הבטתי בו במבט המום .
האם זה הגורל שמתעקש להפגיש ביננו, אני לא יודע וזה לא משנה.
נעמדתי מיד על רגליי.
"מה הפרעתי ?" שאל בחשש כאשר ראה את מבטי ההמום.
"לא. לא.. אני בדיוק הולך" אמרתי והשפלתי את מבטי , "ביי" ,כבר לא הייתי שם.
וואו איזה הקלה .
האמת אני דיי חיבבתי את טרוי , אך כל פעם שהוא היה בסביבתי הרגשתי מוזר.
מין מוזר טוב שכזה , אי אפשר לתאר אפילו .
עכשיו כבר החושך ואני לבד בחדרי בידיי המכתב את אותו מכתב שפחדתי לקרוא.
אבל אני לא יכול , אופ פאק למה אני כזה רגיש .
נפרדתי מהנערה הזאת ,הייתי איתה בגלל שלא יכולתי לסרב , ואני עם הרגשות אשם הללו .
מכתב .פאקינג מכתב.
פתחתי אותו בקדימה היה רשום ל"דיוויד" בכתב ידה העדינה של ניקול.

' טרוי שלי .. אם אני יכולה לקרוא לך ככה .
אני לא רוצה לכתוב לך עד כמה אתה חשוב לי ועד כמה כואבת לי הפרידה ממך .
הרי את זה אתה יודע לבד.
אתה כבר יודע כמה אני כואבת וכמה ליבי נשבר בלעדייך.
עד כמה אני מתגעת ללילות בהם שערך היה נופל על פני ומלטף אותם ברכות .
את החיוך הביישני שלך שאותו אני לא יצליח להוציא מהלב גם בעוד מאה שנים אפילו מליון.
לנצח אני אוהב אותך גם אחרי הנצח .'
לא יכולתי להמשיך הדמעות לא הפסיקו לזרום מעניי , למה למה למה למה זה קורה לי .
למה דיוויד רונסון לא יכול לחיות כמו בנאדם למה אני יצאתי מניאק למה ?!
אין תשובה , שקט אימיים .
המשכתי לקרוא בשקט ..
'והנה אני בוכה כמו מפגרת על משהו שנעלם מזמן ,
על משהו שבכלל לא היה .
אתה יודע דיווד .. אני שמתי לב שאתה לא אוהב אותי ושאתה כמעט ולא נמשך עליי.
אני שמתי לב לכל הרגעים בהם אני הייתי מאושרת ועל פנייך היה מרוח חיוך מאולץ.
עד כמה שאני הייתי עצובה אך הייתה לי את התיקווה שיום אחד..
אולי יום אחד אתה תואהב אותי כמו שאני אוהבת אותך.
אז טעיתי, אנשים טועים אין אחד שלא טועה , אני טועה באהבה שלי עלייך .
אני אוהבת אותך דיווד אוהבת  ותמיד אוהב :( '
קפלתי את המכתב והנחתי אותו מתחת לכרית , נגבתי את הדמעות מעניי.
והבנתי , אין טעם לחזור לעבר אין טעם להיות עצובים הפרידה הזאת הייתה צריכה לקרות, מתישהו .
היא קרתה עכשיו ואני דיי מרוצה מזה.