ואולי חוסר השלמות שלנו עושה אותנו מושלמים אחד לשני.
וכתבתי הרבה לפניך "שהרצון לשלמות השאיר אותי כאן לבד".
כן. נישארתי לבד. בלעדיך.
ואולי אני קרה. ולא ידעתי אף פעם להראות חיבה כלפיך, ואולי 10 וחצי חודשים היו ביזיבוז זמן מבחינתך.
ואני טיפשה. גם כי אני כותבת בזבוז עם י', וגם כי נתתי לך ללכת.
הגעגוע אליך הוא משהו בלתי נשלט, לא עובר יום שאני לא מבחינה בך, נוהג, הולך.. פשוט שם.
אתה תמיד שם, ותמיד היית.
והכעס שלי, הוא נובע מכאב ועצב. והלב שלי.. שבור. והדמעות נובעות מכך.
הגעגועים לחיבוק שלך.. ולידיים.. לליטוף.
אם רק היית כאן.. בכל יום שעובר אני מרגישה שאני צריכה אותך יותר ויותר.. ואני מנסה להדחיק, לשקר, להראות כמה לא איכפת לי וכמה אני כבר אחרי כל הדיכאון וכל הבאסה.. אבל אני לא. אני הרבה לפני זה.. חלק גדול ממני לא מבין בכלל את הפרידה הזאת.. ודיי ברור שעוד כמה ימים נחזור "אתם תמיד חוזרים". אבל כבר עבר שבוע- היום.
ולא.. אנחנו עדיין בניפרד.. והמשפטים "אתם בטוח תחזרו" לאט לאט הופכים ל- "יכול להיות שמיציתם.."
אבל אני לא מרגישה ככה.. אני מרגישה שלא הספקנו כ"כ הרבה דברים, ושיש כ"כ הרבה להשלים.
וכל דבר הכי קטן שקורה לי אני רק חושבת עליך.. על לספר לך.
לפעמים הייתי כ"כ רוצה שתגלה את הבלוג הזה.. שתבין את הרגשות שלי, יותר טוב ממה שאני איי פעם אוכל לבטא.
הייתי כ"כ רוצה שתיראה את הכל.. שתיקרא, שתבין. שזה ידבר אליך ויגע בך בנקודה הכי עמוקה בלב, יאחה את השברים ויגרום לך להתגעגע אלי.
לקרוא את הקטע הזה ולהבין שאני אוהבת אותך, וכשאני אבוא לדבר איתך על הרגשות שלי ועל הגעגוע שלי אתה תבין, ותירצה שנחזור. אתה לא תיפחד, לא תחשוש. אתה תיהיה מאושר שוב, והחיוך יהיה יותר אמיתי מתמיד.
אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי.
ועכשיו שזה סופי.. שכבר לא נחזור, אני מבינה את זה.
חבל.. הכל כ"כ חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
