אופטימית-מסתכלת על עצמי  ולא מרגישה בטעות,מבינה שזו סתם שטות ונמנעת מלהתחרט הרי זו אני !

אני לא יכולה ולא רוצה להרגיש שטעיתי,אבל ההתעלמות הארוכה הזאת מתישה אותי וגורמת לי להיאכל מבפנים אבל אני לא-אני לא נאכלת באמת מבפנים,אלו סתם שברירי שניה שמוציאים אותי מריכוז וגורמים לי לעצום את העיניים,לנשוך את השפתיים ולצעוק בתוך הלב "פאאק!!!",אני לא יודעת על מה אני צועקת לעצמי?על שדברתי איתו או ששתקתי.על שהקמתי או על שוויתרתי.

שוב נכנסת לבועת הגאווה הגדולה הזאת,מסתגרת בתוכה ונהיית כל כך שונה וחסרת דעה משלה,הרי היא זאת שאומרת לי "תשתקי! די,אל תביכי את עצמך דיברת שטויות" ואז מסובבת את פניה ואומרת לי "שתקי! את לא עשית שטות את יצאת גדולה-הוא ידבר איתך,הוא-רק הוא!"

יום חמישי הגורלי.

מקווה רק לטוב.

הלוואי...