הרבה פעמים עברה בי המחשבה לסגור את הבלוג.

אבל תמיד היה לי קשה. כי יש פה ככ הרבה אנשים שאני אוהבת, והוא החזיק מעמד ככ הרבה זמן.

אבל היו הרבה פעמים,שלפני שהתחלתי לכתוב פוסט היססתי.

כי אני יודעת שיש פה אנשים שמכירים אותי,שקוראים פה. קבוע.

כרגע אני לא יודעת מה לעשות, הרבה פעמים בא לי לשפוך את הלב. אבל אני לא יכולה.

לא אכפת לי שאנשים בכללי ידעו,וגם אנשים שאני ממש קרובה אליהם.אבל אנשים,שאני כבר לא בקשר איתם...ויודעים את הכתובת.

דילמה,בקיצור.

חוץ מזה אני מרגישה חרא.

מאנשים מסויימים. ובא לי לבכות.

אף פעם לא הייתי,אני לא אהיה,אה?

רע לי. באמת.

ליאורי,

תודה.

שאתה תמיד שם. תמיד.