האם שלום הוא מלחמה, כפי שמופיע בספר המופת 1984? האם כשישראל אומרת שהיא שוחרת שלום, כוונתה היא שהיא שוחרת מלחמה? ואם התשובה לכך חיובית - האם הציבור הישראלי, המאמין ברובו בכל לב שישראל היא שוחרת שלום באמת, דומה לאותם תושבי אוקיאניה שהשלטון דואג לשמרם נבערים ומבולבלים?
אתמול יצאה הודעה מלאת עזוז מלשכתו של ראש ממשלתנו היקר ואהוב, שמש רחביה, הזהוב המנצנץ על גלי קיסריה, מלווה בדברי מקורביו של האוראטור המבריק שלנו (מישהו עוד זוכר?), החודרים לכל לב: "ראש הממשלה נחוש להבהיר לאזרחי ישראל ולעולם שישראל אינה סרבנית שלום[!]". ואנו נוסיף, אדרבא! לא רק שישראל אינה סרבנית שלום, היא אף שוחרת השלום האדוקה בעולם; היא בכלל חתומה על הפטנט, עם "עושה שלום במרומיו".
אבל רגע, מהו אותו שלום ישראלי? האם הוא לחיצת המגף על צוואר הפלסטינים, המשמיעה קול ערב של שקשוק עצמות, וגוררת הסכמה מידית ומוחלטת עם ההיגיון הישראלי? האם אותו שלום הוא סגירתם בקנטונים קטנים הנשלטים על ידי ישראל, מבלי להכיר בזכותם להקים מדינה? או שמא השלום כרוך בהענקת מדינה פלסטינית בגבולות שהיקפם כגבולות 67'?
תהייה מבלבלת, ללא ספק. כתבתו המאלפת של אלוף בן היום על ההיסטוריה של "הגידול הטבעי" מלמדת אותנו שישראל שוחרת השלום, ואפילו ישראל של הקדוש יצחק רבין, עשתה כל שביכולתה להמשיך בפילוח שטחי הרשות הפלסטינית בכמה שיותר יישובים, כבישים ומתקנים, כשהיא משתמשת בכל שטיק, שקר, סחיטה רגשית וקומבינה בינלאומית. אם ההקשר אינו ברור, סקרים בקרב הפלסטינים, שבהם הם נשאלים מה בעיניהם הוא המכשול המרכזי לשלום, מעלים תשובה חד משמעית: המשך הבניה בהתנחלויות. (דעת הקהל הפלסטינית)
מאמר של עקיבא אלדר מזכיר ראיון כמעט נשכח מ-2004, שבו שמענו מפי הגבורה, או לפחות מפי שליחו של הגבורה שדממה, דב וייסגלס, למה התכוונה ישראל כל השנים כשדיברה על שלום: "כל החבילה שנקראת המדינה הפלסטינית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן... ההתנתקות מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים... אריק היה מעדיף, שהשלב הראשון במפת הדרכים יארך שלוש שנים. שהשלב השני יארך חמש שנים. שהשלב השלישי יארך שש שנים...".
אז מהו אותו שלום שאנחנו מחפשים? האם ייתכן שאנו משקרים את עצמנו כשנדמה לנו שאנו שוחרי שלום? והיאך, אם ברור שהשלום שמחפשת ישראל אינו כולל התייחסות לפלסטינים (ואז המשמעות היא כמובן - התקוממות ומלחמה), רובנו לא עמדנו עד היום על העניין? האם, כמו באוקיאניה, פועל אצלנו "מיניסטריון אמת", שמטרתו לכסות את השקרים בעטיפת אמת?
הנה כי כן, התשובה לכך עשויה להיות חיובית. העם אינו טיפש, אך כמו כל בני אנוש, הוא נתון למניפולציות. טניה ריינהרט, בקורס המופתי "כתוב בעיתון" - ובלשון 1984: "מיניסטריון האמת מוסר" - מתייחסת למכלול השאלות העולות מכך. הנה קטעים מהפרק השלישי של הקורס, שהועבר ב-1992/3, כפי שתימלל המתרגל דאז עידן לנדו:
- סטודנט ב': אם התקשורת באמת ניזונה כל הזמן ממקור אחד (הממשלה), איך את מסבירה את העובדה שהיא מלאה בוויכוחים פוליטיים, לפעמים מאד סוערים, כמו הויכוח בימים אלה בין הממשלה למתנחלים על עתיד השטחים. לי נראה שיש כאן ויכוח אמיתי ונוקב בין שתי תפיסות מנוגדות.
"... העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים לא אומר שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידיאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית. גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים - או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום אמיתי, ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלשתינאים או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלשתינית...
"שני הצדדים לא מעזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה, שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה...
"עוד דוגמה לוויכוח מדומה אצלנו, היא ההתדיינות האינסופית סביב שאלת "הלחץ האמריקני" על ישראל לסיים את הסכסוך באזור... יש מתנגדים ללחץ ויש תומכים בו... אבל אף אחד לא טורח בכלל לברר... כיצד זה ייתכן, שארה"ב, עם כל עוצמתה וכוחה, אינה מסוגלת להזיז את ממשלות ישראל, זה 26 שנה, מסירובן להכיר בעם הפלשתינאי? כיצד זה ייתכן, שמעצמה המעונינת בשלום אמת באזור ממשיכה לחמש בכמויות אדירות את כל הצדדים המעורבים בסכסוך? ההיפותזה האלטרנטיבית, שלארה"ב ולישראל יש אינטרס משותף בשימור הסכסוך כמות שהוא, אינה עולה על סדר היום הציבורי, שמניח כמובן מאליו את קיום הלחץ האמריקני".
הדברים של ריינהרט, נזכיר, נאמרו בתחילת שנות ה-90, והיו נכונים לפחות עד לאחרונה, כפי שמוכיח היטב אלוף בן בסקירתו, וכפי שמוכיחה גם עסקת הנשק הענקית - המכונה גם "הסיוע הביטחוני" - שתעביר לידי אילי ההון של הנשק בארה"ב 30 מיליארד דולר בעשור הקרוב, תמורת המשך חימושה של ישראל.
התקופה הקרובה תהיה תקופת מבחן לפרשנות של אובמה למושג "שלום": האם הוא באמת מתכוון לכך, או שדבריו הם עוד כסות להמשך המלחמה באמצעות רטוריקה אחרת, נוחה יותר לדעת הקהל?
הכובע הבוער על ראשו של נתניהו בגובה מגדלי עזריאלי, שגרם לו לפרוץ בדואט העממי הידוע "אני? סרבן שלום?! מה פתאום!" (יש אומרים שאת הפזמון "מה פתאום" לתוכנית קישקשתא כתבו אנרכיסטים שהסתננו לטלוויזיה החינוכית), נותן את הרושם שאובמה רציני, וישראל-אוקיאניה עשויה להחליף אויב מאירואסיה-ערב, לאיסטאסיה-ארה"ב.
או פשוט לחזור לשפיות.
בכל מקרה, יהיה מרתק.
ומשהו לסיום על התקשורת הפופולרית בישראל: במידה שאכן מתחולל שינוי, נוכל לקבל בקרוב הדגמה מרהיבה להיותה של התקשורת הישראלית נגררת ולא מובילה, סמרטוטית ולא שמאלנית.
אם עד היום גיבתה התקשורת את הכיבוש והמלחמות (זכרו את הכתוב למעלה - ויכוח לכאורה אינו ערובה להתנגדות), ושימשה תיבת תהודה למסריהם של צה"ל וממשלת ישראל, הרי שהיא עשויה להתהפך לחלוטין, בדיוק כפי שקרה טרום עידן ההתנתקות; אם עד היום קיבלה התקשורת את ההיגיון הביטחוניסטי ששימש תירוץ להמשך הכיבוש, הרי שמרגע שמיניסטריון האמת של ממשלת ישראל יחליט שההיגיון הזה בטל, תהפוך התקשורת את אלה שעדיין מתנגדים לתהליך - שלזכותם אפשר לומר שהם לפחות לא עוטפים את המוכנות למלחמה בדיבורי "שלום" - לאויבי העם, קיצוניים מטורפים והזויים, על אף שרק אתמול הם עוד נעטפו במקרים רבים בהילת החלוצים האחרונים.
אפשר לסכם זאת במילותיה החדות של ריינהרט:
"יש תפיסה רווחת למדי בציבור, לפיה התקשורת - לפחות התקשורת הכתובה - היא באופן בסיסי שמאלית. תפיסה זו, למרבה הפלא, מקובלת לא רק על חוגי הימין... אלא גם על מי שמתקראים חוגי השמאל. דומה שה"שמאליות" של התקשורת היא בגדר קונצנזוס לאומי... [אבל] לפני הכל, התקשורת היא כלי שלטוני. בתור שכזאת, היא משקפת ומשרתת את האינטרסים של הממסד - כל ממסד".
לשנה הבאה בשכם המרהיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
