9 שנים מיגעות,עומדות להגיע לסיומן.

9 שנים של לימודים,מלימוד הא-ב' העברי ועד הגאומטריה של המישור.

9 שנים של צחוקים.

9 שנים של חברים שהתחלפו,עזבו,וכאלה שנשארו תמיד שם.

9 שנים של אהבה.

והן-עוד שבוע-עומדות להגיע לסיומן.

הנה אני,עומדת בבצפר ששהיתי בו 9 שנים מייגעות ולומדת צעדים למסיבת הסיום ולא מעכלת את הפרידה הזאת.

נכון,אני כבר מתה לצאת מהבועה שלי.

נכון,אני ממש רוצה להכיר אנשים חדשים.

ונכון,אני מתה לדעת איך זה ללמוד בבצפר אחר חוץ מהבית ספר הזה שאני לומדת בו מכתה א'.

אבל עדיין,פרידות זה דבר קשה.

להגיע לערב הזה,לעשות את ההצגה,לצחוק ולהנות.

ואחר כך?

אחר כך כלום.

חופש גדול,להפגש פה ושם. ולהגיד-זהו,זה נגמר.כל אחד הולך לדרך שונה.

כולם הוכלים. ואז אני מוצאת את עצמי לבד-עומדת מול מלא תלמידים שעומדים ללמוד איתי בשנה החדשה שלי ואני לבד. לבד לגמרי.

לא מכירה אף אחד,וצריכה למצוא מישהו להאחז בו,ומשם להמשיך הלאה.

כמו ציפור,שישר נוחתת אל תוך שנה ראשונה של בגרויות,מבחנים,עבודות וקשיים.

ביום רביעי-20.6-מסיבת הסיום שלנו.מי רוצה לבוא? (=])

אנחנו כבר ממש בתוך החזרות,כל יום עובדים קשה וימי ראשון שני שלישי אמורים להיות מהבוקר עד הערב בחזרות.

קשה,אבל מהנה.

במיוחד שאני יודעת שאלו הרגעים האחרונים שלי איתם...

מקווה שיהיה טוב.

ואתם?