מחשבות פוליטיות

נשיאת העליון אמרה אתמול בטקס השבעת שופטים, כי אסור לסגור את שערי בית המשפט העליון בפני עותרים בנושאים מנהליים וציבוריים, כפי שמציע שר המשפטים פרידמן. אלה הדברים:

"השופט יוכל למלא את תפקידו כמגן זכויות האדם רק אם כל אדם יוכל לבוא בשעריו של בית המשפט. רק אם תבוא בפניו מצוקתו של הנפגע היחיד או מצוקתו של הנמנה עם השכבות החלשות בחברה. הכוונה לצמצם את סמכויות בית המשפט הגבוה לצדק ולמנוע ממנו לפסוק בכל אלה היא פגיעה ישירה באופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל; פגיעה בדמוקרטיה המהותית שנבנתה כאן, ועליה גאוות המדינה... בית המשפט העליון יוכל להמשיך למלא את חובתו השיפוטית רק אם דלתותיו יהיו פתוחות לרווחה, רק אם לא יינעלו שעריו בפני מעשה של אי חוקיות שהונח לפתחו, ואין זה משנה מה זהות הפונה אלא מה טיבו של העניין".

בכותרת המשנה של הדיווח על הדברים ב"הארץ" נכתב כי ביניש "תקפה", ניסוח שלקוח מפתיח הכתבה, ואני מתקשה להבין – למה להלהיט את הרוחות? למה לייחס לנשיאת העליון תוקפנות שאיננה קיימת? האם כך יחוזק אמון הציבור במערכת המשפט? טוב היו עושים הכתב והעורך אם היו מנסחים את הדברים בטון הנכון: לנשיאת בית המשפט העליון יש הסתייגות מהותית ממהלכי שר המשפטים. היא אף סבורה שהם מאיימים על הדמוקרטיה הישראלית. היא הביעה את דבריה במילים חדות וברורות. היא ניסתה לשכנע, לא תקפה.

(הדברים המובאים כאן מיצגים אך ורק את נקודת המבט הסובייקטיבית והמוגבלת שלי. אני מקווה שהיא לא פשטנית ומוכן לחתור תחתיה אם יתברר שאני טועה.)

השד העדתי חי ובועט. הוא לא מת ובטח שאינו כלוא בבקבוק. המתח האשכנזי-מזרחי עדיין קיים ומקובע בנקודות ממשק רבות בחברה הישראלית ובמיוחד בתודעה שלה. את מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה חלמו והקימו קודם כל יהודים אשכנזים, והם עדיין שולטים בהלך הרוח שלה במידה רבה, בדיוק באותה מידה ש"גויים-אשכנזים" מנהלים את העולם כולו. אירופה ניצחה כלכלית ובמידה רבה גם רעיונית. היא החזקה ביותר, ויש לברך על כך.

התרבות הדמוקרטית המערבית, למרות הצלחתה, הגיעה לידי אבסורד בנקודות רבות, ולצד זכויותיה היא נושאת גם אשמה כבדה. היא אחראית לעוולות כקולוניאליזם, מלחמות מיותרות שקורעות מבפנים מדינות כעיראק, היא לא אנושית ביחס לנשאי איידס וחולים באפריקה, למשל, שאינם זכאים ל"קוקטייל" גנרי מוזל, היא סוגדת לכסף, ולעוד כסף, ולכסף כמדד היחיד לאמת ולהצלחה. אבל כסף, לצד כוחו להשחית, הוא גם כוח מניע, והדמוקרטיזציה של הרשת, למשל, המונעת על ידי כוחות כלכליים, היא דוגמא לדואליות שיש לנקוט כשבאים לשפוט את התרבות ההגמונית.

יש תהום עמוקה בין המערב לבין מדינות ערב, אסיה ואפריקה. האיסלאם בחלקו אף מנסה להציב אתגר להגמוניה, אך כושל בכך. ערכי זכויות האדם, הדמוקרטיה, החופש, הזכות לרכוש, למוביליות חברתית, לביטוי אישי ועוד ועוד – כל אלה חזקים יותר מכל תפיסה רומנטית ולא משכנעת באמת של אלוהים כזה או אחר, שנותן למאמיניו הנחיות מדויקות. מצד שני, על אף שברור שהאיסלאם הקיצוני לא מהווה איום אסטרטגי אמיתי על שלום העולם, התקשורת העולמית, המייצגת את האליטה הכלכלית המערבית, עוסקת בהפחדות על האחרים הנוראים ובליבוי העימות, המתגמל בחוזים גדולים, בייצור צבאי מוגבר ובתעשיות תמיכה רבות. הכסף המניע את הכלכלה קיבל בתרבות המערב, וביתר שאת בתרבות האמריקאית, מעמד של אלוהים.

ההכרה בעליונות המערב בתחום הכוח - התוצר החשוב ביותר של העושר - גורמת לרבים לאמץ את התפיסות הגזעניות בדבר עליונותו של האיש הלבן. אלא ששליטה כלכלית איננה ביטוי לעליונות מוחלטת בכל התחומים. ב-60 השנים האחרונות, מתוך ההבנה הזאת, קרה משהו, ומשקל רב יותר ניתן לרב-תרבותיות. מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה מגילת זכויות האדם של האו"ם, הטמעת ערכי השוויון במסגרות דמוקרטיות, המאבק לזכויות השחורים בארה"ב (הדומיננטית תרבותית), ותהליכים אחרים, הפכו את הגזענות לנגע שאסור אפילו לדבר עליו. בניסיון לפנות לקהלים רבים ככל האפשר עברה גם המדיה לשפת הפוליטיקלי-קורקט, והיא משתיקה כל דיון אמיתי בנושא. זה הרי יוצר אווירה שלילית, שמבריחה צופים ומפרסמים.

על רקע זה אפשר להבין מדוע ההפכה בעיית הגזענות ל"שד" שההכחשות לו היא כמעט אוטומטית. במערכת ערכים ליברלית קשה למצוא מתנדבים שיסכימו להודות בגזענות שלהם, זה נחשב ובצדק לערך מתועב, וזה גם גוזר שיח שקשה להגמוניה להתמודד איתו. גם מבחינה פוליטית השד העדתי הוא רוב הזמן צרה צרורה: פוליטיקאים במפלגות שואפות שלטון בכל העולם ינסו בדרך כלל לאחד ולמשוך ציבורים מגוונים ככל האפשר, משום שהמאסות הגדולות בנויות מקבוצות מגוונות. במדינה היהודית, שבה יש רצון ללכד את השורות מתוך רגש נוסטלגי של שותפות גורל דתית-לאומית, וכורח ביטחוני בבניית כוח מגן רחב מספיק, ההשתקה של שיח הגזע חזקה עוד יותר. אבל העובדה שלא מדברים על זה לא אומרת שזה לא קיים.

השבוע יצא לי לבלות על חוף הים בחברת אנשים, כולם חכמים, כולם נבונים. בחור אחד, שפגשתי כמה פעמים בעבר ואף עבדתי לצדו תקופה קצרצרה, אשכנזי גאה ומבריק, דובר גרמנית ומתרגל באוניברסיטה, דיבר על התרבות האמריקאית במונחים של "כושים", "כושונים", "גויים" (היצורים שתמיד הולכים מכות, שלא כמו היהודים). הוא הפליא בתיאורי סטריאוטיפים שנמצאים בראשו, ביחס לאמריקאים שחורים ולבנים, יהודים ואחרים, שעליהם סיפר חבר. "הוא גבוה, עם ראש גדול, שיער בלונדיני קצוץ, ושרירים? ככה אני מדמיין אותו". את האכזבה האופנתית מהצרפתים שעלו לישראל – בוז למלעיזים נגדם! - הוא הסביר במילה אחת: "פרענקים". למרבה האירוניה, התחום האקדמי של הבחור בעל הביטחון העצמי המופרז, הוא סוציולוגיה.

המקרה הזה אמנם קיצוני במיוחד, אבל התעוזה לדבר כך, הסובלנות לשמע הדברים (העקצוצים גרמו לי לדחוק בחברי האחרים להתקפל) והעובדה שחברי הטוב אמר לי לאחר מכן "הוא לא גזען, אני מכיר אותו, הוא לא כזה" (אחר אמר בטוב לב: הוא חינני, זה הייחוד שלו), מצביעות על עומק ההתעלמות, הההכחשה והדה-לגיטימציה לנושא. כבר קרה לי ש"ננזפתי" על העלאת העניין, יש ממש טאבו.

אז הנה בכל זאת: אני תימני, ואין לי עם זה בעיה, לא מול עצמי, ולא מול הסביבה. אני גאה בביוגרפיות של האנשים המיוחדים שאני צאצאם, אך גם מניח שמוצאי אינו מקנה לי עליונות או נחיתות. הורי הוריהם של הורי היו בתימן סוחרים, רבנים ודיינים, והסיפורים שלהם ודאי מרתקים לא יותר ולא פחות מסיפוריהם של יהודים ו"גויים" (הקונוטציה מתחברת לעומקים הכי אפלים של הבדלנות היהודית), שחיו בכל רחבי העולם באלפי השנים האחרונות. זה תמיד סיפור על אנושיות בנסיבות הזמן והמקום, סיפור על תרבות, מנהגים, אהבה, מחשבה, וגם על הצדדים המכוערים והקשים של חיי האנוש. הניסיון לטעון לעליונות חוויה אחת על פני האחרת הוא יומרנות חסרת משקל.

בתיאוריית המיתרים נלקחת בחשבון האפשרות שכל היקום שלנו הוא רק חלק קטנטן מממברנה ענקית, השוכנת לצד ממברנות נוספות. ואם יש יקומים מקבילים, יש קרוב לוודאי צורות חיים ואינטליגנציה נוספות. במונחים גלקטיים, עד כמה שמוחי משיג, אנחנו די טיפשים. המוח שלנו לא מסוגל עדיין - ואולי לא יהיה מסוגל אף פעם - לתפוס את כל הממדים (בתאוריית המיתרים ההנחה היא שיש עשרה), המורכבות וההיקף של היצירה המפעימה והססגונית שבתוכה אנחנו חיים, היצירה שלזמן ולמרחב שלה אין סוף, ולנקודת ההתחלה שלה אין הסבר מושלם. קן הנמלים הקטנטן של המין האנושי, על מלחמותיו המיותרות והקטנוניות ועל הסבל הרב שהוא מייצר לעצמו, רחוק מלהגיע לאמת מוחלטת. במישור של בין אדם לחברו על הפלנטה הזאת, ההבדלים בינינו כלל לא קיימים, ובשביל משקיף מהחלל הרחוק שאיננו מכירים, כולנו יצורים על שתי רגליים - הומוספיאנס - שעושים כל מיני דברים מוזרים על סמך הנחות יסוד שרירותיות בעלות היגיון לא ברור. מבחינת החומר אנחנו עד כדי כך קטנים וראנדומליים, שהניסיון ליחס לעצמנו איזושהי חשיבות ביחס לכוחות הגדולים הפועלים על היקום – מי יודע, אולי אפילו אלוהים -  נידון לגיחוך.

מתוך הכרה באפסותי ובמקריות של מוצאי, אין לי אחיזה בכך ואני לא רץ להסיק בשל כך מסקנות. אני לא מניח שיש הבדל שורשי בין בני האדם השונים בעולם הזה (הפסיכולוגיה והביולוגיה שוות אצל כולם), ואני אוהב ומעריך אנשים מכל העדות והעמים באותה מידה קודם כל על סמך מי שהם. אני מניח שבכל קבוצת אנשים על פני היקום, בכל חתך שלא ניקח, יש טובים, רעים, חכמים, טיפשים, יפים ומכוערים, ותמיד – כולם יהיו אנשים, על שלל ההתנהגויות שמאפשרת וגוזרת צורת הקיום הזאת. בפרספקטיבה הזאת קל להבין מדוע דווקא כדאי לדבר על השד העדתי ועל גזענות בכלל. מבחינה ראציונלית זה עניין כה פעוט, שאפשר לחתור תחתיו בקלי קלות. הגזענות, גם אם חיה ומפעפעת עדיין בתוכנו, מובסת אט-אט וסופה להיעלם, משום שעם כל מה שאנחנו יודעים היום אין לה זכות קיום. היא נראית יותר כמו הסבר וכלי של העולם הישן לניהול מערכות יחסים בין קבוצות ופרטים.

גזענות היא תפיסת עולם חלשה פילוסופית ומעשית, אף אם מאוד נוחה מבחינה פסיכולוגית. היא גם מגונה, משום שהיא יוצרת עימותים, מבטאת זלזול במין האנושי ושמה לו רגליים. הגזענות מכשילה את האתגר המעניין ביותר של האנושות – יצירת התפתחות שמספקת עונג רגשי ואינטלקטואלי, ומציאות שתאפשר לבני אדם לחקור את עצמם ואת הסביבה, לצמוח, ליצור ולחיות בקהילה בריאה. הגזענות, כתפיסת עולם צרה, היא אויבת הקידמה. אפשר והכרחי לעבור לשלב הבא בקיום שלנו (מרצה לעתידנות באוניברסיטה דיבר פעם על תחזית פרועה - אך לא מופרכת בעיני - לעידן של אלטרואיזם ב-2100), ובדרך לשם יהיה נכון יותר לוותר על הגינוי לגזענות, לטובת השכנוע לוותר עליה. מבט מפוכח על הנושא מגלה שהשד לא נורא כל כך.

• The passenger: לא עוד אחוז בסטטיסטיקה

איזו מן תרבות ארגונית שוררת ברכבת ישראל? כנראה שנוראית. הסיפור האחרון מתרחש בימים אלה ממש, כשחוסר האחריות של הרכבת - רשלנות פשוטה ופושעת - גורם לאלפי תושבי הנגב לסבול מצפיפות איומה בקווים מבאר שבע לת"א, מתורים לא סבירים ומאיחורים. על פי דיווח ב-ynet, הרכבת העבירה לחברת מטרופולין שמפעילה את האוטובוסים התראה של יומיים-שלושה בלבד (בסוף השבוע) על כך שהחל מיום שני יופסק הקו בין תל אביב ובאר שבע לשישה ימים, על רקע עבודות במסילה. בתגובת דוברת הרכבת לא מובאת הכחשה לעניין עיתוי ההודעה.

חברת מטרופולין, טוען מנכ"להּ, הִקצתה להיערכות 40 אוטובוסים נוספים, אך זה לא פתר את הבעיה. "יש לי על הגוף סימנים כחולים מהמכות שקיבלתי. צבטו אותי, דחפו אותי והרביצו לי. אם לא היה שם חייל שימשוך אותי החוצה הייתי נחנקת למוות. הייתי בשוק והתחלתי לבכות, והגעתי לבאר שבע כמעט מעולפת". כך מספרת אחת הנוסעות בין הערים. לצד מכלאות הבקר והיחס המשפיל, מהווים האוטובוסים המלאים לעייפה גם במעברים ובמדרגות סכנה בטיחותית קשה.

אז מדוע זה קורה? מדוע לא יכלה רכבת ישראל להודיע בזמן על העבודות? האם לא הבינו שם מיד עם קבלת ההחלטה שהשבתת הרכבת משפיעה על המוני אנשים הנוסעים בה מדי יום? האם אין להם מחוייבות מינימלית ללקוחות שלהם? מדוע העניין הפשוט של להרים טלפון לחברות האוטובוסים נעשה רק ברגע האחרון? וגם אם מנכ"ל מטרופולין מגזים בתיאור הדיליי, איך זה שהרכבת לא "הגדילה ראש" מלכתחילה ודאגה לטפל בעניין עד תומו? גם אלף דפיקות של הראש בקיר לא יסבירו.

מנכ"ל הרכבת הפורש עופר לינצ'בסקי הותיר מאחוריו תחושה לא נעימה. לצד קידום קווי רכבת נוספים, המשטרה ממליצה להעמיד אותו לדין על התאונה בבית יהושע, היו גם תאונות אחרות, נוסעים סבלו מאיחורים, מתקלות לא ברורות וישנם גם משקיפי מפגשי הכביש והרכבת שמועסקים בתנאי ניצול. אבל לינצ'בסקי מדלג למנכ"ל את "אפי אירופה" של אפריקה-ישראל, ומי שנשאר תקוע בתחנות הוא הציבור. במן היפוך לא מוסבר, התביעה מהרכבת למלא את ייעודה בשירות האזרחים על הצד הטוב ביותר נשמעת כמו בקשה מוגזמת. אבל זה לא כך.

זאת תביעה שצריך להתחיל לעמוד מאחוריה, כי עד שזה לא יקרה בעלי הכוח לא יתייחסו ברצינות ודבר לא ישתנה. אני לא יודע מהי הדרך לעשות את זה, אבל אפשר למשל לתבוע שהממונה על מחדל ההודעה המאוחרת בבאר שבע יילך הביתה. מי שזה לא יהיה, הוא ציפצף על אלפי אנשים בלב גס, וחייב להתחיל לעבור מסר שזה לא מתקבל. אחרת, לא נתקדם לעולם לרמתן של מדינות מוזרות שבהן התחבורה הציבורית דייקנית ונוחה להכעיס, באורח פלא. (כמו גם מערכות ציבוריות אחרות)

הנורמה של לקיחת אחריות נעלמה מהמרחב הציבורי שלנו כליל, והיא לא תשוב מעצמה. חייבים לתבוע אותה, ודווקא במקומות הפשוטים. כאשר מנהלים בדרגי הביניים יילכו הביתה בעקבות דרישה ציבורית, ה"נוהל" יתחיל לפעול את פועלו גם בדרגות היותר גבוהות. נלמד לאט לאט איך לעשות זאת. תחת השוט מובטח לנו שפקידים יידעו שמעילה באמון הציבור ובתפקיד אינם אופציה, אם ברצונם לשמור על מעמדם. אני נדהם כל פעם מחדש לגלות עד כמה הדברים הטרוויאליים ביותר, נשמעים כמו חלומות רחוקים, אוטופיות בלתי מושגות שרק הוזים ומנותקים עוד מאמינים בהן.

• איך לשרוד נסיעת רכבת של יום ראשון בבוקר? תיאור שנון במיוחד של בעלת ניסיון ארוך.

את החתלתולים שלי אימצתי בהשראתה של אקסית שגידלה שני פרוונים (כלשונה), אח ואחות. הטריקולורית היתה "ממזרתה" - חשדנית, נמרצת, חדה, מהירה ואמיצה יותר, בעוד השמנמון התאפיין בהתמסרות קלה יותר, במבט בוהה ובאיטיות מסויימת. והנה, בעלי הבית החדשים שלי מגלים את אותם מאפיינים בדיוק. השחרחורת מנהיגה את השניים, מצמצמת מבט לעברי לעתים, סנובית, יללנית ומסוייגת (ועדיין, יודעת להתפנק כמו גדולה), בעוד שהג'ינג'י פחדן יותר, חרמן יותר על מזמוזים ומתרפק כאילו אין מחר.

אתמול, בפגישה הראשונה עם הוטרינר הזכרתי זאת באוזניו, והוא קיבל את הדבר כמובן מאליו. הוא אמר שהתופעה מוכרת אצל חתולים. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הדבר נכון גם אצלנו. האם הנשים חכמות יותר? זה זמן רב שאני חושד שכן, או שהן לפחות אינטליגנטיות יותר. לעניות דעתי, הדומיננטיות הגברית בניהול העניינים היא שריד לימים שבהם החזק פיזית שלט, לא הוכחה לחוכמתם היתירה. מאה שנות פמיניזם, המעבר לעבודה משרדית שבה אין משמעות לכוח הפיזי, ריבוי המנהלות הבכירות ומגמות נוספות, כולם סימנים לכך שאנחנו חיים בעידן שבו נעשה תיקון. לא צריך בהכרח לסלק את הגברים מעמדותיהם, אלא לבקש מהם לאמץ את היכולת להקשיב, ולתת מקום לערכים "נשיים" - וחכמים בעיני - של אמפתיה, הבנה וקירבה, כפי שהסיקה פרופ' אריאלה פרידמן (מתוך מאמר של ד"ר מירה חניק). הערכים החכמים האלה משפרים לאין ערוך את הישגיו של כל מנהל וארגון.

המאמר הקצר של ד"ר חניק מסכם היטב את המגמות בתחום על סמך מחקרים רבים, ומדגים מה הופך אדם למנהל מצליח. השורה התחתונה היא שהשוני הוא לא במגדר, כי אם בערכים, ויוצא שלנשים תפיסת עולם מתקדמת, פתוחה ושוויונית יותר, ולכן הן מנהלות טובות יותר. איכשהו, אותי הגילוי הזה לא הפתיע.

העיתונאי יאיר שלג עוסק בכתבותיו ב"הארץ" ביהדות ובציונות הדתית, ובמקביל לעבודתו הוא גם חוקר במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. הפרסום האחרון שלו עוסק בהתנתקות ובלקחים ממנה לקראת הפינוי העתידי ביהודה ושומרון. אני מצרף כאן את הסיכום הקצרצר, שגם אם יש בו סעיפים שאני לא מסכים עליהם (חיזוק הצד היהודי של המדינה, למשל), הוא מעניין. באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה ניתן לקרוא את כל המחקר, וההורדה מהירה ופשוטה, אך דורשת הרשמה.

המחקר המלא

• המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן, פרק סיכום.

פרדי גרובר, בעוד כתבה נפלאה ב"יומן" (דקה 47, אפשר לדלג בקלות), מביא בין השאר את דעתו של רוי דוידזון, שמוצג כמנהל חברת אחזקות. דוידזון חזר לישראל אחרי שנים רבות בארה"ב, ומסביר שהתגעגע "לכל הדברים הרעים". כך הוא רואה את ישראל:

"הפכנו למדינה קפיטליסטית הרבה יותר גרועה מארה"ב, כי הקפיטליזם זה שעבוד. המטרה שלהם היא לשעבד את העובד והם הצליחו בזה (מרואיין אחר בכתבה, משקיף ברכבת ישראל, מספר על היותו "עובד דחק" שמפוטר בכל 9 חודשים, כדי למנוע ממנו זכויות סוציאליות. נ.י). השעבוד הזה והמטריאליזם הרס את החברה הישראלית. אתה חי בין הרבה אנשים, אין לך הזדהות אישית. ואז אתה כאילו הולך עם מסכה ואתה מרשה לעצמך לעשות הרבה דברים גרועים, וזה מה שקרה אצלנו. ככל שהאוכלוסיה גדלה ותפחה – האדם איבד את הזהות שלו. לכן הוא הפך להיות אגרסיבי".

"חדשות (בטלוויזיה) זה היום אינפוטיינמנט, זו תוכנית בידור שצריכה לעמוד בדרישות של מפרסמים, וזאת לא מילה גסה".

(אתי בן דוד, מנהלת השיווק של חברת התרופות כצט, "העיר", 27.7.2007)

בכתבה מצוינת של עדי עוז ב"העיר" על המהומה המיותרת סביב זהות מגישי החדשות שיחליפו את יבין וסוקניק, יצאה בת קול האמת ואמרה את המצוטט למעלה.

זה חשוב. חשוב שהציבור הישראלי יידע שמקור המידע העיקרי שלו בתחום החדשות נערך קודם כל משיקולים בידוריים ומסחריים (קחו למשל את "דודו מהבינלאומי" ואת מקביליו בערוץ 2 - כסף עובר מיד ליד תמורת התוכן השיווקי הזה). זה חשוב, כדי שכאשר הציבור יבקש לבטא את התסכול שלו מהתקיעוּת במצב, הוא יידע למי לבוא בטענות – לא רק אל הפוליטיקאים, אלא גם אל כלב השמירה הכי חזק בשטח, שהיה אמור להוות משקל נגד מרסן מולם וגורם משמעותי בעיצוב שיח ציבורי קונסטרוקטיבי. אבל כלב השמירה הזה מכיר בעיקר שני מצבים: השתוללות תזזיתית כמוכה כלבת, או נמנום עצל של תפנוקים.

כל יום נוסף של כיבוש מביא עמו שלל עוולות חדשות וסבל רב קודם כל בצד הפלסטיני, ולוּ היינו - אזרחים, עיתונאים ופוליטיקאים - חיים כפלסטינים לכמה ימים, היינו מבינים עד כמה קשה ומיותר כל זה. המקרה שמביאה היום לילי גלילי (עיתונאית ששווה לעקוב אחריה) ב"הארץ" ממחיש את האמת הזאת בצורה הכי צורבת. הסיפור הוא על ראדי אל וואחש, נער בן 18 שנדרס ביום שבו עשה את בחינת הבגרות האחרונה שלו. הוא מת במחסום המנהרות ליד בית לחם, בעקבות סירובה של הממונה על הבריאות במינהל האזרחי לאשר לאמבולנס להמשיך לירושלים.

ראדי מת סתם, כי הוא היה "מנוע כניסה" לישראל בשל עבר לא קיים שמערכת הביטחון לא יודעת להסביר בדיעבד. עוד ילד הלך (תסתכלו לו בעיניים בבקשה) ומי בכלל היה שומע עליו אלמלא נקבע תקדים: בעקבות מותו הגיש ארגון "רופאים לזכויות אדם" תלונה פלילית נגד הממונה הנכבדת - "בעבודה הזאת היא אלוהים" - דליה בסה, בעוון גרימת מוות ברשלנות.

בסה מכחישה שהתנהגה בגסות כפי שנטען, ושהתעלמה ממצבו הקריטי של הנער שהיה חייב להגיע למחלקת הטראומה בתוך דקות. אך העובדות הן שהוא עוכב במחסום יותר מחצי שעה עד שמת, בתוך אמבולנס של מד"א. ובסה היא האחראית למתן אישורי מעבר במקרים כאלה. אל תשלחי ידך אל הנער, בסה, ואל תעשי לו מאומה. אך "יעל" אשת חבר הקיני שלנו לא פועלת בחלל ריק, יש לה גיבוי ציבורי. לוּ היה הטקסט הזה מתפרסם באחד האתרים הגדולים, הייתי זוכה לתגובות נאצה רבות בסגנון אוהב ערבים ושיתפגרו שם, בעיה שלהם ואחריות שלהם.

האם אכן יש להטיל את הקלון הפלילי על מצחה של בסה? הרי היא רק פקידה שהפנימה היטב את דרישות המערכת. היא אמנם גרמה לכאורה באטימותה למותו של אדם צעיר על לא עוול בכפו, היא שותפה ביצירת משפחה שכולה, בצער בני אנוש, אך היא עשתה את דבריה באמונה שכך היא שומרת על ביטחון המדינה. האם הפרט (בסה במקרה זה) הנאבק לשרוד בצד שבו מרוחה החמאה חייב לשלם את הדין על כך שאימץ את מה שנדרש ממנו כדי לא להידחק לשוליים? יכול להיות שכן ויש לקוות שייקבע תקדים משפטי, אבל רוב הסיכויים הם שזה לא יקרה. דעת הקהל תמשיך לציית ברובה בעיוורון לדרישות הביטחון, ולגדף ולהשתיק את אלה שמעזים לערער על ההכרח בסדר הקיים.

עיתון "הארץ" הוא כלי התקשורת החשוב בישראל. לצד השידור הציבורי ששומר על ענייניות יחסית, "הארץ" הוא מגדלור של דמוקרטיוּת וכל צעדיו נעשים באמונה ומתוך גישה רצינית ומעמיקה. אך יש לו גם את החולשות שלו. הוא לא מדבר לרבים (וראוי היה להפוך את וואלה! לגירסה הפופולארית של "הארץ") וגישתו הכלכלית שמרנית. דוגמא לכך ניתנת בימים אלה של חילופי מהלומות בין העיתונאים למו"ל עמוס שוקן, על רקע תנאי ההעסקה. רק ב"הארץ" יכול להתקיים דיון כזה מלכתחילה, וכמו בתחומים אחרים, גם כאן פורץ העיתון דרך.

מרתק לראות במכתב של שוקן, בו הוא דוחה מכל וכל הקמת ועד עובדים, איך הוא מתעלם מהקשר ההדוק שבין מעמד האזרחים העובדים לפוליטיקה של הלאומים. לאור המחוייבות העמוקה שלו לסיום הסכסוך, עד נכונות להתבוללות (אני איתו, אגב), היה אפשר לצפות ממנו לאפשר לכתבים שלו לעשות יותר כדי להביא קץ לטרגדיה הזאת; לפטור את העיתונאים מדאגות כלכליות, כדי שיוכלו לעשות בשקט את מה שהם יודעים טוב יותר מכל המתחרים – לספר את הסיפור הישראלי בצורה מרחיבת דעת.

חלק גדול מהדברים שאני יודע קראתי ב"הארץ", ולכאורה, הייתי אמור לרצות לעבוד שם (זה עמד על הפרק פעם אחת, למרות הכל פניתי). אבל תמיד מהבהבת במוחי המחשבה שאני לא מוכן לתנאים שלא יאפשרו לי לחיות בראש שקט. אולי זה פינוק, לדעתי זאת זכותו הבסיסית של כל אדם. זאת רק נקודת התחלה להתפתחות מקצועית ולחיים שמעבר לעבודה. שווה לקרוא את ההתכתבויות בין שוקן לעובדיו. דינו של המו"ל להפסיד בכל מקרה: אם יחויב לקבל את הוועד ואת השיפור בתנאים, מילתו נשברה. ואם יצליח להכריע את העיתונאים, יקנה לו עיתון שהמרמור בו מוגש כל יום לוהט, מבעבע, מייאש. זה ודאי לא ישפר את המוצר.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=447935&blogcode=7202815

*הלינק באדיבות א. מהפוסט למטה.

פתחתי את הבלוג בתחושה שהר געש עומד להתפרץ ממני. והנה, אחרי הפוסט הראשון, כל מה שרציתי זה לשתוק. פתאום היה לי צורך לברר אם הטענות שלי מוצדקות, אם אכן השיטה כל כך מעוותת ואין ברירה אלא לצאת חזיתית נגדה. אקדים ואומר – אין לי עדיין תשובה מוחלטת.

מה שאני רואה בהפשטה הוא מיליוני בני אדם, בעלי כבוד עצמי, צרכים פיזיים וחלומות לממש, שנרמסים תחת המכונה הקפיטליסטית של השוק החופשי. כתבה מישהי "הפמיניזם מת, הקפיטליזם ניצח"; זכויות הנשים אינן מעניינות את השיטה. מעבר למיליון וחצי העניים שחיים בהשפלה - חברה אמרה היום שרובם אשמים במצבם - ישנם עוד כמה מיליוני עובדים שנגרסים תחת השגרה התובענית והאלימה. אותה חברה (רווקה), שהיטיבה לגלם את הדילמה - כעובדת ללא זכויות סוציאליות מלאות היא עדיין מרוצה - סיפרה שהיא מסתדרת היטב עם 5,000 שקלים בחודש. התחלתי לחוש רגשות אשם על התנהלותי האישית.

נכון הדבר שיש יחידי סגולה שמצליחים למשות את עצמם אל מעל פני המים המעופשים ולקבל אוויר צלול של רווחה. בשביל רוב השאר, אשמים במצבם או לא, זאת פשוט מלחמה יומיומית. הישראלי נולד להילחם. לא רק מול האויבים מחוץ כפי שהיה מקובל לחשוב עד לא מזמן, כי אם מול האויבים בבית – מעסיקיו הנצלנים בעיקר, אך גם הרשויות שלא מפספסות הזדמנות לקצור קופון (שערוריית דו"חות החניה בת"א היא דוגמא זוהרת לפשיטת עורו של האזרח, וגם יחס העירייה כלפי בעלי הפאבים בעיר, שנידונים להיות פושעים לשלם קנסות אסטרונומיים).

משהו בסיסי דפוק בשיטה. תהא זאת בכיינות או ביקורת מבוססת, מזה אי אפשר לחמוק. הרוב סובלים וזה לא יכול להיות מצב הדברים המתוקן. מתנחמים בכל זיז (כוכב נולד), משכנעים את עצמם שהם לא פראיירים, מגייסים רגשות לאומיים ופחדים קיומיים כדי להסביר לעצמם את הלחץ, אך בסופו של דבר נמצאים תמיד רגע לפני הקריסה.

מקרי הדקירה המתרבים והאלימות השרירותית המזוויעה נגד נשים מבוגרות שנשדדות, הם רק רצף אחד של רמזים להתפוררות החברתית. בני בלי בית סובבים ברחובות בחיפוש אחר הטרף הבא. איש מעולם לא דאג להם באמת ועתה הם במסע הנקמה החברתי. על חינוך לערכים הם לא שמעו, מקסימום משהו על הצביעות של אותם מטיפים, שבחייהם הפרטיים חוטאים בנהנתנות, שקר, גסות, שטחיות ועוד כהנה וכהנה פשעים. גם לפושעים יש שכל, והיגיון, ומניעים, וחושי הישרדות, והתניות. הם לא פועלים בחלל ריק.