מחשבות פוליטיות

כתבה מצמררת של יגאל מוסקו בעובדה עוסקת בהוספיס בשיבא, המקום המרכזי בישראל שבו ניתנת הזדמנות ל-18 איש בכל פעם למות בכבוד. ממוצע הזמן בין האשפוז למוות בהוספיס הוא 12 יום, ולמרות זאת יש מי שמכנה את המקום "בית הבראה", גן עדן למי שחייו המתאדים אט-אט הם גיהינום. נעשית שם עבודת קודש. עלות התפעול של המקום לא גבוהה. לא ניתנות שם תרופות יקרות. עיקר העבודה היא לגעת בנוטה למות וביקיריו. לתת אנושיות.

אלא שבאוצר טוענים שבחטא יסודו של ההוספיס. האגודה למלחמה בסרטן הקימה אותו לפני 25 שנים ובשבע השנים האחרונות נפל הנטל על בית החולים. לבית החולים יש משאבים, אבל אין תקנים. באוצר כועסים על מנהלי בית החולים שמעזים לחשוב על פתיחת מחלקה חדשה באופן רשמי. על פתיחת מחלקות מחליטים רק באגף התקציבים.

באוצר רוצים שבית החולים יוותר על מיטות במחלקות אחרות כדי להחזיק את ההוספיס. מנהלי בית החולים מתנגדים כמובן. תאריך הסגירה המיועד הוא ה-30 ביוני. קשה לי להאמין שהמקום ייסגר - יש פנינים שאפילו האוצר לא יכול להשחית - אבל עצם המאבק וערלות הלב זועקים לשמיים. מומלץ לצפות בכתבה המלאה.

סיפור נוסף שנוגע לתקציב הבריאות מקודם על ידי בלוגר בשם ALC. לפני כמה ימים התפרסמה ידיעה על העברת יותר ממיליארד שקל מעודפי 2007 לתקציב 2008. ועדת הכספים אישרה שורה של סעיפים שנוגעים לתקצוב משרדים ללא תיק, משרד הדתות, המשרד לאיומים אסטרטגיים (שנמצא בתהליכי סגירה) וכן הלאה. המספרים מרשימים.

אחד הסעיפים שנשמט מהעברת העודפים הוא 75 מיליון שקל לסל הבריאות. אותם 75 מיליון נלקחו בעבר במסגרת קיצוץ תקציבי, ועתה, כשיש כל כך הרבה כסף עודף, מפנים אותו כדי לפנק עוד כמה פונקציונרים, במקום להציל או להקל מעט את חייהם של כל כך הרבה אנשים חולים. יש כמובן מאות דוגמאות אחרות לאותה אטימות, ופלא שאנחנו האזרחים ממשיכים לספוג אותה מבלי להתקומם. פרטים מלאים יותר על המאבק למען סל התרופות אצל ALC.

עדכון על ההוספיס בשיבא: כצפוי, הוא לא ייסגר.

תגובת האוצר מגעילה למדי בטון המתנשא, מאשים והלא בהכרח מדויק שלה: "מאחר ומנהל בית החולים שיבא לא מצא לנכון לפתור את בעיית התקנים בהוספיס במסגרת משאבי בית החולים הנתונים, משרד האוצר בחר להתערב בנושא ופעל למציאת פיתרון מחוץ לבית החולים...". תודה באמת, איזה צדיקים.

ועוד תוספת מאוחרת: חנן כהן בחן את הסיפור בצורה רצינית יותר ממני. הנה.

לפני שבועיים כתבתי כי נראה שהמרצים הולכים לקראת הפסד מול האוצר. למרבה הצער אני עדיין לא בטוח שטעיתי, אבל יש סימנים מעודדים שהסבירות לכך הולכת וגדלה. בלוג "הפורום להגנת ההשכלה הגבוהה" מלמד על פעילות מסודרת וממוקדת מצד המרצים, ועל נחישות להתגבר על הניסיונות להזניית מערכת ההשכלה הגבוהה ולשלילת עצמאותה באמצעות הפרטה זוחלת של הפקולטות - התחומים הרווחיים ימומנו ע"י תאגידים, בעוד שתחומי הרוח והאמנויות ייחנקו ללא תקציבים.

מאבק המרצים מאוד מעניין בעיני, כי המרצים מגלמים מצד אחד ציבור אולטרה משכיל, ולכן חזק ומבוסס כלכלית, ומנגד הם לא ציבור גדול, ולחלקים נרחבים באוכלוסיה הם נראים כחבורת שמאלנים מפונקים ומנותקים. לא ראינו, למשל, את אנשי הסגל הבכיר באקדמיה משתמשים בכוח שלהם כארגון לטובת מאבקים חברתיים אחרים.

לטעמי, המרצים צריכים להדגיש חזון של מתן השכלה גם ובעיקר לשכבות המוחלשות, כמפתח להתקדמות והיחלצות ממצבם. אם יצליחו לשכנע ששמירה על מעמדם תקדם גם את היעד הזה, שהוא תנאי למוביליות חברתית, הם יזכו אולי לתמיכה מציבור רחב יותר, גם אם לאור שביתת המורים ספק אם זה באמת ישנה. שיח על תפקידה של מערכת השכלה גבוהה ציבורית במלוא מובן המילה, יהיה גם מענה הולם למדיניות ה"הפרד ומשול" מבית האוצר.

לאור קיומה של סיעה הכוללת מרצים מהסגל הבכיר שלא מעוניינים לדבר על עתיד ההשכלה הציבורית, אלא רק על תנאי השכר שלהם (דוגמא קיצונית היא נשיא אוני' בר אילן שקרא להוצאת צווי מניעה נגד המרצים), נראה שמדיניות ה"הפרד ומשול" עדיין שולטת.

ראש אגף התקציבים החדש מתבכיין בעקבות המתקפות על חוק ההסדרים: "יש גורמים שמנסים להחליש את אגף התקציבים". כואב הלב.

האיש, שעבד כבר אצל נוני מוזס כמנכ"ל הוט, מקבל באתר הבית Ynet במה לשטויות שלו. תשמעו את החוצפה ואת הוצאת הדיבה על עמיתיו בשירות הציבורי, אגב שיר ההלל לאגף התקציבים: "מדובר במחלקה אולי היחידה בשירות הציבורי שמסתכלת אך ורק על האינטרסיים הלאומיים ולא על אינטרסיים פרטניים או פוליטיים".

נכון בלניקוב, אתה וחבריך הצדיקים היחידים בסדום. אבל וואלה, פה זה דמוקרטיה, וחבורת פקידים עם ידע מוגבל ואינטרסים הכי פרטניים שיש, לא יכולה לנהל לבדה את החברה (כן, זו משמעות הכלכלה) הישראלית.

האם  העניין הפעוט הזה ברור לך?

(ואגב, לא אתפלא אם המחאה הזאת נעשית בתיאום עם אולמרט, שהכריז על צמצום/הפסקת חוק ההסדרים, מסיבות שהן כנראה הכל חוץ מענייניות)

האם זה אמיתי??

http://www.yallakadima.co.il/article.asp?item_id=5343

מה שלא יהיה, כבוד ללחץ חברתי!

1.

תקציב 2008 רק אושר, וכבר שר האוצר מכריז על קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה של 4%, "על מנת לממן את דרישות סיעות הקואליציה". דיווח נבוב - כמו נלקח ישירות מהודעה לעיתונות - בגלובס. (מציל את המצב ציטוט של ח"כ רובי ריבלין: "קיצוץ רוחבי יפגע תמיד בשכבות החלשות")

+

1.

מס הכנסה לא מצליח לחלץ מלב לבייב 150 מיליון שקל על שומה מ-2002.  

לא ברור לי עדיין להיכן לשייך את נושא הפוסט הזה: לקלישאות בתקשורת או להבניית מציאות באמצעות שפה. סביר ששתי הקטגוריות נכונות.

העניין פשוט. בדיווח בוואינט בנושא הדיונים על התקציב בכנסת נכנס לכותרת המשנה המשפט הבא: העברת התקציב בכנסת תעלה לאוצר עוד 1.7 מיליארד שקל.

סליחה?

כספי המדינה אינם בבעלות האוצר, למי ששכח. זהו, אמרתי הכל.

כדי להוכיח שמדובר במטבע לשון שגור עשיתי חיפוש בגוגל ל"תעלה לאוצר" ו"יעלה לאוצר". במסגרת החיפוש התברר שגלעד סרי-לוי התקומם גם הוא נגד המשפט הזה בדיוק, והכניס אותו להקשר הנכון - מסע הפחדה מטעם האוצר ברגעים הקריטיים של חלוקת העוגה הלאומית.

מה יש לומר, האם זה חדש למישהו שוואינט עובדים בשירות ההון-שלטון בדרכים הכי תמימות לכאורה שיש? האם מישהו חושב שזה בזדון? לדעתי, ככל שזה נוגע לעורכים, אין כאן שום זדון, סתם בּוּרוּת שיש למישהו למעלה אינטרס לשמר.

כן, וואינט, בניגוד לדימוי המיינסטרימי שלו, אינו כלי תקשורת עממי במובן זה שהוא משרת את הציבור. וואינט הוא כלי של אליטה לשימור מעמדה הכלכלי הפריבילגי. (איך? בכניעות מוחלטת מול הספינים של אנשי האוצר, המשרתים במדיניותם את הבוסים שלהם בעבר ולעתיד)

על רקע זה, אני מצפה בכיליון עיניים למיזם הכלכלי החדש מבית "ידיעות", הוא יהיה חתיכת כלי נשק של ההון. נוני קנה לו צבא גדול וחכם, שישרת את האידיאולוגיה שלו, רוויית ההפרטות. אין לי ספק שהעיתון הזה יהיה רווי אבסורדים זועקים לשמיים.

איך יודעים שהמרצים באוניברסיטאות עומדים להפסיד במאבקם? משווים בין כותרות המאבק שלהם לאלה של המורים.

כותרת מ-Ynet היום: המרצים: רק אולמרט יכול להביא לסיום השביתה

כותרת ב"הארץ" מלפני כחודשיים וחצי:

לשכת אולמרט: לא מתכוון להתערב במו"מ עם המורים

כרגע, כמו אצל המורים - שלהם עוד היתה תמיכה ציבורית רחבה - אולמרט פשוט שם פס. יש לבראון והסאדיסטים באוצר חבל ארוך כדי לתלות את כל מי שהם רוצים. המרצים, מנגד, משדרים חולשה ואימפוטנטיות איומה בניהול המאבק. כל הימור על יותר מ-5% תוספת שכר בסיום השביתה - המרצים דורשים 35%, האוצר מדבר על 2.5% - ישקף אופטימיות מוגזמת.

ומה עושה כוח היתר של האוצר? גורם לסטודנט הפוליטיקאי התורן לחשוש מ"הפרד ומשול" קלאסי: "אם המרצים יעשו יד אחת עם האוצר ויסגרו הסכם על גב הסטודנטים, כלומר תוספת שכר על חשבון העלאת שכר לימוד, אנחנו לא ניתן לזה לעבור".

במקום מאבק משותף על עתיד ההשכלה במדינת ישראל, אנחנו מקבלים חוסר אמון קשה ומפחיד בין הסטודנטים למרצים. עצוב מאוד לגלות שיו"ר הסטודנטים שונשיין בכלל מסוגל להעלות על הדעת תסריט כל כך דרוויניסטי. למרבה הצער, קשה לומר שדבריו מופרכים.

בני ציפר היטיב לתאר כמה נמוך ירדנו ביחסנו לכל מה שמדיף מהשכלה. עד כה הרגעתי כאן את מי שדיבר על העמדת האחראים אל הקיר ביום פקודה, אבל כרגע ההרגשה שלי שונה. ההתנקשות בערכי התרבות הבסיסיים ביותר, שמבצעים במקהלה מתואמת מנהיגי המדינה, פקידי אוצר, עיתונאים - סוכני שימור ההגמוניה, כפי שהיטיבה לנסח היום מישהי - ומלחכי פנכה שונים ומשונים, גורמים לי לדמיין את התמונה הזאת, עם הקיר. אל דאגה - אחרי שנפחיד אותם כהוגן, נשלוף את המצלמה הנסתרת.

פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה"

רוני בראון נולד מחדש. כך לפחות מספר לנו רביב דרוקר. בכתבה שנונה שהתפרסמה ב-Ynet לפני יומיים, משרטט דרוקר באמצעות שישה סיפורים איך הצליח שר האוצר של כולנו לכפות על עצמו איפוק, להסתיר את היהירות, הקריזיונריות, הקוּטריות, הזחיחות והמרירות, ולהציג כלפי חוץ ארשת בוגרת ומתונה יותר. הכתבה מרתקת ונקראת בגמיעה, בזכות כישרון הכתיבה המשובח של דרוקר.

אבל יש גם בעיות, שתיים עיקריות. הראשונה היא רכילאות היתר. אפשר ללמוד המון דרך הסיפורים, אבל רק על האופי של בראון. אף מילה על המדיניות שלו, אף מילה על השאלה אם הוא מקדם את מדינת ישראל - תפקידו העיקרי, צריך להזכיר. הכל אישי, על פי מירע המסורת של העיתונות הפוליטית. משום שמדובר בכתבה שנועדה ל”בלייזר”, הייתי מוותר מראש ובשמחה על הטהרנות, אלמלא הבעיה השנייה, החמורה הרבה יותר, המתבטאת בפסקאות הסיום של הכתבה:

“בחדרי חדרים עדיין תפגשו את היהירות, הזחיחות והמרירות, אבל בחוץ הוא כבר מצליח לכבוש את עצמו. שביתת מורים שלמה מתנהלת בחוץ, ובר־און חולה התקשורת סותם את הפה. לא מופיע, לא מתראיין…

“בגדול, עושה רושם שהקרום החדש (קרום האיפוק. נ.י) מגן עליו. הוא גם מצליח להבליט את התכונות הטובות שלו: היכולת ללמוד חומר במהירות, הנחישות לא להילחץ ולא להתקפל, והנכונות לתת גיבוי. אם הקרום הזה יתעבה, אולי רוני בר־און עוד יהפוך בלי כוונה לשר אוצר טוב".

מה הבעיה באיפוק ובמשאלה שבראון יהיה שר אוצר טוב? הבעיה נעוצה כמובן בכשל רטורי בסיסי של קשר סיבה ותוצאה, המייצג נאמנה את השקפותיו של הכותב בנושא. האם שר אוצר טוב (תוצאה) הוא זה שיש לו קרום איפוק עבה (סיבה) וזה שנותן גיבוי לפקידיו (עוד סיבה)? כמובן שלא, אבל דרוקר לא עוסק בכך. על פי הגיונו, ככל שבראון יריב עם פחות אנשים, ילמד מהר יותר את החומר, לא יילחץ ויתקפל (מול מי? המורים, למשל) וייתן גיבוי - כך הוא ייעשה לשר טוב יותר.

פראבדה קפיטליסטי

אם קוראים לך במקרה נוחי דנקנר, נוני מוזס, משהו שנגמר ב”עופר”, אריסון או ורטהיים, הרי שבראון הוא כבר שר אוצר מעולה. ראו איך הוא שומר בחירוף נפש - ובאיפוק בריטי ממש! - על הקופה מפני “פרזיטים” כמו המורים, ניצולי השואה, הילדים בסיכון, משתכרי שכר המינימום, החולים המאושפזים במסדרונות (בזכות יחס מאוד חסכוני של מיטה לנפש), ושאר האזרחים שלא היה להם הכישרון, המזל או הנבזות לעשות הרבה כסף. ככה זה טוב. עכשיו, אחרי שהעיף את זליכה והביא את מנכ”ל “הוט” לשעבר - מרובה הקשרים - לראשות אגף התקציבים, נפתחת הדלת לעוד קומבינה לטובת האחים עופר. כמה טוב גם שסיבסד את המעסיקים ב-5 מיליארד שקל בשנה. זה שר אוצר בונבון!

שר האוצר שכה היללת, הקורא דרוקר - ובראון יוצא גדול מהכתבה - הוא משתתף פעיל בפירוקה של החברה הישראלית, באמצעות המשך הפרטת השירותים הציבוריים והתעלמות ממושג הבסיס שאינו קיים אצלנו: זכויות חברתיות. קרא מה כתבה יולי תמיר ב-2003 על סוגית המורים. קרא את פלוצקר מסביר מהו ההבדל בינינו לפינלנד בחינוך (פער שכר של 30 עד 52 דולר לשעה), נושא שלקחת בו צד נגד המורים.

רבע מהנזקקים בישראל שקלו להתאבד, 89% מהם מדווחים שאין להם כסף לחינוך משלים לילדיהם, ול-95% אין כסף לטיפולי שיניים. באוצר חוסכים גרושים על גבם של פליטי מערכת החינוך בכיתות י”א וי”ב, שעל פי כל המחקרים יהפכו בסוף לנתמכי הקופה הציבורית, ועיתונאי ישר, רציני ובעל השפעה רבה כל כך, מודד את הצלחתו שר האוצר במושגים של “נחמד” או “לא נחמד”? כמה שטחי אפשר להיות? או שמא קבוצת ההתייחסות של העשירון השמיני ומטה פשוט איננה רלוונטית?

הימים האלה הם ימים של חושך גדול בתקשורת הישראלית, וכל הפרצופים המחייכים באולפנים הנוצצים לא יסתירו את מה שרוחש מתחת לפני השטח. הציבור לא מעריך את העיתונאים והוא יודע מדוע: האתיקה הלכה פייפן. העיתונאים עצמם נמצאים במצוקה: או שהם צעירים וחלשים מכדי לפתח בכלל מודעות לכך שהם משרתי ההון ושימור הסדר הקיים, או שהם “סתם” חורקים שיניים ומחכים לימים טובים יותר, או שהם - בייחוד הבכירים שבהם, בעלי ההבנה המעמיקה על מה שמתרחש - פשוט מתקרנפים ועושים ראציונליזציות, כדי להסביר לעצמם מדוע מכרו את האינטגריטי המקצועי שלהם למו"לים בעלי ההון, המרפדים אותם במזומנים.

בכל מה שקשור לכלכלה, מרבית כלי התקשורת בָּארץ זבת החלש והדבש שלנו נוהגים כ"פראבדה" קפיטליסטי, והנורא מכל הוא שהציבור ברובו כלל לא מודע לכך. כך לימדוני בבית הספר לעיתונות: תקשורת חופשית רק לכאורה, מסוכנת הרבה יותר מכל פראבדה או תישרין, משום שהיא נותנת אשליה של חירות. התפיסה ההיסטורית של ממשלות כמקור צנזורה בלעדי, והמנגנונים הסמויים של העסקים הפרטיים, מקשים על חשיפת הצנזורה - ואולי עדיף לומר “הכוונה" - של בעלי ההון על התכנים המתפרסמים בכלי התקשורת שלהם.

כולם מאוד אוהבים לאהוב את רביב דרוקר, כולל אותי, אבל הגיע הזמן לומר שלאחרונה מתברר ביותר ויותר מקרים - הנזיפה במשפחה הענייה שפונתה מגבעת עמל, למשל - שהעיתונאי האבסולוטי, הישר ורב ההשפעה הזה, הוא גם ניאו-ליברל די אדוק, שפיספס איזו נקודה בבדיקת העומק של מהות השליחות העיתונאית שלו: קידום טובת הכלל, כל הכלל, מכל העשירונים. ודרוקר, בדיוק כמו בראון, הוא אייטם לגיטימי, משום שהוא משפיע מדי יום על עיצוב תודעתם של מאות אלפי ישראלים.

עדיף לשתף פעולה ולשתוק - מצב העיתונאים בישראל

הממונה על השכר באוצר אלי כהן לא מבין למה זה קורה לו. בכל מקום שאליו הוא הולך בימים שמאז החלטת בית הדין לעבודה בעניין המורים, אזרחים שותקים זוקרים לעברו את האצבעות המורות שלהם, מקבילות זו לזו. גסי הרוח שבהם לא מתביישים לשלוף אצבע משולשת, אבל מזה קל לו יותר להתעלם. עניין של הרגל.

עורכי החדשות בטלוויזיה עטו על התופעה כמוצאי שלל רב. דימויים זה העסק שלהם. גם שני העיתונים הגדולים לא נשארו מאחור, ונתנו - בפאשלה שתיזכר לזמן רב - את אותה כותרת ענק ביום שלאחר התפוצצות הסיפור: מצביעים אי אמון. בעל טור אחד, יאיר לפיד שמו, ביקש לצאת לחופשה של חודש מהכתיבה. הוא אמר שנגמרו לו המילים.

זה היה רק עניין של זמן עד שהסיקור התקשורתי יהפוך את העניין לטרנד ויכניס את אהוד אולמרט למסדר האצבעות הזקופות. קבלות הפנים הרשמיות הפכו פתאום למלאות אקשן, כשתמיד יש אזרח סורר שמתעלם מהוראות השב"כ לשמור את הידיים בכיסים. יותר מהכל, זאת השתיקה שקשה לראש הממשלה; הוא הרי כל כך אוהב להתנצח, ופתאום לקחו ממנו את הנשק הכי חשוב. החבר של בעלי ההון שומע את השקט כרעש מחריש אוזניים, ומחכה לַהתפרצות.

(ראיתי את הממונה על השכר אלי כהן היום ברחוב. לא הנפתי אצבע משולשת וגם לא אצבעות מורות)