12 בלילה. אני כמובן עייפה. באה לסלון,רואה את אמא ואבא יושבים ואבא קורא איזה דף...לא משהו שצריך לעניין אותי כנראה.

תאמנו או לא,אבל אותו דבר מגיל 0-נשיקה לאמא, נשיקה לאבא...ולמיטה!

מדליקה את המפזר חום,גל של חום על הידיים הקפואות שלי. אחח,איזה כייף.

מדליקה את הטלוויזיה,מכבה את האור הגדול ונשכבת במיטה...מזפזפת ערוצים. כמו תמיד,אין מה לראות. וגם מה שיש , עומד להגמר...נו באמת..=\.

אין ברירה...אני אשים את הראש על הכרית וארדם.

מותחת את הפוך עד לכתפיים ומתכרבלת,עולה לי חיוך. עוברות בערך 5 דקות.

פתאום צעדים במדרגות בדרך לחדר שלי. בהתחלה חלשים,אחר כך לאט לאט מתחזקים. איטיים,מפחידים.

הם לא מפסיקים. עוד,ועוד צעדים.

נהה,אני מדמיינת. עבר עלייך יום קשה נועה תעשי טובה תחזרי לישון.

שוב צעדים,קצת נהייה לי שוב קר.מהדקת עוד יותר את הפוך אליי.

זה הגיע לקומה שלי,אני שומעת. מהדקת עוד יותר את הפוך. קרוב קרוב.

אני רואה צללית גדולה ושחורה בכניסה לחדר,בהתחלה לא זזה,אחר כך היא מתחילה למתקרב אליי. "מי זה?!" אני שואלת.שומעים את הרעידות בקול שלי.

הדבר המוזר מתיישב על המיטה. כבר הרגשתי את זה.

נשלכת יד אל השידה,ונדלקת המנורת לילה.

"בו!" אבא צחק.

"נועה,למה החשבון טלפון שלך עבר את ה150??"

"אוי נו אבא...!!!תן לי לישון!"

"חח טוב,אבל תשתדלי להבא לקצץ..."

"טוב טוב אבא תן לישון..."

"טוב..ביי..לילה טוב"

צחק ויצא.

בחיי שאני צריכה להתחיל להרגיע עם השיחות....

אז שוב,התחלתי במאבק הזה.

מקווה רק לטוב...כי הרבה פעמים לא הצליח לי וזה לפעמים אפילו מדכא...

הפעם אני אעשה את זה המון זמן ואתם תראו שבסוף אני אצליח ואני לא אוותר לעצמי.אין מצב.

מה שנשאר לאחל זה בהצלחה,נכון? (:

החורף  באמת כאן ???

אני מאושרת (:

אין על החורף.אין.

וחוץ מזה,שהכל ימשיך כמו שהוא,כי זה עושה אותי כ"כ שמחה (:

אוהבת !

נועה.