החתול שלי איתנו כבר 6 שנים,משאני הייתי בת 9.

הוא משהו יוצא דופן ואהבה שלי אליו היא משהו יוצא דופן.

אני לא אשכח איך מצאנו אותו,כשהוא היה עם אמו ואני ואחותי גילינו שמאחוריי הבית שלנו מסתתרים 4 גורים ואמא.

אני חייבת לציין שמהרגע שמצאנו אותו ידענו שהוא טיפש,דוגמא לכך שאני ואחותי שמנו אוכל כדי שאחד החתולים ייצא ורק הוא יצא ואכל,ישר תפסנו אותו ולקחנו אותו הביתה. (יותר מאוחר נודע לנו שהאמא ושאר הגורים נטרפו ע"י כלב).

מרגע הראשון התאהבתי בו,גור יפה עם עיניים מתחננות,פחדן ויותר מאוחר גם גילינו שהוא מרושע...

עם הזמן הוא הפך למפונק (ישן איתי במיטה ומתפרס על חצי,הולך בהתנשאות כאילו הוא מלך העולם,אני באה ללטף אותו אבל אין לו כח אלי אז הוא נושך וממשיך לישון...)

אבל מה לעשות,יש לנו חלק בזה. כל היום הוא רק מלוטף ע"י מישהו בבית...

אין ספק שאני מאוד מאוד קשורה אליו ואוהבת אותו,וזה פשוט מדהים,כמה שאפשר להקשר לחיה.