מחשבות פוליטיות

בתגובה באתר הארץ למאמר מוצלח של יונית לוי, שפורסם אתמול לקראת השבעת אובאמה, ניסה הגולש "גלשצר" לפוצץ את הבלון הנפוח לדעתו: "מדהים לחזות במיליוני השוטים המקיימים אורגיה לכבוד האיש הזה... שישמש דוגמא מודרנית לחוקרי השבתאות", וכן הלאה. לגיטימי, אין מה לומר. נטל ההוכחה אכן מונח כרגע על כתפי אובאמה.

אלא שלסיום התגובה גלשצר הופך מופרך וכותב: "גוף חשוב אחד לא ניתן לרמות - שוק ההון". כאן פרצתי בצחוק קולני. האם האיש לא שמע על משבר הסאב-פריים? על נפילת בתי ההשקעות? על ברנרד מיידוף? על ביל גרוס, שטוען שכבר שנים כלכלת ארה"ב היא הונאת פונזי אחת גדולה?

נו טוב, כבר למדנו לאחרונה כמה שהעובדות לא משנות דבר, רק השקפת העולם המוקדמת הנסמכת על עצלות מחשבתית, והפתרונות הקלים והמשתלמים.

הלינק נוצר אצל סיני גז (ומכאן אני מעתיק ממנו), שהעביר לעידו שהעביר לאטימולוגיה שהעבירו למעיין דר שבחרה להעביר למזבלה שזרקו את הלפיד ליוני ציגלר. ציגלר הסתבך קצת, הסתלבט קצת והעביר את הלינק ליאיר יונה שפינק בהשמעת בכורה אמיתית והפתיע את שמוליק כץ שהעביר לנדב לזר שהוסיף שיר לשרשרת.

נדב העביר לאורי, שהעביר לאייל גרוס, שגילגל לאייל ניב ומשם אלי. אני מעביר קדימה לדותן, בבלוג "דברים".

שני הגרוש שלי עם הלינק:

לפחות שני אירועים שהתרחשו במהלך הלחימה בעזה הדגימו שטענות העיתונאים על כך שדובר צה"ל לא מאפשר להם לבצע את עבודתם, הן או תירוצים או מהלך שסימא אותם גם מול מידע גלוי. באירוע הפצצת "משאית הגראדים" ובאירוע הפצצת בית ספר של אונר"א והריגת 43 אזרחים, היו נתונים גלויים שיכלו כלי התקשורת לפרסם, אך נמנעו ברובם מלעשות זאת, למרות שאפילו צה"ל הודה בדיעבד בטעויותיו. במקרים מסוימים לקחו בתקשורת הסברים של צה"ל, שנקטו לשון "ככל הנראה", ודיווחו עליהם כוודאות, כמו היו מכשירי תעמולה שהאמת אינה מעניינם. כל הפרטים בדוחות עמותת "קשב", כאן וכאן.

למרבה הצער, רוב הציבור מבקש בימים אלה תעמולה, אולי משום שדיווח ענייני היה מצריך מחשבה יותר מאומצת על פתרונות אחרים, ואולי גם משום שזה היה מרגיז: לא בטוח שהיינו נראים טובים וצודקים בדיווח כזה, הכולל יחס יומי למאות הנפגעים הפלסטינים הטריים. הפרופורציה היתה עשויה להשתנות. ההימנעות משידור תמונות שאינן פשוטות לנו היא אחד ממנגנוני המלחמה הבסיסיים, עוד כלי נשק בארסנל הלאומי, שמטרתו ליצור אחדות ולסייע במאבק השח-מט הפסיכולוגי מול האויב. במלחמה הנוכחית זה מצליח בענק.

הסיקור הסלקטיבי שאליו אנחנו נחשפים במלוא העוז במלחמה הזאת לא התחיל בהפצצת חיל האוויר בצהרי אותה שבת של סוף דצמבר. כבר שנים שהתקשורת מספרת לנו סיפור חד-ממדי פשוט, שבו חמאס הוא מפלצת חשוכה ואטומה שאין אפשרות לשום שיח איתה, בעוד שאנחנו הצודקים והסובלים, חוטפים רקטות ושותקים באצילות. אל המלחמה הזאת נכנס הציבור כשהוא אפוף בבורות כמעט מוחלטת באשר לפרטים הקטנים, אלה שעושים את ההבדל. כמי שלא התעמק באופן מיוחד בתחום יחסי ישראל-פלסטין בשנים האחרונות, אני כולל את עצמי בקבוצה הזאת.

כך, למשל, רובנו שכחנו את מה שמזכיר אייל ניב, ברשומה שבה עוד כמה תזכורות חשובות:

"מאז 2006 הציע חמאס להכיר בפתרון שתי המדינות בכמה דרכים שונות: מסמך האסירים, עליו חתמו כל הארגונים, כולל פת”ח והג’יהאד, המכירים בכך שצריך להגיע לפתרון שתי המדינות (גם אם לא להכיר בישראל); הצעת הנייה ביוני 2006 לאי-לוחמה תמורת סיום הכיבוש; הצעת משעל שחזרה עליה בינואר 2008; גיבוי מדינות ערב לסיום הסכסוך, נורמליזציה מלאה ושיתוף פעולה כלכלי תמורת סיום הכיבוש מאז 2002 (היוזמה הסעודית, שאומצה על ידי הליגה הערבית והפכה ל"יוזמה הערבית"). ישראל התעלמה מכול ההצעות האלו ולא ראתה בהן אפילו בסיס למו”מ, ואף לא הציעה שום הצעה חלופית אחרת. במקום זאת, היא החלה לבנות באופן חד צדדי חומה המפקיעה שטחים נרחבים מהגדה המערבית ומספחת אותם לישראל. 80% מהחומה עוברים בתוך הגדה המערבית".

כמו בתחום הכלכלי, גם בתחום המדיני משמשת התקשורת לעתים רבות מדי כמכשיר להשגת לגיטימציה לאליטה, על ענפיה, השולטת ברבים מן התכנים. גישה שאינה משלימה עם המצב תדרוש עיתונות שגם אם היא מזוהה עם המדינה שהיא חלק ממנה, מקפידה על עקרונות המקצוע, הכוללים מעל לכל דיווח עובדתי יבש, מלא ומאוזן ככל האפשר בפרק החדשות (וכאן חל טשטוש מוחלט בעיתונות העידן האולטרה-מסחרי), המאפשר לכל צופה לגבש את דעתו על סמך מידע רב יותר ומוטה פחות.

אבחנות על התנהגות "יהודית" מעוררות בי בדרך כלל רתיעה עד סלידה, אך במקרה של ציפיות הציבור מהתקשורת והבנת תפקידה, משתקפת יותר קהילה אתנית המונעת על ידי פחד, מקהילה אזרחית מוּדעת במדינה דמוקרטית.

"אהוד אולמרט, ראש הממשלה הא-מוסרי ביותר שהיה לישראל, לא למד דבר ממלחמת לבנון השנייה, חוץ מלהיזהר בנאומי רהב בכנסת. כמו אז, אחזה אותו אופוריה אחרי פעולה ראשונה של חיל האוויר - ביולי 2006 זו היתה פגיעה אנושה במערך הטילים של חיזבאללה, הפעם השמדה אווירית נועזת של שוטרי תנועה.

מאותה נקודה, כמו אז, אולמרט המשיך את הלחימה ללא שום תועלת ומטרה, והתנגד לכל יוזמה להסדר מוקדם, שהיה עשוי לחסוך חיי חיילים ולעצור את ההרג ההמוני של חפים מפשע, המחליש אותנו ומאיים עלינו יותר מכל אויב".

 

כאן

חברה מחו"ל שאלה אותי במשפט קצר במייל איך אני קורא את המצב. השבתי לה ג"כ בתקציריות, משהו שהתבשל אצלי היום בראש. הנה זה בשינויים קלים:

בימים אלה, כשאנחנו עושים את מה שעושים בעזה, וכאשר הכנסת מקיאה מתוכה את המפלגות הערביות, הגענו לרגע שבו ישראל כבר לא טוענת כי היא דמוקרטיה לכולם. עכשיו ברור לכל מה ששנים היה נכון מתחת לפני השטח: מה שיש לנו כאן זה דמוקרטיה ליהודים בלבד, וחירויות ברמות משתנות לכל מי שאינם יהודים - החל מפסולי חיתון שעלו מרוסיה, עבור בפליטים ועובדים זרים וכלה בפלסטינים, כאן ובשטחים.

מי שמשלה את עצמו שליהודים נשארה דמוקרטיה אמיתית מוזמן להתעורר. המשטרה מפזרת בשרירותיות הפגנות שמאל, עוצרת מפגינים, ואף מקבלת גיבוי מתובעים ממשלתיים, הטוענים נגד פגיעה במורל. גם הציבור המתלהם מגבה זאת, עיוור לחלוטין לעקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה שממנה הוא כה נהנה. בהמשך ייפגע מן הסתם כל מי שייצא מהשורה ולא יציית: עובדי מפעלים שיעזו להפגין בעוצמה ויוכרעו בכוח, פקידים שיהיו בעלי מחשבה חופשית מדי, עיתונאים סוררים.

יותר מאי פעם אנחנו קרובים היום למשטר אפרטהייד.

יש לי מסגרייה שנמצאת ברחוב סלאח א-דין, ליד כיכר זמו, לא רחוק מהסהר האדום הפלסטיני.

ביום שני, 29.12.2008, הבת שלי היבה, בת 22, אמרה לי שהיא שמעה ברדיו א-שעב שהפציצו מסגרייה באזור שבו נמצאת המסגרייה שלי. מיד קראתי לבנים שלי כדי שנלך לראות מה קרה למסגרייה, שהיא מקור הפרנסה היחיד שלי. גם קרובי משפחה ושכנים הצטרפו אלינו, וכולנו נסענו לשם במשאית המרצדס שלנו. הבן שלי, עלאא, נהג.

כשהגענו למסגרייה הייתי בהלם ממה שראיתי. במרחק של שלושה מטרים מהמסגרייה יש בית ששייך למר עבד אל-ר'ני חמדאן. הבית נהרס לגמרי ובמקום שהוא היה נשאר בור בעומק של עשרה מטר בערך. הקירות של הבית התמוטטו על המסגרייה, והרסו חלק ממנה. פחדתי שייגנבו לי ציוד אז החלטתי לפנות חלק מהדברים שהיו במסגרייה.

הצעירים התחילו להוציא דברים מהמסגרייה: כלים, מוטות ריתוך, בלוני גז לבישול ועוד כל מיני דברים. כשהמשאית התמלאה עימאד לקח את הדברים הביתה, פרק אותם וחזר עם המשאית כדי לקחת עוד דברים. הצעירים התחילו להעמיס על המשאית את בלוני החמצן שאנחנו משתמשים בהם לעבודה. אני זוכר שהיו לנו שישה בלונים והצעירים לקחו שלושה בלונים אל המשאית. המקום היה כמו כוורת דבורים. כל הצעירים שהזכרתי ועוד צעירים שגרים בסביבה של המסגרייה באו לעזור לנו להעמיס את הציוד.

אני עמדתי בצד השני של הכביש בגלל שהאוויר היה מלא אבק ואני סובל מקוצר נשימה. התרחקתי קצת מהמקום והסתכלתי על הצעירים שהעמיסו דברים. הבן שלי עימאד עמד על המשאית וסידר את הדברים שהוצאו מהמסגרייה. בין השאר היו שם שני מיכלים של בנזין ששמרתי במלאי. פתאום ראיתי אור נדלק ליד המשאית שלי, התלקחה אש ושמעתי קול של של פיצוץ. התחלתי לרוץ למקום של הפיצוץ, מרחק של 30 מטר. כשהצלחתי להתקרב והעשן התפזר ראיתי כמה גופות, אחת מהן של הבן שלי עימאד. התעלפתי, וכשהתעוררתי אחרי כמה שעות אמרו לי שעימאד ועוד שבעה צעירים שעזרו לנו נהרגו. שניים מבני המשפחה, בילאל ובהא סוהיל ר'באיין, נפצעו בצורה קשה מאוד.

הפתיע אותי מאוד שהצבא הישראלי טען שהפציץ משאית עמוסה ברקטות. אני מזמין את כל מומחי הנשק בעולם להוכיח את זה. זה שקר שלא היה ולא נברא. לי ולבן שלי לא היה שום קשר לנושא הזה. אני עוסק בעבודות ברזל ורק בזה, בתוך המסגרייה שלי. אף פעם לא היה לי שום קשר עם ארגון פוליטי וכל החיים שלי עבדתי כמסגר בתוך ישראל. מאז שהתחילו להטיל את הסגרים אני עובד כמסגר בעזה.

אחמד עבדאללה מוחמד סנור הוא תושב עזה ובעל מסגרייה. את עדותו גבה באמצעות הטלפון תחקירן "בצלם" כרים ג'ובראן, ב-31.12.08.

מתוך הבלוג שהקימו ארגוני זכויות האדם בעקבות המלחמה

תוספת מאוחרת: חלק מהתגובות לפוסט צונזרו. כפי שכתוב למטה משמאל, מדיניות הצנזורה בבלוג קשוחה. קללות, הסתה לרצח או לאלימות ושאר מרעין בישין, יועפו. 

• חמאס הסכים לשחרר את גלעד שליט
• ואף על פי כן ולמרות הכל - צריך להתנגד למלחמה הזאת