מחשבות פוליטיות

נתחיל בציטוט כותרת מ"הארץ" וסיקור של סקרי דעת קהל באינטרנט:

הכותרת: "ישי: לא נפרוש כי במילא כלום לא יתממש".

נכון לרגע זה (יום שלישי, 22:00 בערב), סקר דעת קהל ב"חדשות נענע10" מלמד ש-88% מהציבור סבורים שההבטחה להסכם שלום ב-2008 היא חסרת כיסוי. ("אין סיכוי")

בוואלה! חדשות סבורים נכון לעכשיו רק 13% שיש סיכוי כלשהו להסכם קבע ב-2008 (9% מהם בסבירות נמוכה).

אבל בנענע10 הלוגו של היום הזה הוא "מדברים שלום" האופטימי (גילוי נאות: ההחלטה לגבי הלוגו נתונה בידי מחליפי בתפקיד). גם ב"הארץ" הכותרת הראשית היא כרגע: הסכם על הסדר הקבע עד סוף 2008 (ללא מרכאות לציון ציטוט, כאילו מדובר בעובדה). בוואינט נתנו כותרת בתוך ציטוט מדברי אולמרט, והיא: "המציאות של 67' תשתנה מהותית". בנרג' הלכו על אותו ציטוט, בשינוי קל: "המציאות של 67' תשתנה באופן משמעותי".

האם רק לי נראים דיווחי התקשורת תלושים מאי פעם? האם רק אני תוהה איך זה שכולם יודעים שמדובר בהצגה שמקורה באינטרסים רגעיים, ובכל זאת נכנעים לחגיגיות השקרית?

לוּ אני העורך של אחד האתרים הגדולים, הייתי מחפש לכותרת הראשית את הציטוט של מי שמבטא את מה שכולם יודעים: הכל הצגה. לוּ אני העורך, הייתי מעלה כאייטם שני אחרי הכותרת המדוברת, כתבה ובה פירוט כל האינטרסים של המנהיגים, תחת כותרת כמו: "למה הוא באנאפוליס?" (בוש, אולמרט, אבו מאזן והנציגים הבולטים שב-40 המדינות הנוספות).

לוּ אני העורך, הייתי שואל בפשטות את מי שצריך לשאול - איך זה שכולם יודעים שמדובר בבלוף, ובכל זאת משתפים פעולה עם הבדיחה העצובה הזאת?! אבל אני לא העורך. אני רק בלוגר שרוצה להיות העורך

הנה עוד קצת יעילות נוסח השוק הפרטי. אלוקים שישמור.

גם לי קרה משהו דומה (ואגב, קורה שוב בימים אלה בעוצמה פחותה, רק שכבר אין כוח למלחמות)

לדב גילהר זה כנראה לא קורה.

ועוד משהו בשביל ההקשר - בתגובות למאמר שלי על הוט (הלינק השני כאן) התבטאו לא מעט נציגי שירות של החברה, שהסבירו שתנאי העבודה בה מזוויעים, מה שגורר תחלופה מאוד גבוהה, חוסר מקצועיות, ואפס מוטיבציה לתת שירות. השירות הגרוע של החברה הוא לא גורל משמיים, כי אם תוצאתו של ניהול גרוע וכנראה חזירות מצד הבעלים, שרוצים להרוויח כל שקל אפשרי ודורסים בדרך את העובדים.

ולמה אני לא עובר למתחרים? כי בשיטה הנוכחית אני לא מאמין שאצלם הכל ידפוק חלק. וגם, למי יש כוח לעבור שבעת מדורי גיהינום בניסיונות התנתקות. תקראו מה עשו לאח"י דקר...

(הסיפור האמיתי והמזעזע של)

מעט באיחור נתקלתי בגילוי של עמית סגל בחדשות 2 על התכנון המדוקדק של הקמפיין לשחרור יגאל עמיר, כולל החלק שייעדו בו מרזל, אסקין ובן גביר לתקשורת. כך הם כתבו בתוכנית המסודרת שהוגשה למממן הקמפיין: "במקום לחכות להתנפלות של השמאל עלינו, רגע לפני כן נעשה מה שהם קוראים 'ספין', וכולם ידברו על יגאל עמיר".

בחדשות 10 יודעים היטב לזהות ספינים כה שקופים, אך לא ויתרו שם על ההתהדרות ב"חשיפה", ונגררו בחדווה לשיתוף פעולה ציני עם תומכי הרוצח, כשנענו למסע יחסי ציבור והציגו אותו כהישג עיתונאי. במקרה הזה, ראוי שירשום לפניו כל צופה בחדשות הטלוויזיה, חיבלו עיתונאים-עורכים בדמוקרטיה במתכוון, אך ורק בשל תחרות טיפשית על "הישגים עיתונאיים" ורייטינג לכאורה. מה נכונים ונוקבים היו הדברים של רביב דרוקר בעניין, כשנכנס באלגנטיות במתחרים. (למה רייטינג לכאורה? כי עליה מ-7% ל-12% בחמש שנים, לנוכח חולשת המתחרים, אינה כה מרשימה למול היומרות)

לוּ אני נשיא מועצת העיתונות, הייתי מחפש בספר את הסנקציה הכואבת ביותר, ומנחית אותה על חדשות 10, שבלשון אורווליאנית לא מתביישת להתהדר בכך שהיא פונה אל הקהל האינטליגנטי. בפעם הבאה שבחדשות 10 מספרים לכם על "חשיפות", קחו בחשבון את ה"חשיפה" הזאת, שמתחילתה ועד אחריתה היתה הטעייה מדעת של הצופים, או "הלקוחות", אם להשתמש במונחים הראויים לערוץ המסחרי. שווה אייטם בפינת הצרכנות.

יש איזה עניין עם עורכי חדשות מסוימים, שמסרבים להשתמש בביטוי "נרצח" לתיאור חללי פיגועים. בעת עבודתי כעורך החדשות בנענע היה לי ויכוח ארוך והזוי למדי עם העורך בפועל של האתר, בדיוק בסוגיה הזאת.

טענתי שהריגת אדם בפיגוע היא רצח לכל דבר, ולכן אין כלל התלבטות איך לנסח את הכותרת. הוא התנגד בכל מאודו והורה לי לכתוב שהאיש "נהרג". אני עוד זוכר את עקשנותו הלא משכנעת, ואינני זוכר אם שליפת נשק יום הדין - "אבל וואינט כותבים נרצח" - שינתה את דעתו (סוד גלוי - רוב אמצעי התקשורת בודקים במהלך היום מהי הכותרת הראשית של וואינט, ולרוב מיישרים קו. עוד אכסיומה בעלת היגיון מעוות).

אז כמו היום, וואינט דווקא הלך עם ההיגיון וכתב "נרצח". בנענע התחלפה שדרת העריכה, אך הנרצח בפיגוע האחרון עדיין "נהרג", כאילו מדובר בתאונת דרכים או תאונת עבודה.

זהו עניין שולי לכאורה, אבל ודאי יש בו משהו עמוק שאינני תופס עדיין. אולי זו דרכם של עורכים מסוימים להרגיש מספיק שמאלנים כך שיתחבבו על קבוצת ההתייחסות שלהם, ואולי זה משהו אחר.

הייתי יכול למצוא היגיון בכך אם הטיעון היה שישראל רוצחת גם היא פלסטינים על ימין ועל שמאל, ושאם שם אנו לא מדברים על רצח, יהיה לא הוגן להפוך רק את הפלסטינים לרוצחים ולצייר תמונת מציאות מעוותת. אלא שאיזון ביחס לפלסטינים בתקשורת הישראלית נפוץ בערך כמו פחים למיחזור זכוכית בתל אביב. זה פשוט עניין שלא קיים.

אז מאיפה מגיעה הטהרנות חסרת ההיגיון הזאת? תעלומה.

לא בטוח אם יש צורך במילים רבות. מנהלת הפקה בתוכניתו של אמנון לוי - בחורה שהוא כינה בפרומו לתוכנית אצל רפי רשף "חברה" - מעלה בכספי התוכנית באמצעות כרטיס האשראי שלה (מהפרומואים לא ברור אם מדובר רק במנוי לחדר כושר או ביותר מכך, ולצפות בתועבה הזאת באורך מלא זה כבר יותר מדי בשבילי), אז במקום להתלונן במשטרה או לסגור את העניין במערכת, הוא החליט להשפיל אותה בכיכר העיר, על פי מיטב המסורת של ימי הביניים.

פעם לוי הלז עוד נחשב לעיתונאי מכובד, אבל זה כנראה כוחה של הטלוויזיה המסחרית להשחית, וזוהי ערכה של תוכנית "תחקירים" שטוחנת את המוח בפרומואים על כך שהיא "בשבילכם". פשוט מחליא.

(אגב, ותוך הבהרה חוזרת שלא צפיתי בכל התוכנית, ספק גדול עד כמה "מנהלת ההפקה" היא אכן מנהלת במלוא מובן המילה. מהיכרות מבפנים עם עולם התחקירנות וההפקה בטלוויזיה, "מנהלת" שכזאת עשויה להרוויח 5,000 שקל ברוטו בחודש ואף פחות, מה שאולי - רק אולי - גרם לה לחשוב שאם היא לא מתוגמלת כהלכה בדרך המלך, ראוי שתעשה זאת בעקיפין, לא שזאת הצדקה למעשיה. ובכל זאת, אלה שני הגרוש שלי בניסיון לדון אותה לכף זכות. מי שצפה מוזמן להשלים את הפרטים בתגובות)

על הר גבוה שראשו בשמיים ותחתיתו בירושלים, יושבים אותם המכונים "פקידי האוצר" או "נערי האוצר", שראוי יותר לכנותם "גאוני האוצר", משום ששכלם משיג תחומים כה רבים של ידע, עד שהם יודעים תמיד איזו רפורמה להצמיד לאיזו צרה. אותם גאונים יודעים, למשל, איך להציל את החינוך, הם מכתיבים למנהלי בתי חולים עם עשרות שנות ניסיון והשכלה כיצד לפעול, והידע שלהם ממשיך ומתרחב, כאילו מעצמו, גם לתחומי התחבורה, איכות הסביבה, הרווחה, וכל תחום אחר שמוחכם יבחר להתייגע בו. יש שם במשרד האוצר מן אוויר פסגות שכזה, שבדרך נס הינו דווקא עשיר בחמצן וטוב לפעולת המוח.

על כן מכתיבים אותם איינשטנים רפורמות על גבי רפורמות בכל שדה מומחיות העולה על דעתם, ובהיות שוט הכספת בידיהם, הם מתנים העברת כספים באמירת אמן על הגיגי המדע שלהם, שרק ההיסטוריה תדע ודאי להעמיד במקומם הראוי - בשורה אחת עם הגותם של הגל, פרויד, מרקס וכל אותן דמויות מופת.

ואני, דברים נשגבים כמו אלה הנישאים במסדרונות וחדרי ממשלת האוצר מרגשים אותי. על כן שמחתי מאוד לגלות לאחרונה עדות מאירת עיניים מבפנים, מבית המדרש של אותם צוקים נישאים, הגוזרים את גורלות כולנו במחי שריטת עט על נייר ונתיזי קפה על מקלדת. חגי קוט, סטודנט לשעבר בפקולטה לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, שסיים את לימודיו בהצטיינות יתירה, התבקש לשאת נאום בטקס הסיום והפתיע את שומעיו. דבריו הנכוחים מובאים כאן כולל ההקדמה שכתב באתר בדידות. זוהי הצצה אל הגאונות של לימודי מדע הכלכלה, אז אנא היזהרו שלא להיפגע כמו אותו אלישע בן אבויה שנכנס לפרדס, וגו'.

חגי קוט:

יצא בימים האחרונים שאיזכרתי פה ושם דברים שכתבתי בעבר והתממשו, כחלק מהמדור הדמיוני (אך המוחשי מאוד) "אמרתי לכם". קריאה קצרה בפתיח למאמר של נעה ידלין בנרג' על יאיר לפיד, בנק הפועלים ואולפן שישי, זרקה אותי שוב אל דבר שנכתב כאן לא מזמן, בפוסט על תוכן שיווקי של בנק הפועלים בלונדון את קירשנבאום:

"בקצב הזה לא ירחק היום, שבו ייראה לנו אך טבעי שאת מהדורות החדשות עצמן יגישו טלרים מצטיינים מהבנק וסמנ"כלי שיווק של חברות גדולות".

וכך כותבת ידלין:

"פעם קראתי מישהו אומר, שבישראל קשה לעשות סאטירה: הפער בין המציאות לבין ההגחכה שלה קטן מדי; הסאטירה של היום, היא הכותרת של מחר בבוקר. נזכרתי במשפט הזה ביום רביעי האחרון, כשפורסמה בקשתו של יאיר לפיד, ככל הנראה המגיש הבא של משדר החדשות המרכזי בישראל, להמשיך ולפרסם את בנק הפועלים. בתור סאטירה, זו היתה יכולה להיות הברקה: אחד הגופים הכלכליים הפרטיים, החזקים והאינטרסנטיים במשק, מצליח למנות נציג מטעמו על תקן מגיש אולפן שישי". (למאמר המלא)

מפחיד איך שהמציאות משיגה את הדמיון, וכמו כל דבר בעידן שלנו, זה קורה בפרקי זמן קצרים יותר ויותר.

בשנת 2004 קם שר חרוץ בממשלת ישראל ועשה מעשה - הוא בדק כמה עודפי תקציב הצטברו בקופת המדינה מאז שנת 2000, והגיע למסקנה שמדובר ב-67 מיליארד שקלים. בהכללה של שנת 2004 בחישוב, עמדו העודפים על כ-80 מיליארד ש"ח. "על הממשלה להחליט איך משתמשים בעודפים אלה, כדי שאפשר יהיה לקבוע סדרי עדיפויות", אמר השר הנמרץ.

בדיווח עיתונאי, בעקבות התחקיר של השר, נכתבו הדברים הבאים: "השאלה הגדולה, ולאיש מחוץ לאוצר אין תשובה מוסמכת, היא מה נעשה במיליארדי השקלים שהאוצר 'חוסך' בטובו למדינה מדי שנה. ניסיונות לקבל תשובות מוסמכות של האוצר בשנים שעברו נתקלו בתשובות מתחמקות בלבד". באותו דיווח הודגש, שנראה שאף שרי האוצר עצמם ממודרים על ידי פקידיהם.

ולמה לנו כל זה עכשיו? כי אמש אמר שר האוצר רוני בראון שאין כסף לשלם למורים: "המשמעות של התוספת שהמורים דורשים היא 1.6 מיליארד שקל. מהיכן אביא את הכסף? זאת הקופה הלאומית של כולנו". אוי-וויי-זמיר! אכן שודדים המורים האלה, ואלו סכומי עתק הם מבקשים! אלה סכומים ששמורים לכאורה רק לנוחי דנקנרים, שגורפים אותם במכה אחת כאשר הם מקבלים הנחות במס על רכישות ענק, רגע לפני שהם מושכים דיווידנדים במיליארדים.

הנה שוב ציטוט מאותה ידיעה ישנה, המפתיע ברלוונטיות שלו: "לפני כמה שנים התקיימה עוד שביתת מורים קשה. האוצר טען שאין לו כספים לשלם למורים, גם אם כמה מדרישותיהם צודקות. עם סיום השביתה, למרבה הפלא, הודיע האוצר כי הכספים שיקבלו המורים יהיו מעודפי התקציב מלפני שנתיים. איש, מחוץ לאוצר, לא שמע קודם על העודפים, ואיש מחוץ לאוצר לא ידע, כמובן, מהיכן בדיוק נלקחו העודפים". "השקיפות התקציבית של האוצר היא ממנו והלאה", אמר אז אותו לוחם אלמוני משורות הממשלה. "'קיר הזכוכית' שהוא מעמיד בפני השרים, מקבלי ההחלטות לכאורה והציבור הישראלי, הוא בלתי נראה לחלוטין ונהיר רק למעטים מפקידי האוצר". לפיכך, הציע, יידחה אישור תקציב המדינה ל-2005 עד למיצוי הליך השקיפות.

אז מי היה אותו שר קוסם שכך בקלות סידר לנו עשרות מיליארדים שיכולים לשמש לצרכים חברתיים חיוניים? אולי ניחשתם כבר, שמו הוא אהוד אולמרט. ואיך מדבר היום אותו אולמרט? רוב הזמן הוא שותק, ובפועל מעניק גיבוי למחרבי ההשכלה ולמשפילי המורים, שמשתכרים בחלקם אפילו פחות מעובדי קבלן. אין כסף הרי.

אז... שלא יעבדו עליכם!

93% מאזרחי ישראל תמכו בעצם קיומה של מלחמת לבנון השניה בשלביה הראשונים. כך לפחות גילו הסקרים. והנה היום, מתברר שאדם בולט מהזרם המרכזי, דב ויסלגס, טוען שכלל לא היתה צריכה להיפתח מלחמה. איפה הוא היה אז? כשכתבתי דברים ברוח זו ביום החטיפה, עוד לפני החלטת הממשלה על יציאה ל"מבצע", התנפלו עלי רוב המגיבים בקללות הרגילות, אם כי רק כ-75% מהם. היו גם 25% שתמכו באיפוק.

אז איך קרה שבסקרים היתה תמיכה של 93%? אפשר לנחש שהתלהמות התקשורת וההתגייסות הכללית של כל עם בכל מלחמה שיכנעו את ההמון כעבור כמה ימים. או אולי זה בעיקר כי סקרים ותגובות אינם מדויקים מטבעם, במיוחד במציאות שבה פלסטינים-ישראלים הם שקופים לחלוטין מבחינת הסוקרים. ועדיין, לא הייתי ממהר לנקות את התקשורת המסוממת-מטומטמת מאחריות. (כאן כמה מילים של מרכז קשב על התנהלות התקשורת במלחמה. כאן חלק מהאלטרנטיבה של נענע באותם ימים - כרונולוגית יש לעיין קודם בתחתית העמוד)

כמה מהתומכים אז מצטערים היום על עצם פתיחת המלחמה? הייתי שמח לראות סקר כזה.

[תוספת מאוחרת לעניין הלינק לאלטרנטיבה של נענע - מדור הדעות בנענע עדיין מתעדכן ודוחק את המאמרים מהלינק המצורף אחורה. אפשר פשוט לדפדף עד לתאריכים הרלוונטיים. בשל תקלה מסומנים המאמרים בחוץ תחת אותו תאריך,17/8/2006, אך התאריכים בתוך המאמרים מדויקים, וניתן למצוא את ה-12 ביולי]

* על הטיפשות

(הועתק מהבלוג המומלץ של ד"ר אודי מנור)

 מישהו עשה עבודה מעולה:

http://tal.wolfson.co.il/lab/morim.ppt

אנא הפיצו את זה.

זה יהיה פוסט קצר של 1+1+1...

כאן מצוטט רובי ריבלין כאומר: חוק ההסדרים הוא "חוק מבטל כנסת".

כאן מדווח נדב פרי על תחילת ייתורה של הכנסת - ישיבות המליאה מתקצרות.

כאן אפשר ללמוד על יכולת החקיקה של הלוביסטים לטובת ההון, "במיליוני שקלים ועד למיליארדים".

כאן מוכיח הציבור שהוא לא מטומטם. 86% מבינים שההון משתלט על הממשל, באופן שמותיר את הכנסת כמטרד מבחינת אצולת הממון.

ואני אומר, אם כבר מתלהבים באוצר מהורדות מסים אובססיביות, בואו נבטל את כולם באחת. בואו נבטל גם את הכנסת המיותרת, שנחמיה שטרסלר מסית נגדה באופן פרוע ובהכללה חסרת בסיס.

בואו נבטל את הכנסת ואת המסים ונסגור עניין. את הממשלה יממנו בעלי ההון, והאידיאולוגיה של הדרת ההמונים מהמשחק הדמוקרטי על ידי האליטה בשל החשש מנבערותם (כטענת ד"ר אודי מנור), תגיע לידי מימוש. זה הרי בסופו של דבר מה שמחפשים אדמו"רי הקפיטליזם באוצר, בעיתונות וכמובן במגדלי המשרדים המצוחצחים.

אז, לפחות, לא תהיה אחיזת עיניים. כי אם כבר מדינת פראבדה, אז שלפחות נדע מזה ולא נחיה באשליית הדמוקרטיה והתקשורת החופשית, זאת שמוחזקת על ידי אותם טייקונים שמפעילים את חברי הממשלה כבובות על חוט.