כבר נגמרו לי הדמעות;

והן בכל זאת ממשיכות לזלוג.

בשלב הראשון ניסיתם לעזור,

אבל ברגע שעליתי על הגשר אל הסוף כבר אין לי דרך להסתובב.

זה לא אישי.

כבר הורדתי את המייק אפ,

זה גם ככה לא עוזר,

כבר שמתם לב שאני לא מי שהייתי פעם,

כבר הפסקתם לשאול למה "המבט העצוב בעיניים"

וזה בסדר, כי אני יודעת שלא תוכלו לעזור.

אני לא כועסת ולא שומרת טינה,

אני סתם רואה את הצלליות שלכם נמרחות בצד הדרך.

ההשפעה שלכם היא אפסית,

כמעט.

לפעמים עולה בי געגוע קטן לימים שעברו,

אבל קל לי להתפכח כי אני יודעת שהם לא יחזרו.

לעיתים רחוקות עולה בי המחשבה שמישהו אולי יוכל לעזור לי.

אבל..,

אני אוכלת את עצמי עד לפירור האחרון,

בלי לחשוב פעמיים.

בשלב הסופי כל מה שיישאר לי זה רק הגוף.

טכניקה מצויינת להשתגע.

אתם לא שמים לב, אולי,

אבל האינטרקציה שלי עם תושבי העולם הולכת ודועכת מיום ליום.

לכן לא עניתי על חלק מהתגובות בפוסט הקודם.

אני גם סוגרת את הבלוג ביום ראשון.

מצטערת, אבל לא תוכלו לשנות את זה.

תודה. ולהתראות.

 ~ ; ~

החלטתי לנסוע, להשלים עם עצמי קצת, רחוק מכולם.

הבנתי שהכל נובע מהפחד העצמי.

ישבתי לשיחה לבדי ושאלתי: "מאיפה זה בא, הפחד הזה?"

אבל הוא סירב להשתתף.

התעקשתי לדעת מה מפחיד בי שמפחיד את עצמי.

רציתי לנסוע לבדי, אבל פחדתי, אז הזמנתי את עצמי.

ניסיתי לשאול את עצמי מה קורה והוא אמר שרק אני יכולה לענות.

אז נסעתי לחפש את עצמי, להתראות.

נמאס לי שכל הזמן הדברים הטיפשיים האלה עומדים באוויר,

זה לא נוח וזה מלחיץ אותי.

אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה להיות הכי בסדר בעולם ותמיד לדאוג לא להיגרר לכל הסמיםסיגריותאנורקסיההתאבדות הזה,

וכולם כאילו מפחדים לדבר על זה ובתכל'ס זה עולה כמעט בכל שיחה.

אני מרגישה רע שכולם אומרים לי שאני ילדה כ"כ אופטימית, שאף פעם לא נצפיתי עצובה או שבורה,

כשבתכל'ס אני כל הזמן בוכה ושוקעת בעצב בזמן האחרון.

ותאמינו לי שאני לא רוצה שזה יהיה ככה, תקשיבו לי שאני רוצה לחזור ולהיות הילדה השמחה שהייתי פעם, כל הזמן שואלים אותי אם אני בסדר ומה קורה אצלי ותמיד הכל "מצויין" ואני מחייכת חיוך ענקי ומדברת ונפגשת וצוחקת.

אבל אח"כ זה עוד יותר קשה לשבת לבד בצד, להתחבא בשירותים <או במשק> ולבכות כדי שלא יראו אותי סובלת.

אני לא רוצה שתדעו שקשה לי כי אני לא רוצה שתרחמו עליי.

אני אל רוצה שתשאלו אותי מה קרה כי אני לא רוצה לשקר.

כלום זה המילה הכי שקרית שיכולה להיות.

אתם שואלים אותי מה קרה ואני אומרת שכלום כי אני לא יכולה ספר לאף אחד למה אני עצובה.

אף אחד לא יודע.

אני לא רוצה לספר ואני גם לא רוצה לשמור בבטן, אני פשוט רוצה לשכוח מזה.

איפה הילדה האופטימית שאתם חושבים שנמצאת שם?

צאו מהקטע. אם אני מחייכת אליכם זה ממש לא אומר שאני שמחה.

הלוואי והייתי כזאת.. שמחה.

אני אפילו לא אוהבת אותך יותר.

שאב3>

מי זאת שאב? לא אני.

שאב היא אופטימית. אני לא.

אז מה אז אני צומי, תהרגו אותי?