מחשבות פוליטיות

לפני כחודש שיבחתי כאן בהתלהבות את אושרת קוטלר בנגל על כתבה שהופיעה במהדורת השבת שלה בחדשות 10. בכתבה, של טליה פלד קינן, הופיע עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים בבנק דיסקונט, והשתחל לוועידת ישראל לעסקים כדי להתעמת עם בעלי הון נצלנים בחלקם, ובייחוד על מנכ"ל הבנק בו עבד. הכתבה היתה נוקבת, חזקה ומרגשת, ובעיקר היה מרענן לראות בטלוויזיה המסחרית, המשרתת לרוב בבוטות את בעלי ההון, אג'נדה שנעלמת מהם בימים כתיקונם.

אלא שגם בעלי ערוץ 10 יוסי מימן צפה בכתבה, ומיד לאחריה התקשר לנזוף בקוטלר, בטענה שמדובר בכתבה פופוליסטית. לא בבית ספרו, הבהיר ב"שיחה ידידותית". הפרשה מזכירה את תחקיר ישראייר של עובדה, שבשל התנגדותו של בעלי החברה נוחי דנקנר לשידורו, ניסה בעל השליטה בקשת, מוזי ורטהייים (קוקה קולה ישראל), להפעיל צנזורה. מאז, כפי שציין מיקי רוזנטל, 95% מהתחקירים בעובדה עוסקים ברשות הציבורית. המגזר הפרטי מחוץ לפריים.

אז הנה, לשם יישור קו, קטע ארכיוני ממאמר של גיא רולניק, עורך דה-מארקר והמשנה למו"ל הארץ (יש בעיה עם תאריכים באתר הארץ, כאשר אין תגובות לא ניתן לדעת ממתי הטקסטים):

"20 או 30 התמנונים העסקיים הגדולים במשק חזקים עתה מאי פעם; צריך להיות דג מאוד קטן כדי להצליח להתחמק מלפיתתם. היכולת שלהם להשפיע על החלטות השלטון בעניינים כלכליים, חברתיים ואפילו פוליטיים - אם ירצו - היא גדולה מאי פעם, והיא אחת הסכנות הגדולות ביותר הרובצות כיום לפתחה של הדמוקרטיה והחברה בישראל".

רוצה לומר - העסקים הגדולים בישראל מסכנים את הדמוקרטיה. מכל נקודת מבט עיתונאית, מדובר בנושא לוהט על סדר היום.

נושא לוהט, אבל די מושתק, ובעיקר בטלוויזיה. בדקתי מה קרה במהדורת השבת של חדשות 10 בחודש שמאז פרשת מימן-קוטלר, ומתברר שלא עלו עד כה כתבות נוספות בעניין ההון והשלטון. בדיקה בחודש שקדם לכתבה על עובד הקבלן העלתה שגם במהלכו לא שודרו כתבות בנושא, כך שלכאורה אי אפשר לטעון לקשר ישיר בין הטלפון ממימן, להימנעות המאוחרת מהעיסוק בנושא הלוהט והכל-כך חשוב.

אך האם באמת לא ניתן לטעון לקשר? אולי קוטלר, שהחלה לשדר רק כחודש וחצי לפני המקרה, רצתה להתחיל בעיסוק אינטנסיבי בנושא וירדה מכך בעקבות האיום המרומז על המשך העסקתה? האם הכתבה היתה רק נגיעה מקרית בנושא החם הזה?

אין לי תשובות לשאלות הללו, אבל אם לשפוט על פי הרקורד המקצועי של קוטלר, ניתן להעריך שבדמוקרטיה אמיתית, שיש בה חופש עיתונות מהותי, היינו רואים אצלה הרבה יותר כתבות על הנושא. אולי אפילו כל שבוע.

אם נוותר לרגע על העיסוק הפרטי בקוטלר, ונלך אל הכלל בעניין הזה, יש בהחלט אמירה חד-משמעית שניתן לומר: הטלוויזיה המסחרית שאתם רואים היא טלוויזיה מצונזרת. אסור בה בשום פנים ואופן לעסוק בהעמקה ובהתמדה בנושא המהווה על פי אחד העיתונאים הבכירים בישראל, את "אחת הסכנות הגדולות" לדמוקרטיה והחברה בישראל. ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שלעתים נטען שהיא צריכה לנהוג בהקשר המדיני-ביטחוני כדמוקרטיה מתגוננת, מפקירה את אחת החזיתות החשובות לשמירה על אופיה.

כבר כמה שבועות שאשרת קוטלר בנגל מובילה את חדשות השבת של ערוץ 10. קוטלר היא בשנים האחרונות אחת מעיתונאיות הטלוויזיה המעמיקות והרציניות (גם בסרטים הדוקומנטריים שעשתה, כאן למשל), מהסיבה הפשוטה שהיא מחפשת משמעות בעבודה שלה, לא רק לייצר זיקוקי דינור ואפקטים אור-קוליים סוחטי דמעות וקריאות השתאות. המהדורה שלה, בהתאם, מתעלה באופן קבוע בכמה דרגות על תוכניות מקבילות בערוץ ובערוצים אחרים (כולל מגזיני שישי בערוצים המסחריים).

במהדורה ששודרה הערב הציגה קוטלר כתבה של טליה פלד-קינן על יוסי אהרוניאן, עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים כשומר בסניף של בנק דיסקונט. למי שלא יצפה בכתבה עד סופה, נספר שבשל המצלמות טרח בנק דיסקונט לבצע בירור, שממנו עלה כי חברת כוח האדם חייבת לאהרוניאן 30 אלף שקלים (ולטעמי היא חייבת לו 300 אלף, שהם רק 2,500 נוספים על כל חודש של ניצול). הבנק התחייב להעביר את הכסף אם באמצעות חברת השמירה ואם ישירות, ולא קשה לנחש שבשביל אהרוניאן זאת בשורה נהדרת, למרות שהיא לא מספקת פתרון מלא לטענותיו.

זוהי רק דוגמא קטנה לכוחה האדיר של הטלוויזיה לעשות טוב, והזדמנות לומר שאפו ענק לקוטלר בנגל, שבתוך בליל הזבל שמשדרות חברות החדשות המסחריות, מצליחה לעשות פעם אחר פעם עיתונות אמיתית למען החברה. תודה. 

(תוספת מאוחרת: הפוסט הזה מתקשר לפוסט ישן כאן בבלוג, על כך שנשים הן מנהלות טובות יותר, משום שהן אוחזות בערכים מתקדמים יותר. זה גם מעלה משהו שרציתי מזמן לכתוב עליו: עד לפני כחודשיים, כל עוד עורכת "מעריב" בהווה רותי יובל ניהלה כעורכת את "אולפן שישי", המהדורה היתה מלאה בתחקירים מצוינים שהובילה. לטעמי, וזה ניתוח שטחי למדי, ליובל היה חלק משמעותי בהגדלת הפער של ערוץ 2 על 10 בימי שישי. היה נחמד אם עיתונות החדשות היתה כוללת יותר עורכות בכירות)

עוד תוספת מאוחרת: בדיעבד התברר שיוסי מימן שם גם הוא לב לכתבה הזאת של פלד קינן את קוטלר, אלא שהוא לא ממש אהב את התוצרת. מוזר.

פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה"

רוני בראון נולד מחדש. כך לפחות מספר לנו רביב דרוקר. בכתבה שנונה שהתפרסמה ב-Ynet לפני יומיים, משרטט דרוקר באמצעות שישה סיפורים איך הצליח שר האוצר של כולנו לכפות על עצמו איפוק, להסתיר את היהירות, הקריזיונריות, הקוּטריות, הזחיחות והמרירות, ולהציג כלפי חוץ ארשת בוגרת ומתונה יותר. הכתבה מרתקת ונקראת בגמיעה, בזכות כישרון הכתיבה המשובח של דרוקר.

אבל יש גם בעיות, שתיים עיקריות. הראשונה היא רכילאות היתר. אפשר ללמוד המון דרך הסיפורים, אבל רק על האופי של בראון. אף מילה על המדיניות שלו, אף מילה על השאלה אם הוא מקדם את מדינת ישראל - תפקידו העיקרי, צריך להזכיר. הכל אישי, על פי מירע המסורת של העיתונות הפוליטית. משום שמדובר בכתבה שנועדה ל”בלייזר”, הייתי מוותר מראש ובשמחה על הטהרנות, אלמלא הבעיה השנייה, החמורה הרבה יותר, המתבטאת בפסקאות הסיום של הכתבה:

“בחדרי חדרים עדיין תפגשו את היהירות, הזחיחות והמרירות, אבל בחוץ הוא כבר מצליח לכבוש את עצמו. שביתת מורים שלמה מתנהלת בחוץ, ובר־און חולה התקשורת סותם את הפה. לא מופיע, לא מתראיין…

“בגדול, עושה רושם שהקרום החדש (קרום האיפוק. נ.י) מגן עליו. הוא גם מצליח להבליט את התכונות הטובות שלו: היכולת ללמוד חומר במהירות, הנחישות לא להילחץ ולא להתקפל, והנכונות לתת גיבוי. אם הקרום הזה יתעבה, אולי רוני בר־און עוד יהפוך בלי כוונה לשר אוצר טוב".

מה הבעיה באיפוק ובמשאלה שבראון יהיה שר אוצר טוב? הבעיה נעוצה כמובן בכשל רטורי בסיסי של קשר סיבה ותוצאה, המייצג נאמנה את השקפותיו של הכותב בנושא. האם שר אוצר טוב (תוצאה) הוא זה שיש לו קרום איפוק עבה (סיבה) וזה שנותן גיבוי לפקידיו (עוד סיבה)? כמובן שלא, אבל דרוקר לא עוסק בכך. על פי הגיונו, ככל שבראון יריב עם פחות אנשים, ילמד מהר יותר את החומר, לא יילחץ ויתקפל (מול מי? המורים, למשל) וייתן גיבוי - כך הוא ייעשה לשר טוב יותר.

פראבדה קפיטליסטי

אם קוראים לך במקרה נוחי דנקנר, נוני מוזס, משהו שנגמר ב”עופר”, אריסון או ורטהיים, הרי שבראון הוא כבר שר אוצר מעולה. ראו איך הוא שומר בחירוף נפש - ובאיפוק בריטי ממש! - על הקופה מפני “פרזיטים” כמו המורים, ניצולי השואה, הילדים בסיכון, משתכרי שכר המינימום, החולים המאושפזים במסדרונות (בזכות יחס מאוד חסכוני של מיטה לנפש), ושאר האזרחים שלא היה להם הכישרון, המזל או הנבזות לעשות הרבה כסף. ככה זה טוב. עכשיו, אחרי שהעיף את זליכה והביא את מנכ”ל “הוט” לשעבר - מרובה הקשרים - לראשות אגף התקציבים, נפתחת הדלת לעוד קומבינה לטובת האחים עופר. כמה טוב גם שסיבסד את המעסיקים ב-5 מיליארד שקל בשנה. זה שר אוצר בונבון!

שר האוצר שכה היללת, הקורא דרוקר - ובראון יוצא גדול מהכתבה - הוא משתתף פעיל בפירוקה של החברה הישראלית, באמצעות המשך הפרטת השירותים הציבוריים והתעלמות ממושג הבסיס שאינו קיים אצלנו: זכויות חברתיות. קרא מה כתבה יולי תמיר ב-2003 על סוגית המורים. קרא את פלוצקר מסביר מהו ההבדל בינינו לפינלנד בחינוך (פער שכר של 30 עד 52 דולר לשעה), נושא שלקחת בו צד נגד המורים.

רבע מהנזקקים בישראל שקלו להתאבד, 89% מהם מדווחים שאין להם כסף לחינוך משלים לילדיהם, ול-95% אין כסף לטיפולי שיניים. באוצר חוסכים גרושים על גבם של פליטי מערכת החינוך בכיתות י”א וי”ב, שעל פי כל המחקרים יהפכו בסוף לנתמכי הקופה הציבורית, ועיתונאי ישר, רציני ובעל השפעה רבה כל כך, מודד את הצלחתו שר האוצר במושגים של “נחמד” או “לא נחמד”? כמה שטחי אפשר להיות? או שמא קבוצת ההתייחסות של העשירון השמיני ומטה פשוט איננה רלוונטית?

הימים האלה הם ימים של חושך גדול בתקשורת הישראלית, וכל הפרצופים המחייכים באולפנים הנוצצים לא יסתירו את מה שרוחש מתחת לפני השטח. הציבור לא מעריך את העיתונאים והוא יודע מדוע: האתיקה הלכה פייפן. העיתונאים עצמם נמצאים במצוקה: או שהם צעירים וחלשים מכדי לפתח בכלל מודעות לכך שהם משרתי ההון ושימור הסדר הקיים, או שהם “סתם” חורקים שיניים ומחכים לימים טובים יותר, או שהם - בייחוד הבכירים שבהם, בעלי ההבנה המעמיקה על מה שמתרחש - פשוט מתקרנפים ועושים ראציונליזציות, כדי להסביר לעצמם מדוע מכרו את האינטגריטי המקצועי שלהם למו"לים בעלי ההון, המרפדים אותם במזומנים.

בכל מה שקשור לכלכלה, מרבית כלי התקשורת בָּארץ זבת החלש והדבש שלנו נוהגים כ"פראבדה" קפיטליסטי, והנורא מכל הוא שהציבור ברובו כלל לא מודע לכך. כך לימדוני בבית הספר לעיתונות: תקשורת חופשית רק לכאורה, מסוכנת הרבה יותר מכל פראבדה או תישרין, משום שהיא נותנת אשליה של חירות. התפיסה ההיסטורית של ממשלות כמקור צנזורה בלעדי, והמנגנונים הסמויים של העסקים הפרטיים, מקשים על חשיפת הצנזורה - ואולי עדיף לומר “הכוונה" - של בעלי ההון על התכנים המתפרסמים בכלי התקשורת שלהם.

כולם מאוד אוהבים לאהוב את רביב דרוקר, כולל אותי, אבל הגיע הזמן לומר שלאחרונה מתברר ביותר ויותר מקרים - הנזיפה במשפחה הענייה שפונתה מגבעת עמל, למשל - שהעיתונאי האבסולוטי, הישר ורב ההשפעה הזה, הוא גם ניאו-ליברל די אדוק, שפיספס איזו נקודה בבדיקת העומק של מהות השליחות העיתונאית שלו: קידום טובת הכלל, כל הכלל, מכל העשירונים. ודרוקר, בדיוק כמו בראון, הוא אייטם לגיטימי, משום שהוא משפיע מדי יום על עיצוב תודעתם של מאות אלפי ישראלים.

עדיף לשתף פעולה ולשתוק - מצב העיתונאים בישראל

החיבה העמוקה שאני מטפח לאחרונה לתחום ביקורת התקשורת, מביאה אותי לרכוש את "ידיעות אחרונות" פעם בכמה ימים, כדי לקבל תמונה על המתרחש בעיתון המשפיע במדינה. אלא שהעיון בעיתון מספק כל כך הרבה חומר לביקורת, שבד"כ אני מתעצבן, מתייאש ומוותר מראש.

כך, למשל, לפני שבוע וחצי, נפתח גיליון יום שישי בהילולת "איפה לומדים המשתמטים", והיכן מתגוררים יפי הבלורית והתואר. העליהום מבית מדרשו של ראש אכ"א התעלם לחלוטין מכך שרובם המוחלט של 50 התיכונים הפחות קרביים הם בתי ספר מקצועיים, וכאלה שלומדים בהם בני השכבות החלשות. האם הם חשים ניכור מהמדינה? האם יש סיבה אחרת להיעדרותם מיחידות קרביות? מה זה חשוב, העיקר שאפשר לפמפם עוד קצת פטריוטיזם חלול, להתרפק על "העמק", להיכנס בתל אביבים ולמכור עיתונים. 

באותו גיליון כתב העורך המשפטי בעז אוקון, ידידו של המו"ל מוזס, טור ביקורת חריף על המשטרה, בהמשך לפרשת השוטרים מנהריה. אוקון ציטט את השופט זיילר, שחשש בעקבות פרשת פריניאן מ"סיציליה" בישראל, והזכיר פעמיים את חיים רמון, בבחינת דרייפוס מודרני שהמשטרה תפרה לו תיק. העורך המשפטי שכח כנראה את העובדה שהמשנה לרה"מ הוא עבריין מין מורשע שהשופטים מתחו עליו ביקורת קשה בפסק הדין, וקבעו שעשה את המיוחס לו והוסיף שקרים והשמצות על פשעו הראשון. זה לא חשוב.

מכל הדברים שבעולם, ביום שאחרי התפוצצות פרשת השוטרים שפעלו כפושעים, היה חשוב לאוקון לעסוק בקצינה האמיצה מירי גולן, שטוטאה הצידה על ידי הפוליטיקאים על שום עצמאותה היתירה, והתעקשותה המוזרה להביא להרשעת פושעי צווארון לבן. היא הרי האשמה בפרעות נהריה. והמשיך ושנה מנהל בתי המשפט לשעבר על אוזלת ידה של המשטרה במאבק בפשיעה, מבלי להתייחס לצמצום המכוון בתקציביה - המביא למצוקת כוח אדם קשה - על ידי אותם פוליטיקאים בני דמותו של ראש הממשלה, שממשיך באותה מגמה ואף קיבל בשבוע שעבר מתנה מיוחנן דנינו השנוי במחלוקת, בדמות סגירת תיק בנק לאומי לאחר "חקירה" שערורייתית.

וסיים אוקון בתוכחה על התייחסותנו למשטרה: "אולי זה הסירוב להישיר מבט על מצבנו בכלל... הסיאוב מתפתח בכל מקום שבו קיימת חסינות מביקורת". חסינות מביקורת? זה נכון הרבה יותר ל"ידיעות אחרונות" מאשר למשטרה. אם יש מקום שבו קיים "סירוב להישיר מבט" אל המציאות, הרי הוא דווקא העיתון שבו הוא כותב, המסנן באדיקות את המציאות בדיוק באופן המתאים לפוליטיקאי המשת"פ, שניסה לסדר לבעל הבית מענק של עשרות מיליוני שקלים וכשל. על המשטרה דווקא מאוד אופייני לרדת. עם ידיעות אחרונות הרבה פחות כדאי לעיתונאים ולמבקרים האחרים להסתבך.

אבל לא רק על זה באתי לדבר. כתבה שהובאה ביום ראשון השבוע במוסף הכלכלה של ידיעות – ומשום מה לא הוזכרה בכותרת הראשית - מספרת על חוקרי מס הכנסה ומע"מ, שעבריינים איימו על חייהם ועל חיי בני משפחותיהם בגלל חקירות נגדם. "אנחנו יודעים איפה הבן שלך לומד ולאיזה גן הולכת הבת שלך", צוטטו המאיימים. המשטרה הצמידה לחוקרים שומרי ראש, וכך אבדו לשירות הציבור עוד כמה שוטרים חיוניים למאבק בפשע. במהלך קריאת הידיעה חלפה במוחי המחשבה המופרעת שמי יודע, אולי אחד המאיימים על חוקרי המסים הוא העבריין ריקו שירזי, שישב בעבר בכלא על סיוע לרצח. מדוע דווקא שירזי? בגלל התקשורת כמובן.

לפני כמה ימים זכה בנו של שירזי בזמן מסך יקר במיוחד בפריים טיים בשני ערוצי הטלוויזיה הגדולים, כאילו היה איזה איש ציבור חשוב, שחייב להודיע לאומה שעושים לו עוול. לא קראתי את העיתונים המודפסים ביום שאחרי, אבל אפשר לנחש שגם שם הוא זכה למקום נכבד כיאה לדמות במעמדו, בדומה לדרור אלפרון לפניו. וכל זאת על מה ולמה? משום שהשתחרר יומיים קודם לכן למעצר בית לאחר חודש בבית המעצר בחשד למעורבות ברצח, עניין שלכל הדעות מצריך את התקשורת לעלות אליו לרגל, אל שפת הבריכה הפרטית. מלבד הטיפוח המתועב מוסרית של פושעים וספק פושעים לכדי "סלבס", שוב הלך ערוץ 10 על האדרה עצמית מיותרת ושקרית, ולפחות על פי גרסת האינטרנט שלו, טען שמדובר ב"ראיון ראשון" עם שירזי הבן. ערוץ 2 חטא אמנם בעצם סיקור מסיבת העיתונאים המביכה, אך הביא לפחות גילוי נאות באזכור ההזמנה הגורפת של התקשורת לאירוע המתוזמר.

כך נעים התקשורת ובני בריתה בהנהגה ובעולם הפשע במעגלים: הפוליטיקאים חונקים את המשטרה ולא מאפשרים לה להילחם באפקטיביות בפשע, בעוד שמהצד השני פועלת התקשורת להאדרת שמם של הפושעים, ומאפשרת להם לצבור עוד ועוד כוח, עושר ותמיכה ציבורית (ראו את התמיכה ברוזנשטיין בתגובות). יש הרבה מקום לביקורת על המשטרה, אך במצבה התקציבי הקשה לא היא שקובעת את טיב השמירה על שלטון החוק, ועושה רושם שלתקשורת הצהובה ולפוליטיקאים - כפי שהסביר אמיר אורן - נוח מאוד עם עלייתם של הפושעים. איום על חיי בני משפחותיהם של פקידי מדינה? אה, לא כזה חשוב, עמוד שני במוסף הכלכלה; העיקר שבשער תהיה תמונה גדולה של העבריין הסלב התורן.

יכול להיות שבשנה הבאה העיתונאים ייתנו לשירזי עוד יותר כבוד משהם נותנים לו היום, כי אם "פרזנטור" של בנק הופך למנחה מהדורת חדשות מרכזית, מדוע שעבריין מורשע לא יהיה בעלים של כלי תקשורת גדול? את החוק הרי אין בעיה לעקוף - שמו לא חייב להיות חתום על המסמכים. מה יעשו אז עורכי החדשות הבכירים? יש סיכוי לא קטן שהם ימשיכו לתת יד לקידום מעמד העבריינים, ובמקביל ימשיכו לדווח בפליאה מעושה ובפנים חמורות סבר על השתוללות הפשיעה.

ביום שבו שירזי יהיה הבעלים דה-פקטו של כלי תקשורת גדול, יהיו מי שישיטו עבורו את הספינה, תחת איצטלה של יחסיות הערכים ופוסט מודרניזם, בדרך אל עבר רפובליקת הבננות שנראה שאנו כה מייחלים לה. אוקון ודאי יישב אז למול המחשב וינפיק מאמר פרשנות נגד אוזלת ידה של המשטרה במניעת השתלטויות כאלה, הפעם בכיכובו של משה מזרחי. אחר כך הוא ייצא מחדר העבודה, ויתארגן לקראת ארוחת הערב הדשנה שקבע עם חבריו הטובים נוני, אהוד וחיים דרייפוס.

העיתונאי מיקי רוזנטל, האחראי לציטוט שבכותרת, נתן בכנס אילת לעיתונות עוד כמה כותרות. הנה ציטוט מכתבה של אסף כרמל בדה-מארקר:

"גם התוכנית 'עובדה' שכולם כאן בכנס מהללים אותה", אמר עוד רוזנטל, "ואין ספק שהיא מהצד הטוב של העיתונות, אבל האם ידעתם ש-95% מהתחקירים שלה התעסקו ברשות הציבורית? כולם זוכרים את תחקיר ישראייר, שניסו לפסול אותו, אבל מה היה ב'עובדה' חוץ מישראייר? כשאני באתי ורציתי לעשות לאחת הזכייניות תחקיר על הבנקים, אמרו לי: 'לא כדאי, בנק לאומי הוא אחד הבעלים שלנו. לך תשחט פוליטיקאים, זה טוב'".

הציטוט הזה של רוזנטל מוקדש לך הקוראת דריה, בהמשך לשיחה שניהלנו בתגובות כאן, על האג'נדה של מהדורות הטלוויזיה.

ועוד משהו: אהוד אשרי מספר כיצד הפך "ידיעות אחרונות" לחוד החנית בקמפיין נגד בית המשפט העליון, כולל סיפור על כתבה שפסל המו"ל מוזס בכבודו ובעצמו.

(תוספת מאוחרת: בדיווח בנרג' ברנז'ה מייחס הכתב גם את הציטוט על תחקיר הבנקים לידיעות, ולא לטלוויזיה, כפי שהופיע בדה-מארקר. אם לשפוט על פי מלאוּת הציטוט - ולא רק - סביר הרבה יותר להניח שגרסת כרמל היא הנכונה)

לא בטוח אם יש צורך במילים רבות. מנהלת הפקה בתוכניתו של אמנון לוי - בחורה שהוא כינה בפרומו לתוכנית אצל רפי רשף "חברה" - מעלה בכספי התוכנית באמצעות כרטיס האשראי שלה (מהפרומואים לא ברור אם מדובר רק במנוי לחדר כושר או ביותר מכך, ולצפות בתועבה הזאת באורך מלא זה כבר יותר מדי בשבילי), אז במקום להתלונן במשטרה או לסגור את העניין במערכת, הוא החליט להשפיל אותה בכיכר העיר, על פי מיטב המסורת של ימי הביניים.

פעם לוי הלז עוד נחשב לעיתונאי מכובד, אבל זה כנראה כוחה של הטלוויזיה המסחרית להשחית, וזוהי ערכה של תוכנית "תחקירים" שטוחנת את המוח בפרומואים על כך שהיא "בשבילכם". פשוט מחליא.

(אגב, ותוך הבהרה חוזרת שלא צפיתי בכל התוכנית, ספק גדול עד כמה "מנהלת ההפקה" היא אכן מנהלת במלוא מובן המילה. מהיכרות מבפנים עם עולם התחקירנות וההפקה בטלוויזיה, "מנהלת" שכזאת עשויה להרוויח 5,000 שקל ברוטו בחודש ואף פחות, מה שאולי - רק אולי - גרם לה לחשוב שאם היא לא מתוגמלת כהלכה בדרך המלך, ראוי שתעשה זאת בעקיפין, לא שזאת הצדקה למעשיה. ובכל זאת, אלה שני הגרוש שלי בניסיון לדון אותה לכף זכות. מי שצפה מוזמן להשלים את הפרטים בתגובות)