כשתבוא אהבה...

השעה 0200 לפנות בוקר, כולם ישנים ואני החלטתי שזהו הזמן המתאים לפתוח בלוג..

אין לי מושג מה אני אעשה איתו ואם אני בכלל אמשיך עם זה.

אבל אני צריכה לדבר עם מישהו.

בגדול רע לי. אני לא אוהבת את מה שאני עושה בצבא, אין לי הרבה חברות והמעט שיש לי בצבא, אין לי חבר ואין לי חיים.

אני יודעת, אומנם אין לי הרבה חברות אבל המעט שיש לי הן החברות הכי טובות שאפשר לבקש.. אז למה אני מרגישה כאילו אין לי עם מי לדבר?

קשה לדבר עם מישהו שרק מנסה לעודד אותך ובכלל לא מבין מה עובר עליך..

אני נשבעת שיש ימים שאני תוהה מה בדיוק אני עושה בעולם הזה??

אני כבר לא אוהבת את הבנאדם שאני..

אני מקנאה בחברה הכי טובה שלי על זה שיש לה הכל ולי אין כלום.. איזה מן בנאדם אני?? היא חברה שלי ואני אוהבת אותה והיא אותי אני יודעת..

אז מה אם היא כל הזמן מדברת עליו ואיתו.. אני מרגישה כאילו אני מתחילה לשנוא אותה בגלל זה.. מה עובר עלי??

אני מרגישה בודדה. בשיא הכנות אני לא מכוערת.. הרבה אנשים נשבעים לי שאני יפה ובכל זאת קשה לי להאמין... אני מרגישה הכי מכוערת בעולם, אני יודעת שאני לא, לפחות לא הכי. אני לא אוהבת את עצמי. ואני מניחה שבגלל זה גם אנשים אחרים לא אוהבים אותי..

אני בנאדם דיי נחמד, אני מצחיקה לפעמים אני מנסה להיראות זורמת כשאני פוגשת אנשים אני מנסה להיראות טוב ואולי אני מנסה יותר מידי.. אני לא יודעת.. אבל אף פעם לא היה לי חבר ואף פעם לא אהבו אותי והבנאדם היחיד שאהבתי הוא בשבילי מת עכשיו.. הוא כל כך פגע בי שאפילו כאן אני לא רוצה לדבר עליו..

אני עושה את שירותי הצבאי במשטרה, ביחידה קטנה וסודית בלי הרבה אנשים, ובגלל שזה משטרה אז רוב האנשים פה הם מבוגרים, בקושי יוצא לי פה להכיר אנשים..

רוב החברות שלי הן לא ירושלימיות כיוון שלמדתי בפנימיה ובנוסף לכל הן נמצאות בצבא..

הדבר היחידי שמחזיק אותי בימים אלו הוא הזימון לקורס קצינים. דבר שאני רוצה בכל מאודי..

אני מודה.. לפני שהתגייסתי הצבא בכלל לא עניין אותי.. העניין התחיל אצלי בטירונות שם התחלתי להרגיש קצת חרטה שלא השקעתי יותר..

אחרי הטירונות התגייסתי למשטרה ולמרות שקיבלתי את אחד התפקידים הטובים, שנאתי את המקום מהרגע הראשון שהגעתי אליו...

לפעמים אני חושבת שעכשיו כבר יותר טוב לי ואז קורה משהו שמחזיר אותי אחורה..

בערך שלושה חודשים אחרי שנכנסתי למשטרה התחלתי לחשוב על קורס קצינים. תמיד חשבתי שזהו הסיכוי היחיד שלי לצאת מהמשטרה כי ככה סתם לא הייתי מסתכנת ועוזבת..

אז לפני שבוע קיבלתי את הזימון ליום עיון שאחריו אני אמורה להחליט אם אני רוצה להמשיך או לא.. וכמובן שכבר החלטתי שאני רוצה.. כבר לא רק בשביל לצאת מהמשטרה אלא כי כבר התרגלתי לרעיון ואני באמת רוצה את זה..

אז החלטתי כבר שאני ממשיכה עם זה..

אז יבואו המבדקים- כל מיני מבחנים כאלה שבודקים נראה לי יכולות וכל מיני כאלה על מנת לקבוע אם אני מתאימה בכלל.. אם אני עוברת את המבדקים ואני עדיין רוצה להמשיך ולא לחתום וויתור אני מתחילה את הקורס הכנה ובעצם עברתי את חצי הדרך לקורס.

יש דבר אחד שאני ממש חוששת ממנו והוא הברור. מבחני הכושר. לא עשיתי כושר כבר אולי שנתיים..

התחלתי להתאמן על ההליכון בבית ואני רצה כל יום בין שעה לשעה וחצי. לפעמים אני מתאמנת גם על בטן וידיים שזה חלק מהדברים החשובים... בינתיים אני מתמידה, אבל עבר רק שבוע. אני לא חושבת שהתמדתי במשהו בחיים שלי, אז אני מקווה שהפעם זה יהיה אחרת שאני אקח את הפרוייקט הזה ברצינות כי אני באמת מרגישה שהקורס הזה ישנה לי את החיים..

חוצמזה שלא יזיק לי לרדת קצת במשקל ולחטב את הגוף שלי. נכון, אני לא שמנה, בכלל לא אבל יש לי כמה עודפים בבטן ובצדדים שכדאי שאני אתחיל להוריד לפני שזה ימשיך לגדול.. כי הרי אף פעם לא היה עליי גרם אחד מיותר, רק בשלוש ארבע שנים האחרונות התחלתי לתפוח..

וחוצמזה שאני צריכה קצת להעלות את התדמית הנמוכה שיש לי על עצמי..

אני מתגעגעת לחיים אחרים, חיים טובים יותר שהם לא שלי.. נורמליים כמו אצל כולם- לא מושלמים אבל טובים. עם עניין במה שאני עושה, עם חשק, תשוקה, אהבה, חברות, וכן גם בלאגנים ודרמות.. בא לי להרגיש חיה! ואני לא..

אני כל הזמן אומרת לעצמי שברגע שאני אתקבל לקורס קצינים, כל זה יבוא, זה ישנה לי את החיים- ואלוהים כמה שאני מקווה שזה נכון ואני לא סתם משלה את עצמי..

ובנימה אופטימית זאת...

לילה..