אז שבוע עבר.. ובאמת שלא יצא לי לכתוב כאן לעיתים כה תקופות.
ולא חשבתי שאחזור לכתוב.
שבוע. שבוע שאנחנו לא מדברים, אפילו לא מילה. מבט, חיוך, כלום.
הרגשת ריקנות? כן. לא.
ככל שאני מדחיקה אותך, אתה חוזר אלי בחלומות. בתת מודע.
בשירים. אני יושבת וכותבת עליך בלי להתכוון בכלל.
מאז שניפרדנו.. הבנתי כמה דברים..
שלא כל מכונית מקרטעת זה האוטו שלך.
לא כל אחד עם חולצה של לחימה משולבת זה אתה.
לא כל עיניים כחולות הן העיניים שלך.
לא תמיד תיהיה מאחורי כשאסובב את הראש.
לא תיישיר אלי מבט ותסתכל לי בעיניים כשאני מסתכלת אליך.
לא תתקשר.
לא תשלח הודעות של לילה טוב.
לא תעיר אותי אחרי שאתה חוזר מאמיון ותגיד לי "אני אוהב אותך נסיכה שלי".
אני לא ארוץ יותר בבקרים כדי להתחיל איתך את היום.
אני לא. אני לא אהיה איתך יותר.
אתה לא תחבק אותי יותר
לא תופיע פה פתאום בהפתעה אחרי שחזרת מאיזשהו מקום לא ברור..
וכל מה שאמרנו וכל מה שהבטחנו, הלך לטמיון.
כי אף פעם לא תיהיה פה עוד.
כי וויתרת, כ"כ בקלות אם יורשה לי לומר. כאילו.. כאילו מעולם לא התגעגעת ומעולם לא הייתי חסרה לך.
פשוט התעסקת בעצמך ושכחת מאיתנו.
יהיה שקר להגיד שאני לא כועסת עליך. מאוכזבת, כואבת.
מחפשת איפה להוציא את זה ואיך להגיד לך את זה.
אבל אני יכולה לדבר עם הקיר וזה יהיה יותר יעיל
מלדבר איתך, שנינו יודעים את זה.
אני כ"כ רוצה את הקירבה שלך, בתור בנאדם.. אבל אני פוחדת שזה מתחיל ככה.. ובלי למצמץ, אני אגיד לך שאני אוהבת אותך, ואני רוצה להיות איתך. ונתחיל לצחוק.. ואני אבכה כמו תמיד. ואתה תחבק אותי. כמו תמיד.
ותגיד לי שאתה לא יודע מה לעשות. ובסוף תחליט כן, או לא.
ואני אזרק בכל החלטה שלך.
לא יעברו 24 שעות וניפרד, כמו קודם.
חחח הייתי כ"כ בטוחה שזהו, אנחנו לא נפרדים, אנחנו לא עוזבים אחד את השני, עד שהתערבתי עם חברה על 8 מגשי פיצה.. ונחש מה? הפסדתי (:
אני חלילה לא מאשימה אותך. ממש לא.
ואני מצטערת אם זה נשמע מאשים.
אבל כל הרגשות בי, כל הכאב, הצער, שמעולם לא יצא החוצה, לא בדמעה אחת.
אני מרגישה שאם אחזיק את זה עוד רגע אחד אני עלולה לעלות על גדותיי. וכל הדמעות שהצטברו אצלי יישפכו כמו נהר על הפנים שלי. עד שהם ישרפו כ"כ שאני לא אוכל עוד לבכות.
כי זה הסיפור שלנו לא? "הסיפור שאינו ניגמר".
כ"כ הרבה דברים אמרנו. אמרת.
למה? איך היינו כ"כ טיפשים והאמנו להכל?
מי מוצא את אהבת חייו בגיל 16?
אני לא מדברת אליך. בכלל לא. ואני לא כותבת את זה כדי שתקרא. כי אתה בקושי יודע על הבלוג הזה. ובטח שאתה לא חושב על להיכנס אליו. כי סביר להניח שאני בכלל לא עוברת לך במחשבות כרגע.
אתה בטח באימון אומאשו.
תחזור או ממש מבסוט או ממש מבואס.
אני מכירה אותך.
אני מכירה אותך יותר טוב מאת עצמי.
אתה מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי.
אתה יודע שאני אף פעם לא בוכה אחרי שאנחנו נפרדים. רק כשאני איתך.
אתה יודע כמה אני מחכה שתתקשר.
ואתה בטח בהלם שעוד לא קיבלת ממני איזה אסמס.
איבדתי את הפואנטה שלי כ"כ ממזמן.. אני פשוט לא יכולה להפסיק לכתוב.
אני מרגישה שכ"כ הרבה טמון בי, וכמה אני יכולה לדבר? אני לא. אף פעם לא הייתי מסוגלת.
בטח שלא מולך.
אז אני כותבת.
ובטח שלא לך.
וזו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שאכתוב עליך.
כי אתה פה, ולנצח תיהיה.
כי העולם שלי מלא בך. לא משנה לאן אסתכל, הפנים שלך יהיו שם.
תמונה, איזה משהו שכתבת לי..
שירים שנכתבו במשך שנה שלמה, עליך.
לא יודעת.. פשוט לא יודעת כלום.
אבודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
