 כינוי:
מין: נקבה MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2007
D.a.R - פרק ראשון
הוא רץ, הוא רץ כאילו אין מחר והיה זה הדבר היחיד שהיה יכול לעשות, רגליו הקטנות מובילות אותו אל שום מקום. הוא המשיך לרוץ, השלג הקר מכאיב וצורב כבר את רגליו היחפות אך זה לא עצר אותו. ענפי העצים אשר נתקל בהם שרטו את פניו וידו אשר דיממו קלות.
ברקע נשמעו נביחות כלבי ציד ואז ירייה.
הוא נפל ארצה, ראשו מופנה לימינו ועינייו רואות כיצד השלג החל לספוג את דמו, הופך אט אט לוורדרד ככל שדמו נספג בו יותר, 'ירייה ישירה בחזה' חשב לו. נביחות כלבי הציד פסקו, ולפני שגופו איבד את רוח החיים האחרונה הנשארה בו הוא ראה את פתית השלג הראשון מזה שנים.
~~~~~
הוא פקח את עינייו אינו רואה דבר מלבד חושך אשר אפף את האזור כולו.
'אני לא יכול להיות שם! לא שוב!' מיד חשב ברגע שמוחו מתמלא פאניקה וחשש.
הוא כרח את ידייו סביב עצמו, מחבק את גופו בחוזקה.
'אינך זוכר דבר אני רואה' קול נשמע מאותו החלל הריק שבו היה.
הוא מיד הביט מאחוריו, אינו רואה איש.
'אינך יכול לראות אותי, אך אני יכול לראות אותך' אותו הקול לחש בשנית.
"מ...מי אתה?" היסוס נשמע בקולו הרך.
'מי שיכול להשיב לך את חייך ולהפגיש בינך לבין זו אשר לא פגשת מעולם'.
"להשיב לי את...חיי?" הוא שאל, רעד נשמע בקולו כאשר נזכר בהם "האם אני מת?".
'כן' תשובה ישירה נשמעה מתוך החלל.
"אם כך עדין שאני אשאר מת, אני לא רוצה לשוב אל החיים ההם!" הוא צעק בעת שדמעות עולות בעינייו כאשר זכרונות אופפים את מוחו.
'אני יכול לתת לך חיים, אך אחרים. אתה תפגוש אותה בחיים ההם והיא תכיר אותך, היא תזכור אותך, היא תזכור אותך כפי שהיא זוכרת כרגע ברגעיה האחרונים'.
דמעותיו עצרו לפתע, מביט בעיניים פעורות אל עבר החלל הלא נודע הוא שאל "האם היא..." הוא לא יכל לסיים את המשפט.
'כן, היא עומדת למות, אך לא לזמן רב, היא הביעה את משאלתה והיא רוצה לחיות ולקבל חיים אחרים. אתה יכול לעשות זאת גם כן'.
"אני רוצה לפגוש אותה, שמעתי עליה רבות בחלומותי".
'אם כך אמור זאת, אמור שאתה רוצה לקבל חיים חדשים ותהיה מוכן לשלם כל מחיר תמורתם'.
"אני רוצה לקבל חיים חדשים, אני מוכן לשלם כל דבר תמורתם" עינייו מביטות קדימה בנחישות, קולו הקט אינו מהסס לרגע.
'כך יהיה'.
"זהו?" טון הפתעה עולה בקולו.
'כמובן שלא' משהו כמעין צחקוק נשמע 'צא מלאך חצוי, גלה את כנפיך לפני, פרוש אותן לתפארתן'.
הוא הרגיש כאב עז בגבו, עורו נקרע ברגע ששתי כנפיים מכסות דם ושאריות עור יוצאות מתוך עורו. הוא נופל על ברכיו, צועק עד עמקי נשמתו מן הכאב. עורו המשיך להיקרע במורד עמוד השדרה מגלה גוף נוסף אשר קם מתוך הישן, הגוף קם על רגליו מכוסה מכף רגלו ועד ראשו בדם שלו עצמו. הוא הביט על גופו הישן, ילד קטן ומדמם שכב לרגליו.
עינייו מביטות אל החלל שחור.
"מה עשית לי?" הוא צעק, כעת קולו שונה ממקודם.
'דבר מלבד לשחרר אותך מכלאך, גוף האנוש הזה מנע ממך לגלות את כנפייך מלאך חצוי. זהו מחירך תמורת חייך'.
הוא הביט לשמאלו, כנף שד מכוסה דם הייתה פרושה לה לאורכה, ראשו הופנה לימינו כאשר לעינייו נגלתה כנף מלאך מכוסה דם גם היא.
"מה אני?" קולו היסס.
'זאת לא הייתה משאלתך, משאלתך הייתה לחיות אז חייה אם ברצונך לדעת תאלץ לשלם מחיר נוסף' דממה 'גופך ישלח חזרה אל עולם בני האנוש ושם תישאר, אינך תזכור כלום מחייך הקודמים או ממה שקרה כאן'.
שפיריות אשר הופיע כמשום מקום החלו להסתובב מולו במהירות מעלימות חלקים מגופו.
"מי אתה?" שאל רגע לפני שנעלם.
'הארו' ענה הקול, ונבלע בחשכה 'ואתה תשלם את מלוא המחיר בבוא העת'.
מן החשכה החלה לצוף סירה ועליה דמות של נער בעל שיער לבן, עינייו שחורות כשהחשכה מסביבו ועורו חיוור כהירח. הנער עמד על הסירה, בידו האחת מנורה בעלת אש כחולה אשר בערה בתוכה.
מים החלו להופיע סביב הסירה ביחד עם אלפי שפיריות. הוא הביט על זוג שערים אשר ניצבים מולו בעלי שלשלת אשר כיסתה את כולם ומנעול לרגליהם. קולות זעקה ופנים מופיעים מתוכם ונעלמים זועקים לעזרה.
"חכו, היום יגיע יקירי אני יודע שנשמותיכם משתוקקות לדם ולנקמה אך תיאלצו להמתין עוד קצת" קצות אצבעותיו נוגעות בשערים. "זכרו, את הנבואה יקירי. זכרו את דאר".
~~~~~
"יורד שלג..." אדריאן שמע את קולו של אחיו לוחש.
חורף לא היה אחת העונות האהובות עליו, זכרונות לא נעימים עפפו את מוחו כל פעם שראה שלג יורד.
אדריאן קם מכיסאו אשר עמד ליד האח והחל ללכת לכיוון החלון. "אתה זוכר מה קרה בעונה זו כריסטיאן?" שאל אדריאן את אחיו כאשר ידו מושטת אל ליבו.
"אין אני יכול לשכוח" אחיו הביט בו נזכר גם הוא, הוא הביט באחיו כיום כבר גבר בגיל ה-20, שיערו שחור ואסוף בזנב סוס ועיניו בצבע כחול עמוק מביטות למקום לא נודע. אדריאן הפנה את גבו אל החלון לוקח את מעילו אשר היה תלוי על המתלה ליד הדלת, הוא פתח את הדלת הולך לאן שרגליו מובילות אותו. "אדריאן!" קרא אחיו אחריו אך הוא אינו ענה.
אדריאן המשיך ללכת להיכן שרגליו לוקחות אותו, הולך להליכה הרגילה שלו וחושב. הוא גר כיום עם אחיו בבית פרטי קטן ליד אגם ביער. 'האגם..' חשב לעצמו מביט לאחור על האגם הקפוא, קפוא כמו ליבו.
הוא נכנס ליער עוצר ליד אחד העצים מוציא מכיסא את חפיסת הסיגריות שלו ומכניס אחת מהן לפיו, הוא הוציא מכיסו השני את המצית, מצית את הסיגריה ולוקח שאיפה עמוקה, הוא לא נהג לעשן עד אותו היום.
קול ענף נשבר נשמע באוזניו והוא קפץ והביט לימינו אינו רואה איש. "מי שם?" שאל אך אינו זכה למענה. הוא זרק את הסיגריה והחל ללכת אל הכיוון ממנו נשמע הרעש, אל קרחת היער. כאשר הגיע ראה נער פצוע שוכב על השלג הלבן, עירום כביום היוולדותו, עורו לבן כהשלג עליו שכב ושיערו היה בצבע כסוף אשר נראה כאילו הילה זהרה סביבו. כאשר הפסיק להעריץ את יופיו עינייו הבחינו בחתכים וסימנים כחולים שנראו על גופו של הנער, כאילו הוכה או...יותר גרוע.
היא ניגש אל הנער במהירות עינייו סורקות את גופו, במבט ראשון היה יכול לומר שהנער היה בסביבות ה-18 לחייו. אדריאן הניח את ידו על צווארו של הנער בודק את הדופק, "הוא עוד חיי" נושם לרווחה הוא ניסה להעיר את הנער אך ללא הצלחה.
הוא ניסה להרימו ולהשליכו מעבר לכתפו אך הנער הוציא מפיו אנחת כאב מה שגרם לו להשכיבו חזרה על הקרקע. הוא הניח את ידו על חזהו של הנער בודק אם צלעותיו היו שבורות ואכן אחת מהן הייתה. הוא הסיר את מעילו מניחו מעל הנער לאחר מכן הניח את אחת מידיו מתחת לגבו ואת השניה מתחת לברכיו מרימו מהשלג וגורם לנער לעצום את עינייו בחוזקה ולהיאנח בכאב.
אדריאן החל לרוץ אל עבר ביתו אשר לא היה כל כך רחוק.
פותח את הדלת עם רגלו וגורם לאחיו לקפוץ ממקום ישיבתו, אינו מסביר דבר הוא הניח את הנער על הספא הקרובה עולה במעלה המדרגות אל חדר האמבטיה ולוקח משם את תיק העזרה הראשונה.
כשירד ראה את אחיו מביט בנער בפה פעור. "אדריאן..." הוא הביט על אחיו במבט של גועל. "זה לא מה שאתה חושב" הוא אמר מסיר את מעילו שלו מעל הנער וחושף את גופו מלא החבלות אל נגד עינייו של אחיו.
הוא לקח את חתיכת צמר הגפן שהייתה בתוך התיק וקרע חלק קטן ממנה, ניגש את המקרר לוקח משם את בקבוק הודקה ונותן לגמר הגפן לספוג את האלכוהול. אדריאן הניח את החתיכה על אחד מן החתכים עם גופו של הנער גורם לו לפקוח את עינייו לרווחה ולזעוק בכאב.
"אל תזוז, אני צריך לחטא את הפצעים" אמר בעודו ממשיך לחטא את החתך, הנער עצם את עינייו בחוזקה והניד בראשו נושך את לשונו בכדי לא לצעוק שוב. בזמן שאדריאן חיטא את פצעיו של הנער כריסטיאן הוציא את התחבושות מן התיק מוכן לחבוש את החתכים ברגע שאחיו יסיים לחטאם.
כשסיימו השניים הנער פקח את עינייו מביט בשניהם אינו זז ממקומו. "הצלעות שלך שבורות זה יכאב אם תזוז" הודיע אדריאן "תפתח את הפה, אני רק רוצה לבדוק אם נשכת את הלשון שלך יותר מידי חזק" הנער פתח את פיו נותן לאדריאן לראות את לשונו אשר באופן מופלא אינה דיממה כלל, הנער נשך אותה כל כך חזק והיא אינה דיממה אפילו מעט.
"העיניים שלך..." כריססטיאן הושיט את ידו אל פניו של הנער מעביר את אצבעותיו על העור ליד עינייו. אדריאן הביט בהן גם הוא, הוא מעולם לא ראה כאלו עיניים, הן היו בצבעים שונים מה שלא הפתיע את אדריאן אבל מה שכן היה צבען. עינו השמאלת של הנער הייתה בצבע צהוב כעין חתול בעוד עינו הימנית הייתה אדומה כצבע הדם שזרם בעורקיו, הוא שפשף את עינייו חושב שהזה לרגע כשראה בעינו הימנית של הנער סוג של צורה שהסתובבה סביב עצמה.
'אני כנראה הוזה' חשב לעצמו.
"דאר" הנער לחש אינו מביט על איש מהם.
"אה?" אדריאן הביט בו, מופתע.
"התכוונת לשאול את שמי לא כך?" הנער הביט באדריאן אך עינייו היו במקום אחר, אדריאן יכל לראות זאת. הנער, דאר התיישב על הספה באיטיות נאנח מעט בכאב.
"אמרתי לך מקודם לא לזוז" אדריאן חייך אל הנער עוזר לו לחזור חזרה את תנוחתו הקודמת. "אני אביא שמיכה מהחדר שלי" אמר כריסטיאן ממהר לעלות במעלה המדרגות.
דאר רק הביט בשנייהם, אינו מוציא מילה מפיו.
"עדיף שתישן כרגע, אתה זקוק למנוחה. נוכל לדבר כשתתעורר" הנער הביט באדריאן לרגע אך לאחר מכן הפנה את ראשו ממנו ועצם את עיניו, שוקע בשינה עמוקה.
כאשר חזר כריסטיאן כיסה אדריאן את הנער בשמיכה, לפני שהלך הביט בפניו הרכות. כריסטיאן עלה לחדרו משאיר את אדריאן לענייניו, כאשר התכוון ללכת הרגיש את ידו של הנער תופסת בקצה חולצתו.
הוא הביט בפניו, דמעות זולגות מעינייו ושם בודד יוצא מבין שפתיו.
"איזבל..."
~~~~~
אנשים.
"מפלצת!"
צעקות.
"שטן!"
להבות.
"שד!"
כאב.
"רוצחת!"
מוות.
איזבל התעוררה בבהלה זיעה קרה מכסה את פניה.
היא עברה לתנוחת ישיבה, מקרבת את רגליה את גופה, מחבקת אותן.
"רק חלום..." לחשה בדממה.
היא קמה ממיטתה לוקחת עימה את הסדין אשר כיסה את גופה הערום ונעה אל כיוון חלונה. מביטה אל העיר, אל האורות, הרחובות, האנשים אשר חיו את חייהם שלהם. פתיתי שלג לבנים מכסים את הגגות, הרחובות והכבישים.
"את תתקררי" קולו נשמע מאחוריה, של זה אשר שמר עליה כעת. היא אינה הפנתה את ראשה אל כיוונו, ממשיכה להביט בעיר. "אינך יכולה להפסיק לחשוב על עברך, לא כך?"
"אכן כך, דיימון".
"הם שרפו את גופך הקודם לאור העובדה שהם פחדו ממך" היא שמעה את צעדיו מתקרבים אליה "הם פחדו מהלא נודע, כמו כל בן אנוש בעולם הזה".
"האם פחד הוא סיבה להרוג?" שאלה מבלי להביט בו.
הוא עצר, היא יכלה להרגיש את עיניו מביטות בה "כן" ענה לה בקולו השקט.
"אם כך זה ימשיך לנצח" אמרה, מפנה את גבה אל העיר, אל הלילה "הפחד, השנאה של בני האנוש, זה ימשיך לנצח. איש אינו יוכל לעצור אותם"
היא התיישבה על מיטתה, נותנת לסדין הלבן ליפול ברכות על ברכיה. חושפת את פלג גופה העליון.
"הדבר היחיד שברצוני לראות בעולם זה הוא את אחי" היא הניחה את ראשה על הכרית הרכה, שיערה הכסוף נח עליה באלגנטיות. "רק תן לי למצוא את דאר דיימון, כי זהו רצוני ורצונו של אבינו"
בעודה שוכבת במיטתה, מנסה להירדם למשמע קולות הלילה היא עצמה את עינייה, נזכרת ברגע שבו קיבלה את גוף זה.
היא עמדה מול מראה גדולה אשר הייתה תלויה על הקיר, מביטה בגופה העירום. עינייה סורקות את גופה מעלה ומטה, שיערה הלבן מסתיר את פניה, צלקת בצורת קלשון על השד השמאלי שלה וצלקת ארוכה לאורך בטנה.
הדבר שאהבה יותר מכל בגוף זה הייתה ידה השמאלית, היא אינה הייתה שלה, קעקועים שחורים התנוססו עד רבע זרועה וחוט אדום חיבר את היד אל גופה. היא הביטה בכפות ידיה, טפרים שחורים אשר מוקמו במקום ציפורניה היו שם, על כף ידה הימנית היה קעקוע קטן אשר התנוסס לאורכה של אצבעה האמצעית, היא גיחחה לעצמה בדממה.
"האם גוף זה מוצא חן בעינייך?" היא הסתובבה למשמע קולו, מביטה בעינייו האדומות כדם הנשפך על האדמה הקרה.
"כן, כבודו" ענתה בעודה מביטה אל תוך עינייו, היא אינה ראתה שם דבר מלבר יצר ההרג אשר הכירה כבר ממזמן.
"אני שמח" חייך "גופך הישן חווה חבלות קשות" הוא הפנה את ראשו ממבטה ומזג את היין אשר עמד על השולחן הקטן אל תוך אחת מהכוסות אשר עמדו גם הן עליו "התשתי?" שאל עם אותו החיוך אשר שלח צמרמורות בכל גופה.
היא פנתה חזרה להביט בגופה החדש, "לא תודה, כבודו" לחשה.
"מה מדאיג אותך?" שאל בקולו הקר, מתקרב לעברה, שיערו הארוך נגרר על רצפת השיש צבעו שחור שצבע השמיים האפלים אשר מעולם לא עזבו את הגיהנום.
"דבר, כבודו" היא הרגישה כיצד ידו האחת תופסת בשיערה ומושכת בו כלפיו, היא אינה הוציעה קול כאב בתגובה, לא נותנת לו לראותה סובלת.
"אל תשקרי לי" לחש לאוזנה, כעת ראשה קרוב אל פניו.
"אני מצטערת, כבודו" הוא שיחרר את שיערה, אחיזתו הייתה חזקה יותר מכפי שציפתה "זה רק, כל מה שקראתי, האם גוף זה יחזיק בכנפי?"
"כמובן, כנפיך צמודות אל נשמתך לא אל גופך. גוף האנוש ההוא היה הכלא אשר נוצר בכדי למנוע ממך לגלות את כנפיך" היא הפנתה את גופה אליו, מביטה בו.
"ומה עם אחי? הבטחת שאם אבקש את המשאלה הזו אוכל לראותו, אנא ממך כבודו, עמוד במילתך"
הוא הביט בה חיוך קר עולה על שפתיו "הבטחתי אליך תתגשם רק אם תשמרי את מילת הכבוד שלך אלי, אחיך אינו נמצא באחריותי גורלו נשלט על ידי כוחות חזקים משלי" עיניו הביטו בכוס היין, חושבות, תוהות.
"מילת הכבוד שלי אליך תישמר, כבודו" היא כרעה ברך מולו, בתגובה הוא כרע ברך מולה מביט אל תוך עינייה ידו מושטת כלפיהן בכדי לכסותן. "אם כך לכי איזבל, הראי לי את נאמנותך" היא הרגישה כיצד מוחה החל לשקוע אל תוך שינה עמוקה "הראי לי עד כמה אחיך באמת חשוב לך" ואז הזמן עמד מלכת.
...
קולו של דיימון קטע אותה ממחשבותיה.
"כל ההרג הזה ממשיך בגלל המלחמה שלכם" היא שמעה אותו אומר "השמיים והארץ ימשיכו לבכות מדם כל עוד המלחמה שלכם תמשך, אתם הפרתם את האיזון אשר נוצר לפני אלפי שנים. אתם הייתם אלו אשר קיללו את אלו אשר נולדו שונים או היו בעלי דרכים או דעות אחרות משלכם, כאשר היום יגיע, כשהשערים יפתחו, האיזון יושב"
'איזון?...' היא אינה יכלה להבין דבר ממילותיו.
"נכון?...הארו..."
באותו הלילה, שינה אינה הייתה דבר קל עבור איזבל.
זה לקח זמן, אבל הנה. 8D
הפרק הבא יגיע...כנראה לפני ספטמבר אם אני אתחיל אותו השבוע.
אם משהו לא מוצא חן בעינייכם אלו בעיות שלכם בלבד. ^___^
מקווה שנהנתם, קירה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
