סתם פוסט של לילה... לילה לבן, או לילה חצי לבן. עוד לא שתיים אפילו, מה לבן פה?
אני לא נרדם. כמו פעם. לא ישן הרבה ולא נרדם בכלל... הרבה תזוזות יש לאחרונה... קם, יוצא, הולך, עושה, עובד, יוצר, מפרק, פורש.... נמאס לי כבר לקום בשמונה בבוקר [זה קרה כולה פעמיים השבוע]. אני לא אוהב שאתה מגיע לסוף היום ואתה לא זוכר את מה שקרה בבוקר כי עבר לך כל כך הרבה באותו היום.
למשל היום, קמתי בשבע והלכתי לרופאה, עשיתי זריקת אנטי טטנוס [ועכשיו נפוחה לי היד!], חזרתי הבייתה וחשבתי שכל היום שייך לי להתבטלות. בפועל יצא שכל היום הסתובבתי. מצאתי את עצמי בבי"ס הקודם, במופע של מגמת מחול, מקדונלדס, לא מקדונלדס, דגים שמנים וצבי ים במרכז העיר, הסתובבויות, אוטובוסים. אח"כ ישנתי איזה שעתיים והרגשתי חרא הייתי אמור ללכת להורים של מוראל, קבעתי 3 דברים שונים לל"ג בעומר, מריאנה הייתה פה, התעסקתי בלמנוע שביתה [נכשלתי]... עשיתי יותר מדי בשביל יום התבטלות.
לאחרונה הרבה מהדברים הקטנים האלו לא יוצאים כמו שאני רוצה. מפסח הכל מחורבש, כל חג או מועד יותר גרוע מהשני [ואני מקווה שאת השיא עברתי ביום העצמאות].... וגם במקומות בהם אני אמור למצוא נחת, כמו הלהקה, זה לא הולך... גיליתי שלא טוב לי במסגרת הזאת, לא מצליח לבטא את עצמי מוזיקלית בגבולות של הלהקה אני צריך חופש ביטוי הרבה יותר גדול, מרווח עבודה הרבה יותר גדול... צריך לעבוד לבד, או בצמד... כמו דיקטטור אמיתי, להביא נגנים שכירים או לעשות רק פרוייקטים חד פעמיים... או שסתם לנגן לבד... אני לא יודע.
אין לי מוזיקה, אין לי ספר, אין לי מה לעשות באוטובוסים. אני יושב ובוהה באוויר ומרגיש מטומטם. יש נחמה מסויימת בזה שכל יושבי האוטובוס, גם הם יושבים ובוהים באוויר... אולי לא מרגישים מטומטמים, נראים לי מטומטמים. כי אני מזלזל באנשים, ואתנוצטנרי ואגוצנטרי ובעיקר מתנשא מעל כולם. אני וארתור, כי כאלו אנחנו, ביטניקים מסריחים עם המוזיקה המיוחדת שלנו וכל מי שלא כמונו לא שווה כלום. ואני כזה קול עכשיו, עם ה"השלמת חסכים מכיתה ט'"... פתאום אני מקשיב לנירוונה, פתאום קורט קוביין ומרלין מנסון מוכשרים... והם באמת מוכשרים, אבל מה נזכרתי עכשיו? זה רק מוכיח את ההליכה העיוורת שלי נגד הזרם כל הזמן לפעמים בלי לראות מה הזרם בכלל.
אני בעיקר ממורמר ומעוצבן בזמן האחרון... ו"בזמן האחרון" זה בערך מהרגע שבו קיבלתי את הצו הראשון [לפני יותר משנה]... פתאום הבנתי שזה לא יהיה ככה לנצח, לא ניהיה טינאייג'רים קולים וחופשיים בשלב כלשהו אני אצטרך להסתפר, ובשלב כלשהו אני כבר לא אהיה בן 17 [ואני באמת כבר לא בן 17!] וכל ההתבטלות הזאת תצטרך להפסק בשלב כלשהו... ופתאום אני צריך לעבוד [האמת שאני לא צריך, משעמם לי בבית כל הזמן]... ופתאום איזה כייף, יש לי כסף... ואני יכול להוציא כל כמה זמן איזה 50-100 ש"ח לכל מיני בילויים חסרי טעם. ופתאום כל הדברים שנראים לי כל כך טאבו בכיתה ט'... פתאום זה פה, מולי ואצלי... אלכוהול, סמים, סיגריות. הכל סביבי... אני לא רוצה להתבגר, אני חושב שהגעתי לשיא בגרותי מבחינת אינטלגנציה [סביר להניח שזה לא באמת ככה] ואני באמת אשמח לחזור שנה אחורה [זה גם יבטל כל מיני מיתות שהיו פה] ולהשאר בה לנצח... לא ששנה שעברה הייתה מעניינת במיוחד או טובה במיוחד, אבל איום הצבא הנוראי לא עמד לי מעל הראש יותר מדי. וכל ה"עוד חודשיים וחצי אני מתגייס"... לא רוצה לשמוע מזה, לא רוצה לדעת מזה, לא רוצה להתחיל פרק חדש בחיים שלי כי טוב לי מאד בפרק הספציפי הזה. טוב לי להיות מתבגר מסריח, מתנשא שמזלזל באנשים לא נשגבים.
ואם קודם הזכרתי את כל ההתאבדויות האלו עוד מעט שנה לבן דוד שלי, ועוד מעט שנה למוראל... וזה שתי התאבדויות בהפרש של ארבעה חודשים... ארבע חודשים!!! עד שאני יוצא מאחת מגיעה עוד אחת?! איך בן אדם אמור להתמודד עם זה? איך לעזאזל אני התמודדתי עם זה? מלא מחשבות, מלא זכרונות, מלא הכל... ועוד לא דיברתי עם ההורים של מוראל פעם אחת מאז ספטמבר האחרון. ויש לי על מה לדבר איתם, אבל למה שאני אעשה את זה? יש לי דברים חשובים יותר אני מעדיף לישון ולשכוח הכל... וכל מיני שטויות. כמו עם הטטנוס הזה, שארבעה ימים לקח לי לעשות אותו, אחרי שנחתכתי... אם היה טטנוס על הלוח מתכת הזה כבר הייתי חוטף אותו.
ולא רוצה את ל"ג בעומר לא אוהב את הזיהום, את הסחרון את ה-52598276 אנשים שיכורים בין אש למים באמצע הלילה זה מתכון לאסון פשוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
