8/2007
במחשבה שניה,
אני לא באמת רוצה להיות ככה לנצח.
פעם בשבועיים-שלושה, בלי יום מוגדר או תכנון מראש. ככה זה טוב לי.
בהפתעה, שפתאום זה יבוא לי ואני אגיד "וואו!".
זה כייף, הרוח הנעימה והשקט המפתיע בצהריים, זה כייף שהשמיים בצבע תכלת בהיר ושיש ענני כבשה,
זה נעים שיש בריזה קרירה ומוזיקה שקטה.
אריק איינשטיין טוב לרגעים האלו, גם דבנדרה בנהארט ובכלל כל דבר שעושה לי אווירה נוסטלגית.
נוסטגליה זה חלק בלתי נפרד מזה, הרי זה תמיד מזכיר לי את הפעם הקודמת, שהייתה לפני חודש, או חצי שנה, או בעונה שעברה... ואז אני שם מה ששמעתי אז ומתענג על זה עד שנמאס לי ואני חוזר לשמוע רוברט וויאט או משהו פסיכאדלי...
זה תמיד חוזר על עצמו, כל החבר'ה הפסיכאדלים, זה פאז ותופים אופיניים, זה באס וזה אפקטים וזה ליריקה מוזרה.
קשה למצוא את הפסיכאדלים האמיתיים. זה רק ההזויים לגמרי, אלה שבאמת לקחו טריפ רע ולא סתם רכבו על הגל,
זה אלו שממציאים את הכלים שלהם, שחיים את המוזיקה שלהם ולא סתם מסתובבים ברחובות עם הבגדים מהבוטיקים החינמיים והשרשראות מארדי גרא. זה אלו שהסתובבו במזרח, הסתובבו במערב, בצפון, בדרום, אלו שהבינו למה הם נכנסו.
ואין הרבה כאלו. זו לא השטויות הרוחניות של אמא אדמה שעושות משהו פסיכאדלי. ממש לא.
תקשיבו.
רק לי זה מזכיר את 1/1 של בריאן אינו?
[20.8; 22:52]
אפשר להגיד שנפלתי לתוך עצמי.
אולי זה שחצנות מסויימת, אני לא יודע, אני בסה"כ מסתמך על נסיון קודם.
נו טוב, עבר ונגמר ולא יהיה יותר.
אלא אם כן אני אגלה שטעיתי... אבל לא טעיתי, אני בטוח בזה. שוב.
אולי אני צריך להתחיל לפקפק יותר...
תראו, תמונה מהחתונה של אבא.
החזיר.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
