מחשבות פוליטיות

פרישת ראש המועצה לביטחון לאומי, ארבעה ימים אחר הפעולה החשאית בסוריה, עברה בשקט יחסי. האם יש קשר בין שני האירועים?

   יאיר בר כוכבא

ב-10 בספטמבר, ארבעה ימים אחרי הפעולה הצבאית של ישראל בסוריה ועוד לפני הדיווחים הזרים על מהותה, הודיע ראש המועצה לביטחון לאומי, אילן מזרחי, על התפטרותו מהתפקיד. בעמותת ישראבלוג דווח אז, כי גורמים במערכת המדינית סיפרו לאחרונה שמזרחי אינו שותף לתהליכים הפנימיים שמובילה לשכת ראש הממשלה, וכי המועצה לביטחון לאומי אינה הופכת לגוף ייעוץ משמעותי, כפי שהובהר בפניו עם מינויו.

דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, ולאחריו הצוות ליישום המלצות הוועדה, בראשות הרמטכ"ל והשר לשעבר אמנון ליפקין-שחק, הציעו לחזק את מעמדה של המועצה. כך גם מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, שהמליץ לפני כחודש על "חיזוק משמעותי" במעמדה של המועצה לביטחון לאומי, כדי לשפר בדחיפות את עבודת המטה הקודמת לקבלת החלטות בתחום הביטחון הלאומי.

בהודעה שיצאה ממשרד ראש הממשלה בעקבות ההתפטרות, נאמר כי אהוד אולמרט מבקש להביע את הערכתו ותודתו למר מזרחי על התרומה המשמעותית שתרם לשדרוגה של המועצה לביטחון לאומי. לדבריו, התהליכים שאותם החל מר מזרחי ליישום דו"ח וינוגרד, יימשכו.

האמנם? מדוע החליט ראש המל"ל לעזוב במפתיע ובמפגיע דווקא אחרי מבצע צבאי משמעותי? האם ניתן לשער כי יש קשר בין ההתפטרות לפעולה, ואם כן - האם באמת ייושמו לקחי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד?

השאלה שלא נשאלה

התשובה לכך איננה ברורה. עד כה מר מזרחי לא אמר את דברו בנושא. בראיון ב"וואלה!" הוא אמר כי עזב משתי סיבות. הראשונה היא תחושה של מימוש היעדים שהציב לעצמו עם כניסתו לתפקיד, בהם העברת המועצה ממשרדיה ברמת השרון ללשכת ראש הממשלה בירושלים. המעבר הפיזי אמנם חשוב, אבל ניתן היה לצפות להישג מעט יותר משמעותי.

סיבה נוספת שציין מזרחי היא הרצון לבלות זמן עם משפחתו. ימים יגידו האם מזרחי יקדיש את זמנו למשפחה, או שיקבל פיצוי על שתיקתו בדמות מנכ"לות של חברה ציבורית או ממשלתית. אך זה לא העיקר: האיש, שהיה המשנה לראש "המוסד" התייחס לעזיבתו, אך לא נשאל בשום מקום האם יש קשר בין עזיבתו לפעולה בסוריה.

באותו ראיון נאמר כי על סיום התפקיד סוכם שבועיים לפני ההודעה הרשמית. לכאורה ניתן להסיק מכך שאין קשר בין הפעולה, שהתרחשה ארבעה ימים לפני הודעת ההתפטרות, לבין הסיכום שהושג שבועיים לפני כן. אך הפעולה, על פי דיווחים זרים, תוכננה לאורך זמן, ולכן יתכן שההודעה על סיום התפקיד נשמרה בסוד עד לאחריה.

לא ניתן לומר בוודאות אם יש קשר בין ההתפטרות של מזרחי לפעולה, אך דבר אחד אפשר לומר בביטחון: סביב התפטרותו של אחד האנשים החשובים ביותר באיזון בין הרצונות של הצבא לבין הבחינה הכוללת של ביטחון המדינה, לא היה דיון או דיווח רציני.

ביום ההתפטרות מצאו במהדורה המרכזית של "חדשות 10" זמן לכתבה חשובה על חילופי גברי בצמרת הישראלית, אך לא מזרחי עמד בלב הדיווח - הכתבה הייתה על החלפתה של הפרטנרית של משה דץ, מדצה לכבשה שושנה. גם בחדשות ערוץ 2 לא היה זמן לדיווח על משמעות ההתפטרות על ביטחון המדינה. למהדורת החדשות הנצפית בישראל היה זמן לדווח על מצב ביטחון החומוס של המדינה, בכתבה חשובה על שובו של סכסוך החומוסיות באבו גוש.

כפירה בעיקר

על מנת להבין את חשיבות בחינת התפטרות של מזרחי דווקא על רקע הפעולה בסוריה, צריך לחזור למאי האחרון, אז אמר מזרחי בדיון של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי כוונתה של סוריה למשא ומתן רציניות ואותנטיות.

נכון שהיום, באווירת האופוריה הכללית, לא נשמעות דעות נגד הפעולה והיא קונצנזוס, אך ישראל לא ספגה עדיין מכת נגד. סוריה הוכיחה במהלך השנים שהיא איננה מפחדת להפעיל טרור. ב-17 באפריל 1986 התרחש ניסיון פיגוע בטיסת אל על מלונדון לתל אביב. החקירה הבריטית העלתה ששירותי המודיעין של סוריה היו קשורים במישרין לניסיון הפיגוע. גם בשנים האחרונות מפעילים הסורים טרור, אם באמצעות תמיכה בחיזבאללה וחמאס, ואם בשרשרת חיסולים נגד בכירים לבנוניים, שמוציאים לפועל אנשי הביון של סוריה אצל שכנתה.

גם אם הדיווחים על שיתוף הפעולה הצפון קוריאני-איראני-סורי נכונים, האם זאת כפירה בעיקר להציע הסכם שלום שינטרל את החלק הסורי מהמרוץ המטורף אחרי נשק אטומי, שיסחרר את המזרח התיכון? כבר עכשיו נשמעות קריאות להקמת כורים בירדן ובמצרים, שחוששות מהאויב השיעי והיהודי.

זהו בדיוק תפקידה של המועצה לביטחון לאומי, היא צריכה לשקלל את הסיכונים. האינטרס של הצבא בדיונים על התקיפה הוא לבצע את תפקידו ולנטרל את המטרה, אך ראייתו טקטית יותר מאסטרטגית, ומשום כך הוא לוקה בראייה לטווח ארוך. כאן בדיוק אמורה להיכנס המל"ל, אלא שספק אם כל ההמלצות לחזקה באמת שינוי משהו במציאות.

האם באמת נלקחו כל הסיכונים בחשבון לפני הפעולה בסוריה? האם מצבנו טוב יותר עכשיו? אי אפשר לדעת. האם העיתונות והפוליטיקאים שלנו שומרים על הדמוקרטיה הישראלית? על זה יש תשובה: לא, ממש לא.  

כותרות העיתונים בארה"ב לאחר נאומו של אחמדינג'אד באוניברסיטת קולומביה, דיווח גיל תמרי, אמרו בהכללה: בא לנאום וקיבל שיעור.

נשיא האוניברסיטה לי בולינג'ר התקיף בחריפות: "אדוני הנשיא, אתה נושא את כל הסימנים של עריץ אכזר וקטנוני, ולכן ברצוני לדעת מדוע נשים, חברי המפלגה הבאהית, הומוסקסואלים ובני קבוצות אחרות הופכים להיות מטרה לרדיפותיך? מדוע אנשי אקדמיה בעולם כולו מוטרדים מן הההתנגדות הבלתי נסבלת של המשטר שלך? מדוע אתה מפחד מאזרחים איראניים שיביעו את דעותיהם בחופשיות?... ספק אם יש לך האומץ האינטלקטואלי להשיב לשאלות אלה".

בין הכחשת שואה להתעלמות מדברי נשיא האוניברסיטה, מדווח "הארץ", "אחמדינג'אד גם דחה את הביקורת על פגיעה בזכויות אדם באיראן, ובמיוחד על רדיפת הומוסקסואלים: 'באיראן אין לנו הומוסקסואלים כמו במדינה שלכם', אמר ועורר פרץ של צחוק בקהל".

אם כן, למרות מחיאות הכפיים שקיבל מקהל אוהדים, התממשה התחזית על הופעתו של נשיא איראן באוני' קולומביה. אירוע המדיה הזה לא שירת אותו כלל, כי אם שם אותו ללעג ולקלס בעיני מיליוני צופים בכל רחבי העולם.

בדיעבד, חבל שמוזיאון השואה בוושינגטון לא הזמין את הנשיא המכובד לסיור מודרך. אם היה נענה בחיוב – סיכוי קלוש, במיוחד לאור הגבלות התנועה עליו בניו יורק - היה מאלף לראות אותו מתמודד עם העדויות החד-משמעיות.

בביקורתו על ארה"ב, אגב – "אנחנו מתנגדים לאופן שבו ממשלת ארה"ב מנסה לנהל את העולם. אנחנו חושבים שהשיטה הזאת מוטעית. היא מובילה למלחמה, אפליה ושפיכות דמים" – אחמדינג'אד צודק. צריך להיות מספיק ישרים כדי להודות בכך. מכל שאר הבחינות, אחמדינג'אד הוכיח אתמול שוב לעולם עד כמה הוא אידיוט ונלעג. נקווה שתהיה לדעת הקהל נגדו השפעה על המהלכים בעתיד.

• יוסי מלמן מרחיב.

מחמוד אחמדינג'אד נוהג לנאום בפני קהל שבוי. על במות מעוטרות פרחים, מול המוני אדם, הוא משחרר מכיס מעיל הרוח הנצחי את הפנינים שלו, בחיוך שלא ברור אם הוא יותר ערמומי או ילדותי. כשאני צופה בעצרות האלה בטלוויזיה, אני תמיד שואל את עצמי אם האיראנים אף פעם לא עובדים. זה תמיד באמצע היום, ותמיד משתתפים אלפים רבים. מאיפה יש להם זמן וכוח? אולי במשמרות המהפיכה יודעים.

את העצרות במגרש הביתי מחליף עכשיו מחמוד ידידנו במפגשים בניו יורק, אליה הגיע לרגל עצרת האו"ם. אוניברסיטת קולומביה החליטה לנצל את הביקור, והזמינה את המנהיג המפוקפק להרצות בפני הסטודנטים. התגובה האוטומאטית היא כמובן הפגנות מול האוניברסיטה, בטיעון חזק מאין כמוהו: אם מזמינים מכחיש שואה שאנחנו יודעים שמאוד עסוק לאחרונה ברעיון מבריק של רצח עם קטן מהסביבה, אולי היה צריך להזמין בזמנו גם את היטלר?

בניגוד למפגינים, התשובה שלי לשאלה הזאת היא כן. צריך היה לתת גם להיטלר לדבר בסיטואציה דומה - לפני שהפך לפושע בינלאומי מבוקש - וזה אולי אף היה מסייע לחשוף מוקדם יותר עד כמה הוא מסוכן. באותה מידה, כל עוד ניתנת לסטודנטים הזדמנות נאותה לשאול שאלות - כמקובל בהרצאות כאלה - צריך לאפשר גם לאחמדינג'אד לדבר. אני דווקא מאוד רוצה לראות את השוביניסט הגזען הזה מתפתל מול שאלות שאף אחד בארצו לא מעז לשאול אותו. הסיכוי שהוא ייתן תשובות משכנעות גבוה בערך כמו הסיכוי שיצוץ פה פתאום ראש ממשלה ראוי. יותר סביר שמחמוד יעשה צחוק מעצמו, ולכן אדרבא, צריך לעודד אותו לספק לנו עוד שואו כמו שהוא יודע. לפחות נצחק קצת מהפוליטיקה.

לפעמים נדמה לבנאדם שהעיתונות הישראלית היא אחד מפלאי עולם. הוא לא מצליח להסביר בדרך אחרת כל מיני דברים שמתרחשים בה. הנה, לדוגמא, השבוע המוצלח של אהוד אולמרט: הציבור מעריך את השתיקה המסוקסת שלו, והעיתונות ספק סוחפת ספק נסחפת, מהללת גם היא. אף אחד לא מדבר על המחיר.

תחת הכותרת המרנינה "פתאום אהוד" כתבה סימה קדמון במוסף החג של "ידיעות אחרונות", טקסט שהטון שלו כל כולו שיר הלל לראש ממשלתנו המתוחכם, המנוסה, בעל עצבי הברזל. מה שפעולה חשאית אחת יכולה לעשות! תודו שהתחרמנתם בטירוף.

גם אלכס פישמן לוקח חלק בהילולה. באותו מוסף הוא מתגמל יפה יפה גם את השותף השני להצלחה המסחררת, שר הביטחון, תחת הכותרת "ברק בעיניים". הנה הוא חזר, איש הסיירת המבריק, המקצוען, המנוסה, האיש למבצעים מיוחדים, סקסי כמו טום קרוז ומפליא במטאפורות כמו שייקספיר. הכתבה של פישמן, שכולה ניתוחיו האסטרטגיים הגיאו-פוליטיים של האיש המחזיק מעצמו החכם באדם, מסתיימת לפתע במשפט קשה, שנוגד את רוח הדברים מלאת ההשראה. "כל ההערכות", מסכם פישמן, "מדברות על שעון מתקתק לקראת פיגוע, או סדרת פיגועים, בחודשיים הקרובים".

סליחה?!? מה שייצא לנו בסוף מכל אורגיית החסמב"ה הזאת זה פיגוע או סדרת פיגועים? היה שווה? המתקן באמת היווה סכנה ברורה ומיידית? מאיפה השאננות, עיתונאים?!

ואם כבר אנחנו נדפקים, שלפחות יהיה חידוש. נמאס מהפיגועים האפרוריים, רוצים משהו אלגנט. תנו לנו הפצצות ממטוסי קרב על תל אביב, למשל, או טילים כימיים. תרגשו אותנו, לעזאזל!

(בטור מצוין באותו מוסף מסכם זאת ב. מיכאל המזהיר בבדידותו במילים חדות: "מת הספק. נדם הפקפוק. שבקה החשדנות.")

נתקלתי במקרה ברשת בפתיחת הספר "בומרנג", של רביב דרוקר ועפר שלח (מבוא ופרק ראשון), טקסט מהדהד וחשוב מאין כמותו על החודשים האחרונים של אהוד ברק כראש ממשלה, ימי קמפ דיוויד ותחילת האינתיפאדה. אחרי קריאת הדברים נזכרתי שוב עד כמה אין לאפשר לברק, גזען מחרחר מלחמות, למשוך את ישראל באף לכיוון רעיונות האיוולת היהירים שלו. אם על ביבי אמרו השבוע שהוא מסוכן, ארשה לעצמי לומר זאת גם על ברק. שיקול הדעת הלקוי, הזיגזוגים, האטימות, הנובורישיות - כל אלה אצל מנהיג, במציאות הסבוכה שלנו, יוצרים סכנה ברורה ומיידית.

ציטוט מאפיין:

"בדיון פוסט מורטם לוועידת קמפ דייוויד, שנערך באוניברסיטת ת"א בעיצומה של הלחימה, אמר אהרן מילר, מי שהיה חבר "צוות השלום" האמריקני שפעל במחלקת המדינה באותם ימים, שהוא תוהה לא אחת על ברק: אין יום שאני, אמר מילר, שאיני גר כאן ולא נשאתי באחריות ישירה, איני חושב איפה טעיתי ואיפה חוללתי נזק. והוא, ברק, לא נראה כמי שחשב מחשבה שכזו אפילו פעם אחת - ולא הביע משהו דומה לה בנאום שנשא כאן".

וברק, חברים, עשה טעויות אינספור, כפי שתוכלו לקרוא.

http://www.text.org.il/index.php?book=0510073

כתבה של העיתונאי אמיר אורן שפורסמה ב"הארץ" בפברואר 2006 (הפרסום כאן מלא משום שאין לי לינק לכתבה ברשת)

פוליטיקאים אוהבים פודלים

כישלון המאבק בעבריינות אינו מקרי. מקבלי ההחלטות מעדיפים משטרה חלשה שניתן לשלוט בה

מירי דלוגין, חיילת קטנה ונמרצת משכונה דתית בנתניה, הוצבה בסוף שנות ה-60 לשירות בבסיס איסוף של חיל המודיעין בנגב, לא הרחק מאורים ומאופקים, הרחק מאוד מהבית ומהעולם. דלוגין, בת יחידה בין סמלי המודיעין וקציניו, לא מיצתה את חקרנותה בתפקידה הצבאי. בזמנה הפנוי התקבלה לאוניברסיטת באר שבע, בתקופת הבראשית שלה, לפני מותו של דוד בן-גוריון, ולמדה היסטוריה ותיאולוגיה נוצרית. אביה האדוק באמונתו חישב להתעלף כשהביאה הביתה, בין חומרי הלימודים, את הברית החדשה. לאחר השחרור מצה"ל זנחה את הדרום ואת לימודי הנצרות ועברה למשפטים, אך לא נפטרה מביטויים הלקוחים מהתחום: "אני לא כבולה לתפקיד הזה בחתונה קתולית", אמרה באחרונה, והיא כבר עו"ד מירי גולן, תת-ניצב, מפקדת היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), שאספה את הראיות שהביאו להפללת עמרי שרון; וגם, בדיון פנימי על ההתפתחויות בחקירת תיק אריאל שרון, ערב אשפוזו: "אני לא ישו הנוצרי".

אם יוכח שלאנס ארמסטרונג נטל חומרים אסורים, לא יועילו לו גם ניצחונותיו הכשרים; הצלחתו הושגה בתנאים של אי-שוויון מבחינת המתחרים האחרים. עונש המאסר שהטילה השופטת עדנה בקנשטיין על עמרי שרון, שהורשע לפי הודאתו, ממחיש שניצחון אביו על אהוד אולמרט ומאיר שטרית בבחירות לראשות הליכוד ב-99' הושג בתנאים כאלה. זו היתה הפיכה פלילית, שאינה נופלת בחומרתה למשטר הדמוקרטי מהפיכה צבאית. שרון זכה בראשות הממשלה בכחש כפול - בעבירות הבחירות (לא שלו, כמובן, הוא היה רק קורבן משוטה, העבריינים היו עמרי ואחרים) ובמצע מדיני שולל נסיגה. בעזרת היועץ המשפטי מני מזוז, קודמו אליקים רובינשטיין, פרקליטות במחוז המרכז - שליוו את החקירה במובן של לוויה, לא מעקב - ושר המשפטים לשעבר טומי לפיד, הרגיל שרון את הציבור למופע מרהיב של אחיזת עיניים: חשוד עם זכויות וראש ממשלה בלי חובות.

לא פשטו על הבית המשותף לו, לעמרי ולגלעד. הניחו להם ולפרקליט המשותף לשרון ולקזינו של מרטין שלאף, דב ויסגלס, להיפגש באירופה ובאמריקה עם חשודים אחרים בתיק, הנזהרים מלבוא ארצה. ציינו, כמקובל, שהם חפים מפשע עד שתוכח אשמתם, ועשו הכל כדי לזלזל בהוכחות ולהלעיג על מי שחקרו ללא משוא פנים. לא מתאמצים לאסוף ראיות, אין ראיות להגשת כתב אישום, הכל בסדר, מה שרצינו להוכיח, ויש תמורה לסגירה. זילזלת - תוגמלת; האשמת - לא קודמת.

הרשעת נעמי בלומנטל ועונשו של עמרי שרון מסמנים תנועה של המטוטלת, בחזרה מהקוטב הסלחני, המתחנף לשררה, אל אסכולת עדנה ארבל ומשה מזרחי, שכללה גם את מירי גולן. אבל התנועה אינה מובהקת: בפרקליטות מחוז המרכז טרם נחרץ גורלה של פרשת קשרי משפחת שרון עם "הכשרת היישוב" (המשטרה, שפעלה באטיות ובלי חשק, לא מצאה ראיות חד-משמעיות), והשר לביטחון הפנים, גדעון עזרא והמפכ"ל, משה קראדי הודיעו שלאחר הבחירות יתמנה לראש אגף החקירות והמודיעין ניצב יוחנן דנינו, ראש המטה המבצעי של עזרא.

לא לעשות גלים

דנינו הוא היפוכה של גולן. הוא צעיר הניצבים - רק קראדי צעיר ממנו - וזמנו בידו להיות בשנים הבאות גם ראש אח"ם (אגף החקירות והמודיעין), גם מפקד מחוז ולבסוף גם מפכ"ל. בתריסר שנים, בלי לפקד על תחנה ואף לא על מרחב, היה מרב-פקד לניצב, ושלא כמקובל הסתפק בתפקיד יחיד בדרגת סגן-ניצב, ניצב-משנה ותת-ניצב. אין חולקים על כישרונותיו, שגדולות מהם רק שאיפותיו. כרמ"ט המבצעי של גדעון עזרא, וכמי שנוכח בדיוני הממשלה והקבינט, דנינו רכש מעמד קרוב לזה של האלופים המכהנים כמזכירים הצבאיים של ראש הממשלה. כראש אח"ם, ירצה ואולי גם יצליח לשדרג את מקומה של המשטרה בקהילת המודיעין: יהיה לו מקום בוועדת ראשי השירותים (ור"ש).

דנינו שילם בעיניים פקוחות, אם גם לא בשמחה, את מחיר המוניטין שלו כחביב הפוליטיקאים, אבל הוא מתמרמר כשמעמיסים על גבו גם את אי-קידומה של גולן. המשטרה, כמו כל מערכת, אינה חפה מפוליטיקה פנימית. המפכ"ל לשעבר אסף חפץ שלף את משה מזרחי ממכללת "נעורים" ליאחב"ל, היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובינלאומית, וייעד אותו לראשות אגף החקירות. חפץ הסתייג מגולן: היא נראתה לו קרובה מדי לסגנו ויריבו, ניצב גבי לסט. מתחרה אחר של חפץ, יהודה וילק, שחזר למשטרה כיורשו, מינה את גולן לראש יאח"ה במארס 1998, לפני שמונה שנים ארוכות. לצד ההערכה המקצועית, על גולן נמתחת גם ביקורת. טוענים כלפיה שהיא מנהלת ריכוזית מדי. היא כבר עייפה, מוסיפים מי שעשו הכל כדי להתיש אותה.

בהכריזה שאין בה סלחנות נוצרית הנדרשת להושטת הלחי השנייה, כיוונה גולן גם להתעללות הנמשכת בה מצד עושי דברו של שרון ובראשם צחי הנגבי וגדעון עזרא. היא בת 55, עומדת מכבר בתור לקידום לדרגת ניצב, ומאז שהתברר לפוליטיקאים שהיא עושה עבודתה נאמנה - לא להם, אלא לחובת התפקיד - הם השאירו אותה תקועה בתור וטורחים להקפיץ למעלה את משתפי הפעולה עם השלטון.

בניגוד לאמונה הרווחת, שיסודה בתנאי הקבלה למשטרה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל (השכלה עממית), שוטרים הם אנשים פיקחים המבינים דבר מתוך דבר. הבטחות מפורשות של הנגבי ושל המפכ"ל הקודם שלמה אהרונישקי למנות את גולן לתפקיד של ניצב לא קוימו, לא בידיהם, בעת שנשאו במשרותיהם עד לקיץ 2004, ולא בידי עזרא וקראדי. הנגבי ועזרא התחנפו, איש-איש בתורו, לפעילי מפלגתם בהתגוללות על מערכת אכיפת החוק, הנגבי בדברו על "קו 300" במשטרה ובפרקליטות, עזרא בהדחת ניצב מזרחי מראשות אגף החקירות. האיתות היה נקלט במשטרה גם אילו הועבר בקריצה מיתממת, מתוחכמת, אבל להיטות-היתר של הנגבי ועזרא לקבל ליטוף אבהי משרון ותשואות ממרכז הליכוד, לפני ששלושתם הלכו לקדימה, חשפה יצריות המזיקה לעצמה.

היחס לגולן התפרש כנקמנות לשמה. מי שהעזה לעשות גלים נידונה, כעונש, להיקשר למזח ולפשוט על האונייה צים-אסיה, מנגחת הספינה היפאנית. שרון ושריו היו משיגים יותר אילו, בתיאום עם קראדי, מצאו לגולן משרת ניצב - מזרחי התנדב לוותר למענה על תפקידו החדש, השולי, כראש אגף קהילה ומשטרה - ואיישו את העמדה הפנויה ביאח"ה בחוקר סביל מהסוג החביב עליהם, סוגר תיקי פוליטיקאים. בחוכמתם כי רבה גזרו הנגבי ועזרא על גולן להתמיד ביאח"ה ולהציל את תיק שרון מסגירה. היא, והצוות העיקש שבראשות נחום לוי, המתייבש תריסר שנים בדרגת סגן-ניצב, המשיכו לחפור ולחתור ולחקור בפרשה שכבר שומשה ושובשה מכל צדדיה, במעשה ובמחדל.

ערב אביבי אחד, במארס 2004, בא אהרונישקי למשרדי היאחב"ל בפתח תקוה, מושבו של תת-ניצב יוחנן דנינו, לשיחה עם דנינו ועם מזרחי, מפקדו של דנינו ומי שאייש את תפקידו ביאחב"ל עד 2000. מחדר סמוך טילפן אהרונישקי לתת-ניצב אורי בר-לב ובישר לו כי השיג מהנגבי אישור לקידום שני תת-ניצבים לדרגת ניצב: בר-לב וגולן. לבר-לב נתפר תפקיד ארעי של נציג המשטרה במועצה לביטחון לאומי, עד שהיה לראש אגף המודיעין ובמהרה למפקד מחוז הדרום. ההבטחה לגולן הופרה. ספירת מלאי, שנתיים לאחר אותו ערב בפתח תקוה: מזרחי עף, דנינו צף, גולן מתחת למגף.

שוטרים שעיניהם בראשם

למשפחת גולן אין כלב. מירי השתוקקה לכלב אבל בעלה הציב את ברירת המחץ "הוא או אני", וניצח. על כן לא לה להתערב בסוגיה, איזה כלב מסוכן יותר לאדונו ועלול לנשוך את היד המאכילה אותו. ממשלת ישראל מאמינה שכלב שבע נושך יותר. לדעת הפוליטיקאים, ככל שירעיבו את המשטרה וידרשו ממנה להסתפק בפירורים, כך יסתפקו השוטרים ביבבות חרישיות ובמבע נוגה.

קריאות הקרב של הממשלה נגד הפשע, מעת לעת, הן בדיחות שקופות ומגושמות. כישלונה הנמשך של המשטרה במאבקה בעבריינות אינו מקרי. הוא נובע ממדיניות מכוונת, לסרס את המשטרה ואז לרטון שהיא סובלת מבעיות פוריות. הפוליטיקאים רוצים משטרה חלשה. משטרה חזקה מאיימת עליהם; ירצו בה רק אם יתעורר חשש למהפכה חברתית אלימה. משטרה חזקה עלולה לצאת משליטה: ישסו אותה בגנבי אופניים, או (כמו בתקופת וילק, ידידן של חברות הביטוח) בגנבי מכוניות, והיא תיקח את החוק לידיה ותתפוס גם את מי שגונבים את המדינה. המשטרה אינה של האזרח - היא של השלטון, וכדי שתבין זאת, צריך לדכא אותה בדרגים הנמוכים ולתגמל אותה בדרגים הגבוהים. כך יפנימו שוטרים את תקנון ההתנהגות במערכת וילמדו כיצד כדאי להם לפעול.

רק פעם אחת, בחסות היועץ המשפטי אהרן ברק, הלכו אוכפי החוק עד הסוף. הניתוח הצליח והממשלה נפלה. על טעות זו לא חזרו הפוליטיקאים. מי שהעז למרוד בכללי המשחק, מהמפכ"ל שהגיע מצה"ל הרצל שפיר דרך היועץ המשפטי יצחק זמיר ועד לפרקליטת המדינה ארבל ומזרחי, הוצא מהמועדון. למפכ"ל פורש, מבין עניין, המתינה שגרירות באוסטריה, ברזיל, מקסיקו, קניה או הונגריה, ולחלופין - חברת החשמל. מאז 1990, כאשר ועדת צבי זמיר לבדיקת מהומות הר הבית העניקה למשטרה ניצב נוסף, ראש המטה המבצעי, מצאו שרי המשטרה עוד דרך לקדם שוטרים שעיניהם בראשם. אם זכה השר, התברך בראש מטה היודע לספק לו גם חומרים שהדרג הפוליטי אינו אמור לדעת, על התנהלות חקירות. הרמ"ט הוא בן זוגו הקבוע של המפכ"ל, והם דואגים זה לזה.

השוטרים מתבוננים סביבם ורואים את הפיקוד הבכיר ואת הפוליטיקאים מתרועעים עם עבריינים מורשעים ועם חשודים השואפים למעין-חסינות בדמות בולטות ציבורית. הזמנים והאנשים השתנו: בעשור שעבר, אצל מזרחי, פיצחה היאחב"ל את תיק גרגורי לרנר, פענוח בנסיבות קשות לחוקרים ברוסיה. ניצבים במשטרה, מפקדי מחוזות, נרתעו מהחזקת לרנר במעצר; לילה אחד, בתום דיונים ממושכים בבית המשפט, נכנס מזרחי למשרדו ונדהם לגלות את חפציו של לרנר מוטלים בו, לאחר שפונו מבית המעצר של אחד ממחוזות המשטרה. למרות תלונותיו של ארקדי גיידמק, הלקוח העכשווי של היאחב"ל, היחס כלפיו היה רך בהרבה ואיפשר לו לרכוש ידידים והשפעה.

במרחב שבין ארקדי לקראדי נותרו פרומים קצוות רבים בחקירות קודמות. ביניהם, למשל, הקשר שבין גנבי החול בדרום לבין עובדים, ואולי לא רק עובדים, בחוות שקמים של משפחת שרון. בפרשת פריניאן יש מחלוקת על עובדות ופרשנותן, אבל אין הסבר למחדלי המשטרה בזמן המיקוח על העונש שייגזר על הרוצח צחי בן-אור. במקום להפעיל מערך שלם של "פיקוח" - מעקב וציתות - על כל החשודים, המתינו בעצלתיים להבשלת המגעים עם בן-אור; לא היה פיקוח בעת מיקוח.

תסמונת לינדנשטראוס

סיבה מרכזית לליקויים במיצוי התיקים היתה ההפרדה בין החקירות למודיעין. בדרג המטה הארצי זו היתה הפרדה חולפת, בת כתשע שנים, שנועדה במקורה לסדר תפקיד של ניצב לקצין אבי כהן. לפני שנה הוקם מחדש אגף מאוחד לחקירות ולמודיעין, אח"ם, בראשות דוד (דודי) כהן. במשתמע, ובחלקית גם במפורש, נרקחה עסקה במרובע - עזרא-קראדי-כהן-דנינו. מינוי מיידי של דנינו, שהנגבי בחר לראש מטהו ועזרא רצה לקדם, היה מעורר תסיסה. כהן, שנזקק לפיקוד על מחוז כדי להתמודד על כהונת המפכ"ל הבא, ויתר על המחוז הדרומי תמורת הבטחה שלאחר שנה יקבל מחוז אחר - מרכז. קראדי הוא אשף המשחק הכפול. אין טוב ממנו להסביר מה פסול במהלכים שהוא נרתם לבצע, בהרכינו ראש לפני עובדות החיים; ואולי יש לו תשובות שונות לקהלים שונים. הוא מיטיב לנמק מדוע חשוב שראש אח"ם יגיע לתפקידו לאחר מינוי על תחנה, מרחב או מחוז, וגם מדוע את הנעשה אין להשיב ומותר להעניק את הפרס למי שבעיני השוטרים לא טרח לקנות כרטיס להגרלה.

ראש אח"ם הוא תפקיד-מפתח במערכת אכיפת החוק. הוא מנחה את מפקדי היחידות ויכול לקבוע מי מהם יטפל, או לא כל כך יטפל, באיזה תיק. ראוי שהליך המינוי לראשות אח"ם יהיה דומה לזה של פרקליט המדינה, המנחה אותו - ועדה בראשות שופט בדימוס בבית המשפט העליון. קציני משטרה אינם פסולים לתפקיד, אך מוטב למנות מי שמיטיב להכיר את המערכת המשטרתית אבל אינו חי בה ואינו מתפרנס ממנה.

החציצה בין המודיעין - המאפשר למנוע פשעים ולא רק להמתין עד שיבוצעו - לבין החקירות מפריעה לתפקוד היחידות המרכזיות (ימ"ר) במחוזות. ניעור קורי העכביש ממבנה זה, לצד הקמת זרוע לשיטור שתרכז את הסיור והמבצעים, ייעל את הטיפול בעבריינות. מהעולם התחתון למעמד העליון: ראש אח"ם צריך להיות מפקדה של בולשת ארצית שתאחד את יאח"ה ויאחב"ל. העוצמה שתהיה בידי בולשת כזאת ומפקדה, מעין מקבילים פליליים-אזרחיים של השב"כ, תצדיק גם בקרה חיצונית הדוקה, אך לא פוליטית, של הפרקליטות, השר והכנסת.

המיזוג חיוני, מפני שמידע רב הנמצא להלכה בידי המשטרה חבוי על מדפי היחידות השונות, במידור הדדי או סתם באי-סדר עתיק יומין. התיקים נערמים רבדים-רבדים, עד שכדי לפענח פרשייה נחוץ למשטרה לעתים ארכיאולוג ולא קרימינולוג. נתקלים באקראי ובאיחור במידע רב-ערך, שכמוהו כהבדל שבין סגירת תיק לבין כתב אישום או בין זיכוי לבין הרשעה. רק עכשיו, באיחור של שנים, עומדת המשטרה להצטייד במערכת "פלא" - "פלילי-אדם" - שפיתח צוות של אגף החקירות ושל מינהל הטכנולוגיות בראשות סגן-ניצב מוכשר, עמוס בר. "פלא", מעין גוגל-משטרה, מתואר כתיק חקירה וירטואלי, שלתוכו מוזנים כל נתוני המודיעין, תמלילי החקירות וקישורי השמות לתיקים קודמים. הוא לא יסגור את הפער הטכנולוגי עם העבריינים, שאינם סובלים ממצוקת תקציב, אבל יאפשר למצות את מה שיש בידי המשטרה ושמציאותו לא היתה תמיד ידועה עד כה.

מבקרי קראדי בצמרת המשטרה מתפעלים מכושר התמרון שלו בתוך הארגון ובמסדרונות השלטון. הם גם מוכנים להעניק לו ציון גבוה על איתור כיווני השינוי המתחייב והנכונות להתחיל לפעול ליישומו. הוא שבוי, אומרים לגנותו, בידי אולמרט - קודם שרון - ועזרא. רק אם לאחר הבחירות יתמקם במשרד לביטחון הפנים שר חדש, הגון ורציני בנחישותו להעלות את המשטרה מהתחתית ולחזק אותה, עשוי קראדי - במחצית השנייה של תקופת כהונתו - להתגלות ככוח חיובי; ואם יאשרר השר החדש את מינוי דנינו לראש אח"ם, אף שבסמכותו לבטל את המינוי ולכפות מועמד משלו, אולי תאובחן אצל דנינו תסמונת לינדנשטראוס, על שם מבקר המדינה שמצא מסילות ללב הפוליטיקאים כדי להתמנות, אך מרגע שהתמקם בתפקידו חתר להפגין עצמאות מהם.

בבוקר שבערבו אושפז שרון בשנית, בעוד גולן נוסעת ללבן בעיות מקצועיות במפגש עם פרקליטות המדינה בבית ההארחה במעלה החמישה, היה קראדי בדרכו לדיון אצל שרון בסוגיית כפר הגבול הלבנוני, רג'ר. במשרדי הניצבים תלויה תמונתו של בכיר החשודים, שרון, בחתימתו, "בברכה חמה". לא חמה מדי, בעצם פושרת; שיעשו את עבודתם, אבל לא נגד כל החשודים.

• משטרה קטנה וענייה - גיל בן נון (נענע, נובמבר 2006)

השפה שבה מוגשות החדשות מעצבת את תפיסת המציאות של כולנו. בתחזית של הכתב המדיני של ערוץ 2, אודי סגל, לקראת השנה המדינית הבאה של אולמרט, הוא נתן דוגמא לכך, גם אם מינורית. סגל צפה שאולמרט ייבחן השנה על פי תפקודו על הציר שבין חמאס לבין אבו מאזן, במציאות שבה "הסיכוי להגיע להסדר מדיני יציב כמעט בלתי אפשרי".

תיאור הסיכוי להסדר יציב כ"כמעט בלתי אפשרי" הגיוני לכאורה (גם אם שגוי תחבירית לעניות דעתי. נראה לי שסיכוי יכול להיות גבוה או נמוך, קיים או לא קיים, אבל לא "אפשרי" או "בלתי אפשרי"). על פי התנסויותינו עד כה, השגת הסדר יציב אכן נראית כמשימה בלתי אפשרית. אף אחד עוד לא הצליח בה. סגל מחזק ומקבע את החשיבה הזאת.

אלא שסקרים שונים מראים כבר שנים רוב בשני העמים להסדר שלום אמיתי שבסיסו גבולות 67'. אפילו החמאס רומז לכך. כולם מכירים כבר את הנוסח הכללי של ההסדר העתידי. חפשו אותו במתווה קלינטון, ביוזמה הסעודית וביוזמת ז'נווה. המציאות אמנם מקשה מאוד על הגעה בפועל להסדר בר-קיימא, אבל הסדר כזה רחוק מלהיות "כמעט בלתי אפשרי". הוא שאלה של רצון בשני הצדדים, וכזה יש. מעולם לא ישבה ברמאללה ממשלה כה יונית, וגם בירושלים לא יושבים בדיוק נאמני ארץ ישראל השלמה. יש גם מעט נקודות אור.

דברים שאומר סגל בהמשך הניתוח שלו על השנה המדינית של אולמרט, עשויים להסביר את הגישה השלילית ביחס להסדר. לקראת ועידת הפסגה המדינית בנובמבר אומר סגל: "ראש הממשלה יצטרך לייצר עם הפלסטינים מסמך מדיני שיש בו מקסימום תקווה עם מינימום פשרות חינם". סגל סוגר כאן מעגל עם דבריו הקודמים. קמצנות וקטנוניות במחוות - "פשרות חינם" שעשויות, בהיקפים רציניים, לגייס את העם הפלסטיני לתמוך בשלום - אכן יהפכו את תהליך השלום לכמעט בלתי אפשרי.

ההתייחסות של סגל שולית לכאורה, ונאמרה בתוך שטף של דברים רבים. אבל המסר – שלמרות שאינני צופה קבוע בערוץ 2 אני מניח שהוא מסר מוביל – נקלט היטב, גם אם בדרך אגב. הציבור שלא מתעמק בחדשות מעבר לעדכונים השטחיים סומך על המומחה מהטלוויזיה של המדינה. במקום לקבל תקווה וביאור של המציאות המורכבת, מקבל הציבור נבוט לראש, כשמבטיחים לו שטוב כבר לא יהיה כאן אז שלא יצפה. המרה השחורה הזאת בעניין הפלסטיני, שהפכה בתקשורת לאקסיומה, משרתת היטב את המנהיגות, שלא חשה בלחץ להביא להסדר. אנשי חדשות ערוץ 2 יכולים ומחוייבים לעשות יותר למען השלום. אסור להם לקנות ככה בקלות את הקונספציות של הפולטיקאים.

הבלוג לחץ חברתי מפרסם בימים אלה את אחד הפרוייקטים העיתונאיים החשובים של 2007. לא פחות. יאיר טרצ'יצקי ויואב ריבק, שניהם עורכים ב"הארץ", חושפים טפח אחר טפח את השקר הגדול של האוצר כאילו אין כסף. מדינת ישראל יכולה לפתור רבות מבעיותיה, אבל שלטון האוצר, שנעזר בשקרים והטעיות, חוסם כל התקדמות. אפילו אהוד אולמרט תקף את האוצר על דברים אלה בדיוק רק לפני שלוש שנים (כפי שתקראו בפרויקט). קבלו את זה:

 • לחץ חברתי - איפה הכסף?

ישנם עוד טקסטים שמתכתבים עם הפרוייקט המטלטל הזה (המילים הגדולות הן משום שהנושא נוגע בדיוק במקומות שבהם נקבע בכל שנה מחדש איך נחיה, אילו שירותים חברתיים נקבל, מה יהיה השכר שלנו, כמה נוכל לנסוע לטייל, ועוד ועוד, ובעצם הכל). הנה קטע מראיון עם הכלכלנית ד"ר אסתר אלכסנדר ז"ל משנת 2002 הקשה: 

"האידיאולוגיה של ממשלה קטנה ולא מעורבת במשק, שהיא אחד המאפיינים של המוניטריזם, הוא אינטרס של השכבות החזקות. המאפיינים האחרים הם ריבית גבוהה ושכר נמוך. מדיניות כזו מובילה מצד אחד למיתון ומצד שני לחלוקת הכנסות בלתי שוויונית המיטיבה עם העשירים ומרעה עם העובדים. השכר הנמוך מייצר פערי רווח גדולים לבעלי העסקים; הריבית הגבוהה ממלאה את כיסי הבנקים בכסף של השכבות הנמצאות באוברדרפט ושל בעלי משכנתאות. די ברור מי מרוויח מהסיסמא של מלחמה באבטלה ובאינפלציה".

• לראיון המלא

• ראיון נוסף עם אלכסנדר

וישנה כמובן גם העיתונאית הקנדית נעמי קליין, מחברת "נו לוגו" הנודע, שמוציאה בימים אלה ספר רביעי (The Shock Doctrine: The Rise of Disaster Capitalism) שבו היא מתארת איך הקפיטליזם מנצל פעם אחר פעם רגעי משבר כדי להשתלט על כלכלות, לשביעות רצונם של הבנקאים האמריקאים ובני בריתם טייקוני ההון, שהתחזקו בשיעור חסר תקדים ב-30 השנים האחרונות. זה קרה עם נפילת הקומוניזם; עליית איינדה לשלטון בצ'ילה (לאחרונה התברר שקיסינג'ר כתב לניקסון שהבעיה תהיה אם הדרך השלישית של איינדה תצליח ותסחוף עוד מדינות, ולכן - ולא בגלל חשש שצ'ילה תצטרף ל"ציר רשע" כפי שטען הספין של הממשל - התערבה ארה"ב באלימות והעלתה את הרודן פינושה); אירועי כיכר טיאננמן (המפגינים מחו נגד ה"מילטון פרידמניזם - "קפיטליזם חזירי בעגה העממית - שהשלטון נוקט בכלכלה, הם לא ביקשו "דמוקרטיה כמו-אמריקאית" כפי שדיווחו כלי התקשורת השטחיים); עליית תנועת "סולידיות" בפולין ב-1989 (אבן הדומינו הראשונה לנפילת הקומוניזם במזרח אירופה) שהעם בחר - בתנועה העממית הזאת היו חברים אז 10 מיליון פולנים - כדי להחזיר לידיו את השליטה על המפעלים. (זה נגמר במכות על הראש מהבנק העולמי, קרן המטבע וארה"ב, בשל החוב שהותיר השלטון הקודם. הממשלה אולצה להפריט, לקצץ שכר וכל מיני רעות חולות אחרות, כדי לא להיות חדלת פירעון. פולין הפכה מאז עניה הרבה יותר, וסכנת הפאשיזם התגברה עקב כשלון "כל" האידיאולוגיות האחרות); ויותר מכל זה קרה אחרי ה-11 בספטמבר - המלחמה החדשה בטרור, חוק האקט הפטריוטי ומולך הביטחון האמריקאי החדש, דחקו כל שיח אחר. יותר מכך - בדיעבד התברר ש"המלחמה בטרור" הפכה לעסק המכניס של שנות האלפיים, כלכלה בהיקפים של מהפיכת הדוט.קום בשנות ה-90. ומי מרוויח? חברות הענק המקורבות לממשל (בהן הליברטון המפורסמת של צ'ייני), שזכו בחוזים אסטרונומיים של מאות מיליארדי דולרים בזמן קצר. לסיבור האוזן, חברת הדלק אקסון הציגה בשנה שעברה רווח שיא של 40 מיליארד דולר (!), ובבנק ההשקעות גולדמן סאקס קיבלו העובדים בונוסים לחג המולד בסכום כולל של 16 מיליארד דולר. זאת השיטה עכשיו ואין בילתה.

בהרצאה, שניתנה לפני כחודש בכנס אגודת הסוציולוגיה האמריקאית, פורשת קליין תמונת מציאות חדשה ומרעננת, שלא ניתן לשמוע במקומות רבים. מיותר לציין שקליין - שזכתה בפרסים על עבודתה, ושהמגזין טיים בחר פעם כאדם המשפיע בעולם שגילו פחות מ-35 - לא מדברת באוויר. הדברים שלה מבוססים היטב על תחקיר רציני. הדברים שכאן מבוססים על ההרצאה, ואני בטוח שהספר עוד יותר מאיר עיניים.

תוספת מאוחרת: שלי יחימוביץ' משיבה לראש אגף התקציבים באוצר בעניין התקציב, וחושפת את האכזריות שלו. גם יחימוביץ' יודעת שיש כסף.

קובץ מאמרים חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה, "עיתונות דוט.קום", צולל אל קרביהם של אתרי התוכן הישראליים ודולה ממצאים רבים. קריאת התקצירים לבדה – הקובץ מחזיק קרוב ל-400 עמודים ויצא גם כספר – ממחישה את העוצמה והמרכזיות שיש לרשת האינטרנט בעיצוב החיים בישראל. בסיכום הביניים הזה, הכולל 10 מחקרים אקדמיים, מקבלת עיתונות הרשת ציון נכשל.

הציפיות היו עצומות. ד"ר צבי רייך כותב שבשנות השמונים והתשעים חזו "טכנו-אופטימיסטים" שהאינטרנט תחולל בעיתונות מהפכה בסדר גודל של מהפכת הדפוס! כל זה עלה בעשן. עיתונות הרשת לא השתחררה מהמקורות הישנים, והיא לא מציגה תמונת מציאות אובייקטיבית ומלאה יותר. יותר ויותר חוקרים טוענים שהדטרמיניזם הטכנולוגי אינו עומד במבחן המציאות - המדיום לא משנה את המסר, משום שההתניות התרבותיות חזקות יותר מהטכנולוגיה.

במקביל לדשדוש הזה, מתבהרת תבוסתה של העיתונות הכתובה. היא לא תשרוד בצורתה הנוכחית. גם עיתונות הרשת לא יכולה לנוח על זרי הדפנה, משום שהבלוגים, שיהוו יותר ויותר "תקשורת קוד-פתוח", כמאמרה של ד"ר עטרה פרנקל-פארן, עשויים להוות ככל שיחלוף הזמן את הזירה המרכזית של השיח הציבורי-דמוקרטי.

מובא כאן תקציר של תקצירי המאמרים. כאמור, הקובץ מחזיק כ-400 עמו', וברור שהפוסט הזה אינו יותר מאינדיקציה. הנושאים שעל הפרק: מקום האינטרנט בתקשורת, השידור הציבורי ברשת, לשון הרע, עיתונות נשים מקוונת, אתרים ישראליים ברוסית, הפלסטינים הישראלים והאינטרנט, דעיכת העיתונות המודפסת, מהפכת הבלוגים, השימוש באינטרנט בעבודת העיתונאים, הרטוריקה של הטוקבקים והחלת תקנון האתיקה על העיתונות המקוונת.

לצערי אינני מבין מספיק בכלכלה, אבל יש עיוותים שאפילו בור כמוני לא יכול לפספס. בידיעה סתמית לכאורה, שפורסמה בעמודים הפנימיים בדה-מארקר לפני יומיים (שלישי), מדווח הכתב הכלכלי הוותיק מוטי בסוק על עודף של 26.3 מיליארד שקלים בתקציב המדינה, עקב תת-ביצוע של משרדי הממשלה את התקציב. לדברי בסוק, "מבחינת מסגרות התקציב, הממשלה רשאית להוציא בארבעת החודשים שנותרו עד לסוף השנה - מעבר לתקציב הרגיל המתוכנן לחודשים אלה - את 18.7 מיליארד שקל, ואת העודפים שהצטברו בקופה, 7.6 מיליארד שקל, ובסך הכל 26.3 מיליארד שקל. מדובר באפשרות תיאורטית בלבד, שכן אין כוונה להוציא סכומים עצומים אלה". כמה מפתיע שהכסף לא ינוצל למטרות חברתיות, מצבנו הרי טוב מאי פעם..

בבלוג "לחץ חברתי", העוסק בימים כתיקונם במאבק נגד חוק ההסדרים הבלתי-דמוקרטי בעליל, החל פרויקט בשם "איפה הכסף?". הוא עוסק בדיוק בסוגיה שהועלתה כאן למעלה – הטענה היא כי יש כסף למכביר, אלא שסדרי העדיפויות מעוותים לטובת בעלי עניין חזקים. לחץ חברתי מבטיחים להביא לא רק את המספרים, כי אם גם את האינטרסים שמאחורי ניהול התקציב באופן ה(לא)מוכר לנו. יהיה מעניין!

שביתה קשוחה וארוכה

לאור העודפים הגדולים שמתאר בסוק, עלה במוחי שוב רעיון ישן: המורים, לדעתי, בדגש על כל המורים, צריכים להכריז לאלתר על שביתה ללא מועד סיום, ולדרוש ששכר מורה מתחיל יתקרב ככל האפשר לשכר הממוצע במשק. יש למורים את כל הלגיטימיות לדרוש זאת (אם במקביל יסכימו להסדרת נהלים לפיטורי מורים כושלים), ועל אף שחלקים גדולים מהציבור ישנאו אותם על כך בתחילה, קמפיין טוב יוכל להסביר אט-אט עד כמה קריטית השביתה לחברה בטווח הארוך. אסור למורים להיכנע – יש להם קייס מצוין והרבה כוח, ופעולה נחרצת שלהם עשויה להביא רוח חדשה לישראל.

אנחנו כבר יודעים שיש כסף, ומהפיכה בחינוך, שמתחילה משיפור דראסטי של תנאי המורים - לא כמו ברפורמה האנמית הנוכחית - עשויה לשפר משמעותית את המצב החברתי.

• אולמרט, אוגוסט 2004: לאן נעלמו 67 מיליארד שקל?

הנה תרגיל מחשבתי: איך היית מדרגת את הרשויות הבאות, מהרשות היעילה ביותר, שעומדת הכי טוב ביעדיה, ועד לרשות שלא ממלאת את תפקידה. זהו דירוג שרירותי מטבעו, משום שכל הקריטריונים גמישים במיוחד.

ה"רשויות" המתמודדות הן: הממשלה, הפקידות הציבורית, הכנסת, מערכת המשפט, התקשורת והמגזר העסקי. הנה הדירוג שלי, בליווי הסברים קצרצרים, מהרשות היעילה ביותר ועד לגרועה מכולן.

1. מערכת המשפט – על אף עיוותים רבים, המערכת מצליחה לשמור על המסגרת החוקית החברתית. איכות ההחלטות שלה גבוהה על פי רוב.
2. הפקידות הציבורית – בהתחשב בפוליטיקאים שבאים והולכים בדלתות מסתובבות, ובחוסר היציבות והתכנון, השירות הציבורי בישראל מספק שירותים ברמה סבירה.
3. המגזר העסקי – המנוע הכלכלי מעלה את רמת החיים מצד אחד, אך פועל בעיקר לטובת מספר מצומצם של עשירונים, ובכך הוא מועל בתפקידו.
4. התקשורת – כלי התקשורת הישראליים מהוקצעים מאוד, וישנם גם המון כתבים מעולים. אך הקו המערכתי השליט שמרן ומקובע, והאתיקה הפכה למצרך נדיר. הדירוג הנמוך של התקשורת הוא תמונת ראי לתפקיד הקריטי שיש לה בשמירה על הדמוקרטיה. היא חשובה מכדי שתרשה לעצמה להיכשל. כיום התקשורת המרכזית פועלת קודם כל תחת הסד של בעלי המניות. (ראו את הזהירות המופלגת שמאלץ נוחי דנקנר את ענת גורן מ"חדשות 10" לאמץ. הוא רוצה להכתיב את הכללים).
5. הממשלה – אם רוב הטומאות, מתנהלת משיקולים פוליטיים צרים ועל בסיס תפיסות עולם אנכרוניסטיות, וכך גם איכות ההחלטות.
6. הכנסת – הפרלמנט נרפה, מפסיד כבר שנים בכל הקרבות מול הממשלה על עיצוב דמותה של החברה, ולא עושה רושם שמשהו הולך להשתנות.

 אתם מוזמנים לתת את הדירוג שלכם בתגובות. אם שכחתי איזו "רשות" אפשר להוסיף כמובן.