מחשבות פוליטיות

הנה:

http://shimshon.net/?p=86

(תודה לאיתי אשר מעבודה שחורה על הפניית תשומת הלב)

הנה כותרת מ-Ynet:

והנה אותו סיפור ב"הארץ":

מאוד מפתה לומר שמדובר בהכתבה מגבוה של מנהלי וואינט, על רקע הגיבוי שנותנת קבוצת ידיעות לאולמרט (הלינק למאמר של אלי מזרחי, חבר חדש בעבודה שחורה, עליו גם נכתב ב"הארץ"), אבל יש גם אופציות אחרות:

א. קונפורמיזם או עצלות של העורכים - הליכה עם נוסח ההודעה לעיתונות.

ב. עורכים בעלי שאר רוח וגישה חיובית, שמסוגלים לראות את חצי הכוס המלאה.

ג. השקפה כלכלית-חברתית שטוענת שאין מה לעשות, המדינה לא יכולה לדאוג לכולם (כדעתם של חלק מהמגיבים לידיעה בוואינט) וכל עזרה צריכה לקבל קרדיט.

לפני כחודש שיבחתי כאן בהתלהבות את אושרת קוטלר בנגל על כתבה שהופיעה במהדורת השבת שלה בחדשות 10. בכתבה, של טליה פלד קינן, הופיע עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים בבנק דיסקונט, והשתחל לוועידת ישראל לעסקים כדי להתעמת עם בעלי הון נצלנים בחלקם, ובייחוד על מנכ"ל הבנק בו עבד. הכתבה היתה נוקבת, חזקה ומרגשת, ובעיקר היה מרענן לראות בטלוויזיה המסחרית, המשרתת לרוב בבוטות את בעלי ההון, אג'נדה שנעלמת מהם בימים כתיקונם.

אלא שגם בעלי ערוץ 10 יוסי מימן צפה בכתבה, ומיד לאחריה התקשר לנזוף בקוטלר, בטענה שמדובר בכתבה פופוליסטית. לא בבית ספרו, הבהיר ב"שיחה ידידותית". הפרשה מזכירה את תחקיר ישראייר של עובדה, שבשל התנגדותו של בעלי החברה נוחי דנקנר לשידורו, ניסה בעל השליטה בקשת, מוזי ורטהייים (קוקה קולה ישראל), להפעיל צנזורה. מאז, כפי שציין מיקי רוזנטל, 95% מהתחקירים בעובדה עוסקים ברשות הציבורית. המגזר הפרטי מחוץ לפריים.

אז הנה, לשם יישור קו, קטע ארכיוני ממאמר של גיא רולניק, עורך דה-מארקר והמשנה למו"ל הארץ (יש בעיה עם תאריכים באתר הארץ, כאשר אין תגובות לא ניתן לדעת ממתי הטקסטים):

"20 או 30 התמנונים העסקיים הגדולים במשק חזקים עתה מאי פעם; צריך להיות דג מאוד קטן כדי להצליח להתחמק מלפיתתם. היכולת שלהם להשפיע על החלטות השלטון בעניינים כלכליים, חברתיים ואפילו פוליטיים - אם ירצו - היא גדולה מאי פעם, והיא אחת הסכנות הגדולות ביותר הרובצות כיום לפתחה של הדמוקרטיה והחברה בישראל".

רוצה לומר - העסקים הגדולים בישראל מסכנים את הדמוקרטיה. מכל נקודת מבט עיתונאית, מדובר בנושא לוהט על סדר היום.

נושא לוהט, אבל די מושתק, ובעיקר בטלוויזיה. בדקתי מה קרה במהדורת השבת של חדשות 10 בחודש שמאז פרשת מימן-קוטלר, ומתברר שלא עלו עד כה כתבות נוספות בעניין ההון והשלטון. בדיקה בחודש שקדם לכתבה על עובד הקבלן העלתה שגם במהלכו לא שודרו כתבות בנושא, כך שלכאורה אי אפשר לטעון לקשר ישיר בין הטלפון ממימן, להימנעות המאוחרת מהעיסוק בנושא הלוהט והכל-כך חשוב.

אך האם באמת לא ניתן לטעון לקשר? אולי קוטלר, שהחלה לשדר רק כחודש וחצי לפני המקרה, רצתה להתחיל בעיסוק אינטנסיבי בנושא וירדה מכך בעקבות האיום המרומז על המשך העסקתה? האם הכתבה היתה רק נגיעה מקרית בנושא החם הזה?

אין לי תשובות לשאלות הללו, אבל אם לשפוט על פי הרקורד המקצועי של קוטלר, ניתן להעריך שבדמוקרטיה אמיתית, שיש בה חופש עיתונות מהותי, היינו רואים אצלה הרבה יותר כתבות על הנושא. אולי אפילו כל שבוע.

אם נוותר לרגע על העיסוק הפרטי בקוטלר, ונלך אל הכלל בעניין הזה, יש בהחלט אמירה חד-משמעית שניתן לומר: הטלוויזיה המסחרית שאתם רואים היא טלוויזיה מצונזרת. אסור בה בשום פנים ואופן לעסוק בהעמקה ובהתמדה בנושא המהווה על פי אחד העיתונאים הבכירים בישראל, את "אחת הסכנות הגדולות" לדמוקרטיה והחברה בישראל. ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שלעתים נטען שהיא צריכה לנהוג בהקשר המדיני-ביטחוני כדמוקרטיה מתגוננת, מפקירה את אחת החזיתות החשובות לשמירה על אופיה.

אתמול (רביעי) חגגנו כולנו באורגיה של ביטחוניזם אינפנטילי את חיסולו של עימאד מורנייה, והיום כבר משתלטת הפאניקה. אלון בן דוד משרטט את מפת תאי הטרור של חיזבאללה בעולם, בדגש על כל העולם.

אזהרת הנסיעה לישראלים כוללת כל מקום המוכר ככזה שמתרכזים בו ישראלים - בתי חב"ד, הקוואסן בתאילנד וכו'. ובערוץ 1 מספרים שיש גם בכירים על הכוונת, כמועמדים לחטיפה: גנרלים בדימוס (אמנון ליפקין שחק, עמי איילון, בוגי יעלון) וראשי מוסד ושב"כ (אפרים הלוי, שבתאי שביט, יעקב פרי), כולם מופיעים בתמונות ראש, כמו דמויות מטרה במטווח. ליפקין-שחק, השקול בד"כ, הצדיק אתמול את הפעולה.

אך כאמור, כל זה מובן מאליו. מובן מאליו גם שהתקשורת החלה בסיקור מתלהב ועברה במהירות לפאזה המודאגת. זאת כרוניקה שחוקה  ומוכרת. לא הייתי כותב את הפוסט המיותר הזה, אלמלא דיווח בלתי נתפס בערוץ 1 מפי אילה חסון. זה הלך כך:

"הצפי הוא בהחלט למסע פיגועי נקמה.. זה המסר שיוצא היום מלשכת ראש הממשלה. בישראל מדברים על זה, שאם יהיו פיגועים של יהודים בחוץ לארץ, של מוסדות של יהודים בחוץ לארץ, מדובר באנטישמיות לשמה, ואם יהיו פיגועים שיפגעו במוסדות של ישראלים או בישראלים, זאת תהיה הפרת ריבונות של אותה מדינה שבה חלילה יתחולל אותו הפיגוע... ומילה על נאומו של נסראללה: כבר היום, לפני שנסראללה נשא את נאומו, ידעו בישראל להעריך מה הוא יאמר, והעריכו נכון את מה שהוא אמר...".

כמה נקודות:

א. מה לעזאזל הקטע עם פיגוע ממניעים אנטישמיים ופיגוע שעניינו הפרת ריבונות? הרי אם המניע לפיגועי הנקמה הוא חיסול מורנייה, איך אפשר לטעון שהם ייעשו ממניע אנטישמי? (גם הצמדת מניע למעשה שעוד לא התרחש זה חתיכת גאונות, אבל כמה סכינים אפשר לתקוע בגב האומה בפוסט אחד)

ואם תהיה הפרה של ריבונות מדינה זרה, זה עושה איזה הבדל? אני מניח שב"ישראל" של חסון מצפים שבחיזבאללה ישמעו ויאמרו: "אה, לא ידענו שניאלץ להפר ריבונות. ווי וויי, איזו עבירה אתית, גדול עלינו, מוותרים!"

ב. קפיצה קטנה בחזרה אל המובן מאליו: האם הרווחנו משהו מהחיסול, מלבד אותו סיפוק רגעי וחולף בשעות הראשונות שלאחריו? האם "מסע פיגועי נקמה" הוא מחיר שהוחלט עליו מראש? ואם כן, לאיזה מחיר אנחנו מוכנים - 5 הרוגים, 15, 25, 50, 150? ומה על חטיפה של בכיר בטחוני? איפה עובר קו הגבול שמתחת לו החיסול עדיין שווה ומעליו אולי היה עדיף בעצם לוותר?

ובמילים אחרות, במחווה לסדרת השאלות בסוף הפינה שכולנו אהבנו, "סערה בכוס תה": כמה גופות שווה מורנייה? האם שווה להכניס את כל הישראלים בעולם לעוצר נסיעות? כמה זמן ייקח לשחרר משבי החיזבאללה את אמנון, שבתאי או בוגי? כמה מלחמות נעבור בדרך, ומה יהיה גובה הקיצוץ בתקציבים החברתיים?

ג. והתחזית הזאת על איומי נסראללה בהלווייה עוד לפני שהתקיימה? זאת ההוכחה האולטימטיבית שמציון תצא תורה. אין בכך ספק. אין על המודיעין הישראלי והמוח היהודי. סוכני מוסד נועזים התחבאו ודאי מתחת לשטיח המנומר בחדר השינה של העבדקן, בזמן שהתלהם באוזני אשתו המשועממת, והביאו את המידע יקר הערך. כבר זמן רב שלא נצפו כאן יפי בלורית ותואר שכאלה, ישראלים אמיתיים ולא משתמטים.

• האמהות השכולות של מחר

תוספת מאוחרת: עפר שלח הבהיר הערב מדוע כל עניין החיסולים מטופש. ארגון טרור הוא לא משפחת פשע, אמר, חיסול הראש לא מפרק את הארגון. מעבר לנימוק ההגיוני, האינסקטינסט האנושי צריך להתנגד להרג, לא משנה הסיטואציה. אולי פשוט צריך ללכת בעניין הזה עם הבטן (כמו הפוסט הזה..), ולהתחיל מהנחת היסוד שאופן ההתנהלות הזה פשוט רע. האלטרנטיבות יגיעו בהמשך.

נתקלתי בהמלצה על סרט בבלוג המעניין של עידו הרטוגזון. אנני לאונרד חקרה את תרבות הצריכה האמריקאית במשך עשר שנים, ומביאה בסרטון קצר ועשוי היטב (20 דקות) את הסיפור המפחיד, על שלל היבטיו המזיקים לכל העולם - כלכליים, בריאותיים, סביבתיים, ממשליים וכן הלאה - ועל האינטרסים שמאחוריו. אני מרשה לעצמי לומר שזה סרט חובה, ומקווה שיתורגם במהרה לעברית.

"כוח לעובדים", ארגון עובדים שמאגד עובדים שלא מוצאים מקום בהסתדרות המאובנת מעט, החל לפעול בחודשים האחרונים. דיווח מפורט על הארגון החשוב ומטרותיו ניתן למצוא באתר עבודה שחורה.

שאפו ובהצלחה!

הדברים שאמר מרדכי חיימוביץ', עיתונאי "מעריב" שראיין את פרופ' דרור שמסעיר הבוקר את המדינה, בראיון לרזי ברקאי, מלמדים עד כמה נוצרות לעתים סערות חלולות בתקשורת, כאילו לא חשובה המהות, רק הסיבה למסיבה. לדברי חיימוביץ', הוא בשום אופן לא התרשם שפרופ' דרור אמר שוועדת וינוגרד הכניסה לשיקוליה את "תהליך השלום" של אולמרט ואת החשש מעליית נתניהו.

אז מה קרה כאן? עורכים תאבי רייטינג ופולו-אפ, שרוצים מאוד לשקם את מעמדו של מעריב הנמצא בשפל, לקחו X והפכו אותו בכותרת שהוצאה מהקשרה ל-Y. כל השאר שטויות. אתם מוזמנים להתעלם לחלוטין מהסערה המדומה המתחוללת, משום שהיא איננה קשורה במאומה למציאות. מדובר בבלון חסר משמעות.

(אגב, אישית התעצבנתי השבוע מהיעדר הדמוקרטיוּת של השמאל הפוליטי והעיתונאי, שאיתרגו את אהוד ברק באופן שערורייתי, רק בגלל החשש מהדמון הגדול ביבי והקידוש של אותו תהליך שלום לכאורה. מדובר בהתעלמות מהאתיקה הפוליטית העומדת בבסיס המשחק הדמוקרטי כולו, התורמת להמשך הידרדרותה של הפוליטיקה הישראלית, הרבה מעבר לשאלות הנקודתיות שעל הפרק)

"רק משבר, ממשי או תפיסתי, יכול להוביל לשינוי משמעותי" - הציטוט הזה שייך למילטון פרידמן, מ-1982. מביאה אותו העיתונאית נעמי קליין בראיון וידאו לאתר-The Nation (למטה). קליין אומרת את הדברים אגב שיחה על ספרה על דוקטרינת ההלם בשימושם של הרדיקלים של השוק החופשי.

הדברים נותנים מסגרת התייחסות חדשה למעשיו של בנימין נתניהו כשר אוצר. מאוד בפשטות, נראה שהוא ניצל תקופת משבר כדי להשליט בישראל את הגירסה הקיצונית של השוק החופשי, מה שמסביר היטב את ההתנגדות הקשה לה זכה משכבות רחבות בציבור, על אף שבשנים העוקבות לכהונתו המשק צומח והאבטלה ירדה (בחלקה לכאורה, בשל הרעת התנאים ושימוש נרחב בעובדי קבלן ובמשרות חלקיות. המצגת הזאת מבהירה היטב את הנקודה). מחלקת המחקר של בנק ישראל, אגב, ייחסה לצעדים שנקט נתניהו השפעה של כשליש בלבד על הצמיחה.

הכתבה שהניעה את קליין לכתוב את ספרה החדש, לאחר ביקורה בעיראק ב-2004 - Baghdad Year Zero