מחשבות פוליטיות

(המאמר בוויאנט)

הדיונים סביב תקציב המדינה מפספסים את הנקודה: במקום להילחם למען תיקונים קטנים פה ושם, יש לבער את ההשלמה עם העוני כגזירת גורל ואת המציאות שבה כמחצית מהשכירים לא מגיעים לסף המס. סקרים מראים שזה מה שרוצה הציבור, אך נתניהו נוהג בדרך ההפוכה

השיח הציבורי סביב תקציב המדינה מפספס את הנקודה. טוב אמנם שראש הממשלה בנימין נתניהו החליט לוותר על העלאת המע"מ על פירות וירקות, וטוב כמובן שמצב העובדים במשק השתפר בזכות מעורבות עופר עיני ושרגא ברוש. ועדיין, הנושא החשוב ביותר לעתיד הכלכלה והחברה הישראלית לא הגיע כמעט לכותרות: גובה השכר לו זוכים העובדים בישראל.

כמחצית מהשכירים בישראל מרוויחים כ-5,200 שקל בחודש ופחות, וכלל לא מגיעים לסף המס. קרוב לשליש מהעובדים מרוויחים את שכר המינימום ומטה. אל השכר הממוצע ומעלה, החל מכ-8,000 שקל, מגיעים 25% מהשכירים בלבד. משמעות הדבר היא כי בעוד ששיעור העניים הרשמי בישראל עומד על כ-20% מהאוכלוסיה - המספר הגבוה ביותר במדינות המערב - כ-50% מהעובדים בישראל חיים בפועל בדחק שאינו כה רחוק ממציאות העוני. זהו מעמד הביניים האמיתי של ישראל, ולא "מעמד הביניים" של מצביעי שינוי.

תקציב 2009-2010 לא משנה דבר במגמה הזאת. ככל שיחלוף הזמן, וככל שנכסי המדינה ימשיכו להיות מופרטים ולעבור לידי קבוצה קטנה מדי, יקטן מספר מקבלי השכר המאפשר הפרשה למסים. כתוצאה מכך יקטנו הכנסות המדינה. למציאות הזאת חותר נתניהו, הדוגל ב"ממשלה קטנה", אלא שזאת מציאות הרת אסון: בזמן שרפורמת המס גרעה מקופת המדינה כ-39 מיליארד שקל מאז 2003, צומצמו השירותים החברתיים בחדות והותירו אזרחים רבים במצוקה קשה.

>>> לחלק מחדש את העושר

אידיאולוגיית "הממשלה הקטנה" אינה באמת אידיאולוגיה, כי אם דרך מתוחכמת לפילוג החברה לשתי חברות שונות, של מיעוט אדונים מבוסס הנהנה משמני הארץ ומטוּבה, ורוב המשמש כוח עבודה זול. הכלכלה מבחינת ראש הממשלה נבחנת במספרים שבשוק ההון, לא בשירות שהיא נותנת לכלל החברה, והתקציב הנוכחי אף מחריף את המגמה: לצד המשך פגיעה בשירותים חברתיים כמו בריאות וחינוך, הקלות המס יפסיקו לחול על מרוויחי השכר הממוצע, וישרתו רק את המרוויחים 15 אלף שקל ויותר. על פי מרכז אדוה, תקציב 2009-2010 יביא את ישראל לראשונה בתולדותיה למצב שבו היקף המסים הישירים, הנגבים על פי גובה ההכנסה, יהיה קטן מהיקף המסים העקיפים, הנגבים מכלל הציבור ללא קשר לגובה ההכנסות.

מדיניות הממשלה לא רק שאינה צודקת או כלכלית במובן הרחב של המילה, היא גם מנוגדת לעמדת רוב הציבור. מדד הדמוקרטיה לשנת 2007 חשף כי 59% מהישראלים מעדיפים מדיניות " יותר סוציאליסטית מקפיטליסטית"; במחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון אמרו 96% מהציבור, כי יש שירותים שאסור למדינת ישראל להפריט בשום אופן. 98% הביעו תמיכה בהעלאת שכר המינימום. רוב הציבור הישראלי אם כך, תומך במובהק במדינת רווחה.

הגישה הניאו ליברלית הביאה לאסונות בכל מקום שבו נוסתה. באנגליה, שבה החזיקו חמישה העשירונים הנמוכים בכ-13% מההון בשנת 1978, צנחו אחזקותיהם ב-2004 ל-1% מההון בלבד. זוהי תוצאת התאצ'ריזם. כזאת היא גם תמונת הפערים בישראל ובארה"ב. ההערכות על חלוקת ההון בעולם כולו אומרות כי 2% מחזיקים ב-50% מההון והנכסים, בעוד ש-50% הפחות עשירים מחזיקים ב-1% בלבד. המציאות הזאת מלמדת שחלוקה מחודשת של ההון איננה טענה מופרכת או בלתי לגיטימית, כי אם צו חברתי מוסרי ואוניברסאלי, שצריך להישמע הרבה יותר. בעלי הממון לא עשו את כספם לבד – הם משתמשים בתשתיות הפיזיות, הרוחניות, והכלכליות שהעמידה לרשותם החברה. אלא שבישראל, תחת כסות המצב המדיני-בטחוני שהביא את נתניהו לשלטון, נמשכת העמקת הפערים במעין "הפרד ומשול" כלכלי.

>>> השינוי מתחיל בערכים

הדרך היחידה לשינוי עומק – כזה שלא מותיר מאחור קשישים עניים, פגועי נפש, ילדים בסיכון ומיליוני אנשים הנושאים סבל יומיומי בל יתואר משום המצוקה הכלכלית – עוברת בהעלאת רף השכר של העובדים החלשים. לצד תיקונים הכרחיים במדיניות המס, העלאת שכר העובדים היא הדרך הטובה ביותר להגדלת העושר במדינה, לצמצום היקף הקצבאות, ולניפוץ ההשלמה שבשתיקה עם היות העוני גזירת גורל.

את שיפור מצב העובדים החלשים ניתן לבצע במגוון דרכים, הדורשות דיון ציבורי ומקצועי. עם זאת, ישנם כמה צעדים שניתן להצביע עליהם מראש: פרויקט לאומי להכשרה מקצועית; איתור וקידום ענפים משתלמים למשק; קביעת שכר מינימום גבוה יותר, שיחול קודם בתאגידים גדולים ועשירים; חיזוק מיידי של החינוך ההומניסטי והמקצועי בכל מוסדות הלימוד; עידוד וסיוע בהקמת קואופרטיבים, בדומה למדינות אירופה שבהן הכנסות הקואופרטיבים מהוות כ-10% מהכלכלה; שקילת אלטרנטיבות מקיימות דוגמת הכלכלה האקולוגית, תוך ריסון תרבות הצריכה ההרסנית; שילוב רב יותר של הערבים בישראל בכלכלה, הזוכים כיום לכתף קרה במקומות עבודה רק בגלל מוצאם; ושורה ארוכה של צעדים אפשריים נוספים.

התיקון החברתי הנדרש מתחיל ברף ערכי גבוה המחזיר לתמונה את הצדק והסולידריות. בהקשר זה לא ניתן להתעלם מערכי הסכסוך עם הפלסטינים; הגזענות, ערלות הלב, הדה-הומניזציה והשנאה, לא רק מייצרים אווירה רעילה ומסוכנת לתרבות ולדמוקרטיה הישראלית, אלא עולים לכלכלה הישראלית כסף רב. כך גם הפחד המשתק מהליכה לפתרון. שליטת הערכים הללו מונעת את המבט על הפלסטינים כבני אנוש כמונו בדיוק, המסוגלים לחיים בשלום. התוצאה הסופית היא הרחקת הפתרון, שימנע את המשך ההמשך הבזבוז בשטחים, שגבה עד היום מאות מיליארדי שקלים מהצרכים החברתיים, והסיט מהם את השיח. תמורה נוספת תתקבל מסחר פורה יותר עם מדינות האזור והעולם.

אחרי שגם ראש הממשלה הכיר בהכרח להקים מדינה פלסטינית, אפשר לומר ללא חשש: יש לסיים מיד את השליטה על הפלסטינים, שעלתה ועולה לנו הון רב ואנרגיות, שחסרים בחברה פנימה. בעניין זה, בניגוד לשדה הכלכלי-חברתי, יש לדעת הקהל חולשה מובנית: בעוד שבנוגע עצמנו, בהקשר הכלכלי, יש לנו הסמכות להכריע, דעת הקהל הימנית בנושא הסכסוך סובלת מחוסר לגיטימיות, משום שהיא משעבדת את חייהם של מיליוני אנשים שלא מקבלים את הזכות להשמיע קול בדמוקרטיה הישראלית.

האתגר הגדול שבשיקום החברה, והסכנה המוחשית שבהמשך המצב הקיים, מחייבים אותנו לאמץ מבט בוגר בכל המישורים, למען סלילתה של דרך חדשה שממנה ירוויחו כולם.

* במובן של שינוי עמוק ומתמשך, לא של התקוממות אלימה חד-פעמית שאת סופה מי ישורנו.

אחחח, כמה מגונה. מהפיכה? סוציאליסטית?! כן כן, זה בדיוק מה שנדרש לנו בימים אלה.

היה לי העונג לראיין בשבוע שעבר את ד"ר יפתח גולדמן, מחבר הספר "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה". גולדמן הסביר לי שהמוסכמה המטופשת לגבי הסוציאליזם, לפיה הוא עוסק בעיקר בשוויון, אינה נכונה כלל: לב העניין נעוץ בניסיון להשיג חירות מהותית לפרט. בעוד שהקפיטליזם מדבר על חירות מופשטת, אומר גולדמן, מדגיש הסוציאליזם את החירות המהותית, הקונקרטית.

נקודה חשובה נוספת שאינה נחה בראשם של מספיק אנשים, היא שלמעשה הבשילו כבר מזמן התנאים לסיום המאבק על המשאבים. מה שאנחנו מקבלים היום כמובן מאליו - עוני, מעמד ביניים נאנק - הוא אך ורק פרי חלוקה מעוותת של המשאבים הרבים, שהחשיבה שמאחוריה מעוגנת בטאבו, כמו בכל תרבות, דת, או אידיאולוגיה מתגוננת. כך בארה"ב, המזוהה יותר מכל עם הקפיטליזם, דיבור על חלוקה מחדש של העושר נחשב גרוע יותר מכפירה באלוהים, והנשיא החדש מחויב להתגונן ולהכחיש שהוא סוציאליסט, רחמנא לצלן.

איך עושים את המהפיכה הנדרשת ומשנים את דפוסי החשיבה ובעקבותיהם את המציאות? בעיני התשובה נעוצה עדיין בהקמת כלי תקשורת המונים עם אוריינטציה סוציאליסטית. חלק מקוראי הבלוג מכירים ודאי את שקוף, שעדיין לא התרומם, כדוגמא לקושי הרב בהשגת המטרה הזאת, אך יש כל הזמן התארגנויות נוספות ובסופו של דבר אין מנוס מהקמתו בישראל של פורטל חדשות שיחרוג מהמיינסטרים המקובל היום. אחרי הכל, גם הציבור רוצה בכך: 59% מהמשיבים למדד הדמוקרטיה לשנת 2007 אמרו כי יש ליישם בישראל מדיניות כלכלית סוציאליסטית יותר. בראיון עם גולדמן הוא רומז למציאות הזאת דרך דבריה של הוגה שעוסקת במארקס, וטוענת שרק בימינו אלה הבשילו התנאים שציין להתגבשותה של המהפיכה הנכספת (בלי אלימות. מארקס אמנם לא נבהל מכך, אבל העדיף שינוי לא אלים), בגלל שרק עכשיו נותר הקפיטליזם לבדו ללא תחרות, וזה בדיוק השלב שבו הוא מתחיל לאכול את עצמו. כשבוחנים את עמדת הציבור שהוזכרה כאן, מתקבלת התחושה שאולי זאת אכן המציאות המתגבשת.

הראיון עם גולדמן

לקארל מרקס היה מזל, שמעיד שוב על כך שאין תחליף לעיתוי מושלם. התפתחות המהפכה התעשייתית בתקופתו סייעה לו להיות החלוץ בניתוחה של מציאות חדשה. שיטות הייצור החדשות, ומעל לכל המצאת הקיטור בסוף המאה ה-18, הובילו לעושר חסר תקדים. המציאות הזאת, הסביר מרקס, מייתרת לראשונה בהיסטוריה האנושית את המאבק על המשאבים. אלא שבאותה תקופה החלו להתבלט כמה רעות חולות חדשות, דוגמת שלטון ההון וההשתעבדות למכונה, רגע אחרי השחרור המיוחל מהטבע.

לדברי ד"ר יפתח גולדמן, 41, שספרו "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו יצא לאור לאחרונה, "אין סיבה לייחס למרקס סגולות דתיות. הוא היה אדם מאוד מאוד חכם, אבל חלק נכבד מההצלחה הכבירה שלו נבע מנקודת הזמן שבה הוא עמד. התיעוש של אירופה המערבית והקפיטליזם האנגלי, שהוא האב טיפוס לקפיטליזם, נוצר ממש לנגד עיניו, בשנות ה-30  של המאה ה-19, רגע לפני כתיבת המניפסט הקומוניסטי'".

כמה אנשים בעולם, 160 שנים אחרי פרסום המניפסט, מודעים לכך שכבר מזמן יש מספיק משאבים לכולם? כנראה שלא מספיק כדי לחולל מהפכה. מרקס היה מוסיף שמודעוּת לבדה אינה מספיקה כדי לחולל מהפכה, נדרש גם רצון. אבל מהפכות לא קורות בן לילה. "זה לא עובד ככה", אומר גולדמן. "אולי זה היה כך במהפכה הצרפתית, אבל גם במקרה הזה מדובר במיתוס יותר מאשר בהיסטוריה. אפילו אנגלס בערוב ימיו מבין את זה".

>>> אוטופיה, פוליטיקה, או גם וגם?

יפתח גולדמן נולד וגדל ביוטבתה. לפני הצבא עשה שנת שירות בשדרות ("רוב הזמן שרצנו בתל אביב"), ועם חבריו התגייס לגולני. מיד לאחר השחרור, ב-1991, הצטרף לקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש בו הוא מתגורר עד היום. את השכלתו האקדמית קיבל באוניברסיטת תל אביב, בה למד פילוסופיה לתארים ראשון, שני ושלישי, בדגש על פילוסופיה פוליטית. "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" יצא בסדרת המדע הפופולארי "מה?דע!" של הוצאת כנרת, זמורה ביתן ודביר. הפרסום בסדרה מחייב לנקוט שפה נגישה, ואכן, לצד חיבה מיוחדת למילה דיאלקטיקה, הספר קריא מאוד ומעניין.

לב הספר הוא העמדה זה מול זה של ה"סוציאליזם המדעי" של מארקס ואנגלס, ושל ה"סוציאליזם האוטופי", שמיצגיו בדיון הם מרטין בובר וגוסטב לנדאואר. הסימטריה מיועדת להעביר את החידוש המרכזי של הספר, שלפיו כל תורה חסרה את האחרת ועל כן יש לעשות סינתיזה ביניהן. בעוד שהסוציאליזם של מארקס ואנגלס התמקד בפעולה פוליטית רחבה לשינוי המציאות, דגלו בובר ולנדאואר בהקמת קהילות מופת סגורות, שיגשימו באורח חייהן את האידיאל הסוציאליסטי, במנותק כמעט לחלוטין מהפוליטיקה.

חשיבותו של מארקס לא נובעת רק מתוכנית הפעולה שהציע. הוא גם ניתח באופן מעמיק את הקפיטליזם. "הרלוונטיות שלו היא תמיד בקורלציה הפוכה לביטחון העצמי ולהצלחות של הקפיטליזם", אומר גולדמן. "בחודשים האחרונים מצטטים את מארקס אפילו בוול סטריט. הוא זה שסיפק לנו את התשתית הטובה ביותר להבין את הקפיטליזם ולהתמודד איתו, וכל מה שבא אחריו מתנהל בתוך אותה רשת מושגים.

"מרקס לא רק מנתח את הקפיטליזם, הוא גם מציג תורת שחרור ובלב תורת השחרור הזאת עומד סוכן מהפכני, הפרולטריון. לדברי מארקס, צריך שהפרולטריון ירצה לעשות את מה שההיסטוריה מזמינה אותו לעשות, ויפתח תודעה מעמדית ומהפכנית. תודעה זה לא רק להבין אלא גם לרצות לעשות. כיום אפשר לשאול בצדק איפה הפרולטריון.

"אלה שנושאים על כתפיהם באופן ממשי היום את השיטה הם לאו דווקא אלה שסובלים סבל רדיקלי, שהוא אחד ממאפייני הפרולטריון על פי מרקס. לפועלים בארצות המערב יש לא פעם אוטו, חינוך חינם לילדים וביטוח בריאות, והמוטיבציה המהפכנית שלהם נחלשת. גם אידיאולוגית הפרולטריון בבעיה. מרקוזה אומר איפשהו: הבת של הבוס והבן של הפועל מעריצים את אותו כוכב קולנוע".

>>> פנאי באיכות אחרת

למרות הדברים, לא בטוח שהכישלון מוחלט. אולי פשוט לא הגיע עדיין הזמן. גולדמן מזכיר מאמר עכשווי של מרקסיסטית קנדית בשם אלן מייקסינס ווד, הטוענת כי מרקס רלוונטי רק היום, כי הוא תיאר את המערכת הקפיטליסטית כמערכת שמכילה עולם ומלואו. "עד היום זה היה הקפיטליזם מול משהו אחר: עולם שלישי, חברות חצי פיאודליות, עולם קומוניסטי. רק היום הגענו למצב של קפיטליזם שכבר אין לו לאן להתרחב כי הוא כבר בכל מקום, וכל שנותר לו הוא רק לאכול את עצמו. אולי רק עכשיו הגיע הזמן לפתוח את המניפסט הקומוניסטי ובאמת להתחיל".

-           אולי בעצם אין בעיה עם הקפיטליזם? מעולם לא היתה האוריינות נפוצה כמו היום, מעולם לא חיו רבים כל כך בשפע יחסי. לאחרונה התפרסמה כתבה באקונומיסט, שבה נטען שלראשונה בהיסטוריה שייכים יותר ממחצית תושבי העולם למעמד הבינוני. למה ההתעקשות להמשיך לעשות גלים? 

  "כי הניצול נמשך ואף מעמיק. אנחנו עדיין חיים בעולם של עבודה, רבה ומיותרת, ואפילו הפנאי שלנו מגויס לצרכים של הגדלת ההון. כל דבר שאנחנו עושים שלא יכול להיות מתורגם למונחים של מיקסום רווחים מאבד מזכות קיומו, הולך ונעלם, וזאת הבעיה האמיתית שמרקס מצביע עליה. לא הפערים ולא העוול. מרקס ממעט להשתמש במילה צדק ומרבה לצחוק על הבורגנים שמשתמשים בה. העניין אצל מרקס זה חירות במובן של להיות אדונים לגורלנו. שאנחנו נחליט ביחד, כקהילה, כחברה, באמצעות דיון רציונאלי, מהם הדברים שאנחנו רוצים להשקיע בהם ומהם הדברים שאנחנו לא רוצים להשקיע בהם. כמה סביר שאדם יעבוד וכמה לא סביר שאדם יעבוד. הקפיטליזם אומר שעל כל הדברים האלה אין מה לקיים דיון, השוק יווסת.

"בימינו, עם הטכנולוגיה הקיימת, שש שעות עבודה ביום - כפי הציע תומאס מורוס כבר במאה ה-16 בספרו 'אוטופיה' - עשויות להספיק. בני אדם יכולים לייצר לעצמם פנאי רב יותר. אבל גם זה לבד לא מספיק, השאלה היא מה אתה עושה עם הפנאי שלך. אריסטו הסב את תשומת הלב לכך שהמילה היוונית העתיקה לפנאי היא schole  , בדומה ל-school  . פנאי זה הזמן של הלימודים. מי שיש לו פנאי יכול להתפתח וליצור יצירה רוחנית. זהו החזון הריאלי יותר של מרקס בנוגע לעולם העבודה. היום, בחברה שלנו, הפנאי נתפס כ'מילוי מצברים', כי אתה מעין רובוט שחוזר לעבודה ואתה צריך בטריות מלאות. אתה אפילו לא באמת ממלא מצברים, אתה ממלא את הקופה של מישהו שמוכר לך פנאי.

"יש גם סיפור אחר. בתנאים של טכנולוגיה משוכללת, אומר מרקס, העבודה עצמה יכולה להיות תחום של יצירה, התפתחות וביטוי אישי. זה נשמע כמו חזון אוטופי, אבל הוא היום ריאלי עם הטכנולוגיה שלנו. אלא שאפילו החזון שכינינו מקודם ריאלי, של צמצום העמל והרחבת הפנאי, נראה היום אוטופי לנוכח המציאות החברתית של השתלטות הקפיטליזם".

>>> על החירות

הן הקפיטליזם והן הסוציאליזם מדגישים את מושג החירות. אצל הקפיטליסטים, מיצויה של החירות בא לידי ביטוי באידיאולוגיית השוק החופשי. "בניגוד לתיאור המקובל והשגוי כאילו הקפיטליזם דיבר על חירות והסוציאליזם דיבר על שוויון, לא זה העניין", מדגיש גולדמן. "שניהם דיברו על חירות, אבל ההבדל הוא בין חירות מופשטת לחירות קונקרטית. בא הסוציאליסט ואמר לקפיטליסט: מה שאתה מכנה חירות אינו באמת חירות.

"כשאני מספר לשכנה שלי כאן בבית שמש, שמרוויחה שכר מינימום ומגדלת לבדה חמישה ילדים, שהייתי בקיץ בטורקיה, העיניים שלה נוצצות מכיסופים ומייסורים. היא עובדת קשה מדי ונלחמת כדי לייצר לה ולילדים שלה חיים סבירים. לכאורה שנינו אזרחים חופשיים ברפובליקה של מדינת ישראל, אבל זוהי חירות מופשטת. איפה יש לה את החירות בחיים הממשיים לעשות את מה שחלמה תמיד לעשות? הסוציאליסטים מציעים חירות מהותית יותר.

"בסופו של דבר השאלה היא עד כמה בחיים האמיתיים שלך אתה חופשי. זאת שאלה של מידה, לא של כן ולא. האם אפשר לסדר את החברה בצורה כזאת שנהיה יותר חופשיים בחיים הקונקרטיים שלנו, שנהיה פחות תלויים במלחמת קיום מיותרת שבכל זאת ממשיכה לנהל את החיים שלנו? האם אפשר שפחות עבודה תשמש כדי לייצר רווחי הון עבור תאגידים? אפשר או אי אפשר, זאת השאלה".

-           באילו נקודות אנחנו חיים היום את תורתו של מרקס?

"הקומוניסטים טוענים שהבורגנים היו אלה שלמדו את מרקס באופן המדוקדק ביותר, הבינו את הסכנה, ובאמצעות מדינת הרווחה ריסנו מעט את עצמם על מנת למנוע מהפועלים את הלהט המהפכני. מעין ריסון של ההון כדי לאפשר לו להמשיך לנצל. כך גם היחס אל הצעדים של אובאמה בארה"ב. הם חוזרים על אותן סיסמאות פעם אחר פעם. בכל פעם שיש איזה שינוי בקפיטליזם, זה אומר שהמנגנון מתגמש כדי לאפשר לעצמו את המשך המצב. אני לא טוען שהטענה הזאת מופרכת, אבל היא תיאור חלקי מדי למה שקורה.

"לעומתם, המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות המאוחרות, החל ממלחמת העולם הראשונה ובעיקר אחרי מלחמת העולם השניה, תופסות את עצמן כלא פחות מרקסיסטיות מלנין ודומיו, ולדעתי במידה רבה של צדק. מה שהן עשו קרוב יותר למה שעולה מהדברים של מרקס: חדירה אל מוסדות הכוח הבורגניים ומאבק משם על יותר שליטה דמוקרטית על הכלכלה, יותר ריסון על ההון, על הפיכת המדינה לנותנת האשראי הגדולה ביותר במקום הבנקים, על חיזוק איגודי עובדים והתארגנויות קואופרטיביות וכן הלאה. זוהי הפעולה המרקסיסטית העכשווית".

-          אבל אתה טוען שהפעולה הזאת לא מספיקה.

"בתורת השחרור של מרקס, במקום הכי מרכזי וקריטי, יש בעיה, כי הוא מדבר על מרכוז הכוח הפוליטי. אין אצלו דמוקרטיזציה חברתית אמיתית שבה משתתף הציבור באמת בניהול חייו באמצעות קהילות חופשיות המשתפות פעולה ביניהן, ברמה המוניציפאלית וברמה הארצית והגלובאלית".

-          וכאן נכנסים האוטופיסטים?

"כן, זה לוקח אותנו לסוציאליזם האוטופי של מרטין בובר, שהוא בדיוק מה שהיה חסר אצל מרקס, שמצד אחד דוחף לעבר פעולה פוליטית ומצד שני מצייר חזון של חברה שהשתחררה מהפוליטיקה שמוכתבת מלמעלה, ועוברת לפדרציה של קבוצות חופשיות. בובר אומר למרקס: איך אתה יכול להגיע למטרה הזאת רק באמצעות פעולה פוליטית?".

-          אם גם מרקס מכוון לפדרציה של קבוצות, מדוע הוא ביקר את האוטופיסטים?

"הביקורות שלו על האוטופיסטים מגוונות, אבל ברובן הן לא נוגעות לעניין הקהילות. ההתקפה המרכזית שלו היא שהם א-פוליטיים, טענה הדורשת הוכחה. יש איזו סימטריה בין מרקס לבובר, שהולכת לאורך הספר: מרקס לא רואה כמה חשוב ליצור כבר בהווה את התאים החברתיים של חברת העתיד. בובר לא רואה כמה חשוב להילחם בחברת ההווה בכלי של חברת ההווה, הפוליטיקה. לכן, וזו הטענה העיקרית של הספר, הבעיה של שני האגפים האלה של הסוציאליזם, היא שכל אגף חסר את האגף השני. אם יכולים אנחנו לנסח היום תורת שחרור מחדש, אנחנו צריכים איכשהו לחבר את שני הדברים האלה ביחד".

>>> פילוג הרסני

תורת השחרור המעודכנת, המשלבת בין סוציאליזם פוליטי לאוטופי, כבר נוסתה לכאורה בקיבוצים. גולדמן מנתח בספרו את הדוגמא ההיסטורית מאוד בקצרה, ומדגיש שזה משום שמומחיותו היא בפילוסופיה, לא בהיסטוריה. ועדיין, ברור לו שמדובר בדוגמא מעולה, גם אם "בעיקר לכמה שזה מסובך". הוא היה רוצה להיות איש בשורה בעניין הזה, אך אינו יכול.

"אפשר בהחלט לומר שהסינתיזה לא החזיקה מעמד, היא נשברה. נדמה לי שמוקד השבר היה בפילוג הגדול, שבו התחוור לקיבוצניקים שהמפלגה יכולה לפרק את התנועה ההתיישבותית על התפר שבין מפ"ם למפא"י. הקיבוצים לא הפנו עורף לפוליטיקה ברגע אחד, אבל התחילו לעשות הפרדה. יהיו לנו שליחים ונציגים בפוליטיקה, אבל הם יעשו זאת מחוץ לחצר הקיבוץ, שיישאר כמעט א-פוליטי.

"אני זוכר בתור ילד ביוטבתה, בשנות ה-70 וה-80, אמירות שמיועדות לעצור דיבור על פוליטיקה בתוך הקיבוץ, כאשר עד לטראומת הפילוג, הפוליטיקה היתה פנימית לקיבוץ. הוויכוחים הפוליטיים בין מפ"ם למפא"י - אם לנקוט לשון רומנטית ומעט פלקטית - נעשו בפרדס, בכרם, במטע. תמיד מתארים באופן אירוני את החברה גניה שבאסיפת הקיבוץ מוסרת דיווח על רשמיה מסין העממית ועל מסקנותיה מעליית הפרולטריון בלא-משנה-איפה. אפשר לצחוק על זה, אבל זה לא כל כך מצחיק. יש בזה משהו יפה, שקהילה שיתופית של אנשים מחליטה ששאלות הפוליטיקה הלאומית והעולמית הן חלק מסדר היום שלה.

"אלא שברגע שזה נכנס לך אל תוך הבטן וקורע אותך מבפנים, נוצרת תגובה של 'לא לגעת בזה, שזה יישאר בחוץ'. ואז הקיבוצים מסתגרים אט אט ואומרים: בתוכנו פנימה ניצור גן עדן סוציאליסטי עלי אדמות, ומגדר הקיבוץ והחוצה ננהל פוליטיקה לאומית על מטרות מאוד מוגבלות. כמובן שזה קורס כאשר ישראל הופכת להיות חברת שוק משולחת רסן וזה מקרין חזרה פנימה. אתה יכול לבנות איים אוטופיים על גב חברה סוציאל דמוקרטית, אבל לא על גב קפיטליזם פרוע. זאת היתה אחת הביקורות של מרקס על הסוציאליזם האוטופי, והתנועה הקיבוצית הוכיחה שהוא צדק".

>>> שיתופיים, אך לא סוציאליסטיים

לא רק חיי המעשה הסוציאליסטיים נקלעו למשבר, גם התודעה כשלה. "אם תשאל חבר קיבוץ מדוע אתה חי בקיבוץ הוא יענה 'כי כך אני חי אורח חיים מוסרי יותר עם חברי, אורח חיים של התחשבות בזולת, הצנע לכת' וכן הלאה, דברים שאי אפשר לזלזל בהם. במקרה הרע הוא ידפוק על השולחן ויאמר 'כי אני קיבוצניק, כי ככה ראוי'. למה ככה ראוי? אין תשובה.

"יש הרבה קיבוצניקים שיש להם תיאוריה סוציאליסטית כוללת ומודעת, שיכולים לעשות את ההרצאה על מה שלא בסדר בקפיטליזם הרבה יותר טוב ממני, אבל לרוב, הטלוויזיה עם ערוץ 2 עומדת בסלון ביתו של הקיבוצניק כמו שהיא עומדת בסלון ביתו של כל ישראלי, ומעצבת את התודעה. אני לא רוצה להישמע מאשים, יש פה מציאות לא פשוטה. הכוח של הסדר הקפיטליסטי הוא כובש והוא אדיר, והתנועה הקיבוצית הפנימה אותו.

"כשעמיר פרץ רץ לראשות מפלגת העבודה מול שמעון פרס, רק 24% מהמצביעים בקיבוצים תמכו בו. בשום מקום הוא לא קיבל כאלה נתונים נמוכים. מצד אחד עמד מנהיג איגודי עובדים שמדבר בשפה סוציאל דמוקרטית קלאסית עם כמה עדכונים לזמננו, ומצד שני עמד ארכי קפיטליסט, ניאו ליברל והאויב החמור ביותר של הסוציאליזם הישראלי, שנמצא באותה סירה עם בנימין נתניהו, והקיבוצים נופלים לזרועותיו.

"צריך לציין שרוב האנשים שנאבקו בשיניים להביא קולות לעמיר פרץ באו מהזרם השיתופי. אבל אני חושש שאפילו קיבוצי הזרם השיתופי עברו תהליך מאוד עמוק של דה-פוליטיזציה ודה-סוציאליסטיזציה. הם שיתופיים אבל לא סוציאליסטיים. אין להם תיאוריה פוליטית או סוציאליסטית, זה דבר שזר היום לקיבוצניק הממוצע. על תוצאת בחירתו של פרץ צריך לנהל דיון יותר מעמיק מאשר זה השגור של 'תראה לאן זה הוביל'.

"מה שכל כך תסכל אותי בעבודה למען פרץ היתה ההרגשה שהקיבוצניקים לא מבינים את השפה ואת הבעיות. הם חיים בבועה ואיבדו את הסולידאריות עם חלקים אחרים בחברה. התחושה היא שזה לא שיש להם טיעונים נגד סולידאריות, אלא שזה פשוט לא מעניין אותם. הם אדישים. במצב כזה ניתן לקנות את הפלקט שנקרא שמעון פרס. הוא אשכנזי, אין לו שפם, זה נחמד ויפה ונעים. חבר בולט באחד הקיבוצים המובילים בזרם השיתופי אמר לי: אנחנו מאוד פעילים חברתית. אנחנו תורמים למוסדות צדקה בעיירת הפיתוח השכנה'. זה לא סוציאליזם". למרות הדברים הספר לא חורץ את דינה של התנועה הקיבוצית, אבל נותר ספקן.

>>> סוכני הסוציאליזם האחרונים תלויים גם הם בהון

יש בגולדמן פיכחון והכרה צורבת בשליטתו האבסולוטית של הקפיטליזם בעידן שלנו. ובכל זאת הוא מקדיש את הפרק האחרון בספר לנציגים האחרונים של הסוציאליזם המנומק, המקיים סינתיזה בין פוליטיקה לאוטופיה. "כשאני רוצה להתעודד, אני פונה אל תנועות הבוגרים של תנועות הנוער. לקהילות השיתופיות שהם מקימים בעשרות יש תיאוריה פוליטית סוציאליסטית מאוד עשירה. תדבר איתם על מרקס ובובר והם יבינו אותך מצוין. משם יש יותר תקווה, אבל גם שם יש בעיות קשות.

"קיים קושי מהותי להתאגד לפדרציה רחבה, בעיקר בגלל סיבות כלכליות. הקבוצות נאלצות להיסמך על פילנתרופיה, קרנות, עמותות וכל השוק המתועב והמושחת הזה - לא במובן הפלילי - שאני חלק ממנו כחבר תמוז ויו"ר עמותה, ולכן מרשה לעצמי לומר שהוא מושחת, כי הקבוצות צריכות לרקד על פי החליל של מישהו אחר. זהו הרי היפוך הסוציאליזם, החירות של הקהילה לשלוט בגורלה נשללת במידה רבה. הקבוצות השונות נמצאות במצב של להקת כלבים הנאבקת כולה על אותה עצם גרומה. זה שוק קפיטליסטי ונוצרת תחרות בין הקבוצות. אם אתה לא מצליח לחשל מנגנונים של אמון ושל שיחה, אז במלחמה כמו במלחמה, כל אחד מחזיק את הקלפים קרוב לחזה ומסתכל ימינה ושמאלה בחשדנות.

"סוציאליסטים לא יכולים להיות קפוצי זרועות, זה לא עובד. הם חייבים להושיט ידיים באמת לשותפים פוטנציאליים, גם אם לא בדיוק דומים, לא עם אותה חולצה ואותו שרוך. אם יש תקווה היא נעוצה בהקמת יותר ויותר קואופרטיבים, כדי להתגבר על המצוקה הכלכלית ולהשתחרר מהתלות בהון. אנחנו חיים קצת בבועה בעניין הזה: 10% מהתוצר של האיחוד האירופי מגיע מקואופרטיבים בכל התחומים. גם החרדים נוקטים בשיטה הזאת. יש אצלם, למשל, קואופרטיב שיכון, במטרה להשתחרר מהתלות במשכנתאות של הבנקים. הידע קיים והתחום הזה טומן בחובו ניצנים של תקווה".

לא רק ההתארגנויות השיתופיות יכולות לעודד את הסוציאליסט הנלהב. בשנים האחרונות חלה התעוררות גם בערים, בדמות פוליטיקה חדשה וארגונים לשינוי חברתי. כך דחפה קבוצה גדולה ומסורה את דב חנין בתל אביב, וגם בחיפה ובמקומות אחרים יש פעילות של צעירים לקידום ערכים סוציאליסטיים, שמשתלבים לא פעם בתפיסה ירוקה. לפעילות הסוציאליסטית של אנשי רשימת "הירוקה-מימד", למשל, היו 27 אלף תומכים בבחירות, שרבים מהם עדכניים ומעורבים בפעילויות חברתיות במסגרות נוספות.

מהכלל הזה מוציא גולדמן את השמאל הרדיקלי, שעסוק לדעתו במחאה אסתטית בעיקרה ועל כן עקרה, אבל הוא מזהה מעגלים מתרחבים של פעילות גם מחוץ לקהילות השיתופיות. "שתיים מהיוזמות המרכזיות הן המכללה החברתית-כלכלית וארגון כוח לעובדים" הוא אומר, ומקפיד להוסיף: "חלק מהשותפים ליוזמות האלה עשויים להגיע בהמשך גם למימוש הרעיון של הקהילות השיתופיות". זה מה שלימדה אותו שנת השירות שעשה לפני הצבא: פילוסופיה פוליטית היא לא רק עניין לפולמוס. היא דורשת הגשמה.

הראיון באתר "הדף הירוק"

מתברר שההגבלות על הסרט של אילן עבודי ומיקי רוזנטל לא הסתיימו עדיין. הפרטים:

http://www.shakoof.org.il/2008/10/29/1838/

לפני כחודש שיבחתי כאן בהתלהבות את אושרת קוטלר בנגל על כתבה שהופיעה במהדורת השבת שלה בחדשות 10. בכתבה, של טליה פלד קינן, הופיע עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים בבנק דיסקונט, והשתחל לוועידת ישראל לעסקים כדי להתעמת עם בעלי הון נצלנים בחלקם, ובייחוד על מנכ"ל הבנק בו עבד. הכתבה היתה נוקבת, חזקה ומרגשת, ובעיקר היה מרענן לראות בטלוויזיה המסחרית, המשרתת לרוב בבוטות את בעלי ההון, אג'נדה שנעלמת מהם בימים כתיקונם.

אלא שגם בעלי ערוץ 10 יוסי מימן צפה בכתבה, ומיד לאחריה התקשר לנזוף בקוטלר, בטענה שמדובר בכתבה פופוליסטית. לא בבית ספרו, הבהיר ב"שיחה ידידותית". הפרשה מזכירה את תחקיר ישראייר של עובדה, שבשל התנגדותו של בעלי החברה נוחי דנקנר לשידורו, ניסה בעל השליטה בקשת, מוזי ורטהייים (קוקה קולה ישראל), להפעיל צנזורה. מאז, כפי שציין מיקי רוזנטל, 95% מהתחקירים בעובדה עוסקים ברשות הציבורית. המגזר הפרטי מחוץ לפריים.

אז הנה, לשם יישור קו, קטע ארכיוני ממאמר של גיא רולניק, עורך דה-מארקר והמשנה למו"ל הארץ (יש בעיה עם תאריכים באתר הארץ, כאשר אין תגובות לא ניתן לדעת ממתי הטקסטים):

"20 או 30 התמנונים העסקיים הגדולים במשק חזקים עתה מאי פעם; צריך להיות דג מאוד קטן כדי להצליח להתחמק מלפיתתם. היכולת שלהם להשפיע על החלטות השלטון בעניינים כלכליים, חברתיים ואפילו פוליטיים - אם ירצו - היא גדולה מאי פעם, והיא אחת הסכנות הגדולות ביותר הרובצות כיום לפתחה של הדמוקרטיה והחברה בישראל".

רוצה לומר - העסקים הגדולים בישראל מסכנים את הדמוקרטיה. מכל נקודת מבט עיתונאית, מדובר בנושא לוהט על סדר היום.

נושא לוהט, אבל די מושתק, ובעיקר בטלוויזיה. בדקתי מה קרה במהדורת השבת של חדשות 10 בחודש שמאז פרשת מימן-קוטלר, ומתברר שלא עלו עד כה כתבות נוספות בעניין ההון והשלטון. בדיקה בחודש שקדם לכתבה על עובד הקבלן העלתה שגם במהלכו לא שודרו כתבות בנושא, כך שלכאורה אי אפשר לטעון לקשר ישיר בין הטלפון ממימן, להימנעות המאוחרת מהעיסוק בנושא הלוהט והכל-כך חשוב.

אך האם באמת לא ניתן לטעון לקשר? אולי קוטלר, שהחלה לשדר רק כחודש וחצי לפני המקרה, רצתה להתחיל בעיסוק אינטנסיבי בנושא וירדה מכך בעקבות האיום המרומז על המשך העסקתה? האם הכתבה היתה רק נגיעה מקרית בנושא החם הזה?

אין לי תשובות לשאלות הללו, אבל אם לשפוט על פי הרקורד המקצועי של קוטלר, ניתן להעריך שבדמוקרטיה אמיתית, שיש בה חופש עיתונות מהותי, היינו רואים אצלה הרבה יותר כתבות על הנושא. אולי אפילו כל שבוע.

אם נוותר לרגע על העיסוק הפרטי בקוטלר, ונלך אל הכלל בעניין הזה, יש בהחלט אמירה חד-משמעית שניתן לומר: הטלוויזיה המסחרית שאתם רואים היא טלוויזיה מצונזרת. אסור בה בשום פנים ואופן לעסוק בהעמקה ובהתמדה בנושא המהווה על פי אחד העיתונאים הבכירים בישראל, את "אחת הסכנות הגדולות" לדמוקרטיה והחברה בישראל. ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שלעתים נטען שהיא צריכה לנהוג בהקשר המדיני-ביטחוני כדמוקרטיה מתגוננת, מפקירה את אחת החזיתות החשובות לשמירה על אופיה.

ראש אגף התקציבים החדש מתבכיין בעקבות המתקפות על חוק ההסדרים: "יש גורמים שמנסים להחליש את אגף התקציבים". כואב הלב.

האיש, שעבד כבר אצל נוני מוזס כמנכ"ל הוט, מקבל באתר הבית Ynet במה לשטויות שלו. תשמעו את החוצפה ואת הוצאת הדיבה על עמיתיו בשירות הציבורי, אגב שיר ההלל לאגף התקציבים: "מדובר במחלקה אולי היחידה בשירות הציבורי שמסתכלת אך ורק על האינטרסיים הלאומיים ולא על אינטרסיים פרטניים או פוליטיים".

נכון בלניקוב, אתה וחבריך הצדיקים היחידים בסדום. אבל וואלה, פה זה דמוקרטיה, וחבורת פקידים עם ידע מוגבל ואינטרסים הכי פרטניים שיש, לא יכולה לנהל לבדה את החברה (כן, זו משמעות הכלכלה) הישראלית.

האם  העניין הפעוט הזה ברור לך?

(ואגב, לא אתפלא אם המחאה הזאת נעשית בתיאום עם אולמרט, שהכריז על צמצום/הפסקת חוק ההסדרים, מסיבות שהן כנראה הכל חוץ מענייניות)

1.

תקציב 2008 רק אושר, וכבר שר האוצר מכריז על קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה של 4%, "על מנת לממן את דרישות סיעות הקואליציה". דיווח נבוב - כמו נלקח ישירות מהודעה לעיתונות - בגלובס. (מציל את המצב ציטוט של ח"כ רובי ריבלין: "קיצוץ רוחבי יפגע תמיד בשכבות החלשות")

+

1.

מס הכנסה לא מצליח לחלץ מלב לבייב 150 מיליון שקל על שומה מ-2002.  

לא ברור לי עדיין להיכן לשייך את נושא הפוסט הזה: לקלישאות בתקשורת או להבניית מציאות באמצעות שפה. סביר ששתי הקטגוריות נכונות.

העניין פשוט. בדיווח בוואינט בנושא הדיונים על התקציב בכנסת נכנס לכותרת המשנה המשפט הבא: העברת התקציב בכנסת תעלה לאוצר עוד 1.7 מיליארד שקל.

סליחה?

כספי המדינה אינם בבעלות האוצר, למי ששכח. זהו, אמרתי הכל.

כדי להוכיח שמדובר במטבע לשון שגור עשיתי חיפוש בגוגל ל"תעלה לאוצר" ו"יעלה לאוצר". במסגרת החיפוש התברר שגלעד סרי-לוי התקומם גם הוא נגד המשפט הזה בדיוק, והכניס אותו להקשר הנכון - מסע הפחדה מטעם האוצר ברגעים הקריטיים של חלוקת העוגה הלאומית.

מה יש לומר, האם זה חדש למישהו שוואינט עובדים בשירות ההון-שלטון בדרכים הכי תמימות לכאורה שיש? האם מישהו חושב שזה בזדון? לדעתי, ככל שזה נוגע לעורכים, אין כאן שום זדון, סתם בּוּרוּת שיש למישהו למעלה אינטרס לשמר.

כן, וואינט, בניגוד לדימוי המיינסטרימי שלו, אינו כלי תקשורת עממי במובן זה שהוא משרת את הציבור. וואינט הוא כלי של אליטה לשימור מעמדה הכלכלי הפריבילגי. (איך? בכניעות מוחלטת מול הספינים של אנשי האוצר, המשרתים במדיניותם את הבוסים שלהם בעבר ולעתיד)

על רקע זה, אני מצפה בכיליון עיניים למיזם הכלכלי החדש מבית "ידיעות", הוא יהיה חתיכת כלי נשק של ההון. נוני קנה לו צבא גדול וחכם, שישרת את האידיאולוגיה שלו, רוויית ההפרטות. אין לי ספק שהעיתון הזה יהיה רווי אבסורדים זועקים לשמיים.

העיתונאי מיקי רוזנטל, האחראי לציטוט שבכותרת, נתן בכנס אילת לעיתונות עוד כמה כותרות. הנה ציטוט מכתבה של אסף כרמל בדה-מארקר:

"גם התוכנית 'עובדה' שכולם כאן בכנס מהללים אותה", אמר עוד רוזנטל, "ואין ספק שהיא מהצד הטוב של העיתונות, אבל האם ידעתם ש-95% מהתחקירים שלה התעסקו ברשות הציבורית? כולם זוכרים את תחקיר ישראייר, שניסו לפסול אותו, אבל מה היה ב'עובדה' חוץ מישראייר? כשאני באתי ורציתי לעשות לאחת הזכייניות תחקיר על הבנקים, אמרו לי: 'לא כדאי, בנק לאומי הוא אחד הבעלים שלנו. לך תשחט פוליטיקאים, זה טוב'".

הציטוט הזה של רוזנטל מוקדש לך הקוראת דריה, בהמשך לשיחה שניהלנו בתגובות כאן, על האג'נדה של מהדורות הטלוויזיה.

ועוד משהו: אהוד אשרי מספר כיצד הפך "ידיעות אחרונות" לחוד החנית בקמפיין נגד בית המשפט העליון, כולל סיפור על כתבה שפסל המו"ל מוזס בכבודו ובעצמו.

(תוספת מאוחרת: בדיווח בנרג' ברנז'ה מייחס הכתב גם את הציטוט על תחקיר הבנקים לידיעות, ולא לטלוויזיה, כפי שהופיע בדה-מארקר. אם לשפוט על פי מלאוּת הציטוט - ולא רק - סביר הרבה יותר להניח שגרסת כרמל היא הנכונה)

יצא בימים האחרונים שאיזכרתי פה ושם דברים שכתבתי בעבר והתממשו, כחלק מהמדור הדמיוני (אך המוחשי מאוד) "אמרתי לכם". קריאה קצרה בפתיח למאמר של נעה ידלין בנרג' על יאיר לפיד, בנק הפועלים ואולפן שישי, זרקה אותי שוב אל דבר שנכתב כאן לא מזמן, בפוסט על תוכן שיווקי של בנק הפועלים בלונדון את קירשנבאום:

"בקצב הזה לא ירחק היום, שבו ייראה לנו אך טבעי שאת מהדורות החדשות עצמן יגישו טלרים מצטיינים מהבנק וסמנ"כלי שיווק של חברות גדולות".

וכך כותבת ידלין:

"פעם קראתי מישהו אומר, שבישראל קשה לעשות סאטירה: הפער בין המציאות לבין ההגחכה שלה קטן מדי; הסאטירה של היום, היא הכותרת של מחר בבוקר. נזכרתי במשפט הזה ביום רביעי האחרון, כשפורסמה בקשתו של יאיר לפיד, ככל הנראה המגיש הבא של משדר החדשות המרכזי בישראל, להמשיך ולפרסם את בנק הפועלים. בתור סאטירה, זו היתה יכולה להיות הברקה: אחד הגופים הכלכליים הפרטיים, החזקים והאינטרסנטיים במשק, מצליח למנות נציג מטעמו על תקן מגיש אולפן שישי". (למאמר המלא)

מפחיד איך שהמציאות משיגה את הדמיון, וכמו כל דבר בעידן שלנו, זה קורה בפרקי זמן קצרים יותר ויותר.

בשנת 2004 קם שר חרוץ בממשלת ישראל ועשה מעשה - הוא בדק כמה עודפי תקציב הצטברו בקופת המדינה מאז שנת 2000, והגיע למסקנה שמדובר ב-67 מיליארד שקלים. בהכללה של שנת 2004 בחישוב, עמדו העודפים על כ-80 מיליארד ש"ח. "על הממשלה להחליט איך משתמשים בעודפים אלה, כדי שאפשר יהיה לקבוע סדרי עדיפויות", אמר השר הנמרץ.

בדיווח עיתונאי, בעקבות התחקיר של השר, נכתבו הדברים הבאים: "השאלה הגדולה, ולאיש מחוץ לאוצר אין תשובה מוסמכת, היא מה נעשה במיליארדי השקלים שהאוצר 'חוסך' בטובו למדינה מדי שנה. ניסיונות לקבל תשובות מוסמכות של האוצר בשנים שעברו נתקלו בתשובות מתחמקות בלבד". באותו דיווח הודגש, שנראה שאף שרי האוצר עצמם ממודרים על ידי פקידיהם.

ולמה לנו כל זה עכשיו? כי אמש אמר שר האוצר רוני בראון שאין כסף לשלם למורים: "המשמעות של התוספת שהמורים דורשים היא 1.6 מיליארד שקל. מהיכן אביא את הכסף? זאת הקופה הלאומית של כולנו". אוי-וויי-זמיר! אכן שודדים המורים האלה, ואלו סכומי עתק הם מבקשים! אלה סכומים ששמורים לכאורה רק לנוחי דנקנרים, שגורפים אותם במכה אחת כאשר הם מקבלים הנחות במס על רכישות ענק, רגע לפני שהם מושכים דיווידנדים במיליארדים.

הנה שוב ציטוט מאותה ידיעה ישנה, המפתיע ברלוונטיות שלו: "לפני כמה שנים התקיימה עוד שביתת מורים קשה. האוצר טען שאין לו כספים לשלם למורים, גם אם כמה מדרישותיהם צודקות. עם סיום השביתה, למרבה הפלא, הודיע האוצר כי הכספים שיקבלו המורים יהיו מעודפי התקציב מלפני שנתיים. איש, מחוץ לאוצר, לא שמע קודם על העודפים, ואיש מחוץ לאוצר לא ידע, כמובן, מהיכן בדיוק נלקחו העודפים". "השקיפות התקציבית של האוצר היא ממנו והלאה", אמר אז אותו לוחם אלמוני משורות הממשלה. "'קיר הזכוכית' שהוא מעמיד בפני השרים, מקבלי ההחלטות לכאורה והציבור הישראלי, הוא בלתי נראה לחלוטין ונהיר רק למעטים מפקידי האוצר". לפיכך, הציע, יידחה אישור תקציב המדינה ל-2005 עד למיצוי הליך השקיפות.

אז מי היה אותו שר קוסם שכך בקלות סידר לנו עשרות מיליארדים שיכולים לשמש לצרכים חברתיים חיוניים? אולי ניחשתם כבר, שמו הוא אהוד אולמרט. ואיך מדבר היום אותו אולמרט? רוב הזמן הוא שותק, ובפועל מעניק גיבוי למחרבי ההשכלה ולמשפילי המורים, שמשתכרים בחלקם אפילו פחות מעובדי קבלן. אין כסף הרי.

אז... שלא יעבדו עליכם!

 מישהו עשה עבודה מעולה:

http://tal.wolfson.co.il/lab/morim.ppt

אנא הפיצו את זה.

זה יהיה פוסט קצר של 1+1+1...

כאן מצוטט רובי ריבלין כאומר: חוק ההסדרים הוא "חוק מבטל כנסת".

כאן מדווח נדב פרי על תחילת ייתורה של הכנסת - ישיבות המליאה מתקצרות.

כאן אפשר ללמוד על יכולת החקיקה של הלוביסטים לטובת ההון, "במיליוני שקלים ועד למיליארדים".

כאן מוכיח הציבור שהוא לא מטומטם. 86% מבינים שההון משתלט על הממשל, באופן שמותיר את הכנסת כמטרד מבחינת אצולת הממון.

ואני אומר, אם כבר מתלהבים באוצר מהורדות מסים אובססיביות, בואו נבטל את כולם באחת. בואו נבטל גם את הכנסת המיותרת, שנחמיה שטרסלר מסית נגדה באופן פרוע ובהכללה חסרת בסיס.

בואו נבטל את הכנסת ואת המסים ונסגור עניין. את הממשלה יממנו בעלי ההון, והאידיאולוגיה של הדרת ההמונים מהמשחק הדמוקרטי על ידי האליטה בשל החשש מנבערותם (כטענת ד"ר אודי מנור), תגיע לידי מימוש. זה הרי בסופו של דבר מה שמחפשים אדמו"רי הקפיטליזם באוצר, בעיתונות וכמובן במגדלי המשרדים המצוחצחים.

אז, לפחות, לא תהיה אחיזת עיניים. כי אם כבר מדינת פראבדה, אז שלפחות נדע מזה ולא נחיה באשליית הדמוקרטיה והתקשורת החופשית, זאת שמוחזקת על ידי אותם טייקונים שמפעילים את חברי הממשלה כבובות על חוט.

יש ארגון אחד עם פנים יפות ושמו "מעלה". חברים בו התאגידים הגדולים במשק, ומטרתו היא לקדם אחריות חברתית במסגרת הפעילות העסקית. במצגת (PDF) שהוכנה לכבוד הכנס האחרון לפני כשבועיים, הוצגה האחריות החברתית של העסקים כנובעת משיקולי רווח. כך העלה הסקר המיוחד בקרב המנהלים בישראל. לא כבוד האדם חלילה מניע אותם, זה לא יספק את בעלי המניות. מתברר שאותה "אחריות חברתית" היא בסך הכל כלי נשק תודעתי נגד האזרחים שמעמדם הידרדר לכדי בני חסות של אצילי ישראל, ומתקשים להבחין בכך. בלשון ברורה יותר, מדובר בעלה תאנה.

אבל למה להחריב שמחות? יש יו"ר חדש ל"מעלה", מנכ"ל בנק הפועלים צבי זיו, וההתרגשות רבה. ארגונו של זיו ידוע באחריות החברתית שלו -  בעיקר ביחס ללקוחותיו - ושכחנו וסלחנו כבר על כך שהבנק הענק והרווחי שהיה שייך לנו הועבר לידיים פרטיות בקומבינה, ובפועל בחינם. בנאום נרגש ומלא מליצות לא הצליח המנכ"ל המוכשר לומר ולו פעם אחת, מהי אותה אחריות חברתית שהוא כה מהלל. בסופו של דבר הוא גימגם משהו פתאטי על... מסירת יותר מידע פיננסי ללקוחות. זהו בהחלט חידוש שעל הארגונים החברתיים לאמץ. לקרוא (PDF) ולא להאמין.

(אגב, למי שלא קורא כאן באופן קבוע, עפרה שטראוס, שמגבה בימים אלה את רמיסת מלצרי "עלית קופי" בת"א, חברה גם היא ב"מעלה" ואמונה על "אחריות חברתית". עוד פרטים בפוסטים למטה)

יומן, דקה 46

http://mabat.iba.org.il/

קציר השבוע בערוץ 1:
 
מבט שני: האם אנחנו דמוקרטיה?
 
סדרת כתבות מעולות על ישראל. בין השאר כתבה על חוק ההסדרים. מומלץ!
 
פוליטיקה: המשדר היחיד שקיים על רבין דיון מכובד יחסית וגם בעל תובנות.
 
יומן: סיקור יום הזיכרון לרבין, הידרדרות ערד, סיפורם של טייס קרב ומוזיקאי מחונן, כתבה נחמדה על תרבות הקפה וכמובן קטע הקאלט שבפוסט (איזה אליל ויצטום!!!).
 
לגעת ברוח: ראיון מרתק עם מאיר ויזלטיר
 
רואים עולם: המועמדים הרפובליקאים והקול היהודי, מקדשי הטבע בסין (צילומים מרהיבים ביופיים)

(יום ראשון, 28 באוקטובר: כל התכנים מוצגים באתר הערוץ בשבוע שלאחר שידורם, ברובם ככולם עוד ניתן לצפות)

בספר חדש מתארת העיתונאית נעמי קליין את הדרך שבה השתלט הקפיטליזם על העולם ב-30 השנים האחרונות, וביתר שאת מאז נפילת הגוש הקומוניסטי (הרחבה בפסקה האחרונה בלינק). היא מדגימה היטב עד כמה הקפיטליזם הוא אידיאולוגיה לכל דבר, שאותה נושאים בעלי עניין חזקים במיוחד, ששולטים בתקשורת, תורמים לפוליטיקאים ומיומנים מאוד בהפצת שיח ושפה המתאימים להם.

אחת מאמונות היסוד שהצליח הקפיטליזם להטמיע חזק ועמוק, היא שהמדינה והשירות הציבורי תמיד ישיגו ביצועים טובים פחות מהשוק החופשי. אבל זה ממש ממש לא מדויק. רק אתמול כתבתי על נועה קולפ שהתייחסה לבנקים בבעלות המדינה כאל רעיון לאנשים "לא שפויים". קולפ היתה אמורה לדעת שבנק לאומי, שלמדינה 35% בו – כולל גרעין השליטה – דווקא מרוויח לא רע.

הערב קיבלה קולפ רוח גבית מעוד כתב בערוץ 10, דב גילהר (הערה: ריבוי הביקורת בבלוג על ערוץ 10 נובע רק מכך שזהו הערוץ שבו התרגלתי לצפות. בעבר עבדתי בערוץ כמה חודשים ככתב וכתחקירן, ובנענע ניהלתי ב-2006-2007 את הטמעת הווידאו מחדשות 10 באתר). בפרוייקט החשוב שלו על הבירוקרטיה, הביא גילהר סיפור קורע לב על אישה, חולת אסטמה קשה, שכבר שנים סובלת מעולה של הבירוקרטיה ומיחס גרוע, במסעה אחר דירת שיכון ציבורי שתתאים לצרכיה.

אלא שבסוף הסיפור מצא גילהר טעם לפנות אל פקידי המדינה בהטפת מוסר שאין לה שום קשר למציאות, ומשקפת שוב את ההטיה האידיאולוגית של העיתונות בישראל לטובת ההון (בדיווח זה מוחלט, בפובליציסטיקה עוד יש מעט גיוון). אני מצטט את הדברים של גילהר מהזיכרון, כי קטע המעבר לא עלה לרשת:

"שואלים אותנו מה אנחנו רוצים מהפקידים במגזר הציבורי. אומרים לנו שהם עצמם אוכלוסיה חלשה. אז אנחנו אומרים: אנחנו רוצים מהפקידים שירות בדיוק כמו במגזר הפרטי". גילהר המשיך ואף הפליא במשל, המבוסס על עקרונות הקודש של השוק החופשי: דמיינו לעצמכם, פנה אל הפקידים, שיש מדינה מתחרה בשם "ישראלה", שהאזרחים יכולים לעבור אליה ולשלם לה מסים. מה יקרה אז, מי יפרנס אתכם?

אז כשירות לגילהר ולצופים שהשתכנעו מהטיעון הדמגוגי, הנה כמה דוגמאות שאספתי בפחות מחמש דקות מהאינטרנט, שמוכיחות שדבריו הם הבל ורעות רוח ושגם התחרות אינה ערובה לשירות אדיב או יעיל. אפילו לגילהר, שלעניות דעתי חוטא חטא חמור לשליחותו, לא הייתי מאחל להסתבך עם החברות הבאות, שמבחינתו הן ודאי "בדיוק כמו במגזר הציבורי".

בנק הפועלים

להלאים את שרי

באורח פלא, חיזוריו של יוסי גורביץ על דלתותיהם של בנקים פרטיים ומופרטים לעילא, לימדה אותו שלעתים השירות במגזר הציבורי טוב הרבה יותר. ואולי צריך להסיק מזה מסקנה גם לגבי הפרטת חברת החשמל? (טור טוב במיוחד, מומלץ מאוד לקרוא)

הוט

חמים על הוט

בחברת הוט אף פעם לא נרשמה תקלה בגביית תשלומים מהצרכן, אך רק נסו לחפש אותם כשמשהו יתקלקל לכם (טור זועם במיוחד שלי בנענע, מלפני כשלושה חודשים)

(אגב, על מעללי הוט לא תוכלו לקרוא ב-ynet, כי בעל המניות הגדול ביותר בחברה הוא נוני מוזס. כאן הרשימה המלאה של הבעלים. פה תוכלו למצוא עוד המון חומר על מעללי החברה הפרטית, זאת שהשירות הוא הא'-ב' שלה, וכאן כתבה חיובית על החברה מוואינט, ללא הגילוי הנאות הנדרש.)

ויזה כאל

המזוכיסט המאושר

מזוכיסטים? נסו פעם להתקשר לשירות הלקוחות של ויזה כאל. 

איקאה

מחכים לאיקאה

חיפוש אחר רהיטים לדירה הפך לסיוט מתמשך במתחם איקאה בפולג. שירות גרוע, נהלי עבודה הזויים ותשלום עבור רהיטים שלא קיימים – זה מה שמחכה לכם אצל ענקית הריהוט השוודית

סלקום

השירות אזל

בסלקום עושים אירוע לעובדים, רק למה זה אומר שעכשיו תקבלו שירות פחות טוב?

זה לא עסק

מנוי עסקי של חברת סלקום חויב על מוצרים שלא ביקש, וכשדרש מהחברה הוכחה לחתימתו הם טענו כי הם לא מחויבים לשמור אותה

ועוד מהכוכבת הנולדת בסלולר...

סלקום סיפקה מכשירים פגומים - ותפצה את הלקוח

בית המשפט קבע כי סלקום סיפקה ללקוח מכשירים עתירי תקלות, והפרה את ההסכם עימו הפרה יסודית

מלון מג'יק פאלאס - אילת

במילה אחת - שרות גרוע

בטופס הסטנדרטי של בית המלון לא היה מקום לשרשרת התקלות הארוכה של משפחה, שיצאה לנופש באילת. בית המלון: בחופשה הבאה יקבלו 25 אחוז הנחה

ומשהו בהפוכה:

ביקור מפתיע לחיוב בלשכת התעסוקה

אוקיי, נראה שהרעיון ברור, וגם אין לי ספק שכל אחד מהקוראים יכול לשלוף מזיכרונו היתקלות עם שירות גרוע בשוק החופשי והתחרותי שגילהר כה הילל, ואולי אפילו שירות סביר במגזר הציבורי (לי אישית יש זיכרונות חיוביים ביותר מהשירות המהיר והאדיב שקיבלתי במס הכנסה ובמע"מ, כאשר הקמתי חברה (ע"ר) לפני כשנתיים וחצי).

בנקודה הזאת עולה שאלה מרכזית:

אם כל כך פשוט להוכיח את הדברים, מדוע רובנו ממשיכים לאכול את הלוקשים שהאכילו אותנו מינקות, על כך שהיד הנעלמה של השוק החופשי היא ההגדרה המילונית ליעילות, בעוד שהשירות הציבורי קטסטרופלי? ומדוע אנחנו אוכלים בכל שנה את הלוקשים של האוצר, על כך שחובה להפריט, כי ככה הכי יעיל וכיוצא באלה אמירות שבמקרה הטוב הן חצאי אמת?

נעמי קליין, על פי ההרצאה המרתקת שלה (המקור כאן), טוענת שזהו פשוט מסע של שטיפת מוח מצד ההון, שמתנהל כבר עשרות שנים במטרה ברורה ונהירה לכל יונק שכבר צימח אי שם פלומת שיער – מסירת נכסי מדינות לידיים פרטיות במחירי סוף עונה (כנסו-כנסו לאתר על האחים עופר). אותם בעלי הון מפטרים אט-אט את העובדים הוותיקים והמאוגדים, מצמצמים את כוח האדם, ואת אלה שכן נשארים מעסיקים לא פעם בתנאי עבדות מודרנית. כך גדלים הרווח והעושר בשיעורים פנטסטיים בזמן קצר.

בחלק השני של פינת הבירוקרטיה הביא גילהר (שאת כתבות הצבע שלו אני מאוד אוהב) את "מצעד הפקידים" של פינת הבירוקרטיה. כל חמשת הפקידים שהוצגו נתנו לנושא/ת המצלמה הנסתרת שירות מהיר ויעיל, אבל על הסגנון בהחלט לגיטימי להעלות השגות, ואולי אף קשות. לא נעים לשבת מול פקיד שמנפח בלון ממסטיק (וכחלק מהסחבקיות מציע מסטיק גם ליושבת מולו, ומוסיף "אל תתביישי"), זה לא סימפטי במיוחד לשבת מול פקידה שלא משחררת חיוך, או מול אחת שעסוקה בזמן השירות בשיחות שאינן קשורות לנושא המטופל.

אך כאמור, כולם היו יעילים ועשו את עבודתם במהירות, מה שעדיין עדיף בעיני בהרבה על פני שיחות הטלפון המייאשות שניהלתי כל כך הרבה פעמים בעשור האחרון למוקדי שירות "אמריקאיים". השיחות הללו תמיד מתחילות באדיבות נוסח "שלום, כאן  *****, מה אפשר לעשות בשבילך?", אך פעמים רבות מדי נגמרות בזעם וייאוש.

ועוד מילה אחרונה על המתודולוגיה של פינת הבירוקרטיה. רק עמוק בתוך כתיבת הפוסט הזה (כמה תמים אני) עלתה בדעתי המחשבה שצולמו הרבה יותר מחמישה פקידים לצורך הכתבה, ושנבחרו רק אלה המתאימים לתזה, כולל אחד מקסים במיוחד מהביטוח הלאומי, כדי שיהיה לנו מנצח... זה הרי החלק החשוב ביותר בכל תוכנית בידור. אין לי מידע בעניין כך שזהו רק ניחוש, אבל לא כזה שהייתי מבטל בשנייה, אם להסתמך על היכרותי המסוימת מבפנים ומבחוץ עם "תעשיית" החדשות בטלוויזיה.