(המאמר בוויאנט)
הדיונים סביב תקציב המדינה מפספסים את הנקודה: במקום להילחם למען תיקונים קטנים פה ושם, יש לבער את ההשלמה עם העוני כגזירת גורל ואת המציאות שבה כמחצית מהשכירים לא מגיעים לסף המס. סקרים מראים שזה מה שרוצה הציבור, אך נתניהו נוהג בדרך ההפוכה
השיח הציבורי סביב תקציב המדינה מפספס את הנקודה. טוב אמנם שראש הממשלה בנימין נתניהו החליט לוותר על העלאת המע"מ על פירות וירקות, וטוב כמובן שמצב העובדים במשק השתפר בזכות מעורבות עופר עיני ושרגא ברוש. ועדיין, הנושא החשוב ביותר לעתיד הכלכלה והחברה הישראלית לא הגיע כמעט לכותרות: גובה השכר לו זוכים העובדים בישראל.
כמחצית מהשכירים בישראל מרוויחים כ-5,200 שקל בחודש ופחות, וכלל לא מגיעים לסף המס. קרוב לשליש מהעובדים מרוויחים את שכר המינימום ומטה. אל השכר הממוצע ומעלה, החל מכ-8,000 שקל, מגיעים 25% מהשכירים בלבד. משמעות הדבר היא כי בעוד ששיעור העניים הרשמי בישראל עומד על כ-20% מהאוכלוסיה - המספר הגבוה ביותר במדינות המערב - כ-50% מהעובדים בישראל חיים בפועל בדחק שאינו כה רחוק ממציאות העוני. זהו מעמד הביניים האמיתי של ישראל, ולא "מעמד הביניים" של מצביעי שינוי.
תקציב 2009-2010 לא משנה דבר במגמה הזאת. ככל שיחלוף הזמן, וככל שנכסי המדינה ימשיכו להיות מופרטים ולעבור לידי קבוצה קטנה מדי, יקטן מספר מקבלי השכר המאפשר הפרשה למסים. כתוצאה מכך יקטנו הכנסות המדינה. למציאות הזאת חותר נתניהו, הדוגל ב"ממשלה קטנה", אלא שזאת מציאות הרת אסון: בזמן שרפורמת המס גרעה מקופת המדינה כ-39 מיליארד שקל מאז 2003, צומצמו השירותים החברתיים בחדות והותירו אזרחים רבים במצוקה קשה.
>>> לחלק מחדש את העושר
אידיאולוגיית "הממשלה הקטנה" אינה באמת אידיאולוגיה, כי אם דרך מתוחכמת לפילוג החברה לשתי חברות שונות, של מיעוט אדונים מבוסס הנהנה משמני הארץ ומטוּבה, ורוב המשמש כוח עבודה זול. הכלכלה מבחינת ראש הממשלה נבחנת במספרים שבשוק ההון, לא בשירות שהיא נותנת לכלל החברה, והתקציב הנוכחי אף מחריף את המגמה: לצד המשך פגיעה בשירותים חברתיים כמו בריאות וחינוך, הקלות המס יפסיקו לחול על מרוויחי השכר הממוצע, וישרתו רק את המרוויחים 15 אלף שקל ויותר. על פי מרכז אדוה, תקציב 2009-2010 יביא את ישראל לראשונה בתולדותיה למצב שבו היקף המסים הישירים, הנגבים על פי גובה ההכנסה, יהיה קטן מהיקף המסים העקיפים, הנגבים מכלל הציבור ללא קשר לגובה ההכנסות.
מדיניות הממשלה לא רק שאינה צודקת או כלכלית במובן הרחב של המילה, היא גם מנוגדת לעמדת רוב הציבור. מדד הדמוקרטיה לשנת 2007 חשף כי 59% מהישראלים מעדיפים מדיניות " יותר סוציאליסטית מקפיטליסטית"; במחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון אמרו 96% מהציבור, כי יש שירותים שאסור למדינת ישראל להפריט בשום אופן. 98% הביעו תמיכה בהעלאת שכר המינימום. רוב הציבור הישראלי אם כך, תומך במובהק במדינת רווחה.
הגישה הניאו ליברלית הביאה לאסונות בכל מקום שבו נוסתה. באנגליה, שבה החזיקו חמישה העשירונים הנמוכים בכ-13% מההון בשנת 1978, צנחו אחזקותיהם ב-2004 ל-1% מההון בלבד. זוהי תוצאת התאצ'ריזם. כזאת היא גם תמונת הפערים בישראל ובארה"ב. ההערכות על חלוקת ההון בעולם כולו אומרות כי 2% מחזיקים ב-50% מההון והנכסים, בעוד ש-50% הפחות עשירים מחזיקים ב-1% בלבד. המציאות הזאת מלמדת שחלוקה מחודשת של ההון איננה טענה מופרכת או בלתי לגיטימית, כי אם צו חברתי מוסרי ואוניברסאלי, שצריך להישמע הרבה יותר. בעלי הממון לא עשו את כספם לבד – הם משתמשים בתשתיות הפיזיות, הרוחניות, והכלכליות שהעמידה לרשותם החברה. אלא שבישראל, תחת כסות המצב המדיני-בטחוני שהביא את נתניהו לשלטון, נמשכת העמקת הפערים במעין "הפרד ומשול" כלכלי.
>>> השינוי מתחיל בערכים
הדרך היחידה לשינוי עומק – כזה שלא מותיר מאחור קשישים עניים, פגועי נפש, ילדים בסיכון ומיליוני אנשים הנושאים סבל יומיומי בל יתואר משום המצוקה הכלכלית – עוברת בהעלאת רף השכר של העובדים החלשים. לצד תיקונים הכרחיים במדיניות המס, העלאת שכר העובדים היא הדרך הטובה ביותר להגדלת העושר במדינה, לצמצום היקף הקצבאות, ולניפוץ ההשלמה שבשתיקה עם היות העוני גזירת גורל.
את שיפור מצב העובדים החלשים ניתן לבצע במגוון דרכים, הדורשות דיון ציבורי ומקצועי. עם זאת, ישנם כמה צעדים שניתן להצביע עליהם מראש: פרויקט לאומי להכשרה מקצועית; איתור וקידום ענפים משתלמים למשק; קביעת שכר מינימום גבוה יותר, שיחול קודם בתאגידים גדולים ועשירים; חיזוק מיידי של החינוך ההומניסטי והמקצועי בכל מוסדות הלימוד; עידוד וסיוע בהקמת קואופרטיבים, בדומה למדינות אירופה שבהן הכנסות הקואופרטיבים מהוות כ-10% מהכלכלה; שקילת אלטרנטיבות מקיימות דוגמת הכלכלה האקולוגית, תוך ריסון תרבות הצריכה ההרסנית; שילוב רב יותר של הערבים בישראל בכלכלה, הזוכים כיום לכתף קרה במקומות עבודה רק בגלל מוצאם; ושורה ארוכה של צעדים אפשריים נוספים.
התיקון החברתי הנדרש מתחיל ברף ערכי גבוה המחזיר לתמונה את הצדק והסולידריות. בהקשר זה לא ניתן להתעלם מערכי הסכסוך עם הפלסטינים; הגזענות, ערלות הלב, הדה-הומניזציה והשנאה, לא רק מייצרים אווירה רעילה ומסוכנת לתרבות ולדמוקרטיה הישראלית, אלא עולים לכלכלה הישראלית כסף רב. כך גם הפחד המשתק מהליכה לפתרון. שליטת הערכים הללו מונעת את המבט על הפלסטינים כבני אנוש כמונו בדיוק, המסוגלים לחיים בשלום. התוצאה הסופית היא הרחקת הפתרון, שימנע את המשך ההמשך הבזבוז בשטחים, שגבה עד היום מאות מיליארדי שקלים מהצרכים החברתיים, והסיט מהם את השיח. תמורה נוספת תתקבל מסחר פורה יותר עם מדינות האזור והעולם.
אחרי שגם ראש הממשלה הכיר בהכרח להקים מדינה פלסטינית, אפשר לומר ללא חשש: יש לסיים מיד את השליטה על הפלסטינים, שעלתה ועולה לנו הון רב ואנרגיות, שחסרים בחברה פנימה. בעניין זה, בניגוד לשדה הכלכלי-חברתי, יש לדעת הקהל חולשה מובנית: בעוד שבנוגע עצמנו, בהקשר הכלכלי, יש לנו הסמכות להכריע, דעת הקהל הימנית בנושא הסכסוך סובלת מחוסר לגיטימיות, משום שהיא משעבדת את חייהם של מיליוני אנשים שלא מקבלים את הזכות להשמיע קול בדמוקרטיה הישראלית.
האתגר הגדול שבשיקום החברה, והסכנה המוחשית שבהמשך המצב הקיים, מחייבים אותנו לאמץ מבט בוגר בכל המישורים, למען סלילתה של דרך חדשה שממנה ירוויחו כולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
