נתקלתי בדיווח הבא אצל קפיטן עופר בבלוג המצוין מִלָּה: מנכ"ל הכנסת נקם בעובדות המשכן, בהקפאת קידומים ושיפור תנאים לכל 2008. העונש הושת בגלל שרבות מהעובדות לא הגיעו ליום ש"כל כולו למענן", וכלל הרצאה וסדנאות להגנה עצמית בפני תוקפים. הרקע לאירוע המיוחד: יום האישה הבינ"ל.
המנהל בלשניקוב התרגז. למרות שהורה על נוכחות חובה, הגיעו למפגש רק כמה עשרות מתוך מאות העובדות. בתגובה הודיע: "כל אלה שעשו דין לעצמן היום, הוריתי לאגף משאבי אנוש לא להביא אלי שום טופס העלאה בדרגה בכל שנת 2008". כך הורגים יתוש במקלע כבד.
איך זה מתאפשר? מנהלים בכירים התרגלו להתייחס אל העובדים כאל כמעט אספסוף, נתינים שאפשר להתעמר בהם בשרירותיות, מתוך שגעונות גדלות, אינטרסים כלכליים, קטנוניות או סתם ניהול כושל. חוקי השוק החופשי הגיעו מסתבר גם לכנסת. מנהל המשכן הפך ל"מנכ"ל", והעובדים נתפסים כפיונים של ה"תאגיד", סוג של חיילים בטירונות. או אולי עובדי קבלן בפוטנציה.
הגישה הזאת מתיישבת היטב גם עם תוכנו של יום העיון. בלשניקוב אולי חשב שעובדותיו כל כך חסרות אונים, שיש לארגן להן בדחיפות סדנת הגנה עצמית מפני תוקפים. לא משהו להעשרת הרוח או בשביל הכיף, גם לא מידע שיאפשר להן לעמוד יותר על זכויותיהן כאזרחיות וכעובדות. אנחנו בספרטא, וכאן נעמדים בשורה לאימון גופני. בפקודה.
אז זהו, שלא. העובדות חשבו אחרת, ועזרו למנכ"ל לעבור צד: מי שהרגע ביקש בטובו לפרוש עליהן את הגנתו, הפך לזה שמתקיף אותן באלימות, גם אם "רק" באמצעים כלכליים. בניגוד לתוקף מהרחוב, המנהל לא זקוק למגע פיזי כדי לשלוט.
צריך ליישר את בלשניקוב. גם אם יתברר שהעובדות ציפצפו עליו במתכוון וכהתגרות, הוא נכשל. הן לא היו עושות זאת סתם. התגובה הקיצונית לאירוע המינורי בסה"כ, מעלה שאלות קשות על שיקול דעתו.
תוספת מאוחרת ותיקון: בלשניקוב התחרט עוד באותו היום ופיספסתי זאת. פאשלה שלי. לאחר שיחה עם עובדת הכנסת שהיתה בלב העניינים, התברר שמדובר באירוע נקודתי ולא במשהו שמעיד על שינוי יחסי העבודה במשכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
