מן השפה ולחוץ, מדינת ישראל היא מדינה רודפת שלום. גם התרבות הישראלית-היהודית מלאה באיזכורים לתקווה הזאת, באופן שמאפשר לנו לרחוץ לאורך שנים ארוכות בניקיון כפינו ולהאשים את כולם חוץ מאת עצמנו בכך שלא נחתם הסכם שלום. אלא שיש עובדה יסודית אחת שאינה משתנה כבר שנים, והיא היעדר נכונותה של ישראל לוויתור על השטחים שנכבשו ב-67', המהווים 22% ממה שכונה בעבר ארץ ישראל השלמה. במקום להיערך לנסיגה מהשטחים, ישראל ממשיכה לבנות בכל מקום כמדיניות. ייתכן שלאחרים יש אחריות ואשמה על היבטים נוספים המעכבים את סיום הסכסוך עם הפלסטינים, אבל אנחנו לא יכולים לטעון שאת חלקנו אנו ממלאים.
אין בעולם, למעט בימין הישראלי, מי שחושב ברצינות שיש סיכוי לשלום ללא נסיגה מלאה משטחים בהיקף המדויק של כיבושי 67', ועדיין - עוד לא קם ראש הממשלה או שר החוץ שהתחיל את הדיון על הסדר עם הפלסטינים, בהכרזה ברורה על כך שבהקשר הטריטוריאלי זהו היעד הסופי. כבר 40 שנה אנחנו מנסים לרבע את המעגל עם תוכניות קנטונים למיניהן, ובניסיונות לתקוע טריזים בין השטחים הפלסטינים כדי לא לאפשר הקמת מדינה בבוא היום, אבל זה פשוט לא יעבוד. אפילו הצעות "נדיבות" של 95% מהשטח אינן קונסטרוקטיביות. מהאקרובטיקה הזאת לא ייצא דבר מלבד בזבוז זמן, כסף ובעיקר דם וסבל. בסוף ישראל תהיה חייבת להכריז על הכרתה בזכותם של הפלסטינים ל-22% מהשטח, ועל הבנתה שללא רציפות בין חלקיה השונים של מדינת פלסטין העתידית זה פשוט לא יילך.
בחודש האחרון, לנוכח ההבהרות האמריקאיות החוזרות ונשנות שישראל לא תוכל להמשיך להתחמק מההכרח הזה בעידן אובאמה, נדחקים נתניהו וליברמן אל הקיר ומפריחים בלית ברירה סיסמאות על הרצון והמחויבות בשלום. אודה ולא אבוש - על אף שחיקה בעניין שלי באקטואליה השוטפת, אני לא מפספס אף ידיעה על התבטאויותיהם של הצמד חמד. ההתבוננות בהתפתלויות, המחשבה על הפינה המבודדת והחשוכה שבה הם מוצאים עצמם רדופים על ידי המציאות, קריאת תגובות של מצביעים זועמים שלהם - כל אלה מסבים לי נחת ועונג רבים. יש בזה מתחושת הצדק הפואטי, על כך שהגיע סופסוף הזמן שבו שקרנים מדופלמים וגזענים חשוכים משלמים את מחיר טמטומם ואת מחיר העוולות שגרמו בשנותיהם בפוליטיקה. הם מעוררי רחמים ומאוד נעים לראותם בפרופורציות הנכונות.
בקמפיין הבחירות הוצג ליברמן כמן דיקטטור מפחיד כל יכול, בעוד שבימים אלה אי אפשר להתעלם מגודלו האמיתי - שר חוץ הזוי ופתאטי של מדינה קטנה שלא ממש מכיר את הלכי העולם הדיפלומטי, והופך נושא לבדיחות בטרקלינים בעולם; אחד שאת הלמות הקוף הרברבניות שלו על החזה פוטרים אנשי מדינה מהמערב בחיוך שיש בו ספק גיחוך וספק חמלה. אין בדברים לומר שלליברמן אין את הכישרון למלא תפקיד בסדר גודל של שר חוץ, אבל בעולם של 2009, אם ברצונו להיות שר חוץ טוב ולהתקבל לפגישות בעולם בדרגים בכירים ולא עם כל מיני סמנכ"לים זוטרים במשרדים שוליים (גם זו דרך ללחוץ על מי שלא מבין כשמדברים אליו יפה), הוא יהיה חייב להפוך למעין יוסי ביילין, שהפתיע בעבר באמירה שליברמן בכלל לא ימני ושהוא מאמין שהוא יכול להיות גורם חיובי. הלוואי.
יהיה כיף גדול לראות את הימין בישראל מתמודד עם העובדה שמנהיגו הסמכותני, הביריון הבדלן ושונא הזרים, הופך פתאום פודל ממושמע שמחזר אחר חיבתם והערכתם של מנהיגי העולם. יהיה נחמד לשמוע את אנשי הימין מתלוננים על כך שהוא בכלל עבריין ושאת המימון לפעולותיו הוא קיבל מהאיחוד האירופי...
גם נתניהו הספיק לחטוף מקלחת של צוננין: אובאמה עשה לו תרגיל מנהיגות בסיסי, כשהקדים את פגישתו עם עבדאללה מירדן לזאת עם ראש ממשלת ישראל - בעבר היה נהוג שראש הממשלה הוא האורח הראשון של הנשיא מהמזה"ת - וכשהבהיר שאין לו ראש לבזבוז זמן, ועל כן, אם נתניהו רוצה יחס טוב, עליו לשבת להכין שיעורי בית ולבוא מוכן. כמו תלמיד שנאלץ לבחור בין הישרדות בכיתה להיפלטות לחיים הקשים של הרחוב, התיישב נתניהו כמו טעטל'ה להכין תוכנית מדינית חדשה (הוא לא טען כל השנים שהוא כבר יודע איך לפתור כאן את הבעיות?!), שאותה יחשוף לקראת הביקור בארה"ב ב-17 בחודש.
חשוב מכל העניינים האישיים והשמחה הענוגה לאידם של המנהיגים הבלתי ראויים, הוא כמובן האינטרס של הציבור הישראלי - טוב שזהו מעמדו של ליברמן, טוב שנתניהו לא יכול לסובב את אובאמה כמו את בוש, נהדר ששקריה של מדינת ישראל במשך השנים הופכים בלתי ניתנים להסתרה או הסברה מפולפלת. כמובן שתמונת המצב הזאת לא מבטיחה סוף אופטימי: השניים יכולים לבחור לנהוג כפרעה המקשה בכל פעם עוד קצת את עורפו, אבל גם הם יודעים שבתסריט כזה ישראל באמת תהפוך למדינה מוקצית - היא כזאת כבר היום במקומות רבים, אבל עוד יש לאן להתפתח - שאינה יכולה עוד להגן על קיומה או לפחות על איכות קיומה. אם יבחרו השניים לדבוק בקו המצ'ואיסטי האינפנטילי, יהיה כדאי לכל אזרח ישראלי לקרוא על קורותיו של שלטון האפרטהייד בדרא"פ. למעשה, כבר עכשיו כדאי להתחיל בקריאה.
הנה, כמתאבן, כמה שורות נבחרות על האפרטהייד מוויקיפדיה, המציגות יפה את האופן שבו שינויים שמתרחשים בעולם משפיעים על תפיסתה של מדינה המסרבת ללכת יד ביד עם רוח הזמן. כשהקונפליקט עולה על פני השטח והמדינה הסרבנית מנסה לעשות קולות של מי שמתמודדת עם הבעיה - למשל, להכריז שהיא "שוחרת שלום ומוכנה להתחיל מיד בתהליך" כאמצעי למסמוס ומזמוז - הדבר מתקבל בגיחוך, ובהמשך הלחץ עליה:
החל משנות ה-60 עם קריסת הקולוניאליזם האירופי, עליית תנועות השחרור הלאומי ברחבי העולם השלישי, ביטול ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית, וכתוצאה מהתהודה העולמית שקיבלו אירועי טבח שארפוויל, החלה מדיניות האפרטהייד של ממשלת דרום אפריקה לזכות בגינויים הולכים וגוברים מצד האו"ם והקהילה הבינלאומית. בהדרגה מצאה עצמה דרום אפריקה מבודדת במישור הבינלאומי ונגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו נשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמה באירועי תרבותץ וספורט. לחץ חיצוני זה, במקביל ללחץ פנימי מצד הרוב השחור והאופוזיציה הליברלית, נמשכו והתעצמו על פני שנות ה-70 וה-80. המונח אפרטהייד, שמתחילה נטבע על ידי השלטון כמונח נייטראלי, תמים ולגיטימי לכאורה, הפך להיות מילת גנאי נרדפת לגזענות, אפליה ממוסדת, ושלטון מיעוט על רוב.
ביוני 1976 פרצו מהומות בעיר השחורים סווטו שבפאתי יוהנסבורג. המהומות החלו כהפגנות תלמידים על רקע כוונת השלטונות להנחיל את שפת האפריקאנס של שלטון המיעוט הלבן כשפת לימוד בבתי הספר השחורים, אך במהרה התפתחו ההפגנות להתנגשויות אלימות בכל ריכוזי השחורים ברחבי המדינה. למעלה מאלף איש קיפחו את חייהם באותן התנגשויות בין כוחות הביטחון למפגינים שחורים, ודעת הקהל העולמית נזעקה. רבים רואים באותן מהומות את נקודת המפנה, שציינה את תחילת התמוטטותו של האפרטהייד. (גם בעופרת יצוקה היו יותר מאלף הרוגים, וגם האירוע הזה עורר בעולם זעזוע וכעס מדרגה חדשה. מוקדם עדיין לקבוע אם מדובר גם כאן בנקודת מפנה)
בשנת 1983 השתכנע הממשל הדרום אפריקאי להנהיג חוקה חדשה שכללה שותפות חלקית ומוגבלת בשלטון לנציגי קבוצות לא-לבנות, בצד ביטול חלק מהחוקים המפלים והמשפילים. הוחלט להקים במקביל לפרלמנט הלבן גם פרלמנט לצבעונים ופרלמנט למיעוט ההודי הגדול. ההודים והצבעונים הבינו כי מדובר ברעיון של "הפרד ומשול" כדי להוציא אותם מ"המאבק", סירבו ברובם המכריע להשתתף בבחירות, ורק 15 אחוז מהם הצביעו. בעולם המערבי עוררה פעולה זו גיחוך, ובקרב הרוב השחור נתפסה כמעליבה. בעקבות כשלון ההקלות לכאורה, פנו ממשלת דרום אפריקה והנשיא פיטר וילם בותה לדכא בקשיחות את כל גילויי המאבק. ב-1986 הוחרף המצב לכדי הכרזת "מצב חירום", תהליך שהוביל להגברת הסנקציות הבינלאומיות נגד דרום אפריקה, ולקריאה מצד קבוצות דתיות בעולם להחרמת דרום אפריקה.
אם ישראל באמת רוצה שלום, היא חייבת להכריז את המובן מאליו: ברור לנו כי שלום אמיתי יתבסס בראש ובראשונה על העברת 22% מהשטח לפלסטינים. אחרי אמירה כזאת יכולות לבוא כל ההסתייגויות: שיכירו בנו כמדינה יהודית, שלא תתקיים זכות השיבה לתוך מדינת ישראל, וכן הלאה. כל עוד מסרבים מנהיגי ישראל להכיר בכורח המציאות - נתניהו עוד בשלב שבו הוא מתקשה לדבר על פתרון שתי המדינות - ישראל תיחשב ובצדק סרבנית שלום.
אם ישראל לא תשתגע ותהפוך את ארה"ב לאויבת בגלל דבקותה בפתרון המבוסס על החלטות או"ם בנושא - ארץ נהדרת עשו מזה קטע מצוין בתוכנית האחרונה - עד סוף הקדנציה של ביבי וליברמן ישמעו מהם בוחריהם דברים הפוכים לחלוטין למה שהבטיחו לפני הבחירות. יש בזה נחמה גדולה: משמח לדעת שאפילו מנהיגים פופוליסטיים ואלימים הופכים לגמדים כשהם עומדים מול המציאות בעולם של ימינו. הגלובליזציה התקשורתית והפוליטית שמה את השחצנים של העולם במקומם, ומחייבת אותם לשנות כיוון אם ברצותם לשרוד או להתקדם.
יהיה מטופש להסתכן בנבואות על מה שיקרה כאן בשנים הקרובות, אבל בהחלט אפשר לומר שמבחינה היסטורית יש סיבות טובות לחשוב שטקטיקת משיכת הזמן של ישראל מגיעה אל קיצה. מה שבטוח זה שלא יהיה כאן משעמם לרגע בשנה הקרובה, והפעם דווקא מצד התקווה לשינוי אמיתי במציאות. המשך יבוא...
עוד קריאה בנושא: יואב קרני על הגיחוכים שמעורר ליברמן ועל המצב החדש שבו מוצא עצמו נתניהו.