהל, וביקורת העמודים הפנימיים - כולל עמודים "פנימיים" לאינספור באינטרנט - הפורשים בפני מיטיבי הקרוא ובעלי המוטיבציה לפענח את המתרחש, תמונת עולם רחבה ומעמיקה הרבה יותר.

בחדשות 10 יש מנהג שחוזר על עצמו לעתים קרובות: המגישים עוברים ל"כתבנו" ש"נמצא כעת" בוושינגטון/ זירת פיגוע/ רצח במשפחה, או כל אירוע דרמטי אחר. הראיון מוצג כשיחה בשידור חי, אלא שלכל בר דעת או מישהו עם מעט ניסיון ברור שמדובר בהקלטה מראש. הדוגמא האחרונה שאני זוכר למקרה כזה היא מיום שישי האחרון. נסלי ברדה פנתה אל נגה ניר נאמן, שהיתה בזירה שבה התרסק מטוס קל ליד מושב בצרה בשרון. החיתוך הגס, השוני הרב בין תמונתה של ניר נאמן כשהיא "מקשיבה" לשאלותיה של ברדה לבין תמונתה מדברת, והקפיצות הלא סימטריות בין התמונה מהאולפן לזאת מהשטח, העידו שמדובר בהדבקה. זה קורה משום שלעתים נוח יותר לקיים את הראיון עוד לפני השידור, ומתנהל בד"כ כך: המראיין מתקשר אל הכתב/מרואיין שעומד מול מצלמה, מקליט ראיון, ולאחר מכן, כשהוא מגיע לאולפן, הוא מקליט מול המצלמה את אותן שאלות, שמודבקות אל הקטע.

מקרה ששימח אותי בהקשר זה התרחש לפני כמה חודשים, כאשר יעקב אילון פנה "בשידור חי" אל הכתב בארה"ב גיל תמרי, אך זה חזר למרבה ההפתעה פעמיים על אותו הטקסט בדיוק, באופן שהבהיר מעל לכל ספק שמדובר בהקלטה. קיוויתי אז שאולי ילמדו שם את הלקח בעקבות התקלה המביכה, ומעתה ידווחו אמת וידברו על "ראיון/שיחה שהוקלטו מוקדם יותר", אך זה לא קרה.

אתמול שברו שם בחדשות 10 שיא חדש של ביזוי הצופים. יעקב אילון עמד מול מסך פלזמה לסקירה על הבחירות בארה"ב (וזה המקום להעיר שסיקור הנושא במהדורה המרכזית קצר ושטחי להכעיס), ודמיין כנראה שמדובר במסך אייפון (iPhone) - הוא "הזיז" את התמונות על המסך באמצעות כפות ידיו. זה היה כל כך בוטה וכל כך לא אמין - תנועות ידיו של אילון לא תאמו בחלק מהזמן את תנועת התמונות על המסך - שהיה קשה להבין מה לעזאזל עובר לחבר'ה האלה בראש, ומה הערך המוסף של העבודה הזאת בעיניים. האם הימנעות ממשחק כזה היתה מורידה מערך המהדורה? האם צופים יעזבו אם יהיה "סתם" הסבר מול מסך, בלי גניבת הדעת? אותי, לפחות, דווקא כצופה שמעדיף בהתמדה את חדשות 10 על פני 2, זה סתם מרגיז ומעליב. חבר'ה - יש בין צופיכם כאלה שחשוב להם לקבל את התחושה שמתייחסים אליהם ברצינות, כי אם מנסים לעבוד עלינו בדברים הקטנים האלה בשביל ערך מוסף אפסי, מי יודע איזו עבודה בעיניים אנחנו אוכלים בתחום התוכן עצמו?

אולי הגיע הזמן להתרגל שוב לשידור האנלוגי של ערוץ 1 ולבדוק אותו לתקופה. אמנם, מעבר לתוכן יש חשיבות גם לצורה, ולרוב חדשות 10 נותנים מוצר מלוטש ועדכני, אבל יש גבול.

אפי פוקס על אותו עניין

במידה שיירשמו 30 איש לפחות, נפתח קורס בן 12 שיעורים, שיתקיים בתל אביב פעם בשבוע בשעות הערב. את השיעורים יעבירו עיתונאים המעורבים ביוזמה. עלות כל שיעור 30 ש"ח וכל ההכנסות קודש לשקוף.

אם יתגבשו קבוצות גדולות מספיק בצפון ובדרום אין מניעה לקיים קורסים נוספים. המועד המתוכנן לפתיחת הקורס במרכז: סוף אוקטובר/תחילת נובמבר.

נושאי השיעורים:

1. מהו סיפור? מה הופך אירוע למעניין? מה זה ניוז?
2. אתיקה עיתונאית - מה מותר ומה אסור בעבודה העיתונאית?
3. הידיעה החדשותית - 5 המ"מים, הפתיח, מבנה הידיעה
4. הידיעה החדשותית - תרגול וניתוח תרגילים
5. מקורות המידע של העיתונאי - איסוף ובדיקת עובדות
6. הראיון החדשותי - איך מתכוננים לראיון? מה מטרת הראיון? את מי מראיינים? מה המטרה?
7. ראיון - תרגול. טכניקה, יחסי מראיין-מרואיין, שימוש בראיון ככלי עיתונאי
8. עולם העיתונאי - מושגים, כלים, דרישות, תפקידים שונים במערכת, עבודה עם צלמים וכד'
9. עבודה עם מקורות אנושיים
10. התחקיר העיתונאי
11. הפקה - תיאום ראיון, השגת מרואיין, כלים להשגת מידע גם כאשר הדלתות סגורות
12. יום בחייו של הריפורטר - איך לא ליפול בפח? למי להאמין? קביעת לו"ז

להרשמה

להצטרפות למערכת שקוף

אתם מוזמנים להעביר את הלינק לפוסט הזה לחברים ובני משפחה שעשויים להתעניין בתוכנו.

למקרה שלא אכתוב כאן עד לתחילת השנה העברית, זה זמן טוב לאחל שנה טובה, עם ביטחון פיזי וכלכלי, הרבה אהבה, סיפוק, פעילות גופנית, חוויות חושניות ואמנותיות, וכמה שיותר גירויים אינטלקטואליים:)

(פורסם לראשונה בשקוף)

עמנואל רוזן יצא לבדוק אם יש פוליטיקה אחרת בקדימה של ציפי לבני, אך עשה זאת על סמך הנחות יסוד שגויות, המעבירות לציבור מסר שלפיו מעורבות פוליטית תהיה תמיד שלילית

כוונות טובות, רק כוונות טובות. לא היינו חושדים בחדשות ערוץ 2 בעבודה עיתונאית ממניעים שוליים אחרים, כמו העצמת הרייטינג באמצעות דרמטיזציה, או שימוש בפופוליזם זול כדי להחניף לרגשות הקהל המוסת זה מכבר. גם לא היינו מעלים על הדעת לחשוד במהדורה של המדינה בעצלות, אי דיוקים וציניות. כאמור, רק כוונות טובות, ואם לנסות לדייק, אולי שאיפה לתקן את ההעדפה שהעניקה התקשורת לכאורה או לא לכאורה לציפי לבני מול שאול מופז.

הגרו או תפסו ככל יכולתכם

"שלשום, ב-6:00 בבוקר", הקריא עודד בן עמי מהטלפרומטר ביום שישי האחרון, "יצאה ציפי לבני לאחר לילה בלא שינה אל העיתונאים שהמתינו ליד ביתה בצפון תל אביב, והכריזה שקדימה בראשותה תציג פוליטיקה אחרת. פחות מ-12 שעות לאחר מכן פרש המתמודד שאול מופז מהפוליטיקה, מתוסכל מהדרך שבה השיגו אנשיה של לבני את הניצחון".

(הנחת יסוד ראשונה: שאול מופז נהג בהגינות בפריימריז ולא היה יכול לשאת את העובדה שיריבתו נהגה אחרת)

בן עמי: "עמנואל, מצאת (פאוזה) פוליטיקה אחרת?"

עמנואל רוזן: "וואלה, חיפשתי ממש ממש טוב, אבל תשמע.. אני חושב שמופז בלכתו, קבר את האשליה של מפלגה נקייה… אין יותר דיבורים על קדימה אחרת וציפי לבני שעושה את זה בפרחים… כולם אותו הדבר".

(הנחת יסוד שנייה: אל תקוו אף פעם לפוליטיקה טובה יותר. אין תקווה. כולם אותו דבר)

רוזן ממשיך ומספר על יומו בקלפי באשקלון, שבה, לדבריו, התברר שהטריקים של לבני דומים לאלה המוכרים לנו מהליכוד והעבודה. רוזן חוזר שוב על המסר שלו, עם תוספת מעודדת: כולם אותו דבר, ואולי אנחנו לא צריכים לצפות ליותר.

(סיכום ביניים וסאב-טקסט: ימשיך להיות כאן מחורבן, אז כדאי לכם להגר למקום נורמאלי יותר, או לפחות לנהוג כמו כולם, לתפוס כפי יכולתכם ולהתבצר בבועה)

אסור להתמודד על ראשות העירייה

עוברים מהאולפן לכתבה. רוזן, המתמחה בסרקזם, מציג את אמירתה של לבני לאחר הניצחון על פוליטיקה אחרת, ואומר: "רגע לפני שהמנצחת מביאה לנו את הפוליטיקה האחרת, החדשה, הנקייה, באנו לראות את זה עובד בעיר אחת, בקלפי אחת… כיצד אנשים טובים באים להצביע מרצונם החופשי, על פי דעתם ומצפונם, ומבלי שחלילה יונחו או יובלו לקלפיות".

מכאן מדברות תמונות פעיליה של לבני מחוץ לקלפי: "ליזה בדרך", ו"אחר כך נביא את שלמה וסילביה". "כנס להצביע". רוזן מציג מועמד לראשות עיריית אשקלון בשם איתמר שמעוני, ומדבר איתו על מספר המתפקדים בעיר ועל אלה מהם הנתונים להשפעתו.

הכתבה חוזרת שוב לדבריה של לבני לאחר הניצחון. המצביעים, אמרה, הגיעו לקלפיות מאינטרס אחד ויחיד: טובתה של המדינה.

"שיעור ראשון בפוליטיקה נקייה", מכריז רוזן, והתמונה קופצת שוב לשיחה עם המועמד, במטרה להגחיך את אמירתה של לבני. לדברי שמעוני, מטרתו היא להיבחר ולהצעיד את אשקלון לעתיד חדש. רוזן, וכמוהו הצופים, לא יודעים אם המועמד הוא עוד אופורטוניסט, או באמת איש עשייה שרוצה לפעול למען הקהילה. מבחינת רוזן, חטאו הוא בעצם עשיית הפוליטיקה ובניית בסיס תמיכה, ועל כן ברור שהסיפור מלוכלך.

(הנחת יסוד שלישית: צבירת כוח פוליטי הוא עניין משולל לגיטימיות בכל תנאי, וכמובן שכל מועמד לתפקיד ציבורי הוא חשוד כל עוד לא הוכחה חפותו או כנותו)

לקדם נציג מהקהילה שלך זה מלוכלך!

ההוכחה הבאה לתיזה של רוזן - "שיעור שני בפוליטיקה נקייה" - עוברת אצל ח"כ שלמה מולא, שגייס "לא פחות מ-4,000 מבני העדה האתיופית שהצביעו כולם ציפי לבני, כי מולא ואנשיו ביקשו מהם, ביקשו יפה".

אחד הפעילים העובדים עם מולא, אבי גלאי, מסביר שהתגייסות בני העדה לטובת לבני נובעת מבריתו של מולא איתה. "באשקלון אני פקדתי 60 איש. הצביעו לבני כולם. ליוויתי אותם מהבית. כולם במחנה של ציפי, פה אחד". "איך זה יכול להיות?", שואל רוזן, וגלאי מסביר: היא תיתן בעזרת ה' למולא להיות שר.

(הנחת יסוד רביעית: לא לגיטימי שקבוצת אינטרס תנסה לקדם מועמד מטעמה לתפקיד ביצועי בכיר, ואפילו היא קהילה כמו עולי אתיופיה, שלה צרכים רבים שחבר ממשלה עשוי לקדם. ניסיונות לקידום ענייניהן של קהילות שונות ייחשב מעתה "פוליטיקה מלוכלכת")

ומסכם רוזן: לבני ומופז, ברק ונתניהו, כולם אנשים טובים שמנסים לפלס את הדרך ללבנו, באמצעות מערכת פוליטית שיש בה הכל, חוץ מתמימות וניקיון.

אז איזו פוליטיקה כן אפשרית?

במסווה של הגנה על השיטה הדמוקרטית וככל הנראה מתוך כוונה טובה אמיתית, יצא עמנואל רוזן לעוד אחד ממסעות הדה-לגיטימציה לפוליטיקה הישראלית. ההנחות העומדות מאחורי הכתבה הן שלא ניתן לעשות פוליטיקה בישראל של 2008: אסור לבנות בסיסי כוח פוליטיים, אסור לקהילות לקדם את האינטרסים שלהן, אין בכלל טעם לבחור בין פוליטיקאים כי כולם אותו דבר (מי, אם כן, יבוא לקלפי לבחור את רה"מ הבא, 20 האנשים הטהורים היחידים במדינה, שגם החליטו להיות מעורבים פוליטית?), ופוליטיקאי פורש הוא תמיד אמין יותר מפוליטיקאי מכהן.

רוזן לא הוכיח שאיש מפעילי לבני קיבל הבטחות המנוגדות לחוק; הוא השתמש בכתבה באמצעים ויזואליים ומוזיקליים שאמורים להעצים רשמים לכדי עובדות; הוא שיטח את הדיון לכדי אמירה שכולם אותו דבר; הוא הפיח ייאוש בטענה שעדיף שנפסיק לצפות לשיפור; ובעיקר, בצירוף של כל המסרים הללו, הוא עירער עוד קצת את אמון הציבור בשיטה הפוליטית, כך שגם עם פרסום מדד הדמוקרטיה הבא נזכה לעוד קצת דרמה ורייטינג.

כדי שהפוליטיקה הישראלית תשתפר, כפי שרוזן רוצה, על התקשורת לעשות שינוי: לא רק לדווח על בעיות אמיתיות ומדומיינות, כי אם להתחיל להעביר את המסר שללא השתתפות הציבור בתהליך, דבר חיובי לא יקרה. אם האזרחים לא יצטרפו למרכזי המפלגות וינסו להשפיע מבפנים על ידי בחירת נציגים ראויים, את נציגינו בכנסת ימשיכו לבחור קבלני קולות וגוזרי קופונים אחרים.

כתבה בעיתוי הנוכחי על חוסר הנכונות של הציבור להצטרף לעשייה הפוליטית, ועל הפוטנציאל לפוליטיקה אחרת הגלום באפיק של התפקדות למפלגות, היתה יכולה להיות גם מעניינת ומחדשת, וגם מועילה יותר. אלא שבשביל שזה יקרה, התקשורת צריכה להתחיל לקחת על עצמה מחויבות לשינוי עומק חברתי, ונראה שלנקודה זאת לא הגענו עדיין.

ערוץ 10 בדק את מופעי הקיץ והביא המלצות מפיהם של מומחים בתחום. אחת הממליצות, כתבת תרבות של וואינט, העידה על "היי סקול מיוזיקל" שמדובר בהפקה מצוינת ומלאת קסם. אלא שאת ההפקה מובילה סוכנות לוק שבבעלות "ידיעות תקשורת", המחזיקה גם בוואינט. בחודשים האחרונים קודם המחזמר באינטנסיביות בכלי התקשורת של הקבוצה. ההמלצה ה"אובייקטיבית", מפיה שלא מי של יכולה לומר אחרת, היא הטעיה של הצופים.

אז אולי אלה ערוץ 10 (נראה לי שחיים אתגר חתום על האייטם) שהיו צריכים לחסוך מהכתבת את הסיטואציה הבלתי אפשרית, או לפחות לספק גילוי נאות, אבל גם עיתונאים צריכים להיות מודעים לצורך לומר מדי פעם: אנחנו נגועים בניגוד עניינים ועל כן לא נתייחס.

(ואם להיות קונספירטיביים, דמיינו עסקה: ערוץ 10 בא למפיקי 4 מופעים ואומר להם שיכין כתבת המלצה באיצטלה עיתונאית תמורת תשלום ראוי. זה הרבה יותר אפקטיבי מכל פרסומת וזוהי עבודתם של אנשי המכירות, לא העיתונאים. על האחרונים נכפה ליישר קו לצורכי החברה ויכולת תשלום המשכורות שלה. תסריט דימיוני בלבד, כאמור, אלא אם מישהו יודע אחרת)

פורסם לראשונה באתר "העוקץ"

בפוסט של יצחק ספורטא מאתמול הוא מעלה שוב את אותן טענות מוצדקות נגד המשטר השלטוני והתקשורתי, שאינו מאפשר דיון עומק וחשיפה רחבה לתזות כלכליות-פוליטיות שאינן מבית המדרש הניאו ליברלי. גם דבורית שרגל, הידועה כוולווט אנדרגראונד, עוסקת רבות בביקורת על הטיות, היעדר אתיקה, ויתור על ערכים ונורמות בתקשורת הישראלית, התמקדות בצהוב והטיה מסחרית קשה.

ב"העין השביעית" התפרסם השבוע ראיון עם שלי יחימוביץ' על מצבם הקשה של העיתונאים, תחת הכותרת "עיתונאי נידף ברוח".  דיווח נוסף מהימים האחרונים עסק בעיתונאים צעירים שהחליטו לעשות מעשה ולהתאגד באמצעות אגודת העיתונאים, כדי להתמודד בדיוק עם מה שממנו הזהירה יחימוביץ' – פיחות קשה במעמדם מול מעסיקיהם, המגיע לכדי סכנה ברורה לדמוקרטיה הישראלית.

עוזי בנזימן סיכם זאת בראיון בגלובס באמירה: "היום העיתונות כאילו חופשית". שי גולדן דייק  ב"סקופ": "המושג 'חופש הביטוי' הוא מצומצם, מוגבל ובלתי גמיש בעליל בכלי התקשורת המסורתיים. נכון יותר לכנות אותו: 'חופש התעסוקה'. העיתונאים חופשיים לעסוק במקצוע העיתונות, כל עוד הם מצייתים למערכת התנאים הקטגורית שכופה המשחק על משתתפיו".

והתלונות נמשכות מעל כל במה ובכל דסק. לקוראים הקבועים בהעוקץ הן ודאי מוכרות לעייפה.

לפני כשנה, אחרי שנה וחצי כעורך החדשות בנענע, הבטתי לצדדים וראיתי את מה שראו רבים לפני – אין איפה לעבוד. לא נצפה באופק כלי תקשורת שיכול לאפשר התבטאות מקצועית נאותה לעורך כמוני, שהעניינים החברתיים חשובים לו ושהשקפת עולמו אינה ניאו-ליברלית.

אחרי חודש וחצי של שקלא וטריא החלטתי להתחיל לפעול להקמתו של אתר חדשות אחר – שקוף - שיהיו בו שני היפוכי פירמידה: הראשון, ניתוק התלות של המערכת העיתונאית במפרסמים, על ידי מודל ללא מטרות רווח ועם גיוון מירבי במקורות המימון. היפוך הפירמידה השני נוגע לאג'נדה המוצהרת של האתר: קודם כל ערכים ורק אחר כך בידור. שקוף מחויב לצדק חברתי, לערכי הדמוקרטיה, להומניזם, יושרה, סולידאריות ולאתיקה גבוהה.

אפשר להמשיך להתלונן עד אין קץ על מצב התקשורת הישראלית ובעקבות כך על מצב החברה, ואפשר לבחור בדרך אחרת – הקמה של כלי תקשורת חדש, שייתן ביטוי לשאיפותיהם של 59% מהישראלים, שמעוניינים ב"מדיניות כלכלית-סוציאליסטית". אמר לי לפני שנה צ'רלי ביטון משפט פשוט שעדיין מהדהד בראשי: להם יש כסף, לנו יש אנשים.

אתם, קוראי העוקץ, צריכים להיות יחד עם אחרים המו"לים של כלי התקשורת החדש המוקם בימים אלה. יש בכוחו של עמוד ראשי חזק ומשפיע באינטרנט, שמגיע גם אל המיינסטרים, להשפיע בצורה מרחיקת לכת על השיח הציבורי בישראל, ובעקבות כך על הפוליטיקה וניהול המדיניות. נודה לכם אם תצטרפו לשקוף. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר המתקומם שלנו, http://www.shakoof.org.il, או במייל: [email protected].

http://www.ice.co.il/article.asp?catId=2&pgId=120605

המגרסה:

http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=554454&TypeID=1&sid=123

ידיעה קצרה וכל כך הרבה מה להעיר. "מוסלמים קיצונים פרצו לאתר בנק ישראל" מבשרת הכותרת, שאליה מובילה ההפניה הצבעונית שלמעלה, "טרור ברשת" (!)

הנה כותרת לידיעה שניתנה בעמוד הראשי של וואינט היום:

כתבתי פוסט עצבני מהבטן אבל הוא נמחק, אז אעשה זאת בנקודות:

א. המעשה המרגש של ד"ר אסנת דור הוא התגלמות ההומניזם, מבלי שיש בכלל צורך לעסוק בשאלה מי צודק. בני אנוש הם בני אנוש בכל מקום, על כל מורכבותם, ואין מעשה יפה יותר מהבעת כבוד וחמלה דווקא בזמנים קשים כאלה של שנאה ופחד.

ב. הכותרת של וואינט מפספסת את הנקודה - מה ששווה דיווח הוא לא עצם המעשה, הטרוויאלי כמעט באנושיותו, כי אם התגובות הבהמיות בעקבותיו. מה שמדאיג, גם אם לא חדש, הוא שהתגובות הזועמות על דקת הדומיה - שלדרישת ד"ר דור כללה גם את הנפגעים הישראלים - הגיעו בעיקר מסטודנטים שלא ראויים לתוארם, ובהם פוליטיקאים עלובים מאגודת הסטודנטים, שהתנהגותם נוגדת את כל מה שיפה בציוויליזציה המערבית, שערכיה מבוססים על כיבוד ערך האדם, כל אדם, ובטח כזה שהוא בלשון הצבא המכובסת "בלתי מעורב".

ג. הכותרת היתה צריכה לעסוק במחאה ולא במעשה. או אם ללכת צעד קדימה (או אחורה, לעידן המודרני, שבו עיתונים לא התביישו להחזיק ביומרה של חינוך הציבור), היה צריך לכתוב את מה שלעולם לא ייכתב בוואינט:

חמלה? לא בבית ספרנו

סטודנטים במכללת עמק יזרעאל חוללו סערה בעקבות דקת דומיה לילדים ההרוגים בעזה

ד. כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את ההתבדלות והשנאה היוקדת כלפי כל מה שאיננו ישראלי או אמריקאי.

ה. חלופה לסעיף ד': כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את העובדה שאין לערכים שום משמעות. המשמעות היחידה מתגלמת ביצירת סערה שתלווה בהרבה רייטינג.

אגב, אם הרכב  150 המגיבים הראשונים לכתבה - שעל דבריהם ריפרפתי - היה מייצג את הציבור הישראלי, הייתי מחפש כבר מקום מקלט אחר. למרבה המזל, המוסכמה אומרת שהמגיבים לכתבות מסוג זה הם תמיד הקוטב הקיצוני, ובין אם זה נכון או לא, אני רוצה להאמין בכך כרגע.

אבל סטיתי. עורכי וואינט, עיתונאים שמחוייבים מעצם עיסוקם להיות רחבי אופקים ואיכפתיים, הם אלה שהרימו למגיבים להנחתה בליבוי יצרים ופאתוס, בהסתה מרומזת נגד ערבים באשר הם ערבים, ובחתירה תחת עקרונות הדמוקרטיה, המכירה בכך שכל בן תמותה הוא בעל זכויות בסיסיות, שהראשונה שבהן היא הזכות לחיים. כן, גם אם הוא ילד פלסטיני.

העורכים במקרה הזה סובלים כנראה מהיעדר הפרספקטיבה המאפשרת לעסוק בעומק הדברים, ולמקד את הדיווח במשמעות הצעד שעשתה ד"ר דור: אצילות אנושית, שאי אפשר לחלוק על הגיונה ושאיננה פוגעת בביטחון הלאומי. במקום זאת, מילאו האחראים לכותרת את תפקידם כמי שאמונים על שלהוב הציבור, על יצירת שרשור תגובות ארוך ככל האפשר, ובדרך, מה-זה-בכלל-משנה, שהעולם יתפוצץ (רחוק ככל האפשר מרחוב מוזס כמובן). לוּ היו לנו היום מנהיגים כהיטלר או מוסוליני, שכותרת חיובית בעניינם עשויה לעורר רשימה ארוכה של תגובות - או שהיו אוסרים מתיחת ביקורת עליהם - יכול להיות שאותם עורכים היו הולכים עם טעם ההמון, ומקפידים לא להרגיז חלילה אף אדם (חוץ מאנשים הזויים ולא חשובים כמוני). כן, אני מתכוון לכך, העיוורון עד כדי כך עמוק, וההיסטוריה מלמדת.

העורכים במדיה, וזה מתחיל בקודקוד, הם משת"פים של תרבות נחותה שהתפתחה באזורנו. הם כבר מזמן לא רואים בעיניים; הם חיים במטריקס עיתונאי שסדרי העדיפויות שלו מנותקים כמעט לחלוטין מערכי הדמוקרטיה המערבית. ולא, זאת לא רק הכותרת המינורית יחסית שהובאה למעלה, זהו קו מערכתי מתמשך שמקדש את הפטריוטיזם החלול, את המיליטריזם, את השנאה, את רדיפת הבצע והקניות, ואת השטחיות. אז מה אם חיים יבין ניסה להזכיר ערב פרישתו שהעיתונות עוסקת בשאלות של חיים ומוות, ועל כן עובדיה צריכים לקחת את תפקידם ברצינות.

אם להיסחף לשניה, או דווקא להרגיע, גם במקרה שבו היו סוגרות על ישראל מעבריה השונים שתי חונטות, צבאית וכלכלית, שכל מה שהן מציעות זאת אג'נדה לא-דמוקרטית הבנויה על הפחדים הקמאיים ביותר של הציבור ועל חולשות האנוש שלו, היה וואינט נותן לכך יד. אה, סליחה, זה כבר קורה. הסיבה לכך היא בּוּרות עמוקה, הלובשת לעתים צורה של אדישות לכל מה שהוא בעל משקל, ולהתייחסות ראויה לאחר. בעיני ראיתי זאת, ומקרוב. יצא לי לא פעם לתהות על כך שעולמם הרוחני של עורכי חדשות מסוימים מורכב מכדורגל, פלייסטיישן וכוכב נולד. טוב, גם עמוק באדמה והסופרנוס עוררו ריגוש בשעתם.

לזה יש להוסיף את מצוקתם האמיתית של עורכים אחרים, שהם אנשים מצוינים, איכפתיים ומעמיקים: כלי התקשורת לא מעוניינים שיתנו ביטוי לרעיונות מתקדמים. המסר העובר הוא שבשביל קידום יש ליישר קו, לא לערער על צו המערכת. אם עורך יעז לעסוק בדברים שמעבר, הוא ימצא עצמו נזוף ומבודד מעט. אם ממש יתעקש, יהפוך במחי מלחמת ברירה ל"טראבל מייקר" ולא ישרוד. רד אל הקרקע עפיפון, או שלא תהיה כאן.

עם כוח עבודה שכזה מאוד נוח למו"לים: אנשים חסרי כוח עולים פחות, מצייתים יותר ולא מביעים שום התנגדות לסיקור שסופו שפך דם, ניכור, והתרחקות מהעקרונות היפים שעלו לאנושות בדם רב ובסבל נורא (מגילת זכויות האדם שבאה בעקבות השואה, למשל). אין ברירה, צריך לשרוד בשוק האכזרי. במקרים קיצוניים, עורכים מסוימים אף יזמזמו תוך כדי כך בקלולסיוּת מוחלטת את שיר האירווויזיון של בועז מעודה. המתוחכמים יילכו על משהו מחו"ל.

מהעורכים הראשיים ועד לכתבים ולעורכים הזוטרים, מה שעומד היום על הפרק הם לרוב שיקולים מסחריים, קונפורמיזם והיעדר מבט על התמונה הכוללת. חריגה מהקו היא משהו שאפשר לעשות בשיחות קפה ולפעמים אפילו בישיבות, אבל לא חס וחלילה בעבודה ממש. שלא יגיע לקוראים. כי ככה זה. זה פשוט כך. אחרת אי אפשר לשרוד. זאת דרישת המערכת.

ושיתפוצץ העולם!

(תודה לאיתי אשר מעבודה שחורה על הפניית תשומת הלב)

הנה כותרת מ-Ynet:

והנה אותו סיפור ב"הארץ":

מאוד מפתה לומר שמדובר בהכתבה מגבוה של מנהלי וואינט, על רקע הגיבוי שנותנת קבוצת ידיעות לאולמרט (הלינק למאמר של אלי מזרחי, חבר חדש בעבודה שחורה, עליו גם נכתב ב"הארץ"), אבל יש גם אופציות אחרות:

א. קונפורמיזם או עצלות של העורכים - הליכה עם נוסח ההודעה לעיתונות.

ב. עורכים בעלי שאר רוח וגישה חיובית, שמסוגלים לראות את חצי הכוס המלאה.

ג. השקפה כלכלית-חברתית שטוענת שאין מה לעשות, המדינה לא יכולה לדאוג לכולם (כדעתם של חלק מהמגיבים לידיעה בוואינט) וכל עזרה צריכה לקבל קרדיט.

לפני כחודש שיבחתי כאן בהתלהבות את אושרת קוטלר בנגל על כתבה שהופיעה במהדורת השבת שלה בחדשות 10. בכתבה, של טליה פלד קינן, הופיע עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים בבנק דיסקונט, והשתחל לוועידת ישראל לעסקים כדי להתעמת עם בעלי הון נצלנים בחלקם, ובייחוד על מנכ"ל הבנק בו עבד. הכתבה היתה נוקבת, חזקה ומרגשת, ובעיקר היה מרענן לראות בטלוויזיה המסחרית, המשרתת לרוב בבוטות את בעלי ההון, אג'נדה שנעלמת מהם בימים כתיקונם.

אלא שגם בעלי ערוץ 10 יוסי מימן צפה בכתבה, ומיד לאחריה התקשר לנזוף בקוטלר, בטענה שמדובר בכתבה פופוליסטית. לא בבית ספרו, הבהיר ב"שיחה ידידותית". הפרשה מזכירה את תחקיר ישראייר של עובדה, שבשל התנגדותו של בעלי החברה נוחי דנקנר לשידורו, ניסה בעל השליטה בקשת, מוזי ורטהייים (קוקה קולה ישראל), להפעיל צנזורה. מאז, כפי שציין מיקי רוזנטל, 95% מהתחקירים בעובדה עוסקים ברשות הציבורית. המגזר הפרטי מחוץ לפריים.

אז הנה, לשם יישור קו, קטע ארכיוני ממאמר של גיא רולניק, עורך דה-מארקר והמשנה למו"ל הארץ (יש בעיה עם תאריכים באתר הארץ, כאשר אין תגובות לא ניתן לדעת ממתי הטקסטים):

"20 או 30 התמנונים העסקיים הגדולים במשק חזקים עתה מאי פעם; צריך להיות דג מאוד קטן כדי להצליח להתחמק מלפיתתם. היכולת שלהם להשפיע על החלטות השלטון בעניינים כלכליים, חברתיים ואפילו פוליטיים - אם ירצו - היא גדולה מאי פעם, והיא אחת הסכנות הגדולות ביותר הרובצות כיום לפתחה של הדמוקרטיה והחברה בישראל".

רוצה לומר - העסקים הגדולים בישראל מסכנים את הדמוקרטיה. מכל נקודת מבט עיתונאית, מדובר בנושא לוהט על סדר היום.

נושא לוהט, אבל די מושתק, ובעיקר בטלוויזיה. בדקתי מה קרה במהדורת השבת של חדשות 10 בחודש שמאז פרשת מימן-קוטלר, ומתברר שלא עלו עד כה כתבות נוספות בעניין ההון והשלטון. בדיקה בחודש שקדם לכתבה על עובד הקבלן העלתה שגם במהלכו לא שודרו כתבות בנושא, כך שלכאורה אי אפשר לטעון לקשר ישיר בין הטלפון ממימן, להימנעות המאוחרת מהעיסוק בנושא הלוהט והכל-כך חשוב.

אך האם באמת לא ניתן לטעון לקשר? אולי קוטלר, שהחלה לשדר רק כחודש וחצי לפני המקרה, רצתה להתחיל בעיסוק אינטנסיבי בנושא וירדה מכך בעקבות האיום המרומז על המשך העסקתה? האם הכתבה היתה רק נגיעה מקרית בנושא החם הזה?

אין לי תשובות לשאלות הללו, אבל אם לשפוט על פי הרקורד המקצועי של קוטלר, ניתן להעריך שבדמוקרטיה אמיתית, שיש בה חופש עיתונות מהותי, היינו רואים אצלה הרבה יותר כתבות על הנושא. אולי אפילו כל שבוע.

אם נוותר לרגע על העיסוק הפרטי בקוטלר, ונלך אל הכלל בעניין הזה, יש בהחלט אמירה חד-משמעית שניתן לומר: הטלוויזיה המסחרית שאתם רואים היא טלוויזיה מצונזרת. אסור בה בשום פנים ואופן לעסוק בהעמקה ובהתמדה בנושא המהווה על פי אחד העיתונאים הבכירים בישראל, את "אחת הסכנות הגדולות" לדמוקרטיה והחברה בישראל. ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שלעתים נטען שהיא צריכה לנהוג בהקשר המדיני-ביטחוני כדמוקרטיה מתגוננת, מפקירה את אחת החזיתות החשובות לשמירה על אופיה.