מחשבות פוליטיות

מן השפה ולחוץ, מדינת ישראל היא מדינה רודפת שלום. גם התרבות הישראלית-היהודית מלאה באיזכורים לתקווה הזאת, באופן שמאפשר לנו לרחוץ לאורך שנים ארוכות בניקיון כפינו ולהאשים את כולם חוץ מאת עצמנו בכך שלא נחתם הסכם שלום. אלא שיש עובדה יסודית אחת שאינה משתנה כבר שנים, והיא היעדר נכונותה של ישראל לוויתור על השטחים שנכבשו ב-67', המהווים 22% ממה שכונה בעבר ארץ ישראל השלמה. במקום להיערך לנסיגה מהשטחים, ישראל ממשיכה לבנות בכל מקום כמדיניות. ייתכן שלאחרים יש אחריות ואשמה על היבטים נוספים המעכבים את סיום הסכסוך עם הפלסטינים, אבל אנחנו לא יכולים לטעון שאת חלקנו אנו ממלאים.

אין בעולם, למעט בימין הישראלי, מי שחושב ברצינות שיש סיכוי לשלום ללא נסיגה מלאה משטחים בהיקף המדויק של כיבושי 67', ועדיין - עוד לא קם ראש הממשלה או שר החוץ שהתחיל את הדיון על הסדר עם הפלסטינים, בהכרזה ברורה על כך שבהקשר הטריטוריאלי זהו היעד הסופי. כבר 40 שנה אנחנו מנסים לרבע את המעגל עם תוכניות קנטונים למיניהן, ובניסיונות לתקוע טריזים בין השטחים הפלסטינים כדי לא לאפשר הקמת מדינה בבוא היום, אבל זה פשוט לא יעבוד. אפילו הצעות "נדיבות" של 95% מהשטח אינן קונסטרוקטיביות. מהאקרובטיקה הזאת לא ייצא דבר מלבד בזבוז זמן, כסף ובעיקר דם וסבל. בסוף ישראל תהיה חייבת להכריז על הכרתה בזכותם של הפלסטינים ל-22% מהשטח, ועל הבנתה שללא רציפות בין חלקיה השונים של מדינת פלסטין העתידית זה פשוט לא יילך.

בחודש האחרון, לנוכח ההבהרות האמריקאיות החוזרות ונשנות שישראל לא תוכל להמשיך להתחמק מההכרח הזה בעידן אובאמה, נדחקים נתניהו וליברמן אל הקיר ומפריחים בלית ברירה סיסמאות על הרצון והמחויבות בשלום. אודה ולא אבוש - על אף שחיקה בעניין שלי באקטואליה השוטפת, אני לא מפספס אף ידיעה על התבטאויותיהם של הצמד חמד. ההתבוננות בהתפתלויות, המחשבה על הפינה המבודדת והחשוכה שבה הם מוצאים עצמם רדופים על ידי המציאות, קריאת תגובות של מצביעים זועמים שלהם - כל אלה מסבים לי נחת ועונג רבים. יש בזה מתחושת הצדק הפואטי, על כך שהגיע סופסוף הזמן שבו שקרנים מדופלמים וגזענים חשוכים משלמים את מחיר טמטומם ואת מחיר העוולות שגרמו בשנותיהם בפוליטיקה. הם מעוררי רחמים ומאוד נעים לראותם בפרופורציות הנכונות.

בקמפיין הבחירות הוצג ליברמן כמן דיקטטור מפחיד כל יכול, בעוד שבימים אלה אי אפשר להתעלם מגודלו האמיתי - שר חוץ הזוי ופתאטי של מדינה קטנה שלא ממש מכיר את הלכי העולם הדיפלומטי, והופך נושא לבדיחות בטרקלינים בעולם; אחד שאת הלמות הקוף הרברבניות שלו על החזה פוטרים אנשי מדינה מהמערב בחיוך שיש בו ספק גיחוך וספק חמלה. אין בדברים לומר שלליברמן אין את הכישרון למלא תפקיד בסדר גודל של שר חוץ, אבל בעולם של 2009, אם ברצונו להיות שר חוץ טוב ולהתקבל לפגישות בעולם בדרגים בכירים ולא עם כל מיני סמנכ"לים זוטרים במשרדים שוליים (גם זו דרך ללחוץ על מי שלא מבין כשמדברים אליו יפה), הוא יהיה חייב להפוך למעין יוסי ביילין, שהפתיע בעבר באמירה שליברמן בכלל לא ימני ושהוא מאמין שהוא יכול להיות גורם חיובי. הלוואי.

יהיה כיף גדול לראות את הימין בישראל מתמודד עם העובדה שמנהיגו הסמכותני, הביריון הבדלן ושונא הזרים, הופך פתאום פודל ממושמע שמחזר אחר חיבתם והערכתם של מנהיגי העולם. יהיה נחמד לשמוע את אנשי הימין מתלוננים על כך שהוא בכלל עבריין ושאת המימון לפעולותיו הוא קיבל מהאיחוד האירופי...

גם נתניהו הספיק לחטוף מקלחת של צוננין: אובאמה עשה לו תרגיל מנהיגות בסיסי, כשהקדים את פגישתו עם עבדאללה מירדן לזאת עם ראש ממשלת ישראל - בעבר היה נהוג שראש הממשלה הוא האורח הראשון של הנשיא מהמזה"ת - וכשהבהיר שאין לו ראש לבזבוז זמן, ועל כן, אם נתניהו רוצה יחס טוב, עליו לשבת להכין שיעורי בית ולבוא מוכן. כמו תלמיד שנאלץ לבחור בין הישרדות בכיתה להיפלטות לחיים הקשים של הרחוב, התיישב נתניהו כמו טעטל'ה להכין תוכנית מדינית חדשה (הוא לא טען כל השנים שהוא כבר יודע איך לפתור כאן את הבעיות?!), שאותה יחשוף לקראת הביקור בארה"ב ב-17 בחודש.

חשוב מכל העניינים האישיים והשמחה הענוגה לאידם של המנהיגים הבלתי ראויים, הוא כמובן האינטרס של הציבור הישראלי - טוב שזהו מעמדו של ליברמן, טוב שנתניהו לא יכול לסובב את אובאמה כמו את בוש, נהדר ששקריה של מדינת ישראל במשך השנים הופכים בלתי ניתנים להסתרה או הסברה מפולפלת. כמובן שתמונת המצב הזאת לא מבטיחה סוף אופטימי: השניים יכולים לבחור לנהוג כפרעה המקשה בכל פעם עוד קצת את עורפו, אבל גם הם יודעים שבתסריט כזה ישראל באמת תהפוך למדינה מוקצית - היא כזאת כבר היום במקומות רבים, אבל עוד יש לאן להתפתח - שאינה יכולה עוד להגן על קיומה או לפחות על איכות קיומה. אם יבחרו השניים לדבוק בקו המצ'ואיסטי האינפנטילי, יהיה כדאי לכל אזרח ישראלי לקרוא על קורותיו של שלטון האפרטהייד בדרא"פ. למעשה, כבר עכשיו כדאי להתחיל בקריאה.

הנה, כמתאבן, כמה שורות נבחרות על האפרטהייד מוויקיפדיה, המציגות יפה את האופן שבו שינויים שמתרחשים בעולם משפיעים על תפיסתה של מדינה המסרבת ללכת יד ביד עם רוח הזמן. כשהקונפליקט עולה על פני השטח והמדינה הסרבנית מנסה לעשות קולות של מי שמתמודדת עם הבעיה - למשל, להכריז שהיא "שוחרת שלום ומוכנה להתחיל מיד בתהליך" כאמצעי למסמוס ומזמוז - הדבר מתקבל בגיחוך, ובהמשך הלחץ עליה:

החל משנות ה-60 עם קריסת הקולוניאליזם האירופי, עליית תנועות השחרור הלאומי ברחבי העולם השלישי, ביטול ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית, וכתוצאה מהתהודה העולמית שקיבלו אירועי טבח שארפוויל, החלה מדיניות האפרטהייד של ממשלת דרום אפריקה לזכות בגינויים הולכים וגוברים מצד האו"ם והקהילה הבינלאומית. בהדרגה מצאה עצמה דרום אפריקה מבודדת במישור הבינלאומי ונגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו נשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמה באירועי תרבותץ וספורט. לחץ חיצוני זה, במקביל ללחץ פנימי מצד הרוב השחור והאופוזיציה הליברלית, נמשכו והתעצמו על פני שנות ה-70 וה-80. המונח אפרטהייד, שמתחילה נטבע על ידי השלטון כמונח נייטראלי, תמים ולגיטימי לכאורה, הפך להיות מילת גנאי נרדפת לגזענות, אפליה ממוסדת, ושלטון מיעוט על רוב.

ביוני 1976 פרצו מהומות בעיר השחורים סווטו שבפאתי יוהנסבורג. המהומות החלו כהפגנות תלמידים על רקע כוונת השלטונות להנחיל את שפת האפריקאנס של שלטון המיעוט הלבן כשפת לימוד בבתי הספר השחורים, אך במהרה התפתחו ההפגנות להתנגשויות אלימות בכל ריכוזי השחורים ברחבי המדינה. למעלה מאלף איש קיפחו את חייהם באותן התנגשויות בין כוחות הביטחון למפגינים שחורים, ודעת הקהל העולמית נזעקה. רבים רואים באותן מהומות את נקודת המפנה, שציינה את תחילת התמוטטותו של האפרטהייד. (גם בעופרת יצוקה היו יותר מאלף הרוגים, וגם האירוע הזה עורר בעולם זעזוע וכעס מדרגה חדשה. מוקדם עדיין לקבוע אם מדובר גם כאן בנקודת מפנה)

בשנת 1983 השתכנע הממשל הדרום אפריקאי להנהיג חוקה חדשה שכללה שותפות חלקית ומוגבלת בשלטון לנציגי קבוצות לא-לבנות, בצד ביטול חלק מהחוקים המפלים והמשפילים. הוחלט להקים במקביל לפרלמנט הלבן גם פרלמנט לצבעונים ופרלמנט למיעוט ההודי הגדול. ההודים והצבעונים הבינו כי מדובר ברעיון של "הפרד ומשול" כדי להוציא אותם מ"המאבק", סירבו ברובם המכריע להשתתף בבחירות, ורק 15 אחוז מהם הצביעו. בעולם המערבי עוררה פעולה זו גיחוך, ובקרב הרוב השחור נתפסה כמעליבה. בעקבות כשלון ההקלות לכאורה, פנו ממשלת דרום אפריקה והנשיא פיטר וילם בותה לדכא בקשיחות את כל גילויי המאבק. ב-1986  הוחרף המצב לכדי הכרזת "מצב חירום", תהליך שהוביל להגברת הסנקציות הבינלאומיות נגד דרום אפריקה, ולקריאה מצד קבוצות דתיות בעולם להחרמת דרום אפריקה.

אם ישראל באמת רוצה שלום, היא חייבת להכריז את המובן מאליו: ברור לנו כי שלום אמיתי יתבסס בראש ובראשונה על העברת 22% מהשטח לפלסטינים. אחרי אמירה כזאת יכולות לבוא כל ההסתייגויות: שיכירו בנו כמדינה יהודית, שלא תתקיים זכות השיבה לתוך מדינת ישראל, וכן הלאה. כל עוד מסרבים מנהיגי ישראל להכיר בכורח המציאות - נתניהו עוד בשלב שבו הוא מתקשה לדבר על פתרון שתי המדינות - ישראל תיחשב ובצדק סרבנית שלום.

אם ישראל לא תשתגע ותהפוך את ארה"ב לאויבת בגלל דבקותה בפתרון המבוסס על החלטות או"ם בנושא - ארץ נהדרת עשו מזה קטע מצוין בתוכנית האחרונה - עד סוף הקדנציה של ביבי וליברמן ישמעו מהם בוחריהם דברים הפוכים לחלוטין למה שהבטיחו לפני הבחירות. יש בזה נחמה גדולה: משמח לדעת שאפילו מנהיגים פופוליסטיים ואלימים הופכים לגמדים כשהם עומדים מול המציאות בעולם של ימינו. הגלובליזציה התקשורתית והפוליטית שמה את השחצנים של העולם במקומם, ומחייבת אותם לשנות כיוון אם ברצותם לשרוד או להתקדם.

יהיה מטופש להסתכן בנבואות על מה שיקרה כאן בשנים הקרובות, אבל בהחלט אפשר לומר שמבחינה היסטורית יש סיבות טובות לחשוב שטקטיקת משיכת הזמן של ישראל מגיעה אל קיצה. מה שבטוח זה שלא יהיה כאן משעמם לרגע בשנה הקרובה, והפעם דווקא מצד התקווה לשינוי אמיתי במציאות. המשך יבוא...

עוד קריאה בנושא: יואב קרני על הגיחוכים שמעורר ליברמן ועל המצב החדש שבו מוצא עצמו נתניהו.

אתר עבודה שחורה יוזם רשימת מצביעי חנין שמגדירים את עצמם ציוניים, כקונטרה למתקפה של שלי יחימוביץ' עליו, שגררה הסכמה רחבה למדי בקרב תומכיה כי מניעי הח"כית הם פוליטיים גרידא (שלא לומר ציניים).

כדי לעשות צדק עם חנין - ויותר מכך עם תושבי ת"א שראויים לראש עיר שישים בראש מעיניו תחבורה ציבורית יעילה ומהירה, איכות סביבה, ורווחה לכל במובנה הרחב - קורא "עבודה שחורה" לתל אביבים ציוניים מצביעי חנין להזדהות בשמם כדי להוות משקל נגד לטענות החלולות, הלא מדויקות (חנין כן עומד ב"התקווה", למשל) והמזיקות של יחימוביץ'.

פרדוקסלית אני לא מרגיש בנוח לחתום שם כעיתונאי פעיל, אבל הפוסט הזה כאן אומר הכל: פוליטיקה כמו של חנין היא זו שאני מאמין בה והיא גם התגלמות הדמוקרטיה, משום שהוא מחובר לשכבות רחבות הרבה יותר בציבור מפוליטיקאים אחרים; חנין לא ממומן ותלוי בתרומות בעלי הון - ש"קונים" בשבילו גם קבלני קולות מסוגים שונים - או בקומבינות פנים מרכז-מפלגתיות לא ראויות, כי אם מישהו שהתמיכה בו עולה וצומחת ממעמד ביניים אותנטי, שברובו לא מבקש שום טובת הנאה למעט ההנאה מיכולותיה של הדמוקרטיה להיטיב עמם כאזרחים.

הביעו את עצמכם..

בשנת 2004 קם שר חרוץ בממשלת ישראל ועשה מעשה - הוא בדק כמה עודפי תקציב הצטברו בקופת המדינה מאז שנת 2000, והגיע למסקנה שמדובר ב-67 מיליארד שקלים. בהכללה של שנת 2004 בחישוב, עמדו העודפים על כ-80 מיליארד ש"ח. "על הממשלה להחליט איך משתמשים בעודפים אלה, כדי שאפשר יהיה לקבוע סדרי עדיפויות", אמר השר הנמרץ.

בדיווח עיתונאי, בעקבות התחקיר של השר, נכתבו הדברים הבאים: "השאלה הגדולה, ולאיש מחוץ לאוצר אין תשובה מוסמכת, היא מה נעשה במיליארדי השקלים שהאוצר 'חוסך' בטובו למדינה מדי שנה. ניסיונות לקבל תשובות מוסמכות של האוצר בשנים שעברו נתקלו בתשובות מתחמקות בלבד". באותו דיווח הודגש, שנראה שאף שרי האוצר עצמם ממודרים על ידי פקידיהם.

ולמה לנו כל זה עכשיו? כי אמש אמר שר האוצר רוני בראון שאין כסף לשלם למורים: "המשמעות של התוספת שהמורים דורשים היא 1.6 מיליארד שקל. מהיכן אביא את הכסף? זאת הקופה הלאומית של כולנו". אוי-וויי-זמיר! אכן שודדים המורים האלה, ואלו סכומי עתק הם מבקשים! אלה סכומים ששמורים לכאורה רק לנוחי דנקנרים, שגורפים אותם במכה אחת כאשר הם מקבלים הנחות במס על רכישות ענק, רגע לפני שהם מושכים דיווידנדים במיליארדים.

הנה שוב ציטוט מאותה ידיעה ישנה, המפתיע ברלוונטיות שלו: "לפני כמה שנים התקיימה עוד שביתת מורים קשה. האוצר טען שאין לו כספים לשלם למורים, גם אם כמה מדרישותיהם צודקות. עם סיום השביתה, למרבה הפלא, הודיע האוצר כי הכספים שיקבלו המורים יהיו מעודפי התקציב מלפני שנתיים. איש, מחוץ לאוצר, לא שמע קודם על העודפים, ואיש מחוץ לאוצר לא ידע, כמובן, מהיכן בדיוק נלקחו העודפים". "השקיפות התקציבית של האוצר היא ממנו והלאה", אמר אז אותו לוחם אלמוני משורות הממשלה. "'קיר הזכוכית' שהוא מעמיד בפני השרים, מקבלי ההחלטות לכאורה והציבור הישראלי, הוא בלתי נראה לחלוטין ונהיר רק למעטים מפקידי האוצר". לפיכך, הציע, יידחה אישור תקציב המדינה ל-2005 עד למיצוי הליך השקיפות.

אז מי היה אותו שר קוסם שכך בקלות סידר לנו עשרות מיליארדים שיכולים לשמש לצרכים חברתיים חיוניים? אולי ניחשתם כבר, שמו הוא אהוד אולמרט. ואיך מדבר היום אותו אולמרט? רוב הזמן הוא שותק, ובפועל מעניק גיבוי למחרבי ההשכלה ולמשפילי המורים, שמשתכרים בחלקם אפילו פחות מעובדי קבלן. אין כסף הרי.

אז... שלא יעבדו עליכם!

 מישהו עשה עבודה מעולה:

http://tal.wolfson.co.il/lab/morim.ppt

אנא הפיצו את זה.

זה יהיה פוסט קצר של 1+1+1...

כאן מצוטט רובי ריבלין כאומר: חוק ההסדרים הוא "חוק מבטל כנסת".

כאן מדווח נדב פרי על תחילת ייתורה של הכנסת - ישיבות המליאה מתקצרות.

כאן אפשר ללמוד על יכולת החקיקה של הלוביסטים לטובת ההון, "במיליוני שקלים ועד למיליארדים".

כאן מוכיח הציבור שהוא לא מטומטם. 86% מבינים שההון משתלט על הממשל, באופן שמותיר את הכנסת כמטרד מבחינת אצולת הממון.

ואני אומר, אם כבר מתלהבים באוצר מהורדות מסים אובססיביות, בואו נבטל את כולם באחת. בואו נבטל גם את הכנסת המיותרת, שנחמיה שטרסלר מסית נגדה באופן פרוע ובהכללה חסרת בסיס.

בואו נבטל את הכנסת ואת המסים ונסגור עניין. את הממשלה יממנו בעלי ההון, והאידיאולוגיה של הדרת ההמונים מהמשחק הדמוקרטי על ידי האליטה בשל החשש מנבערותם (כטענת ד"ר אודי מנור), תגיע לידי מימוש. זה הרי בסופו של דבר מה שמחפשים אדמו"רי הקפיטליזם באוצר, בעיתונות וכמובן במגדלי המשרדים המצוחצחים.

אז, לפחות, לא תהיה אחיזת עיניים. כי אם כבר מדינת פראבדה, אז שלפחות נדע מזה ולא נחיה באשליית הדמוקרטיה והתקשורת החופשית, זאת שמוחזקת על ידי אותם טייקונים שמפעילים את חברי הממשלה כבובות על חוט.

הדגשת הטענה שאבו מאזן "חלש" ולא יכול לספק את הסחורה, ומסיבה זאת אי אפשר להתקדם איתו ברצינות ולבצע צעדים ממשיים, היא דוגמא לשפת השקר שהשתלטה על השיח הציבורי שלנו.

האמת נחשפת בביקורה של קונדוליסה רייס בישראל, ובניסיונותיה להזיז את אלי ישי ואביגדור ליברמן מהתנגדותם להתקדמות מדינית. השניים, הנאבקים נגד הסדר כמו היו אחרוני הג'יהאדיסטים, הם אלה המונעים ממישהו לספק את הסחורה. רמז: אין לאותו אדם שפם, והפופולאריות שלו קטנה מזאת של אברם גרנט בצ'לסי.

כל הפרשנים טוענים שמכת החקירות שנפלה על אולמרט מגבירה את תלותו לשם הישרדות בשותפיו הסרבנים. ואכן, בשבועות האחרונים ראש הממשלה עושה כל שביכולתו כדי לרוקן מתוכן את ועידת הפסגה המדינית באנאפוליס. הפלסטינים, מנגד, מתחננים לגישה רצינית.

אז מיהו שמעכב כל התקדמות מדינית? מיהו המנהיג החלש שלא מסוגל לקדם את המדיניות? בפעם הבאה שמספרים לכם שזהו אבו מאזן, זיכרו שזהו רק ספין שמטרתו להסתיר את האשמה הישראלית.

לפני שני פוסטים כתבתי על הנטיה להתרגל לנורמות פסולות. והנה, היום נזכרתי בכך שהמשנה לראש ממשלת ישראל, סמל המייצג את המדינה מול אויביה וידידיה, הוא עבריין מין מורשע. הקלות שבה עברה חזרתו לממשלה לא מפתיעה על רקע מצבן של המדיה והמדינה.

האזרחים חושבים ברובם שנעשה עוול לרמון. השוביניזם הישראלי מצא פורקן בחיבוק צמוד, והתעלם מכל שאר הדברים – המשנה לראש הממשלה שיקר, הכפיש, פלש למרחב הפרטי של נערה צעירה ממנו בכמעט 40 שנה, שכל חטאה היה שנתנה בו אמון, ולא לקחה בחשבון שהחיבוק הצמוד יחרמן אותו עד שיאבד את הראש וינהג באלימות. דמיינו את עצמכם עם ידיד או ידידה, מישהו שאתם מחבבים, שפתאום, באמצע שיחת נפש למשל, מתנפל עליכם בפה פעור ולשון מושטת (על העובדות אין ויכוח, פסק הדין מאשר אותן בבטון יצוק). זה אולי לא ייגמר בבית המשפט, אבל התחושה תהיה מבוכה עמוקה ואולי אפילו פגיעה וכעס.

במאמר עם פרסום פסק הדין ניסיתי למצוא הסבר לסלחנות כלפי רמון. זה נושא שכדאי להיזכר בו, כי לא מאוחר עדיין להקים קול צעקה ולהזיז את הפוליטיקאי בעל הסגולות הרעות לקריירה מפנקת במגזר העסקי או לחילופין בליגת העל.

• חיים רמון - קורבן מוצדק

לפעמים נדמה לבנאדם שהעיתונות הישראלית היא אחד מפלאי עולם. הוא לא מצליח להסביר בדרך אחרת כל מיני דברים שמתרחשים בה. הנה, לדוגמא, השבוע המוצלח של אהוד אולמרט: הציבור מעריך את השתיקה המסוקסת שלו, והעיתונות ספק סוחפת ספק נסחפת, מהללת גם היא. אף אחד לא מדבר על המחיר.

תחת הכותרת המרנינה "פתאום אהוד" כתבה סימה קדמון במוסף החג של "ידיעות אחרונות", טקסט שהטון שלו כל כולו שיר הלל לראש ממשלתנו המתוחכם, המנוסה, בעל עצבי הברזל. מה שפעולה חשאית אחת יכולה לעשות! תודו שהתחרמנתם בטירוף.

גם אלכס פישמן לוקח חלק בהילולה. באותו מוסף הוא מתגמל יפה יפה גם את השותף השני להצלחה המסחררת, שר הביטחון, תחת הכותרת "ברק בעיניים". הנה הוא חזר, איש הסיירת המבריק, המקצוען, המנוסה, האיש למבצעים מיוחדים, סקסי כמו טום קרוז ומפליא במטאפורות כמו שייקספיר. הכתבה של פישמן, שכולה ניתוחיו האסטרטגיים הגיאו-פוליטיים של האיש המחזיק מעצמו החכם באדם, מסתיימת לפתע במשפט קשה, שנוגד את רוח הדברים מלאת ההשראה. "כל ההערכות", מסכם פישמן, "מדברות על שעון מתקתק לקראת פיגוע, או סדרת פיגועים, בחודשיים הקרובים".

סליחה?!? מה שייצא לנו בסוף מכל אורגיית החסמב"ה הזאת זה פיגוע או סדרת פיגועים? היה שווה? המתקן באמת היווה סכנה ברורה ומיידית? מאיפה השאננות, עיתונאים?!

ואם כבר אנחנו נדפקים, שלפחות יהיה חידוש. נמאס מהפיגועים האפרוריים, רוצים משהו אלגנט. תנו לנו הפצצות ממטוסי קרב על תל אביב, למשל, או טילים כימיים. תרגשו אותנו, לעזאזל!

(בטור מצוין באותו מוסף מסכם זאת ב. מיכאל המזהיר בבדידותו במילים חדות: "מת הספק. נדם הפקפוק. שבקה החשדנות.")

נתקלתי במקרה ברשת בפתיחת הספר "בומרנג", של רביב דרוקר ועפר שלח (מבוא ופרק ראשון), טקסט מהדהד וחשוב מאין כמותו על החודשים האחרונים של אהוד ברק כראש ממשלה, ימי קמפ דיוויד ותחילת האינתיפאדה. אחרי קריאת הדברים נזכרתי שוב עד כמה אין לאפשר לברק, גזען מחרחר מלחמות, למשוך את ישראל באף לכיוון רעיונות האיוולת היהירים שלו. אם על ביבי אמרו השבוע שהוא מסוכן, ארשה לעצמי לומר זאת גם על ברק. שיקול הדעת הלקוי, הזיגזוגים, האטימות, הנובורישיות - כל אלה אצל מנהיג, במציאות הסבוכה שלנו, יוצרים סכנה ברורה ומיידית.

ציטוט מאפיין:

"בדיון פוסט מורטם לוועידת קמפ דייוויד, שנערך באוניברסיטת ת"א בעיצומה של הלחימה, אמר אהרן מילר, מי שהיה חבר "צוות השלום" האמריקני שפעל במחלקת המדינה באותם ימים, שהוא תוהה לא אחת על ברק: אין יום שאני, אמר מילר, שאיני גר כאן ולא נשאתי באחריות ישירה, איני חושב איפה טעיתי ואיפה חוללתי נזק. והוא, ברק, לא נראה כמי שחשב מחשבה שכזו אפילו פעם אחת - ולא הביע משהו דומה לה בנאום שנשא כאן".

וברק, חברים, עשה טעויות אינספור, כפי שתוכלו לקרוא.

http://www.text.org.il/index.php?book=0510073