מחשבות פוליטיות

הכתבה הזאת ב"הארץ" נותנת תחושה שנעשה מאמץ אמיתי ומתוך מתינות להרגיע את הרוחות. זה מעודד. אני לא נוטה לתיאוריות קונספירציה שלפיהן אולמרט, לבני, אבו עלא ואבו מאזן סתם מושכים זמן. דבריהם של סאיב עריקאת ושל דוברים אחרים נוטעים את התחושה שמדברים תכל'ס, עם חיבור חזק לקרקע. הדיון בנושא הגבולות למשל, כפי שמתואר, עושה רושם של ניסיון מדוקדק להביא לפתרון המוצלח ביותר לשני הצדדים. כך לפחות אני רוצה להאמין. (כל זה לא אומר כמובן שיש הסכם צודק באופק)

בהקשר לסכסוך (שהוציא ממני הרבה עצבים כאן בחודשים האחרונים), מעניין גם לקרוא פוסט מצוין של אורי קציר ('בוקר טוב, עאטף'), שכותב מכתב תשובה לפלסטיני ישראלי שפנה אליו בתלונה. התגובות לפוסט מרתקות לא פחות, בדגש על האחרונה.

http://www.aplaton.co.il/story_408

פוסט מעורר מחשבה נוסף:

http://hagigit.blogli.co.il/archives/65

אחרי שני אלה, יהיה נכון להזכיר שוב את הפוסט בהעוקץ על עמדות המוסלמים ביחס למערב וגם את זה.

מזמן לא נתקלתי בניתוחים פוליטיים ותקשורתיים חדים כל כך. הכתיבה של כרמון שזורה בפירוק שיטתי של ספינים ובהרבה ידע ושכל ישר. שווה!

דרמה בפתיחת מהדורת חדשות 10: התראה על כוונת פיגוע נגד מכבי תל אביב באיסטנבול!!!!!

באמצע המהדורה שמעון מזרחי עולה לראיון טלפוני בהול, ומספר שלא אמרו כלום לשחקנים, כי למה להלחיץ.

נכון שמחר תצפו (ערוץ 10, 20:35) כדי לוודא שכולם שורדים את המשחק בשלום?

(ואם כבר ביקורת בשידור חי על החדשות. קושיה: מתי לאחרונה ראיתם דיווח בחדשות על מלזיה? על מה היה הדיווח? אני לא זוכר כזה. אבל היום דיווחו בערוץ 10 על שר הבריאות שהתפטר כי... צולם בחדר מלון עם מאהבת. נאמר שם משהו על "בעיות קשות" לממשלה לפני הבחירות, אבל לא פורט מהן. את מי מעניינות הבעיות, כשאפשר להכניס קצת סקס)

העיתונאי מיקי רוזנטל, האחראי לציטוט שבכותרת, נתן בכנס אילת לעיתונות עוד כמה כותרות. הנה ציטוט מכתבה של אסף כרמל בדה-מארקר:

"גם התוכנית 'עובדה' שכולם כאן בכנס מהללים אותה", אמר עוד רוזנטל, "ואין ספק שהיא מהצד הטוב של העיתונות, אבל האם ידעתם ש-95% מהתחקירים שלה התעסקו ברשות הציבורית? כולם זוכרים את תחקיר ישראייר, שניסו לפסול אותו, אבל מה היה ב'עובדה' חוץ מישראייר? כשאני באתי ורציתי לעשות לאחת הזכייניות תחקיר על הבנקים, אמרו לי: 'לא כדאי, בנק לאומי הוא אחד הבעלים שלנו. לך תשחט פוליטיקאים, זה טוב'".

הציטוט הזה של רוזנטל מוקדש לך הקוראת דריה, בהמשך לשיחה שניהלנו בתגובות כאן, על האג'נדה של מהדורות הטלוויזיה.

ועוד משהו: אהוד אשרי מספר כיצד הפך "ידיעות אחרונות" לחוד החנית בקמפיין נגד בית המשפט העליון, כולל סיפור על כתבה שפסל המו"ל מוזס בכבודו ובעצמו.

(תוספת מאוחרת: בדיווח בנרג' ברנז'ה מייחס הכתב גם את הציטוט על תחקיר הבנקים לידיעות, ולא לטלוויזיה, כפי שהופיע בדה-מארקר. אם לשפוט על פי מלאוּת הציטוט - ולא רק - סביר הרבה יותר להניח שגרסת כרמל היא הנכונה)

הנה עוד קצת יעילות נוסח השוק הפרטי. אלוקים שישמור.

גם לי קרה משהו דומה (ואגב, קורה שוב בימים אלה בעוצמה פחותה, רק שכבר אין כוח למלחמות)

לדב גילהר זה כנראה לא קורה.

ועוד משהו בשביל ההקשר - בתגובות למאמר שלי על הוט (הלינק השני כאן) התבטאו לא מעט נציגי שירות של החברה, שהסבירו שתנאי העבודה בה מזוויעים, מה שגורר תחלופה מאוד גבוהה, חוסר מקצועיות, ואפס מוטיבציה לתת שירות. השירות הגרוע של החברה הוא לא גורל משמיים, כי אם תוצאתו של ניהול גרוע וכנראה חזירות מצד הבעלים, שרוצים להרוויח כל שקל אפשרי ודורסים בדרך את העובדים.

ולמה אני לא עובר למתחרים? כי בשיטה הנוכחית אני לא מאמין שאצלם הכל ידפוק חלק. וגם, למי יש כוח לעבור שבעת מדורי גיהינום בניסיונות התנתקות. תקראו מה עשו לאח"י דקר...

(הסיפור האמיתי והמזעזע של)

יצא בימים האחרונים שאיזכרתי פה ושם דברים שכתבתי בעבר והתממשו, כחלק מהמדור הדמיוני (אך המוחשי מאוד) "אמרתי לכם". קריאה קצרה בפתיח למאמר של נעה ידלין בנרג' על יאיר לפיד, בנק הפועלים ואולפן שישי, זרקה אותי שוב אל דבר שנכתב כאן לא מזמן, בפוסט על תוכן שיווקי של בנק הפועלים בלונדון את קירשנבאום:

"בקצב הזה לא ירחק היום, שבו ייראה לנו אך טבעי שאת מהדורות החדשות עצמן יגישו טלרים מצטיינים מהבנק וסמנ"כלי שיווק של חברות גדולות".

וכך כותבת ידלין:

"פעם קראתי מישהו אומר, שבישראל קשה לעשות סאטירה: הפער בין המציאות לבין ההגחכה שלה קטן מדי; הסאטירה של היום, היא הכותרת של מחר בבוקר. נזכרתי במשפט הזה ביום רביעי האחרון, כשפורסמה בקשתו של יאיר לפיד, ככל הנראה המגיש הבא של משדר החדשות המרכזי בישראל, להמשיך ולפרסם את בנק הפועלים. בתור סאטירה, זו היתה יכולה להיות הברקה: אחד הגופים הכלכליים הפרטיים, החזקים והאינטרסנטיים במשק, מצליח למנות נציג מטעמו על תקן מגיש אולפן שישי". (למאמר המלא)

מפחיד איך שהמציאות משיגה את הדמיון, וכמו כל דבר בעידן שלנו, זה קורה בפרקי זמן קצרים יותר ויותר.

הנה תרגיל מחשבתי: איך היית מדרגת את הרשויות הבאות, מהרשות היעילה ביותר, שעומדת הכי טוב ביעדיה, ועד לרשות שלא ממלאת את תפקידה. זהו דירוג שרירותי מטבעו, משום שכל הקריטריונים גמישים במיוחד.

ה"רשויות" המתמודדות הן: הממשלה, הפקידות הציבורית, הכנסת, מערכת המשפט, התקשורת והמגזר העסקי. הנה הדירוג שלי, בליווי הסברים קצרצרים, מהרשות היעילה ביותר ועד לגרועה מכולן.

1. מערכת המשפט – על אף עיוותים רבים, המערכת מצליחה לשמור על המסגרת החוקית החברתית. איכות ההחלטות שלה גבוהה על פי רוב.
2. הפקידות הציבורית – בהתחשב בפוליטיקאים שבאים והולכים בדלתות מסתובבות, ובחוסר היציבות והתכנון, השירות הציבורי בישראל מספק שירותים ברמה סבירה.
3. המגזר העסקי – המנוע הכלכלי מעלה את רמת החיים מצד אחד, אך פועל בעיקר לטובת מספר מצומצם של עשירונים, ובכך הוא מועל בתפקידו.
4. התקשורת – כלי התקשורת הישראליים מהוקצעים מאוד, וישנם גם המון כתבים מעולים. אך הקו המערכתי השליט שמרן ומקובע, והאתיקה הפכה למצרך נדיר. הדירוג הנמוך של התקשורת הוא תמונת ראי לתפקיד הקריטי שיש לה בשמירה על הדמוקרטיה. היא חשובה מכדי שתרשה לעצמה להיכשל. כיום התקשורת המרכזית פועלת קודם כל תחת הסד של בעלי המניות. (ראו את הזהירות המופלגת שמאלץ נוחי דנקנר את ענת גורן מ"חדשות 10" לאמץ. הוא רוצה להכתיב את הכללים).
5. הממשלה – אם רוב הטומאות, מתנהלת משיקולים פוליטיים צרים ועל בסיס תפיסות עולם אנכרוניסטיות, וכך גם איכות ההחלטות.
6. הכנסת – הפרלמנט נרפה, מפסיד כבר שנים בכל הקרבות מול הממשלה על עיצוב דמותה של החברה, ולא עושה רושם שמשהו הולך להשתנות.

 אתם מוזמנים לתת את הדירוג שלכם בתגובות. אם שכחתי איזו "רשות" אפשר להוסיף כמובן.

כל ההסברים היפים והפורמליסטיים לסיום תפקידו של ירון זליכה, לא יצליחו להסתיר את ההסבר האמיתי – בשביל הצמרת הפוליטית החשב הכללי עם השטויות של המלחמה בשחיתות הוא קוץ בעין. הוא ממש חותר תחת כל מה שהם מאמינים ומתמחים בו. מאיפה בא החצוף הזה עם האתיקה המופרכת שלו, הם שואלים איש את רעהו בזעם קדוש. (מאמר חריף של זליכה מהיום נגד נחום ברנע מצורף למטה)

היועץ מזוז סמך את ידיו בשקט על סיום העבודה, ועתה רק המבקר ובית המשפט העליון נותרו לזליכה למגן. האישור של מזוז הגיוני לכאורה, על רקע סיום החוזה, הנוהג בשירות הציבורי, ולנוכח מערכת היחסים העכורה של החשב עם עמיתיו. מזוז פועל בגבולות החוק, אלא שהחוק לא נותן פתרון למצבנו היום - הוא לא אומר מה יש לעשות עם פקיד יוצא דופן כזליכה בתרומה לשקיפות, למינהל תקין ולביעור השחיתות, בימים שבהם שלטון החוק מותקף מכל עבר הן בהתבטאויות והן במעשים, בעת שבה הכאוס שולט, מכרזים רבים נתפרים על פי מידותיו של מאן דהוא, ויד רוחצת יד על בסיס קבוע.

האינטרס הציבורי, בניגוד לחוק, מחפש סעד דחוף. הנה, בלבה של תקופה סוערת וקריטית בתחום השחיתות וניקיון השירות הציבורי, קם אדם שהוכיח במעשים שהוא מסוגל לשים את האצבע על נקודות ממשק ולשנות דברים מהותיים. מתן הזכויות ליותר ויותר עובדי הקבלן בחברות שמעסיקה הממשלה נזקף קודם כל לזכות זליכה, שהשתמש בכוחו להיטיב. כך גם חשיפת פרשת אולמרט-בנק לאומי. קשה לי לפרגן לביבי נתניהו, אבל התפעלתי כששמעתי אותו לפני כשנה וחצי בכנס התנועה לאיכות השלטון, מתאר את השינוי וההתייעלות במכרזים הממשלתיים, את המאבק בקומבינות ואת החיסכון הכספי הניכר. זאת עבודה של זליכה, שראוי להערכה על כך, למרות ההסתייגות הגדולה מהשמרנות הכלכלית שהוא חלק ממנה.

אם המבקר לא יושיע את זליכה, ייאלץ בג"ץ להכריע בעתירות המוכנות זה כבר. בעבר פסק העליון שמשרת החשב הכללי לא קצובה בזמן, אך עמידה לצד זליכה תעורר את אולמרט, פרידמן ושות' למלחמת עולם לערעור מעמדו של בית המשפט. בסיוע עיתונאים שכבר תפסו צד נגד זליכה, מסע התעמולה נגד בית המשפט העליון עלול אפילו להצליח במידה רבה. השופטים, כתמיד, נמצאים במלכוד שטומן בחובו סיכונים רבים.

אם בכל זאת יילך בג"ץ עם קביעתו הקודמת, ויתחשב בנסיבות המיוחדות והמסוכנות שעל הרקע שלהן מנסים אולמרט ובראון להיפטר מזליכה, תהיה זאת אמירה חזקה: למרות ההפחדות, בית המשפט העליון לא נרתע מהגנה נחרצת על הדמוקרטיה והמינהל הציבורי התקין. זאת עשויה להיות שעתו היפה של בית המשפט ביחסיו עם הציבור, משום שמתקיים כאן שיתוף אינטרס בולט: הציבור, שמתנגד למושחתים ומאוד תומך בזליכה, עשוי להבין סופסוף שבמקרים רבים בית המשפט הוא המגן האחרון, ושלכן אסור לשלול ממנו את הסמכויות. מה שעומד על הפרק הפעם, הוא מה שמכנה זליכה "טרור" - שחיתות ש"הולכת ומתקרבת לחומרה של העול הביטחוני" - והציבור מבין את זה ומזדהה.

מה עובר בראש של מזוז?

אישורו בשתיקה - באמצעות ערן שנדר - של היועץ לפיטורי זליכה התקבל בטבעיות. אם אני צריך לנחש מה עובר במוחו של מזוז, נראה לי שזה חוסר שביעות רצון מהליכתו המתוכננת של החשב הלוחם בשחיתות, יחד עם הבנה שזאת לא יכולה להיות המלחמה שלו. לא היום, לא במעמדו שהתערער אחרי פרשת קצב, לא לפני שיקבל החלטות קשות שעלולות לחרוץ לשבט את גורלם הפוליטי ואולי הפלילי של מנהיגי המדינה. לאור התגייסות ח"כים, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה בכנסת, מבקר המדינה, ואחרים, אולי טוב שכך נוהג היועץ. השמירה על מעמד שיקל עליו לקבל החלטות קשות בעתיד חשובה. עליו להתרחק מסכסוכים עם הממשלה, כי אז יעשו לו כמעשה זליכה, וינסו לערער את האמון בו בקרב הציבור. אנחנו כבר יודעים שתמיד יש מספיק עיתונאים סומים (במקרה הטוב) שנגררים לכך.

• ירון זליכה נגד נחום ברנע

• הערכות - החוק לצדו של זליכה

• שנדר לא מתערב

• עבודה של זליכה

• אהוד אשרי: זליכה צריך ללכת

התעוררתי קצת מאוחר, אז מהר מהר, הנה חמשת הבלוגים המומלצים שלי. יש עוד רבים מצוינים, הבחירה בין הטובים כמעט ראנדומלית.

1. הבלוג של ד"ר אודי מנור – נתקלתי בו רק לאחרונה ואני נהנה מתובנות קטנות ומחכימות. הבלוג כתוב מצוין, עוסק בתפרים של שלטון-הון-חברה-כלכלה, ומאיר פינות נסתרות.
2. רולסה רוסית – "הנוסעת" עברה הרבה מקומות בחיים הקצרים שלה. היא רק בת 16 אבל עם ניסיון חיים עשיר ומגוון, שכל חריף וכישרון כתיבה יוצא דופן. שווה להתעניין בסיפור שלה.
3. גיקים, הפודקאסט – החברים שלי מנענע, עם חצי שעה שבועית של שיחות מעניינות על אינטרנט וטכנולוגיה. מדובר באנשים מצחיקים למדי, שלחלקם ידע נרחב מאוד.
4. העוקץ, בלוג על אי שוויון כלכלי וחברתי – ד"ר יוסי דהאן, ד"ר יצחק ספורטא ואורחים, מעדכנים על בסיס יומי טקסטים אלטרנטיביים לשיח הכלכלי השליט. חשוב!
5. חייבים לעצור את האחים עופר – זה לא בדיוק בלוג, אם כי בנוי על התשתית של "בלוגר". רצף אינסופי של סיפורים על איך משפחת עופר חולבת את המדינה וחיה על חשבון משלמי המיסים. אחד מבני בריתה של המשפחה הוא, כמה מפתיע, ראש הממשלה שלנו. אתר חובה לכל מי שמבקש להבין עד כמה השיטה רקובה ולא הוגנת.

נשיאת העליון אמרה אתמול בטקס השבעת שופטים, כי אסור לסגור את שערי בית המשפט העליון בפני עותרים בנושאים מנהליים וציבוריים, כפי שמציע שר המשפטים פרידמן. אלה הדברים:

"השופט יוכל למלא את תפקידו כמגן זכויות האדם רק אם כל אדם יוכל לבוא בשעריו של בית המשפט. רק אם תבוא בפניו מצוקתו של הנפגע היחיד או מצוקתו של הנמנה עם השכבות החלשות בחברה. הכוונה לצמצם את סמכויות בית המשפט הגבוה לצדק ולמנוע ממנו לפסוק בכל אלה היא פגיעה ישירה באופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל; פגיעה בדמוקרטיה המהותית שנבנתה כאן, ועליה גאוות המדינה... בית המשפט העליון יוכל להמשיך למלא את חובתו השיפוטית רק אם דלתותיו יהיו פתוחות לרווחה, רק אם לא יינעלו שעריו בפני מעשה של אי חוקיות שהונח לפתחו, ואין זה משנה מה זהות הפונה אלא מה טיבו של העניין".

בכותרת המשנה של הדיווח על הדברים ב"הארץ" נכתב כי ביניש "תקפה", ניסוח שלקוח מפתיח הכתבה, ואני מתקשה להבין – למה להלהיט את הרוחות? למה לייחס לנשיאת העליון תוקפנות שאיננה קיימת? האם כך יחוזק אמון הציבור במערכת המשפט? טוב היו עושים הכתב והעורך אם היו מנסחים את הדברים בטון הנכון: לנשיאת בית המשפט העליון יש הסתייגות מהותית ממהלכי שר המשפטים. היא אף סבורה שהם מאיימים על הדמוקרטיה הישראלית. היא הביעה את דבריה במילים חדות וברורות. היא ניסתה לשכנע, לא תקפה.

(הדברים המובאים כאן מיצגים אך ורק את נקודת המבט הסובייקטיבית והמוגבלת שלי. אני מקווה שהיא לא פשטנית ומוכן לחתור תחתיה אם יתברר שאני טועה.)

השד העדתי חי ובועט. הוא לא מת ובטח שאינו כלוא בבקבוק. המתח האשכנזי-מזרחי עדיין קיים ומקובע בנקודות ממשק רבות בחברה הישראלית ובמיוחד בתודעה שלה. את מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה חלמו והקימו קודם כל יהודים אשכנזים, והם עדיין שולטים בהלך הרוח שלה במידה רבה, בדיוק באותה מידה ש"גויים-אשכנזים" מנהלים את העולם כולו. אירופה ניצחה כלכלית ובמידה רבה גם רעיונית. היא החזקה ביותר, ויש לברך על כך.

התרבות הדמוקרטית המערבית, למרות הצלחתה, הגיעה לידי אבסורד בנקודות רבות, ולצד זכויותיה היא נושאת גם אשמה כבדה. היא אחראית לעוולות כקולוניאליזם, מלחמות מיותרות שקורעות מבפנים מדינות כעיראק, היא לא אנושית ביחס לנשאי איידס וחולים באפריקה, למשל, שאינם זכאים ל"קוקטייל" גנרי מוזל, היא סוגדת לכסף, ולעוד כסף, ולכסף כמדד היחיד לאמת ולהצלחה. אבל כסף, לצד כוחו להשחית, הוא גם כוח מניע, והדמוקרטיזציה של הרשת, למשל, המונעת על ידי כוחות כלכליים, היא דוגמא לדואליות שיש לנקוט כשבאים לשפוט את התרבות ההגמונית.

יש תהום עמוקה בין המערב לבין מדינות ערב, אסיה ואפריקה. האיסלאם בחלקו אף מנסה להציב אתגר להגמוניה, אך כושל בכך. ערכי זכויות האדם, הדמוקרטיה, החופש, הזכות לרכוש, למוביליות חברתית, לביטוי אישי ועוד ועוד – כל אלה חזקים יותר מכל תפיסה רומנטית ולא משכנעת באמת של אלוהים כזה או אחר, שנותן למאמיניו הנחיות מדויקות. מצד שני, על אף שברור שהאיסלאם הקיצוני לא מהווה איום אסטרטגי אמיתי על שלום העולם, התקשורת העולמית, המייצגת את האליטה הכלכלית המערבית, עוסקת בהפחדות על האחרים הנוראים ובליבוי העימות, המתגמל בחוזים גדולים, בייצור צבאי מוגבר ובתעשיות תמיכה רבות. הכסף המניע את הכלכלה קיבל בתרבות המערב, וביתר שאת בתרבות האמריקאית, מעמד של אלוהים.

ההכרה בעליונות המערב בתחום הכוח - התוצר החשוב ביותר של העושר - גורמת לרבים לאמץ את התפיסות הגזעניות בדבר עליונותו של האיש הלבן. אלא ששליטה כלכלית איננה ביטוי לעליונות מוחלטת בכל התחומים. ב-60 השנים האחרונות, מתוך ההבנה הזאת, קרה משהו, ומשקל רב יותר ניתן לרב-תרבותיות. מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה מגילת זכויות האדם של האו"ם, הטמעת ערכי השוויון במסגרות דמוקרטיות, המאבק לזכויות השחורים בארה"ב (הדומיננטית תרבותית), ותהליכים אחרים, הפכו את הגזענות לנגע שאסור אפילו לדבר עליו. בניסיון לפנות לקהלים רבים ככל האפשר עברה גם המדיה לשפת הפוליטיקלי-קורקט, והיא משתיקה כל דיון אמיתי בנושא. זה הרי יוצר אווירה שלילית, שמבריחה צופים ומפרסמים.

על רקע זה אפשר להבין מדוע ההפכה בעיית הגזענות ל"שד" שההכחשות לו היא כמעט אוטומטית. במערכת ערכים ליברלית קשה למצוא מתנדבים שיסכימו להודות בגזענות שלהם, זה נחשב ובצדק לערך מתועב, וזה גם גוזר שיח שקשה להגמוניה להתמודד איתו. גם מבחינה פוליטית השד העדתי הוא רוב הזמן צרה צרורה: פוליטיקאים במפלגות שואפות שלטון בכל העולם ינסו בדרך כלל לאחד ולמשוך ציבורים מגוונים ככל האפשר, משום שהמאסות הגדולות בנויות מקבוצות מגוונות. במדינה היהודית, שבה יש רצון ללכד את השורות מתוך רגש נוסטלגי של שותפות גורל דתית-לאומית, וכורח ביטחוני בבניית כוח מגן רחב מספיק, ההשתקה של שיח הגזע חזקה עוד יותר. אבל העובדה שלא מדברים על זה לא אומרת שזה לא קיים.

השבוע יצא לי לבלות על חוף הים בחברת אנשים, כולם חכמים, כולם נבונים. בחור אחד, שפגשתי כמה פעמים בעבר ואף עבדתי לצדו תקופה קצרצרה, אשכנזי גאה ומבריק, דובר גרמנית ומתרגל באוניברסיטה, דיבר על התרבות האמריקאית במונחים של "כושים", "כושונים", "גויים" (היצורים שתמיד הולכים מכות, שלא כמו היהודים). הוא הפליא בתיאורי סטריאוטיפים שנמצאים בראשו, ביחס לאמריקאים שחורים ולבנים, יהודים ואחרים, שעליהם סיפר חבר. "הוא גבוה, עם ראש גדול, שיער בלונדיני קצוץ, ושרירים? ככה אני מדמיין אותו". את האכזבה האופנתית מהצרפתים שעלו לישראל – בוז למלעיזים נגדם! - הוא הסביר במילה אחת: "פרענקים". למרבה האירוניה, התחום האקדמי של הבחור בעל הביטחון העצמי המופרז, הוא סוציולוגיה.

המקרה הזה אמנם קיצוני במיוחד, אבל התעוזה לדבר כך, הסובלנות לשמע הדברים (העקצוצים גרמו לי לדחוק בחברי האחרים להתקפל) והעובדה שחברי הטוב אמר לי לאחר מכן "הוא לא גזען, אני מכיר אותו, הוא לא כזה" (אחר אמר בטוב לב: הוא חינני, זה הייחוד שלו), מצביעות על עומק ההתעלמות, הההכחשה והדה-לגיטימציה לנושא. כבר קרה לי ש"ננזפתי" על העלאת העניין, יש ממש טאבו.

אז הנה בכל זאת: אני תימני, ואין לי עם זה בעיה, לא מול עצמי, ולא מול הסביבה. אני גאה בביוגרפיות של האנשים המיוחדים שאני צאצאם, אך גם מניח שמוצאי אינו מקנה לי עליונות או נחיתות. הורי הוריהם של הורי היו בתימן סוחרים, רבנים ודיינים, והסיפורים שלהם ודאי מרתקים לא יותר ולא פחות מסיפוריהם של יהודים ו"גויים" (הקונוטציה מתחברת לעומקים הכי אפלים של הבדלנות היהודית), שחיו בכל רחבי העולם באלפי השנים האחרונות. זה תמיד סיפור על אנושיות בנסיבות הזמן והמקום, סיפור על תרבות, מנהגים, אהבה, מחשבה, וגם על הצדדים המכוערים והקשים של חיי האנוש. הניסיון לטעון לעליונות חוויה אחת על פני האחרת הוא יומרנות חסרת משקל.

בתיאוריית המיתרים נלקחת בחשבון האפשרות שכל היקום שלנו הוא רק חלק קטנטן מממברנה ענקית, השוכנת לצד ממברנות נוספות. ואם יש יקומים מקבילים, יש קרוב לוודאי צורות חיים ואינטליגנציה נוספות. במונחים גלקטיים, עד כמה שמוחי משיג, אנחנו די טיפשים. המוח שלנו לא מסוגל עדיין - ואולי לא יהיה מסוגל אף פעם - לתפוס את כל הממדים (בתאוריית המיתרים ההנחה היא שיש עשרה), המורכבות וההיקף של היצירה המפעימה והססגונית שבתוכה אנחנו חיים, היצירה שלזמן ולמרחב שלה אין סוף, ולנקודת ההתחלה שלה אין הסבר מושלם. קן הנמלים הקטנטן של המין האנושי, על מלחמותיו המיותרות והקטנוניות ועל הסבל הרב שהוא מייצר לעצמו, רחוק מלהגיע לאמת מוחלטת. במישור של בין אדם לחברו על הפלנטה הזאת, ההבדלים בינינו כלל לא קיימים, ובשביל משקיף מהחלל הרחוק שאיננו מכירים, כולנו יצורים על שתי רגליים - הומוספיאנס - שעושים כל מיני דברים מוזרים על סמך הנחות יסוד שרירותיות בעלות היגיון לא ברור. מבחינת החומר אנחנו עד כדי כך קטנים וראנדומליים, שהניסיון ליחס לעצמנו איזושהי חשיבות ביחס לכוחות הגדולים הפועלים על היקום – מי יודע, אולי אפילו אלוהים -  נידון לגיחוך.

מתוך הכרה באפסותי ובמקריות של מוצאי, אין לי אחיזה בכך ואני לא רץ להסיק בשל כך מסקנות. אני לא מניח שיש הבדל שורשי בין בני האדם השונים בעולם הזה (הפסיכולוגיה והביולוגיה שוות אצל כולם), ואני אוהב ומעריך אנשים מכל העדות והעמים באותה מידה קודם כל על סמך מי שהם. אני מניח שבכל קבוצת אנשים על פני היקום, בכל חתך שלא ניקח, יש טובים, רעים, חכמים, טיפשים, יפים ומכוערים, ותמיד – כולם יהיו אנשים, על שלל ההתנהגויות שמאפשרת וגוזרת צורת הקיום הזאת. בפרספקטיבה הזאת קל להבין מדוע דווקא כדאי לדבר על השד העדתי ועל גזענות בכלל. מבחינה ראציונלית זה עניין כה פעוט, שאפשר לחתור תחתיו בקלי קלות. הגזענות, גם אם חיה ומפעפעת עדיין בתוכנו, מובסת אט-אט וסופה להיעלם, משום שעם כל מה שאנחנו יודעים היום אין לה זכות קיום. היא נראית יותר כמו הסבר וכלי של העולם הישן לניהול מערכות יחסים בין קבוצות ופרטים.

גזענות היא תפיסת עולם חלשה פילוסופית ומעשית, אף אם מאוד נוחה מבחינה פסיכולוגית. היא גם מגונה, משום שהיא יוצרת עימותים, מבטאת זלזול במין האנושי ושמה לו רגליים. הגזענות מכשילה את האתגר המעניין ביותר של האנושות – יצירת התפתחות שמספקת עונג רגשי ואינטלקטואלי, ומציאות שתאפשר לבני אדם לחקור את עצמם ואת הסביבה, לצמוח, ליצור ולחיות בקהילה בריאה. הגזענות, כתפיסת עולם צרה, היא אויבת הקידמה. אפשר והכרחי לעבור לשלב הבא בקיום שלנו (מרצה לעתידנות באוניברסיטה דיבר פעם על תחזית פרועה - אך לא מופרכת בעיני - לעידן של אלטרואיזם ב-2100), ובדרך לשם יהיה נכון יותר לוותר על הגינוי לגזענות, לטובת השכנוע לוותר עליה. מבט מפוכח על הנושא מגלה שהשד לא נורא כל כך.

• The passenger: לא עוד אחוז בסטטיסטיקה

פרדי גרובר, בעוד כתבה נפלאה ב"יומן" (דקה 47, אפשר לדלג בקלות), מביא בין השאר את דעתו של רוי דוידזון, שמוצג כמנהל חברת אחזקות. דוידזון חזר לישראל אחרי שנים רבות בארה"ב, ומסביר שהתגעגע "לכל הדברים הרעים". כך הוא רואה את ישראל:

"הפכנו למדינה קפיטליסטית הרבה יותר גרועה מארה"ב, כי הקפיטליזם זה שעבוד. המטרה שלהם היא לשעבד את העובד והם הצליחו בזה (מרואיין אחר בכתבה, משקיף ברכבת ישראל, מספר על היותו "עובד דחק" שמפוטר בכל 9 חודשים, כדי למנוע ממנו זכויות סוציאליות. נ.י). השעבוד הזה והמטריאליזם הרס את החברה הישראלית. אתה חי בין הרבה אנשים, אין לך הזדהות אישית. ואז אתה כאילו הולך עם מסכה ואתה מרשה לעצמך לעשות הרבה דברים גרועים, וזה מה שקרה אצלנו. ככל שהאוכלוסיה גדלה ותפחה – האדם איבד את הזהות שלו. לכן הוא הפך להיות אגרסיבי".

"חדשות (בטלוויזיה) זה היום אינפוטיינמנט, זו תוכנית בידור שצריכה לעמוד בדרישות של מפרסמים, וזאת לא מילה גסה".

(אתי בן דוד, מנהלת השיווק של חברת התרופות כצט, "העיר", 27.7.2007)

בכתבה מצוינת של עדי עוז ב"העיר" על המהומה המיותרת סביב זהות מגישי החדשות שיחליפו את יבין וסוקניק, יצאה בת קול האמת ואמרה את המצוטט למעלה.

זה חשוב. חשוב שהציבור הישראלי יידע שמקור המידע העיקרי שלו בתחום החדשות נערך קודם כל משיקולים בידוריים ומסחריים (קחו למשל את "דודו מהבינלאומי" ואת מקביליו בערוץ 2 - כסף עובר מיד ליד תמורת התוכן השיווקי הזה). זה חשוב, כדי שכאשר הציבור יבקש לבטא את התסכול שלו מהתקיעוּת במצב, הוא יידע למי לבוא בטענות – לא רק אל הפוליטיקאים, אלא גם אל כלב השמירה הכי חזק בשטח, שהיה אמור להוות משקל נגד מרסן מולם וגורם משמעותי בעיצוב שיח ציבורי קונסטרוקטיבי. אבל כלב השמירה הזה מכיר בעיקר שני מצבים: השתוללות תזזיתית כמוכה כלבת, או נמנום עצל של תפנוקים.

כל יום נוסף של כיבוש מביא עמו שלל עוולות חדשות וסבל רב קודם כל בצד הפלסטיני, ולוּ היינו - אזרחים, עיתונאים ופוליטיקאים - חיים כפלסטינים לכמה ימים, היינו מבינים עד כמה קשה ומיותר כל זה. המקרה שמביאה היום לילי גלילי (עיתונאית ששווה לעקוב אחריה) ב"הארץ" ממחיש את האמת הזאת בצורה הכי צורבת. הסיפור הוא על ראדי אל וואחש, נער בן 18 שנדרס ביום שבו עשה את בחינת הבגרות האחרונה שלו. הוא מת במחסום המנהרות ליד בית לחם, בעקבות סירובה של הממונה על הבריאות במינהל האזרחי לאשר לאמבולנס להמשיך לירושלים.

ראדי מת סתם, כי הוא היה "מנוע כניסה" לישראל בשל עבר לא קיים שמערכת הביטחון לא יודעת להסביר בדיעבד. עוד ילד הלך (תסתכלו לו בעיניים בבקשה) ומי בכלל היה שומע עליו אלמלא נקבע תקדים: בעקבות מותו הגיש ארגון "רופאים לזכויות אדם" תלונה פלילית נגד הממונה הנכבדת - "בעבודה הזאת היא אלוהים" - דליה בסה, בעוון גרימת מוות ברשלנות.

בסה מכחישה שהתנהגה בגסות כפי שנטען, ושהתעלמה ממצבו הקריטי של הנער שהיה חייב להגיע למחלקת הטראומה בתוך דקות. אך העובדות הן שהוא עוכב במחסום יותר מחצי שעה עד שמת, בתוך אמבולנס של מד"א. ובסה היא האחראית למתן אישורי מעבר במקרים כאלה. אל תשלחי ידך אל הנער, בסה, ואל תעשי לו מאומה. אך "יעל" אשת חבר הקיני שלנו לא פועלת בחלל ריק, יש לה גיבוי ציבורי. לוּ היה הטקסט הזה מתפרסם באחד האתרים הגדולים, הייתי זוכה לתגובות נאצה רבות בסגנון אוהב ערבים ושיתפגרו שם, בעיה שלהם ואחריות שלהם.

האם אכן יש להטיל את הקלון הפלילי על מצחה של בסה? הרי היא רק פקידה שהפנימה היטב את דרישות המערכת. היא אמנם גרמה לכאורה באטימותה למותו של אדם צעיר על לא עוול בכפו, היא שותפה ביצירת משפחה שכולה, בצער בני אנוש, אך היא עשתה את דבריה באמונה שכך היא שומרת על ביטחון המדינה. האם הפרט (בסה במקרה זה) הנאבק לשרוד בצד שבו מרוחה החמאה חייב לשלם את הדין על כך שאימץ את מה שנדרש ממנו כדי לא להידחק לשוליים? יכול להיות שכן ויש לקוות שייקבע תקדים משפטי, אבל רוב הסיכויים הם שזה לא יקרה. דעת הקהל תמשיך לציית ברובה בעיוורון לדרישות הביטחון, ולגדף ולהשתיק את אלה שמעזים לערער על ההכרח בסדר הקיים.

עיתון "הארץ" הוא כלי התקשורת החשוב בישראל. לצד השידור הציבורי ששומר על ענייניות יחסית, "הארץ" הוא מגדלור של דמוקרטיוּת וכל צעדיו נעשים באמונה ומתוך גישה רצינית ומעמיקה. אך יש לו גם את החולשות שלו. הוא לא מדבר לרבים (וראוי היה להפוך את וואלה! לגירסה הפופולארית של "הארץ") וגישתו הכלכלית שמרנית. דוגמא לכך ניתנת בימים אלה של חילופי מהלומות בין העיתונאים למו"ל עמוס שוקן, על רקע תנאי ההעסקה. רק ב"הארץ" יכול להתקיים דיון כזה מלכתחילה, וכמו בתחומים אחרים, גם כאן פורץ העיתון דרך.

מרתק לראות במכתב של שוקן, בו הוא דוחה מכל וכל הקמת ועד עובדים, איך הוא מתעלם מהקשר ההדוק שבין מעמד האזרחים העובדים לפוליטיקה של הלאומים. לאור המחוייבות העמוקה שלו לסיום הסכסוך, עד נכונות להתבוללות (אני איתו, אגב), היה אפשר לצפות ממנו לאפשר לכתבים שלו לעשות יותר כדי להביא קץ לטרגדיה הזאת; לפטור את העיתונאים מדאגות כלכליות, כדי שיוכלו לעשות בשקט את מה שהם יודעים טוב יותר מכל המתחרים – לספר את הסיפור הישראלי בצורה מרחיבת דעת.

חלק גדול מהדברים שאני יודע קראתי ב"הארץ", ולכאורה, הייתי אמור לרצות לעבוד שם (זה עמד על הפרק פעם אחת, למרות הכל פניתי). אבל תמיד מהבהבת במוחי המחשבה שאני לא מוכן לתנאים שלא יאפשרו לי לחיות בראש שקט. אולי זה פינוק, לדעתי זאת זכותו הבסיסית של כל אדם. זאת רק נקודת התחלה להתפתחות מקצועית ולחיים שמעבר לעבודה. שווה לקרוא את ההתכתבויות בין שוקן לעובדיו. דינו של המו"ל להפסיד בכל מקרה: אם יחויב לקבל את הוועד ואת השיפור בתנאים, מילתו נשברה. ואם יצליח להכריע את העיתונאים, יקנה לו עיתון שהמרמור בו מוגש כל יום לוהט, מבעבע, מייאש. זה ודאי לא ישפר את המוצר.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=447935&blogcode=7202815

*הלינק באדיבות א. מהפוסט למטה.