מחשבות פוליטיות

אתר עבודה שחורה יוזם רשימת מצביעי חנין שמגדירים את עצמם ציוניים, כקונטרה למתקפה של שלי יחימוביץ' עליו, שגררה הסכמה רחבה למדי בקרב תומכיה כי מניעי הח"כית הם פוליטיים גרידא (שלא לומר ציניים).

כדי לעשות צדק עם חנין - ויותר מכך עם תושבי ת"א שראויים לראש עיר שישים בראש מעיניו תחבורה ציבורית יעילה ומהירה, איכות סביבה, ורווחה לכל במובנה הרחב - קורא "עבודה שחורה" לתל אביבים ציוניים מצביעי חנין להזדהות בשמם כדי להוות משקל נגד לטענות החלולות, הלא מדויקות (חנין כן עומד ב"התקווה", למשל) והמזיקות של יחימוביץ'.

פרדוקסלית אני לא מרגיש בנוח לחתום שם כעיתונאי פעיל, אבל הפוסט הזה כאן אומר הכל: פוליטיקה כמו של חנין היא זו שאני מאמין בה והיא גם התגלמות הדמוקרטיה, משום שהוא מחובר לשכבות רחבות הרבה יותר בציבור מפוליטיקאים אחרים; חנין לא ממומן ותלוי בתרומות בעלי הון - ש"קונים" בשבילו גם קבלני קולות מסוגים שונים - או בקומבינות פנים מרכז-מפלגתיות לא ראויות, כי אם מישהו שהתמיכה בו עולה וצומחת ממעמד ביניים אותנטי, שברובו לא מבקש שום טובת הנאה למעט ההנאה מיכולותיה של הדמוקרטיה להיטיב עמם כאזרחים.

הביעו את עצמכם..

רותי סיני כותבת ב"הארץ" על עבודת נשים במוקדי שירות ענקיים ("סדנאות יזע לנשים, גרסת המאה ה-21"). העובדות מקבלות כ-20 שיחות בשעה בקצב רצחני, ומקבלות שכר מינימום ובונוסים מזעריים. כל דקה נמדדת והמשמעת קשוחה. מ"ר, עובדת במוקד:

"כשאשה בת 43 צריכה לבקש רשות ללכת לעשות פיפי, חייבים להבין שמשהו כאן לא בסדר. אני מבינה שחייב להיות הספק מסוים, אבל אני לא מבינה למה לא נותנים בי אמון שאני לא באה לתחמן את המערכת".

הכתבה המלאה

מכותב: אבי בלשניקוב

נתקלתי בדיווח הבא אצל קפיטן עופר בבלוג המצוין מִלָּה: מנכ"ל הכנסת נקם בעובדות המשכן, בהקפאת קידומים ושיפור תנאים לכל 2008. העונש הושת בגלל שרבות מהעובדות לא הגיעו ליום ש"כל כולו למענן", וכלל הרצאה וסדנאות להגנה עצמית בפני תוקפים. הרקע לאירוע המיוחד: יום האישה הבינ"ל.

המנהל בלשניקוב התרגז. למרות שהורה על נוכחות חובה, הגיעו למפגש רק כמה עשרות מתוך מאות העובדות. בתגובה הודיע: "כל אלה שעשו דין לעצמן היום, הוריתי לאגף משאבי אנוש לא להביא אלי שום טופס העלאה בדרגה בכל שנת 2008". כך הורגים יתוש במקלע כבד.

איך זה מתאפשר? מנהלים בכירים התרגלו להתייחס אל העובדים כאל כמעט אספסוף, נתינים שאפשר להתעמר בהם בשרירותיות, מתוך שגעונות גדלות, אינטרסים כלכליים, קטנוניות או סתם ניהול כושל. חוקי השוק החופשי הגיעו מסתבר גם לכנסת. מנהל המשכן הפך ל"מנכ"ל", והעובדים נתפסים כפיונים של ה"תאגיד", סוג של חיילים בטירונות. או אולי עובדי קבלן בפוטנציה.

הגישה הזאת מתיישבת היטב גם עם תוכנו של יום העיון. בלשניקוב אולי חשב שעובדותיו כל כך חסרות אונים, שיש לארגן להן בדחיפות סדנת הגנה עצמית מפני תוקפים. לא משהו להעשרת הרוח או בשביל הכיף, גם לא מידע שיאפשר להן לעמוד יותר על זכויותיהן כאזרחיות וכעובדות. אנחנו בספרטא, וכאן נעמדים בשורה לאימון גופני. בפקודה.

אז זהו, שלא. העובדות חשבו אחרת, ועזרו למנכ"ל לעבור צד: מי שהרגע ביקש בטובו לפרוש עליהן את הגנתו, הפך לזה שמתקיף אותן באלימות, גם אם "רק" באמצעים כלכליים. בניגוד לתוקף מהרחוב, המנהל לא זקוק למגע פיזי כדי לשלוט.

צריך ליישר את בלשניקוב. גם אם יתברר שהעובדות ציפצפו עליו במתכוון וכהתגרות, הוא נכשל. הן לא היו עושות זאת סתם. התגובה הקיצונית לאירוע המינורי בסה"כ, מעלה שאלות קשות על שיקול דעתו.

תוספת מאוחרת ותיקון: בלשניקוב התחרט עוד באותו היום ופיספסתי זאת. פאשלה שלי. לאחר שיחה עם עובדת הכנסת שהיתה בלב העניינים, התברר שמדובר באירוע נקודתי ולא במשהו שמעיד על שינוי יחסי העבודה במשכן.

"כוח לעובדים", ארגון עובדים שמאגד עובדים שלא מוצאים מקום בהסתדרות המאובנת מעט, החל לפעול בחודשים האחרונים. דיווח מפורט על הארגון החשוב ומטרותיו ניתן למצוא באתר עבודה שחורה.

שאפו ובהצלחה!

כבר כמה שבועות שאשרת קוטלר בנגל מובילה את חדשות השבת של ערוץ 10. קוטלר היא בשנים האחרונות אחת מעיתונאיות הטלוויזיה המעמיקות והרציניות (גם בסרטים הדוקומנטריים שעשתה, כאן למשל), מהסיבה הפשוטה שהיא מחפשת משמעות בעבודה שלה, לא רק לייצר זיקוקי דינור ואפקטים אור-קוליים סוחטי דמעות וקריאות השתאות. המהדורה שלה, בהתאם, מתעלה באופן קבוע בכמה דרגות על תוכניות מקבילות בערוץ ובערוצים אחרים (כולל מגזיני שישי בערוצים המסחריים).

במהדורה ששודרה הערב הציגה קוטלר כתבה של טליה פלד-קינן על יוסי אהרוניאן, עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים כשומר בסניף של בנק דיסקונט. למי שלא יצפה בכתבה עד סופה, נספר שבשל המצלמות טרח בנק דיסקונט לבצע בירור, שממנו עלה כי חברת כוח האדם חייבת לאהרוניאן 30 אלף שקלים (ולטעמי היא חייבת לו 300 אלף, שהם רק 2,500 נוספים על כל חודש של ניצול). הבנק התחייב להעביר את הכסף אם באמצעות חברת השמירה ואם ישירות, ולא קשה לנחש שבשביל אהרוניאן זאת בשורה נהדרת, למרות שהיא לא מספקת פתרון מלא לטענותיו.

זוהי רק דוגמא קטנה לכוחה האדיר של הטלוויזיה לעשות טוב, והזדמנות לומר שאפו ענק לקוטלר בנגל, שבתוך בליל הזבל שמשדרות חברות החדשות המסחריות, מצליחה לעשות פעם אחר פעם עיתונות אמיתית למען החברה. תודה. 

(תוספת מאוחרת: הפוסט הזה מתקשר לפוסט ישן כאן בבלוג, על כך שנשים הן מנהלות טובות יותר, משום שהן אוחזות בערכים מתקדמים יותר. זה גם מעלה משהו שרציתי מזמן לכתוב עליו: עד לפני כחודשיים, כל עוד עורכת "מעריב" בהווה רותי יובל ניהלה כעורכת את "אולפן שישי", המהדורה היתה מלאה בתחקירים מצוינים שהובילה. לטעמי, וזה ניתוח שטחי למדי, ליובל היה חלק משמעותי בהגדלת הפער של ערוץ 2 על 10 בימי שישי. היה נחמד אם עיתונות החדשות היתה כוללת יותר עורכות בכירות)

עוד תוספת מאוחרת: בדיעבד התברר שיוסי מימן שם גם הוא לב לכתבה הזאת של פלד קינן את קוטלר, אלא שהוא לא ממש אהב את התוצרת. מוזר.

איך יודעים שהמרצים באוניברסיטאות עומדים להפסיד במאבקם? משווים בין כותרות המאבק שלהם לאלה של המורים.

כותרת מ-Ynet היום: המרצים: רק אולמרט יכול להביא לסיום השביתה

כותרת ב"הארץ" מלפני כחודשיים וחצי:

לשכת אולמרט: לא מתכוון להתערב במו"מ עם המורים

כרגע, כמו אצל המורים - שלהם עוד היתה תמיכה ציבורית רחבה - אולמרט פשוט שם פס. יש לבראון והסאדיסטים באוצר חבל ארוך כדי לתלות את כל מי שהם רוצים. המרצים, מנגד, משדרים חולשה ואימפוטנטיות איומה בניהול המאבק. כל הימור על יותר מ-5% תוספת שכר בסיום השביתה - המרצים דורשים 35%, האוצר מדבר על 2.5% - ישקף אופטימיות מוגזמת.

ומה עושה כוח היתר של האוצר? גורם לסטודנט הפוליטיקאי התורן לחשוש מ"הפרד ומשול" קלאסי: "אם המרצים יעשו יד אחת עם האוצר ויסגרו הסכם על גב הסטודנטים, כלומר תוספת שכר על חשבון העלאת שכר לימוד, אנחנו לא ניתן לזה לעבור".

במקום מאבק משותף על עתיד ההשכלה במדינת ישראל, אנחנו מקבלים חוסר אמון קשה ומפחיד בין הסטודנטים למרצים. עצוב מאוד לגלות שיו"ר הסטודנטים שונשיין בכלל מסוגל להעלות על הדעת תסריט כל כך דרוויניסטי. למרבה הצער, קשה לומר שדבריו מופרכים.

בני ציפר היטיב לתאר כמה נמוך ירדנו ביחסנו לכל מה שמדיף מהשכלה. עד כה הרגעתי כאן את מי שדיבר על העמדת האחראים אל הקיר ביום פקודה, אבל כרגע ההרגשה שלי שונה. ההתנקשות בערכי התרבות הבסיסיים ביותר, שמבצעים במקהלה מתואמת מנהיגי המדינה, פקידי אוצר, עיתונאים - סוכני שימור ההגמוניה, כפי שהיטיבה לנסח היום מישהי - ומלחכי פנכה שונים ומשונים, גורמים לי לדמיין את התמונה הזאת, עם הקיר. אל דאגה - אחרי שנפחיד אותם כהוגן, נשלוף את המצלמה הנסתרת.

בשנת 2004 קם שר חרוץ בממשלת ישראל ועשה מעשה - הוא בדק כמה עודפי תקציב הצטברו בקופת המדינה מאז שנת 2000, והגיע למסקנה שמדובר ב-67 מיליארד שקלים. בהכללה של שנת 2004 בחישוב, עמדו העודפים על כ-80 מיליארד ש"ח. "על הממשלה להחליט איך משתמשים בעודפים אלה, כדי שאפשר יהיה לקבוע סדרי עדיפויות", אמר השר הנמרץ.

בדיווח עיתונאי, בעקבות התחקיר של השר, נכתבו הדברים הבאים: "השאלה הגדולה, ולאיש מחוץ לאוצר אין תשובה מוסמכת, היא מה נעשה במיליארדי השקלים שהאוצר 'חוסך' בטובו למדינה מדי שנה. ניסיונות לקבל תשובות מוסמכות של האוצר בשנים שעברו נתקלו בתשובות מתחמקות בלבד". באותו דיווח הודגש, שנראה שאף שרי האוצר עצמם ממודרים על ידי פקידיהם.

ולמה לנו כל זה עכשיו? כי אמש אמר שר האוצר רוני בראון שאין כסף לשלם למורים: "המשמעות של התוספת שהמורים דורשים היא 1.6 מיליארד שקל. מהיכן אביא את הכסף? זאת הקופה הלאומית של כולנו". אוי-וויי-זמיר! אכן שודדים המורים האלה, ואלו סכומי עתק הם מבקשים! אלה סכומים ששמורים לכאורה רק לנוחי דנקנרים, שגורפים אותם במכה אחת כאשר הם מקבלים הנחות במס על רכישות ענק, רגע לפני שהם מושכים דיווידנדים במיליארדים.

הנה שוב ציטוט מאותה ידיעה ישנה, המפתיע ברלוונטיות שלו: "לפני כמה שנים התקיימה עוד שביתת מורים קשה. האוצר טען שאין לו כספים לשלם למורים, גם אם כמה מדרישותיהם צודקות. עם סיום השביתה, למרבה הפלא, הודיע האוצר כי הכספים שיקבלו המורים יהיו מעודפי התקציב מלפני שנתיים. איש, מחוץ לאוצר, לא שמע קודם על העודפים, ואיש מחוץ לאוצר לא ידע, כמובן, מהיכן בדיוק נלקחו העודפים". "השקיפות התקציבית של האוצר היא ממנו והלאה", אמר אז אותו לוחם אלמוני משורות הממשלה. "'קיר הזכוכית' שהוא מעמיד בפני השרים, מקבלי ההחלטות לכאורה והציבור הישראלי, הוא בלתי נראה לחלוטין ונהיר רק למעטים מפקידי האוצר". לפיכך, הציע, יידחה אישור תקציב המדינה ל-2005 עד למיצוי הליך השקיפות.

אז מי היה אותו שר קוסם שכך בקלות סידר לנו עשרות מיליארדים שיכולים לשמש לצרכים חברתיים חיוניים? אולי ניחשתם כבר, שמו הוא אהוד אולמרט. ואיך מדבר היום אותו אולמרט? רוב הזמן הוא שותק, ובפועל מעניק גיבוי למחרבי ההשכלה ולמשפילי המורים, שמשתכרים בחלקם אפילו פחות מעובדי קבלן. אין כסף הרי.

אז... שלא יעבדו עליכם!

הנהלת בית  הקפה "עלית קפה" באוני' ת"א הגישה תביעת דיבה נגד שלוש מ-30 השובתות, בטענה שטענותיהן שקריות. בדיווח על כך של כתבת הרווחה של "הארץ", רותי סיני, נכתב כי שלוש הנתבעות הן ממובילות המאבק. לאחר שבית הקפה נכשל בהפחדת המלצריות והמלצרים באמצעות ביריונים, בא הניסיון לעשות זאת באמצעות הפרד ומשול וטרטורן בבתי המשפט. השלב הבא יהיה מן הסתם איום על שאר השובתות והשובתים שאם לא יוותרו, יעמדו גם הם מול כתבי תביעה.

שביתת המלצרים הזאת היא הראשונה בישראל שמתרחשת בבית קפה. משום כך יש לה חשיבות עצומה כתקדים וכמופת למלצרים מנוצלים אחרים. במקרה קודם של ניסיון להקמת ועד, כדי להתמודד עם ניצול קשה, פוטר אחד המלצרים. כל מי שרוצה לתמוך במלצרי "עלית קפה", ששייכת בעיקרה לחברת שטראוס-עלית בראשות עפרה שטראוס, מוזמן למשמרות מחאה בתל אביב ולהימנע מכניסה לבתי הקפה של הרשת ברחבי הארץ. במאבק הזה, אגב, ביקשו השובתות בכל לשון של בקשה לא להגיע למחאות עם סמלים של ארגונים ומפלגות. זהו מאבק טהור על זכויות עובדים.

אתר המאבק

עדי איתן: כל השיטות לניצול מלצריות בתל אביב

תוספת מאוחרת. הודעה בעניין מטעם מטה המאבק:

הפיצו הלאה!

רשת עלית קופי שברה שיאים של בריונות בפעילותה נגד עובדיה. מלצריות ומלצרי הסניף בכיכר אנטין בתל-אביב התאגדו כדי לשמור על זכויותיהם המופרות. לאחר שהמו"מ שלהם עם ההנהלה לא נשא פירות (ההנהלה היתה מוכנה להבטיח כל מיני הבטחות, אך לא היתה מוכנה לחתום על מסמך משפטי מחייב), הכריז הוועד על סכסוך עבודה חוקי ויצא לשביתה.

מקום עבודה סביר היה נכנס למו"מ עם העובדים ומגיע איתם לפשרה. יש להבין, העובדים אינם מעוניינים לשבות, הם מעוניינים לחזור לעבודה. כל יום של שביתה הוא הפסד בשבילם, לכן כל מה שהם מעוניינים להשיג הוא נכונות של ההנהלה לשאת ולתת ולחתום על הסכם, כפי שקובעים חוקי מדינת ישראל.

במקום זאת, גייסה ההנהלה מזכירות, עובדי מנהלה ואחראי משמרת מסניפים אחרים כדי שיחליפו את העובדים השובתים (ואף יתחזו לעובדים ויגידו לעוברים והשבים כמה נפלא לעבוד בבית הקפה וכמה המלצריות השובתות הן שקרניות), הביאה מאבטחים (ואף כלבים!) שימנעו מהשובתים להיכנס למקום העבודה ולעצור את העבודה (דבר שהוא זכותם החוקית), איימה על עובדים ועוד. 

 אך כעת הם עברו כל גבול!

היום בבוקר (29.10.07) הגישה ההנהלה תביעת לשון הרע על סך חצי מליון שקל נגד המלצריות המובילות את השביתה! לתביעה אין כמובן כל בסיס. כל מטרתה היא להפחיד לא רק את מובילות השביתה, מטרתה להפחיד את כל מי שיעז להרים ראש ולדבר נגד הניצול והעושק במקום העבודה שלו.

עלינו לדאוג שהבריונות הזאת תעלה לעלית קופי הרבה יותר מחצי מליון שקל! עלינו להחרים את הרשת לאלתר! אנא הפיצו את המידע הזה הלאה, כדי שהאומץ של המלצריות שהעזו לקום נגד ההנהלה ישתלם, כדי שהנהלת עלית קופי תבכה את היום שבו היא חשבה שבגלל שיש לה כסף היא יכולה לעשות כל דבר.

די לניצול!

בספר חדש מתארת העיתונאית נעמי קליין את הדרך שבה השתלט הקפיטליזם על העולם ב-30 השנים האחרונות, וביתר שאת מאז נפילת הגוש הקומוניסטי (הרחבה בפסקה האחרונה בלינק). היא מדגימה היטב עד כמה הקפיטליזם הוא אידיאולוגיה לכל דבר, שאותה נושאים בעלי עניין חזקים במיוחד, ששולטים בתקשורת, תורמים לפוליטיקאים ומיומנים מאוד בהפצת שיח ושפה המתאימים להם.

אחת מאמונות היסוד שהצליח הקפיטליזם להטמיע חזק ועמוק, היא שהמדינה והשירות הציבורי תמיד ישיגו ביצועים טובים פחות מהשוק החופשי. אבל זה ממש ממש לא מדויק. רק אתמול כתבתי על נועה קולפ שהתייחסה לבנקים בבעלות המדינה כאל רעיון לאנשים "לא שפויים". קולפ היתה אמורה לדעת שבנק לאומי, שלמדינה 35% בו – כולל גרעין השליטה – דווקא מרוויח לא רע.

הערב קיבלה קולפ רוח גבית מעוד כתב בערוץ 10, דב גילהר (הערה: ריבוי הביקורת בבלוג על ערוץ 10 נובע רק מכך שזהו הערוץ שבו התרגלתי לצפות. בעבר עבדתי בערוץ כמה חודשים ככתב וכתחקירן, ובנענע ניהלתי ב-2006-2007 את הטמעת הווידאו מחדשות 10 באתר). בפרוייקט החשוב שלו על הבירוקרטיה, הביא גילהר סיפור קורע לב על אישה, חולת אסטמה קשה, שכבר שנים סובלת מעולה של הבירוקרטיה ומיחס גרוע, במסעה אחר דירת שיכון ציבורי שתתאים לצרכיה.

אלא שבסוף הסיפור מצא גילהר טעם לפנות אל פקידי המדינה בהטפת מוסר שאין לה שום קשר למציאות, ומשקפת שוב את ההטיה האידיאולוגית של העיתונות בישראל לטובת ההון (בדיווח זה מוחלט, בפובליציסטיקה עוד יש מעט גיוון). אני מצטט את הדברים של גילהר מהזיכרון, כי קטע המעבר לא עלה לרשת:

"שואלים אותנו מה אנחנו רוצים מהפקידים במגזר הציבורי. אומרים לנו שהם עצמם אוכלוסיה חלשה. אז אנחנו אומרים: אנחנו רוצים מהפקידים שירות בדיוק כמו במגזר הפרטי". גילהר המשיך ואף הפליא במשל, המבוסס על עקרונות הקודש של השוק החופשי: דמיינו לעצמכם, פנה אל הפקידים, שיש מדינה מתחרה בשם "ישראלה", שהאזרחים יכולים לעבור אליה ולשלם לה מסים. מה יקרה אז, מי יפרנס אתכם?

אז כשירות לגילהר ולצופים שהשתכנעו מהטיעון הדמגוגי, הנה כמה דוגמאות שאספתי בפחות מחמש דקות מהאינטרנט, שמוכיחות שדבריו הם הבל ורעות רוח ושגם התחרות אינה ערובה לשירות אדיב או יעיל. אפילו לגילהר, שלעניות דעתי חוטא חטא חמור לשליחותו, לא הייתי מאחל להסתבך עם החברות הבאות, שמבחינתו הן ודאי "בדיוק כמו במגזר הציבורי".

בנק הפועלים

להלאים את שרי

באורח פלא, חיזוריו של יוסי גורביץ על דלתותיהם של בנקים פרטיים ומופרטים לעילא, לימדה אותו שלעתים השירות במגזר הציבורי טוב הרבה יותר. ואולי צריך להסיק מזה מסקנה גם לגבי הפרטת חברת החשמל? (טור טוב במיוחד, מומלץ מאוד לקרוא)

הוט

חמים על הוט

בחברת הוט אף פעם לא נרשמה תקלה בגביית תשלומים מהצרכן, אך רק נסו לחפש אותם כשמשהו יתקלקל לכם (טור זועם במיוחד שלי בנענע, מלפני כשלושה חודשים)

(אגב, על מעללי הוט לא תוכלו לקרוא ב-ynet, כי בעל המניות הגדול ביותר בחברה הוא נוני מוזס. כאן הרשימה המלאה של הבעלים. פה תוכלו למצוא עוד המון חומר על מעללי החברה הפרטית, זאת שהשירות הוא הא'-ב' שלה, וכאן כתבה חיובית על החברה מוואינט, ללא הגילוי הנאות הנדרש.)

ויזה כאל

המזוכיסט המאושר

מזוכיסטים? נסו פעם להתקשר לשירות הלקוחות של ויזה כאל. 

איקאה

מחכים לאיקאה

חיפוש אחר רהיטים לדירה הפך לסיוט מתמשך במתחם איקאה בפולג. שירות גרוע, נהלי עבודה הזויים ותשלום עבור רהיטים שלא קיימים – זה מה שמחכה לכם אצל ענקית הריהוט השוודית

סלקום

השירות אזל

בסלקום עושים אירוע לעובדים, רק למה זה אומר שעכשיו תקבלו שירות פחות טוב?

זה לא עסק

מנוי עסקי של חברת סלקום חויב על מוצרים שלא ביקש, וכשדרש מהחברה הוכחה לחתימתו הם טענו כי הם לא מחויבים לשמור אותה

ועוד מהכוכבת הנולדת בסלולר...

סלקום סיפקה מכשירים פגומים - ותפצה את הלקוח

בית המשפט קבע כי סלקום סיפקה ללקוח מכשירים עתירי תקלות, והפרה את ההסכם עימו הפרה יסודית

מלון מג'יק פאלאס - אילת

במילה אחת - שרות גרוע

בטופס הסטנדרטי של בית המלון לא היה מקום לשרשרת התקלות הארוכה של משפחה, שיצאה לנופש באילת. בית המלון: בחופשה הבאה יקבלו 25 אחוז הנחה

ומשהו בהפוכה:

ביקור מפתיע לחיוב בלשכת התעסוקה

אוקיי, נראה שהרעיון ברור, וגם אין לי ספק שכל אחד מהקוראים יכול לשלוף מזיכרונו היתקלות עם שירות גרוע בשוק החופשי והתחרותי שגילהר כה הילל, ואולי אפילו שירות סביר במגזר הציבורי (לי אישית יש זיכרונות חיוביים ביותר מהשירות המהיר והאדיב שקיבלתי במס הכנסה ובמע"מ, כאשר הקמתי חברה (ע"ר) לפני כשנתיים וחצי).

בנקודה הזאת עולה שאלה מרכזית:

אם כל כך פשוט להוכיח את הדברים, מדוע רובנו ממשיכים לאכול את הלוקשים שהאכילו אותנו מינקות, על כך שהיד הנעלמה של השוק החופשי היא ההגדרה המילונית ליעילות, בעוד שהשירות הציבורי קטסטרופלי? ומדוע אנחנו אוכלים בכל שנה את הלוקשים של האוצר, על כך שחובה להפריט, כי ככה הכי יעיל וכיוצא באלה אמירות שבמקרה הטוב הן חצאי אמת?

נעמי קליין, על פי ההרצאה המרתקת שלה (המקור כאן), טוענת שזהו פשוט מסע של שטיפת מוח מצד ההון, שמתנהל כבר עשרות שנים במטרה ברורה ונהירה לכל יונק שכבר צימח אי שם פלומת שיער – מסירת נכסי מדינות לידיים פרטיות במחירי סוף עונה (כנסו-כנסו לאתר על האחים עופר). אותם בעלי הון מפטרים אט-אט את העובדים הוותיקים והמאוגדים, מצמצמים את כוח האדם, ואת אלה שכן נשארים מעסיקים לא פעם בתנאי עבדות מודרנית. כך גדלים הרווח והעושר בשיעורים פנטסטיים בזמן קצר.

בחלק השני של פינת הבירוקרטיה הביא גילהר (שאת כתבות הצבע שלו אני מאוד אוהב) את "מצעד הפקידים" של פינת הבירוקרטיה. כל חמשת הפקידים שהוצגו נתנו לנושא/ת המצלמה הנסתרת שירות מהיר ויעיל, אבל על הסגנון בהחלט לגיטימי להעלות השגות, ואולי אף קשות. לא נעים לשבת מול פקיד שמנפח בלון ממסטיק (וכחלק מהסחבקיות מציע מסטיק גם ליושבת מולו, ומוסיף "אל תתביישי"), זה לא סימפטי במיוחד לשבת מול פקידה שלא משחררת חיוך, או מול אחת שעסוקה בזמן השירות בשיחות שאינן קשורות לנושא המטופל.

אך כאמור, כולם היו יעילים ועשו את עבודתם במהירות, מה שעדיין עדיף בעיני בהרבה על פני שיחות הטלפון המייאשות שניהלתי כל כך הרבה פעמים בעשור האחרון למוקדי שירות "אמריקאיים". השיחות הללו תמיד מתחילות באדיבות נוסח "שלום, כאן  *****, מה אפשר לעשות בשבילך?", אך פעמים רבות מדי נגמרות בזעם וייאוש.

ועוד מילה אחרונה על המתודולוגיה של פינת הבירוקרטיה. רק עמוק בתוך כתיבת הפוסט הזה (כמה תמים אני) עלתה בדעתי המחשבה שצולמו הרבה יותר מחמישה פקידים לצורך הכתבה, ושנבחרו רק אלה המתאימים לתזה, כולל אחד מקסים במיוחד מהביטוח הלאומי, כדי שיהיה לנו מנצח... זה הרי החלק החשוב ביותר בכל תוכנית בידור. אין לי מידע בעניין כך שזהו רק ניחוש, אבל לא כזה שהייתי מבטל בשנייה, אם להסתמך על היכרותי המסוימת מבפנים ומבחוץ עם "תעשיית" החדשות בטלוויזיה.