מחשבות פוליטיות

שוקי גלילי מוביל קמפיין חשוב של בלוגרים למען מתן טיפול רפואי לכ-3,000 פליטים החיים בינינו, לקראת דיון שיתקיים בכנסת ביום שלישי השבוע. כל הפרטים אצלו.

הציטוט היפה שבכותרת שייך לעמוס עוז, והוא נאמר בנאום שנשא בספרד בשנה שעברה, לרגל קבלת פרס (תודה להלן ברובה על המשלוח). ואכן, יש במשפט הזה היגיון רב, כי אם בני האדם היו יותר סקרנים ופחות נחרצים בביקורת ובשנאה שיש להם לאחרים, גדלים היו הסיכויים לפתור בעיות רבות שמציקות לנו, ובהקשר הישראלי מדובר קודם כל בסכסוך עם הפלסטינים. כך ממשיך עוז את דבריו: "אני מאמין שהיכולת לייצג את האחר, היא חיסון מפני קיצוניות".

מניסיון אישי אני יודע שעוז צודק לחלוטין. ב-1996, כשעוד היתה כיפה לראשי, הצבעתי לבנימין נתניהו (ולדרך השלישית), כשבאמתחתי סט סדור של צידוקים. שנתיים לאחר מכן, כמה חודשים לאחר תחילת לימודי התואר הראשון במדעי המדינה ותקשורת בבר אילן, הרצאה ששמעתי גרמה לי לעשות תרגיל מחשבתי קטן ולדמיין איך נראה הסכסוך מנקודת מבטו של ילד פלסטיני, שנולד אל תוך מציאות שלא הוא בחר בה. הספיקו לי חמש שניות של דימיוּן כדי לחולל שינוי באופן שבו אני תופס דברים. חמש שניות בלבד של ייצוג האחר.

הנה הנאום המלא של עוז. אם מישהו ירצה לתרגם, יבורך:

Oviedo, 26th October 2007

The Woman in the Window

If you buy a ticket and travel to another country, you are likely to see the monuments, the palaces and the squares, the museums and the landscapes and the historical sites. If you are lucky, you may have a chance to conduct some conversations with the local people. Then you will travel back home, carrying a bunch of photographs or postcards.

But if you read a novel, you actually obtain a ticket into the most intimate recesses of another country and of another people. Reading a foreign novel is an invitation to visit other people´s homes and other country´s private quarters.

If you are a mere tourist, you might stand on a street and look up at an old house, in the old part of town, and see a woman staring out of her window. Then you will walk on.

But if you are a reader, you can see that woman staring out of her window, but you are there with her, inside her room, inside her head.

As you read a foreign novel, you are actually invited into other people´s living rooms, into their nurseries and studies, into their bedrooms. You are invited into their secret sorrows, into their family joys, into their dreams.

Which is why I believe in literature as a bridge between peoples. I believe curiosity can be a moral quality. I believe imagining the other can be an antidote to fanaticism. Imagining the other will make you not only a better businessperson or a better love, but even a better person.

Part of the tragedy between Jew and Arab is the inability of so many of us, Jews and Arabs, to imagine each other. Really imagine each other: the loves, the terrible fears, the anger, the passion. There is too much hostility between us, too little curiosity.

Jews and Arabs have something essential in common: they have both been handled, coarsely and brutally, by Europe´s violent hand in the past. The Arabs - through imperialism, colonialism, exploitation and humiliations. The Jews - through discrimination, persecution, expulsion, and ultimately mass murder on an unprecedented scale.

One would have thought that two victims, and especially two victims of the same oppressor, develop between them a sense of solidarity. Alas, this is not the way it works, neither in novels, nor in life. Some of the worst conflicts are indeed between two victims of the same oppressor; two children of the same violent parent don´t necessarily like each other. Often they see in each other the image of the abusive parent.

Which is exactly the case between Jews and Arabs in the Middle East. While the Arabs regards Israelis as latter-day crusaders, an extension of the white, colonizing Europe, many Israelis, for their part, regards the Arabs as the new incarnation of our past oppressors, pogrom makers and Nazis.

This situation charges Europe with a particular responsibility for the solution of the Israeli-Arab conflict: instead of wagging their fingers at either side, Europeans should extend empathy, understanding and help to both sides. You no longer have to choose between being pro-Israel and being pro-Palestine. You have to be pro-Peace.

The woman in the window might be a Palestinian woman in Nablus. She might be a Jewish Israeli woman in Tel-Aviv. If you want to help make peace between these two women in the two windows, you had better read more about them. Read novels, dear friends. They will tell you much.

It is even time for each of these women to read about each other. To learn, at last, what makes the other woman in the window frightened, angry, or hopeful.

I have not suggested to you tonight that reading novels can change the world. I did suggest, and I do believe, that reading novels is one of the best possible ways to understand that all the women, in all the windows, are at the end of the day, in urgent need of peace.

I wish to thank the jury of the prize of the Prince of Asturias for granting me this magnificent award. Thank you, and Shalom to you all.

הנה כותרת לידיעה שניתנה בעמוד הראשי של וואינט היום:

כתבתי פוסט עצבני מהבטן אבל הוא נמחק, אז אעשה זאת בנקודות:

א. המעשה המרגש של ד"ר אסנת דור הוא התגלמות ההומניזם, מבלי שיש בכלל צורך לעסוק בשאלה מי צודק. בני אנוש הם בני אנוש בכל מקום, על כל מורכבותם, ואין מעשה יפה יותר מהבעת כבוד וחמלה דווקא בזמנים קשים כאלה של שנאה ופחד.

ב. הכותרת של וואינט מפספסת את הנקודה - מה ששווה דיווח הוא לא עצם המעשה, הטרוויאלי כמעט באנושיותו, כי אם התגובות הבהמיות בעקבותיו. מה שמדאיג, גם אם לא חדש, הוא שהתגובות הזועמות על דקת הדומיה - שלדרישת ד"ר דור כללה גם את הנפגעים הישראלים - הגיעו בעיקר מסטודנטים שלא ראויים לתוארם, ובהם פוליטיקאים עלובים מאגודת הסטודנטים, שהתנהגותם נוגדת את כל מה שיפה בציוויליזציה המערבית, שערכיה מבוססים על כיבוד ערך האדם, כל אדם, ובטח כזה שהוא בלשון הצבא המכובסת "בלתי מעורב".

ג. הכותרת היתה צריכה לעסוק במחאה ולא במעשה. או אם ללכת צעד קדימה (או אחורה, לעידן המודרני, שבו עיתונים לא התביישו להחזיק ביומרה של חינוך הציבור), היה צריך לכתוב את מה שלעולם לא ייכתב בוואינט:

חמלה? לא בבית ספרנו

סטודנטים במכללת עמק יזרעאל חוללו סערה בעקבות דקת דומיה לילדים ההרוגים בעזה

ד. כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את ההתבדלות והשנאה היוקדת כלפי כל מה שאיננו ישראלי או אמריקאי.

ה. חלופה לסעיף ד': כל זה מצביע על הפנמה של עורכים בוואינט את העובדה שאין לערכים שום משמעות. המשמעות היחידה מתגלמת ביצירת סערה שתלווה בהרבה רייטינג.

אגב, אם הרכב  150 המגיבים הראשונים לכתבה - שעל דבריהם ריפרפתי - היה מייצג את הציבור הישראלי, הייתי מחפש כבר מקום מקלט אחר. למרבה המזל, המוסכמה אומרת שהמגיבים לכתבות מסוג זה הם תמיד הקוטב הקיצוני, ובין אם זה נכון או לא, אני רוצה להאמין בכך כרגע.

אבל סטיתי. עורכי וואינט, עיתונאים שמחוייבים מעצם עיסוקם להיות רחבי אופקים ואיכפתיים, הם אלה שהרימו למגיבים להנחתה בליבוי יצרים ופאתוס, בהסתה מרומזת נגד ערבים באשר הם ערבים, ובחתירה תחת עקרונות הדמוקרטיה, המכירה בכך שכל בן תמותה הוא בעל זכויות בסיסיות, שהראשונה שבהן היא הזכות לחיים. כן, גם אם הוא ילד פלסטיני.

העורכים במקרה הזה סובלים כנראה מהיעדר הפרספקטיבה המאפשרת לעסוק בעומק הדברים, ולמקד את הדיווח במשמעות הצעד שעשתה ד"ר דור: אצילות אנושית, שאי אפשר לחלוק על הגיונה ושאיננה פוגעת בביטחון הלאומי. במקום זאת, מילאו האחראים לכותרת את תפקידם כמי שאמונים על שלהוב הציבור, על יצירת שרשור תגובות ארוך ככל האפשר, ובדרך, מה-זה-בכלל-משנה, שהעולם יתפוצץ (רחוק ככל האפשר מרחוב מוזס כמובן). לוּ היו לנו היום מנהיגים כהיטלר או מוסוליני, שכותרת חיובית בעניינם עשויה לעורר רשימה ארוכה של תגובות - או שהיו אוסרים מתיחת ביקורת עליהם - יכול להיות שאותם עורכים היו הולכים עם טעם ההמון, ומקפידים לא להרגיז חלילה אף אדם (חוץ מאנשים הזויים ולא חשובים כמוני). כן, אני מתכוון לכך, העיוורון עד כדי כך עמוק, וההיסטוריה מלמדת.

העורכים במדיה, וזה מתחיל בקודקוד, הם משת"פים של תרבות נחותה שהתפתחה באזורנו. הם כבר מזמן לא רואים בעיניים; הם חיים במטריקס עיתונאי שסדרי העדיפויות שלו מנותקים כמעט לחלוטין מערכי הדמוקרטיה המערבית. ולא, זאת לא רק הכותרת המינורית יחסית שהובאה למעלה, זהו קו מערכתי מתמשך שמקדש את הפטריוטיזם החלול, את המיליטריזם, את השנאה, את רדיפת הבצע והקניות, ואת השטחיות. אז מה אם חיים יבין ניסה להזכיר ערב פרישתו שהעיתונות עוסקת בשאלות של חיים ומוות, ועל כן עובדיה צריכים לקחת את תפקידם ברצינות.

אם להיסחף לשניה, או דווקא להרגיע, גם במקרה שבו היו סוגרות על ישראל מעבריה השונים שתי חונטות, צבאית וכלכלית, שכל מה שהן מציעות זאת אג'נדה לא-דמוקרטית הבנויה על הפחדים הקמאיים ביותר של הציבור ועל חולשות האנוש שלו, היה וואינט נותן לכך יד. אה, סליחה, זה כבר קורה. הסיבה לכך היא בּוּרות עמוקה, הלובשת לעתים צורה של אדישות לכל מה שהוא בעל משקל, ולהתייחסות ראויה לאחר. בעיני ראיתי זאת, ומקרוב. יצא לי לא פעם לתהות על כך שעולמם הרוחני של עורכי חדשות מסוימים מורכב מכדורגל, פלייסטיישן וכוכב נולד. טוב, גם עמוק באדמה והסופרנוס עוררו ריגוש בשעתם.

לזה יש להוסיף את מצוקתם האמיתית של עורכים אחרים, שהם אנשים מצוינים, איכפתיים ומעמיקים: כלי התקשורת לא מעוניינים שיתנו ביטוי לרעיונות מתקדמים. המסר העובר הוא שבשביל קידום יש ליישר קו, לא לערער על צו המערכת. אם עורך יעז לעסוק בדברים שמעבר, הוא ימצא עצמו נזוף ומבודד מעט. אם ממש יתעקש, יהפוך במחי מלחמת ברירה ל"טראבל מייקר" ולא ישרוד. רד אל הקרקע עפיפון, או שלא תהיה כאן.

עם כוח עבודה שכזה מאוד נוח למו"לים: אנשים חסרי כוח עולים פחות, מצייתים יותר ולא מביעים שום התנגדות לסיקור שסופו שפך דם, ניכור, והתרחקות מהעקרונות היפים שעלו לאנושות בדם רב ובסבל נורא (מגילת זכויות האדם שבאה בעקבות השואה, למשל). אין ברירה, צריך לשרוד בשוק האכזרי. במקרים קיצוניים, עורכים מסוימים אף יזמזמו תוך כדי כך בקלולסיוּת מוחלטת את שיר האירווויזיון של בועז מעודה. המתוחכמים יילכו על משהו מחו"ל.

מהעורכים הראשיים ועד לכתבים ולעורכים הזוטרים, מה שעומד היום על הפרק הם לרוב שיקולים מסחריים, קונפורמיזם והיעדר מבט על התמונה הכוללת. חריגה מהקו היא משהו שאפשר לעשות בשיחות קפה ולפעמים אפילו בישיבות, אבל לא חס וחלילה בעבודה ממש. שלא יגיע לקוראים. כי ככה זה. זה פשוט כך. אחרת אי אפשר לשרוד. זאת דרישת המערכת.

ושיתפוצץ העולם!