מחשבות פוליטיות

http://eyalniv.wordpress.com/2009/09/25/but_we_told_u/

למי שלא חושש לראות את המציאות הנכוחה.

מן השפה ולחוץ, מדינת ישראל היא מדינה רודפת שלום. גם התרבות הישראלית-היהודית מלאה באיזכורים לתקווה הזאת, באופן שמאפשר לנו לרחוץ לאורך שנים ארוכות בניקיון כפינו ולהאשים את כולם חוץ מאת עצמנו בכך שלא נחתם הסכם שלום. אלא שיש עובדה יסודית אחת שאינה משתנה כבר שנים, והיא היעדר נכונותה של ישראל לוויתור על השטחים שנכבשו ב-67', המהווים 22% ממה שכונה בעבר ארץ ישראל השלמה. במקום להיערך לנסיגה מהשטחים, ישראל ממשיכה לבנות בכל מקום כמדיניות. ייתכן שלאחרים יש אחריות ואשמה על היבטים נוספים המעכבים את סיום הסכסוך עם הפלסטינים, אבל אנחנו לא יכולים לטעון שאת חלקנו אנו ממלאים.

אין בעולם, למעט בימין הישראלי, מי שחושב ברצינות שיש סיכוי לשלום ללא נסיגה מלאה משטחים בהיקף המדויק של כיבושי 67', ועדיין - עוד לא קם ראש הממשלה או שר החוץ שהתחיל את הדיון על הסדר עם הפלסטינים, בהכרזה ברורה על כך שבהקשר הטריטוריאלי זהו היעד הסופי. כבר 40 שנה אנחנו מנסים לרבע את המעגל עם תוכניות קנטונים למיניהן, ובניסיונות לתקוע טריזים בין השטחים הפלסטינים כדי לא לאפשר הקמת מדינה בבוא היום, אבל זה פשוט לא יעבוד. אפילו הצעות "נדיבות" של 95% מהשטח אינן קונסטרוקטיביות. מהאקרובטיקה הזאת לא ייצא דבר מלבד בזבוז זמן, כסף ובעיקר דם וסבל. בסוף ישראל תהיה חייבת להכריז על הכרתה בזכותם של הפלסטינים ל-22% מהשטח, ועל הבנתה שללא רציפות בין חלקיה השונים של מדינת פלסטין העתידית זה פשוט לא יילך.

בחודש האחרון, לנוכח ההבהרות האמריקאיות החוזרות ונשנות שישראל לא תוכל להמשיך להתחמק מההכרח הזה בעידן אובאמה, נדחקים נתניהו וליברמן אל הקיר ומפריחים בלית ברירה סיסמאות על הרצון והמחויבות בשלום. אודה ולא אבוש - על אף שחיקה בעניין שלי באקטואליה השוטפת, אני לא מפספס אף ידיעה על התבטאויותיהם של הצמד חמד. ההתבוננות בהתפתלויות, המחשבה על הפינה המבודדת והחשוכה שבה הם מוצאים עצמם רדופים על ידי המציאות, קריאת תגובות של מצביעים זועמים שלהם - כל אלה מסבים לי נחת ועונג רבים. יש בזה מתחושת הצדק הפואטי, על כך שהגיע סופסוף הזמן שבו שקרנים מדופלמים וגזענים חשוכים משלמים את מחיר טמטומם ואת מחיר העוולות שגרמו בשנותיהם בפוליטיקה. הם מעוררי רחמים ומאוד נעים לראותם בפרופורציות הנכונות.

בקמפיין הבחירות הוצג ליברמן כמן דיקטטור מפחיד כל יכול, בעוד שבימים אלה אי אפשר להתעלם מגודלו האמיתי - שר חוץ הזוי ופתאטי של מדינה קטנה שלא ממש מכיר את הלכי העולם הדיפלומטי, והופך נושא לבדיחות בטרקלינים בעולם; אחד שאת הלמות הקוף הרברבניות שלו על החזה פוטרים אנשי מדינה מהמערב בחיוך שיש בו ספק גיחוך וספק חמלה. אין בדברים לומר שלליברמן אין את הכישרון למלא תפקיד בסדר גודל של שר חוץ, אבל בעולם של 2009, אם ברצונו להיות שר חוץ טוב ולהתקבל לפגישות בעולם בדרגים בכירים ולא עם כל מיני סמנכ"לים זוטרים במשרדים שוליים (גם זו דרך ללחוץ על מי שלא מבין כשמדברים אליו יפה), הוא יהיה חייב להפוך למעין יוסי ביילין, שהפתיע בעבר באמירה שליברמן בכלל לא ימני ושהוא מאמין שהוא יכול להיות גורם חיובי. הלוואי.

יהיה כיף גדול לראות את הימין בישראל מתמודד עם העובדה שמנהיגו הסמכותני, הביריון הבדלן ושונא הזרים, הופך פתאום פודל ממושמע שמחזר אחר חיבתם והערכתם של מנהיגי העולם. יהיה נחמד לשמוע את אנשי הימין מתלוננים על כך שהוא בכלל עבריין ושאת המימון לפעולותיו הוא קיבל מהאיחוד האירופי...

גם נתניהו הספיק לחטוף מקלחת של צוננין: אובאמה עשה לו תרגיל מנהיגות בסיסי, כשהקדים את פגישתו עם עבדאללה מירדן לזאת עם ראש ממשלת ישראל - בעבר היה נהוג שראש הממשלה הוא האורח הראשון של הנשיא מהמזה"ת - וכשהבהיר שאין לו ראש לבזבוז זמן, ועל כן, אם נתניהו רוצה יחס טוב, עליו לשבת להכין שיעורי בית ולבוא מוכן. כמו תלמיד שנאלץ לבחור בין הישרדות בכיתה להיפלטות לחיים הקשים של הרחוב, התיישב נתניהו כמו טעטל'ה להכין תוכנית מדינית חדשה (הוא לא טען כל השנים שהוא כבר יודע איך לפתור כאן את הבעיות?!), שאותה יחשוף לקראת הביקור בארה"ב ב-17 בחודש.

חשוב מכל העניינים האישיים והשמחה הענוגה לאידם של המנהיגים הבלתי ראויים, הוא כמובן האינטרס של הציבור הישראלי - טוב שזהו מעמדו של ליברמן, טוב שנתניהו לא יכול לסובב את אובאמה כמו את בוש, נהדר ששקריה של מדינת ישראל במשך השנים הופכים בלתי ניתנים להסתרה או הסברה מפולפלת. כמובן שתמונת המצב הזאת לא מבטיחה סוף אופטימי: השניים יכולים לבחור לנהוג כפרעה המקשה בכל פעם עוד קצת את עורפו, אבל גם הם יודעים שבתסריט כזה ישראל באמת תהפוך למדינה מוקצית - היא כזאת כבר היום במקומות רבים, אבל עוד יש לאן להתפתח - שאינה יכולה עוד להגן על קיומה או לפחות על איכות קיומה. אם יבחרו השניים לדבוק בקו המצ'ואיסטי האינפנטילי, יהיה כדאי לכל אזרח ישראלי לקרוא על קורותיו של שלטון האפרטהייד בדרא"פ. למעשה, כבר עכשיו כדאי להתחיל בקריאה.

הנה, כמתאבן, כמה שורות נבחרות על האפרטהייד מוויקיפדיה, המציגות יפה את האופן שבו שינויים שמתרחשים בעולם משפיעים על תפיסתה של מדינה המסרבת ללכת יד ביד עם רוח הזמן. כשהקונפליקט עולה על פני השטח והמדינה הסרבנית מנסה לעשות קולות של מי שמתמודדת עם הבעיה - למשל, להכריז שהיא "שוחרת שלום ומוכנה להתחיל מיד בתהליך" כאמצעי למסמוס ומזמוז - הדבר מתקבל בגיחוך, ובהמשך הלחץ עליה:

החל משנות ה-60 עם קריסת הקולוניאליזם האירופי, עליית תנועות השחרור הלאומי ברחבי העולם השלישי, ביטול ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית, וכתוצאה מהתהודה העולמית שקיבלו אירועי טבח שארפוויל, החלה מדיניות האפרטהייד של ממשלת דרום אפריקה לזכות בגינויים הולכים וגוברים מצד האו"ם והקהילה הבינלאומית. בהדרגה מצאה עצמה דרום אפריקה מבודדת במישור הבינלאומי ונגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו נשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמה באירועי תרבותץ וספורט. לחץ חיצוני זה, במקביל ללחץ פנימי מצד הרוב השחור והאופוזיציה הליברלית, נמשכו והתעצמו על פני שנות ה-70 וה-80. המונח אפרטהייד, שמתחילה נטבע על ידי השלטון כמונח נייטראלי, תמים ולגיטימי לכאורה, הפך להיות מילת גנאי נרדפת לגזענות, אפליה ממוסדת, ושלטון מיעוט על רוב.

ביוני 1976 פרצו מהומות בעיר השחורים סווטו שבפאתי יוהנסבורג. המהומות החלו כהפגנות תלמידים על רקע כוונת השלטונות להנחיל את שפת האפריקאנס של שלטון המיעוט הלבן כשפת לימוד בבתי הספר השחורים, אך במהרה התפתחו ההפגנות להתנגשויות אלימות בכל ריכוזי השחורים ברחבי המדינה. למעלה מאלף איש קיפחו את חייהם באותן התנגשויות בין כוחות הביטחון למפגינים שחורים, ודעת הקהל העולמית נזעקה. רבים רואים באותן מהומות את נקודת המפנה, שציינה את תחילת התמוטטותו של האפרטהייד. (גם בעופרת יצוקה היו יותר מאלף הרוגים, וגם האירוע הזה עורר בעולם זעזוע וכעס מדרגה חדשה. מוקדם עדיין לקבוע אם מדובר גם כאן בנקודת מפנה)

בשנת 1983 השתכנע הממשל הדרום אפריקאי להנהיג חוקה חדשה שכללה שותפות חלקית ומוגבלת בשלטון לנציגי קבוצות לא-לבנות, בצד ביטול חלק מהחוקים המפלים והמשפילים. הוחלט להקים במקביל לפרלמנט הלבן גם פרלמנט לצבעונים ופרלמנט למיעוט ההודי הגדול. ההודים והצבעונים הבינו כי מדובר ברעיון של "הפרד ומשול" כדי להוציא אותם מ"המאבק", סירבו ברובם המכריע להשתתף בבחירות, ורק 15 אחוז מהם הצביעו. בעולם המערבי עוררה פעולה זו גיחוך, ובקרב הרוב השחור נתפסה כמעליבה. בעקבות כשלון ההקלות לכאורה, פנו ממשלת דרום אפריקה והנשיא פיטר וילם בותה לדכא בקשיחות את כל גילויי המאבק. ב-1986  הוחרף המצב לכדי הכרזת "מצב חירום", תהליך שהוביל להגברת הסנקציות הבינלאומיות נגד דרום אפריקה, ולקריאה מצד קבוצות דתיות בעולם להחרמת דרום אפריקה.

אם ישראל באמת רוצה שלום, היא חייבת להכריז את המובן מאליו: ברור לנו כי שלום אמיתי יתבסס בראש ובראשונה על העברת 22% מהשטח לפלסטינים. אחרי אמירה כזאת יכולות לבוא כל ההסתייגויות: שיכירו בנו כמדינה יהודית, שלא תתקיים זכות השיבה לתוך מדינת ישראל, וכן הלאה. כל עוד מסרבים מנהיגי ישראל להכיר בכורח המציאות - נתניהו עוד בשלב שבו הוא מתקשה לדבר על פתרון שתי המדינות - ישראל תיחשב ובצדק סרבנית שלום.

אם ישראל לא תשתגע ותהפוך את ארה"ב לאויבת בגלל דבקותה בפתרון המבוסס על החלטות או"ם בנושא - ארץ נהדרת עשו מזה קטע מצוין בתוכנית האחרונה - עד סוף הקדנציה של ביבי וליברמן ישמעו מהם בוחריהם דברים הפוכים לחלוטין למה שהבטיחו לפני הבחירות. יש בזה נחמה גדולה: משמח לדעת שאפילו מנהיגים פופוליסטיים ואלימים הופכים לגמדים כשהם עומדים מול המציאות בעולם של ימינו. הגלובליזציה התקשורתית והפוליטית שמה את השחצנים של העולם במקומם, ומחייבת אותם לשנות כיוון אם ברצותם לשרוד או להתקדם.

יהיה מטופש להסתכן בנבואות על מה שיקרה כאן בשנים הקרובות, אבל בהחלט אפשר לומר שמבחינה היסטורית יש סיבות טובות לחשוב שטקטיקת משיכת הזמן של ישראל מגיעה אל קיצה. מה שבטוח זה שלא יהיה כאן משעמם לרגע בשנה הקרובה, והפעם דווקא מצד התקווה לשינוי אמיתי במציאות. המשך יבוא...

עוד קריאה בנושא: יואב קרני על הגיחוכים שמעורר ליברמן ועל המצב החדש שבו מוצא עצמו נתניהו.

• חמאס הסכים לשחרר את גלעד שליט
• ואף על פי כן ולמרות הכל - צריך להתנגד למלחמה הזאת

הכתבה הזאת ב"הארץ" נותנת תחושה שנעשה מאמץ אמיתי ומתוך מתינות להרגיע את הרוחות. זה מעודד. אני לא נוטה לתיאוריות קונספירציה שלפיהן אולמרט, לבני, אבו עלא ואבו מאזן סתם מושכים זמן. דבריהם של סאיב עריקאת ושל דוברים אחרים נוטעים את התחושה שמדברים תכל'ס, עם חיבור חזק לקרקע. הדיון בנושא הגבולות למשל, כפי שמתואר, עושה רושם של ניסיון מדוקדק להביא לפתרון המוצלח ביותר לשני הצדדים. כך לפחות אני רוצה להאמין. (כל זה לא אומר כמובן שיש הסכם צודק באופק)

בהקשר לסכסוך (שהוציא ממני הרבה עצבים כאן בחודשים האחרונים), מעניין גם לקרוא פוסט מצוין של אורי קציר ('בוקר טוב, עאטף'), שכותב מכתב תשובה לפלסטיני ישראלי שפנה אליו בתלונה. התגובות לפוסט מרתקות לא פחות, בדגש על האחרונה.

http://www.aplaton.co.il/story_408

פוסט מעורר מחשבה נוסף:

http://hagigit.blogli.co.il/archives/65

אחרי שני אלה, יהיה נכון להזכיר שוב את הפוסט בהעוקץ על עמדות המוסלמים ביחס למערב וגם את זה.

אתמול (רביעי) חגגנו כולנו באורגיה של ביטחוניזם אינפנטילי את חיסולו של עימאד מורנייה, והיום כבר משתלטת הפאניקה. אלון בן דוד משרטט את מפת תאי הטרור של חיזבאללה בעולם, בדגש על כל העולם.

אזהרת הנסיעה לישראלים כוללת כל מקום המוכר ככזה שמתרכזים בו ישראלים - בתי חב"ד, הקוואסן בתאילנד וכו'. ובערוץ 1 מספרים שיש גם בכירים על הכוונת, כמועמדים לחטיפה: גנרלים בדימוס (אמנון ליפקין שחק, עמי איילון, בוגי יעלון) וראשי מוסד ושב"כ (אפרים הלוי, שבתאי שביט, יעקב פרי), כולם מופיעים בתמונות ראש, כמו דמויות מטרה במטווח. ליפקין-שחק, השקול בד"כ, הצדיק אתמול את הפעולה.

אך כאמור, כל זה מובן מאליו. מובן מאליו גם שהתקשורת החלה בסיקור מתלהב ועברה במהירות לפאזה המודאגת. זאת כרוניקה שחוקה  ומוכרת. לא הייתי כותב את הפוסט המיותר הזה, אלמלא דיווח בלתי נתפס בערוץ 1 מפי אילה חסון. זה הלך כך:

"הצפי הוא בהחלט למסע פיגועי נקמה.. זה המסר שיוצא היום מלשכת ראש הממשלה. בישראל מדברים על זה, שאם יהיו פיגועים של יהודים בחוץ לארץ, של מוסדות של יהודים בחוץ לארץ, מדובר באנטישמיות לשמה, ואם יהיו פיגועים שיפגעו במוסדות של ישראלים או בישראלים, זאת תהיה הפרת ריבונות של אותה מדינה שבה חלילה יתחולל אותו הפיגוע... ומילה על נאומו של נסראללה: כבר היום, לפני שנסראללה נשא את נאומו, ידעו בישראל להעריך מה הוא יאמר, והעריכו נכון את מה שהוא אמר...".

כמה נקודות:

א. מה לעזאזל הקטע עם פיגוע ממניעים אנטישמיים ופיגוע שעניינו הפרת ריבונות? הרי אם המניע לפיגועי הנקמה הוא חיסול מורנייה, איך אפשר לטעון שהם ייעשו ממניע אנטישמי? (גם הצמדת מניע למעשה שעוד לא התרחש זה חתיכת גאונות, אבל כמה סכינים אפשר לתקוע בגב האומה בפוסט אחד)

ואם תהיה הפרה של ריבונות מדינה זרה, זה עושה איזה הבדל? אני מניח שב"ישראל" של חסון מצפים שבחיזבאללה ישמעו ויאמרו: "אה, לא ידענו שניאלץ להפר ריבונות. ווי וויי, איזו עבירה אתית, גדול עלינו, מוותרים!"

ב. קפיצה קטנה בחזרה אל המובן מאליו: האם הרווחנו משהו מהחיסול, מלבד אותו סיפוק רגעי וחולף בשעות הראשונות שלאחריו? האם "מסע פיגועי נקמה" הוא מחיר שהוחלט עליו מראש? ואם כן, לאיזה מחיר אנחנו מוכנים - 5 הרוגים, 15, 25, 50, 150? ומה על חטיפה של בכיר בטחוני? איפה עובר קו הגבול שמתחת לו החיסול עדיין שווה ומעליו אולי היה עדיף בעצם לוותר?

ובמילים אחרות, במחווה לסדרת השאלות בסוף הפינה שכולנו אהבנו, "סערה בכוס תה": כמה גופות שווה מורנייה? האם שווה להכניס את כל הישראלים בעולם לעוצר נסיעות? כמה זמן ייקח לשחרר משבי החיזבאללה את אמנון, שבתאי או בוגי? כמה מלחמות נעבור בדרך, ומה יהיה גובה הקיצוץ בתקציבים החברתיים?

ג. והתחזית הזאת על איומי נסראללה בהלווייה עוד לפני שהתקיימה? זאת ההוכחה האולטימטיבית שמציון תצא תורה. אין בכך ספק. אין על המודיעין הישראלי והמוח היהודי. סוכני מוסד נועזים התחבאו ודאי מתחת לשטיח המנומר בחדר השינה של העבדקן, בזמן שהתלהם באוזני אשתו המשועממת, והביאו את המידע יקר הערך. כבר זמן רב שלא נצפו כאן יפי בלורית ותואר שכאלה, ישראלים אמיתיים ולא משתמטים.

• האמהות השכולות של מחר

תוספת מאוחרת: עפר שלח הבהיר הערב מדוע כל עניין החיסולים מטופש. ארגון טרור הוא לא משפחת פשע, אמר, חיסול הראש לא מפרק את הארגון. מעבר לנימוק ההגיוני, האינסקטינסט האנושי צריך להתנגד להרג, לא משנה הסיטואציה. אולי פשוט צריך ללכת בעניין הזה עם הבטן (כמו הפוסט הזה..), ולהתחיל מהנחת היסוד שאופן ההתנהלות הזה פשוט רע. האלטרנטיבות יגיעו בהמשך.

93% מאזרחי ישראל תמכו בעצם קיומה של מלחמת לבנון השניה בשלביה הראשונים. כך לפחות גילו הסקרים. והנה היום, מתברר שאדם בולט מהזרם המרכזי, דב ויסלגס, טוען שכלל לא היתה צריכה להיפתח מלחמה. איפה הוא היה אז? כשכתבתי דברים ברוח זו ביום החטיפה, עוד לפני החלטת הממשלה על יציאה ל"מבצע", התנפלו עלי רוב המגיבים בקללות הרגילות, אם כי רק כ-75% מהם. היו גם 25% שתמכו באיפוק.

אז איך קרה שבסקרים היתה תמיכה של 93%? אפשר לנחש שהתלהמות התקשורת וההתגייסות הכללית של כל עם בכל מלחמה שיכנעו את ההמון כעבור כמה ימים. או אולי זה בעיקר כי סקרים ותגובות אינם מדויקים מטבעם, במיוחד במציאות שבה פלסטינים-ישראלים הם שקופים לחלוטין מבחינת הסוקרים. ועדיין, לא הייתי ממהר לנקות את התקשורת המסוממת-מטומטמת מאחריות. (כאן כמה מילים של מרכז קשב על התנהלות התקשורת במלחמה. כאן חלק מהאלטרנטיבה של נענע באותם ימים - כרונולוגית יש לעיין קודם בתחתית העמוד)

כמה מהתומכים אז מצטערים היום על עצם פתיחת המלחמה? הייתי שמח לראות סקר כזה.

[תוספת מאוחרת לעניין הלינק לאלטרנטיבה של נענע - מדור הדעות בנענע עדיין מתעדכן ודוחק את המאמרים מהלינק המצורף אחורה. אפשר פשוט לדפדף עד לתאריכים הרלוונטיים. בשל תקלה מסומנים המאמרים בחוץ תחת אותו תאריך,17/8/2006, אך התאריכים בתוך המאמרים מדויקים, וניתן למצוא את ה-12 ביולי]

* על הטיפשות

הדגשת הטענה שאבו מאזן "חלש" ולא יכול לספק את הסחורה, ומסיבה זאת אי אפשר להתקדם איתו ברצינות ולבצע צעדים ממשיים, היא דוגמא לשפת השקר שהשתלטה על השיח הציבורי שלנו.

האמת נחשפת בביקורה של קונדוליסה רייס בישראל, ובניסיונותיה להזיז את אלי ישי ואביגדור ליברמן מהתנגדותם להתקדמות מדינית. השניים, הנאבקים נגד הסדר כמו היו אחרוני הג'יהאדיסטים, הם אלה המונעים ממישהו לספק את הסחורה. רמז: אין לאותו אדם שפם, והפופולאריות שלו קטנה מזאת של אברם גרנט בצ'לסי.

כל הפרשנים טוענים שמכת החקירות שנפלה על אולמרט מגבירה את תלותו לשם הישרדות בשותפיו הסרבנים. ואכן, בשבועות האחרונים ראש הממשלה עושה כל שביכולתו כדי לרוקן מתוכן את ועידת הפסגה המדינית באנאפוליס. הפלסטינים, מנגד, מתחננים לגישה רצינית.

אז מיהו שמעכב כל התקדמות מדינית? מיהו המנהיג החלש שלא מסוגל לקדם את המדיניות? בפעם הבאה שמספרים לכם שזהו אבו מאזן, זיכרו שזהו רק ספין שמטרתו להסתיר את האשמה הישראלית.

פרישת ראש המועצה לביטחון לאומי, ארבעה ימים אחר הפעולה החשאית בסוריה, עברה בשקט יחסי. האם יש קשר בין שני האירועים?

   יאיר בר כוכבא

ב-10 בספטמבר, ארבעה ימים אחרי הפעולה הצבאית של ישראל בסוריה ועוד לפני הדיווחים הזרים על מהותה, הודיע ראש המועצה לביטחון לאומי, אילן מזרחי, על התפטרותו מהתפקיד. בעמותת ישראבלוג דווח אז, כי גורמים במערכת המדינית סיפרו לאחרונה שמזרחי אינו שותף לתהליכים הפנימיים שמובילה לשכת ראש הממשלה, וכי המועצה לביטחון לאומי אינה הופכת לגוף ייעוץ משמעותי, כפי שהובהר בפניו עם מינויו.

דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, ולאחריו הצוות ליישום המלצות הוועדה, בראשות הרמטכ"ל והשר לשעבר אמנון ליפקין-שחק, הציעו לחזק את מעמדה של המועצה. כך גם מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, שהמליץ לפני כחודש על "חיזוק משמעותי" במעמדה של המועצה לביטחון לאומי, כדי לשפר בדחיפות את עבודת המטה הקודמת לקבלת החלטות בתחום הביטחון הלאומי.

בהודעה שיצאה ממשרד ראש הממשלה בעקבות ההתפטרות, נאמר כי אהוד אולמרט מבקש להביע את הערכתו ותודתו למר מזרחי על התרומה המשמעותית שתרם לשדרוגה של המועצה לביטחון לאומי. לדבריו, התהליכים שאותם החל מר מזרחי ליישום דו"ח וינוגרד, יימשכו.

האמנם? מדוע החליט ראש המל"ל לעזוב במפתיע ובמפגיע דווקא אחרי מבצע צבאי משמעותי? האם ניתן לשער כי יש קשר בין ההתפטרות לפעולה, ואם כן - האם באמת ייושמו לקחי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד?

השאלה שלא נשאלה

התשובה לכך איננה ברורה. עד כה מר מזרחי לא אמר את דברו בנושא. בראיון ב"וואלה!" הוא אמר כי עזב משתי סיבות. הראשונה היא תחושה של מימוש היעדים שהציב לעצמו עם כניסתו לתפקיד, בהם העברת המועצה ממשרדיה ברמת השרון ללשכת ראש הממשלה בירושלים. המעבר הפיזי אמנם חשוב, אבל ניתן היה לצפות להישג מעט יותר משמעותי.

סיבה נוספת שציין מזרחי היא הרצון לבלות זמן עם משפחתו. ימים יגידו האם מזרחי יקדיש את זמנו למשפחה, או שיקבל פיצוי על שתיקתו בדמות מנכ"לות של חברה ציבורית או ממשלתית. אך זה לא העיקר: האיש, שהיה המשנה לראש "המוסד" התייחס לעזיבתו, אך לא נשאל בשום מקום האם יש קשר בין עזיבתו לפעולה בסוריה.

באותו ראיון נאמר כי על סיום התפקיד סוכם שבועיים לפני ההודעה הרשמית. לכאורה ניתן להסיק מכך שאין קשר בין הפעולה, שהתרחשה ארבעה ימים לפני הודעת ההתפטרות, לבין הסיכום שהושג שבועיים לפני כן. אך הפעולה, על פי דיווחים זרים, תוכננה לאורך זמן, ולכן יתכן שההודעה על סיום התפקיד נשמרה בסוד עד לאחריה.

לא ניתן לומר בוודאות אם יש קשר בין ההתפטרות של מזרחי לפעולה, אך דבר אחד אפשר לומר בביטחון: סביב התפטרותו של אחד האנשים החשובים ביותר באיזון בין הרצונות של הצבא לבין הבחינה הכוללת של ביטחון המדינה, לא היה דיון או דיווח רציני.

ביום ההתפטרות מצאו במהדורה המרכזית של "חדשות 10" זמן לכתבה חשובה על חילופי גברי בצמרת הישראלית, אך לא מזרחי עמד בלב הדיווח - הכתבה הייתה על החלפתה של הפרטנרית של משה דץ, מדצה לכבשה שושנה. גם בחדשות ערוץ 2 לא היה זמן לדיווח על משמעות ההתפטרות על ביטחון המדינה. למהדורת החדשות הנצפית בישראל היה זמן לדווח על מצב ביטחון החומוס של המדינה, בכתבה חשובה על שובו של סכסוך החומוסיות באבו גוש.

כפירה בעיקר

על מנת להבין את חשיבות בחינת התפטרות של מזרחי דווקא על רקע הפעולה בסוריה, צריך לחזור למאי האחרון, אז אמר מזרחי בדיון של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי כוונתה של סוריה למשא ומתן רציניות ואותנטיות.

נכון שהיום, באווירת האופוריה הכללית, לא נשמעות דעות נגד הפעולה והיא קונצנזוס, אך ישראל לא ספגה עדיין מכת נגד. סוריה הוכיחה במהלך השנים שהיא איננה מפחדת להפעיל טרור. ב-17 באפריל 1986 התרחש ניסיון פיגוע בטיסת אל על מלונדון לתל אביב. החקירה הבריטית העלתה ששירותי המודיעין של סוריה היו קשורים במישרין לניסיון הפיגוע. גם בשנים האחרונות מפעילים הסורים טרור, אם באמצעות תמיכה בחיזבאללה וחמאס, ואם בשרשרת חיסולים נגד בכירים לבנוניים, שמוציאים לפועל אנשי הביון של סוריה אצל שכנתה.

גם אם הדיווחים על שיתוף הפעולה הצפון קוריאני-איראני-סורי נכונים, האם זאת כפירה בעיקר להציע הסכם שלום שינטרל את החלק הסורי מהמרוץ המטורף אחרי נשק אטומי, שיסחרר את המזרח התיכון? כבר עכשיו נשמעות קריאות להקמת כורים בירדן ובמצרים, שחוששות מהאויב השיעי והיהודי.

זהו בדיוק תפקידה של המועצה לביטחון לאומי, היא צריכה לשקלל את הסיכונים. האינטרס של הצבא בדיונים על התקיפה הוא לבצע את תפקידו ולנטרל את המטרה, אך ראייתו טקטית יותר מאסטרטגית, ומשום כך הוא לוקה בראייה לטווח ארוך. כאן בדיוק אמורה להיכנס המל"ל, אלא שספק אם כל ההמלצות לחזקה באמת שינוי משהו במציאות.

האם באמת נלקחו כל הסיכונים בחשבון לפני הפעולה בסוריה? האם מצבנו טוב יותר עכשיו? אי אפשר לדעת. האם העיתונות והפוליטיקאים שלנו שומרים על הדמוקרטיה הישראלית? על זה יש תשובה: לא, ממש לא.