"כשהאל יצר את המלאכים הוא רצה כי יהיו מושלמים וטהורים כמוהו, כשהאל ראה כי לאחד מהם הייתה כנף שד וכנף מלאך הוא הגלה אותו מתוך גן העדן.

"אחד מן המלאכים החצויים כפי שנקראו, נפל אל המימד השלישי. רואה כי דבר אינו היה שם מלבד שממה ונהר אשר נמשך עד למקום אשר אינו היה ידוע. המלאך החצוי אשר היה פצוע מנפילתו החליט כי סופו קרב. הוא פשט את בגדיו, קורע מהם חתיכות בודדות וניגש אל הנהר בכדי לשטוף את עצמו. כאשר ראה כי בתחתית הנהיר שכבו גופו של ילדים, נשים וזקנים נסוג המלאך החצוי לאחור, רק אז הבחין כי לכל אלו היו כנפי שד וכנפי מלאך אשר החלו להתפרק. המלאך החצוי נגעל מהתייחסותו של האל אשר תחת חסותו חיי כלפי אלו אשר היו שונים מאלו שיצר.

"הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו, כאשר הסתובב כמעט ומעד אחורנית אל תוך הנהר. הוא אינו ציפה לראות את  מלאך המוות עצמו עומד מאחוריו, במקום שכזה. שלד כנפיו פרוש לרווחה ובידו חרמש. "אתה עוד אחד מאלו שהאל הגלה ממלכתו." קולו שקט. "איני מבין מדוע הוא עושה זאת, אך לפי מרב הבנתי הוא מפחד מכוחכם." עינייו האדומות של מלאך המוות פנו להביט בו. "הוא אנו נגעל מכם, אתם יצירותיו אחרי הכל. אך הוא מפחד מכם, הוא מפחד כי יום אחד תתרבו ותשמידו את כל אשר בנה."

"המלאך החצוי רק הביט בו, מקשיב למילותיו של מלאך המוות. "אתה לא הראשון אשר לו אני מסביר זאת. אתם מחזיקים גם בכוחם של השדים וגם באלו של המלאכים. האל חושב כי הוא בלבד יכול לשמור על אאיזון בעולם בני האנוש אך האל טועה, כל עוד המלחמה בין גן העדן והגיהנום תמשך האיזון לא יהיה קיים בעולם בני האנוש. עולם זה יושמד כל עוד האל ימשיך להגלות אותכם מגן העדן."

"מלאך המוות הפנה את גבו אל המלאך החצוי. "לוציפר עצמו אינו עוזר, לא אכפת לו מדבר מלבד להפוך את עולם בני האנוש לממלכה שלו ולהרוס הכל. איני יכול לעשות דבר בכדי להפסיק את הטירוף של שנייהם מלבד לשבת כאן לשלוח נשמות אל מקומן."

"בזאת מלאך המוות נעלם מעינייו של המלאך החצוי, משאיר אותו אל החלטותיו שלו. "לוציפר כבר השמיד את המלאכים השחורים, כך שמעתי, בשביל אחד מהם הואהיה מוכן להקריב את חיו שלו אך הוא בכל זאת השמיד אותם עד אפר." המלאך החצוי נשכב על הקרקע, מביט אל השממה אשר אפפה אותו. שפירית בודדה נחתה על ידו. "אולי עוד יש תקווה למקום הזה, זאת יכולה להיות האחד המובטת לאלו אשר המלאכים הגלו והשדים עינו למוות"

ומאפר נשמותינו נוצרה אדמה קדושה בו, פרק שלישי.

פרק שני

דאר פקח את עיניו, היה זה ערב, האורות בבית בו שהה דלקו ומן החלון נשקף אור הירח.

דאר קם מן הספהאשר עליה ישן, עובר לתנוחת ישיבה, שמיכה לבנה מונחת ברכות על ברכיו.

"אני רואה שאתה ער." הביט דאר בנער העומד לצידו. "אני כריסטיאן." הנער חייך אליו את חיוכו שלו, מושיט את ידו.

"דאר." חייך חזרה כלפי כריסטיאן, לוחץ את ידו.

"הייתי מציע לך להתקלח, אדריאן ישוב בקרוב." כריסטיאן הפנה את גבו אל דאר, חוזר את מלאכתו במטבח. "הייתי מציע שתישאר לארוחת הערב, מכיוון שהצלעות שלך שבורות ו...היי!" צעק כריסטיאן בדאגה כשאר ראה כי דאר קם על רגליו.

"אני לא מרגיש כאב" לחש דאר, מסיר חלק מן התחבושות, ומגלה רק עור לבן תחתיהן. לא היה זכר פצעים אשר חווה קודם לכן.

כריסטיאן הביט בו בפה פעור, מתאושש במהרה ועולה במעלה המדרגות. "הוא אחר." אמר "המקלחת בכיוון הזה, אני אשאיל לך כמה מהבגדים של אדריאן למרות שהם כנראה יהיה קצת גדולים עליך." גיחך לעצמו כשאר עצר להביט בגופו הרזה של דאר. דאר עקב אחריו מבלי להוציא מילה מפיו, חושב על החלום אשר חווה רגעים קודם לכן.

~~~~~

אדריאן עמד לצד אחד העצים, גבו נשען על הגזע הכבד.

הוא חשב על אותו החלום אשר חלם במשך השבוע האחרון, אותו החלום בדיוק יום אחר יום.

הוא כיבה את הסיגרה, מפיל אותה על השלג הקר והולך אל עבר ביתו שלו ושל אחיו. בעודו הולך נזכר בחלום אשר חלם באותו הבוקר.

היה זה נער לבן שיער, פניו חשוכות ורק צעקותיו נשמעות. הנער היה צלוב, ידיו ורגליו מדממות מן המסמרים אשר נתקעו בתוכן בכדי להשאירו במקומו.

הצלב עצמו בער באש הגיהנום השחורה, גורם לנער לצעוק בחוזקה.

ובדיוק אז הוא התעורר, כאשר הנער הוציא מילה מפיו, אך הוא אינה שמע אותה. הוא תמיד התעורר בחלק הזה של החלום, מעולם אינו זוכה לראות את המשכו או לשמוע את הדבר אשר הנער אמר.

שקוע במחשבותיו, הוא אפילו אינו הבחין כי הגיע אל ביתו. פותח את דלק הבית ונכנס פנימה, אינו שמע דבר מלבד קול המים המבעבעים בקומקום ורשרוש המים אשר בא מן המקלחת. היא ניגש אליו מסיר אותו מן האש. הביט היה שקט, שקט מידי.

הוא חלץ את נעליו על יד המדרגות, זורק את מעילו ברשלנות על הרצפה. הוא עלה במעלה המדרגות, פותח את דלת חדר האמבטיה, מצפה לראות שם את אחיו אך זוכה להפתעה.

תחבושות השרועות על רצפת השיש, מובילות אל תא המקלחון הקטן אשר דלתותיו אינן היו סגורות. דאר עמד בתוכו, מתחת לזרם המים, מחבק את עצמו, גבו כלפי הדלת. מים זורמים במורד גופו הרזה, רק אז הבחין אדריאן כי יכל לראות את צלעותיו. שיערו הלבן רטוב מן המים אשר העניקו לו גוון אפרפר.

עורו לבן אפילו יותר ממקודם, נקי ומבריק. הפציעות אשר חווה מקודם אינן ולא נראה אפילו זכר קטן מהן, למרות כי אינו היה חסק צלקות, עשר צלקותגדולות אשר נראו כסימני שריטות עמודים השתרעו על גבו.

דאר אפנה את מבטו אל אדריאן כאשר שמע אותו עושה צעד אחורנית על מנת לסגור את הדלת, עיניו מראות פחד וידיו מיהרו להסתיר את הצלקות על גבו עם שיערו.

"א...אני מצטער" אמר אדריאן, ממהר לסגור את הדלת.

נשען עם ראשו על הקיר, מרגיש כיצד פניו מאדימות. "למה לעזאזל אני מסמיק?!" הוא כיסה את פניו על ידו "ראיתי אותו כבר ערום אז למה אני לעזאזל מתנהג כך?"

"תעוף מכאן!" שמע אדריאן את אחיו צועק מכיוון חדרו.

"כריס-צאן אני מתחנן, בבקשה." הוא זיהה את הקול הזה.

"תעוף!" כריסטיאן יצא מחדרו בסערה, אאיזה, נער שחור שיער בעל רטיה על עינו הימנית יצא מחדרו אחריו. אאיזה הביט על אדריאן, גורם לכריסטיאן לעצור ולהביט בו גם הוא.

"אדריאן.." כריסטיאן זרק את עצמו לזרועותיו של אחיו. "תגרום לו ללכת מכאן, בבקשה תסלק אותו." כריסטיאן בכה אל תוך חולצתו של אדריאן, תופס בה בחוזקה.

"מה קרה?" שאל, מלטף את ראשו של כריסטיאן ברכות.

"אני אסביר מאוחר יותר, בבקשה." כריסטיאן בכה בחוזקה, אינו עוזב את אחיו.

אדריאן הביט באאיזה, אינו אומר מילה רק מצביע על דלת הכניסה, מסמל לו לצאת.

"אני רק רוצה לדבר איתו." ביקש אאיזה.

"לך"

אאיזה הבין כי זה היה חסר טעם לשכנע את אדריאן. "כרצונך." הוא הביט בכריסטיאן הבוכה בידיו של אדריאן, חולף על פניהם ויורד במורד המדרגות אך עוצר למשמע הדלת הנפתחת.

היא הפנה את ראשו, מביט בנער העומד בפתח דלת חדר האמבטיה, דאר מביט על הסצנה לנגד עיניו.

"אני מצטער, אני כנראה מפריע" התנצל דאר. אדריאן הבחין כי דאר לבש את הבגדים שלו אשר היו גדולים עליו בכמה וכמה מידות, החולצה אשר לבש נופלת מעט, משאירה את אחת מכתפיו חשופה.

"אני בדיוק הולך, זה בסדר" חייך אאיזה אל כיוונו של דאר. "אני אאיזה."

"דאר" הוא לחש.

"נעים להכיר." רק אז הבחין אאיזה במבט הנוקב של אדריאן "אני הולך, אני הולך." אאיזה ירד במהירות במורד המדרגות, יוצא מדלת ביתם, אינו מביט לא באדריאן ולא בכריסטיאן.

לאחר כי אדריאן הצליח להרגיע את אחיו ארוחת הערב הלכה מבלי להוציא מילה.

דאר ישן על הספה למרות הצעתו של כריסטיאן שישן בחדרו אך זה סירב בחיוך. חלומו של אדריאן רודף אותו לילה נוסף, אינו עוזב אותו במנוחה.

כריסטיאן ישב על קצה מיטתו, מחזיק בידיו תמונה חצי שרופה. על התמונה רק הוא, אדריאן ואאיזה, דמעה בודדה זלגה מעינו בעודו מביט בחלק השרוף של התמונה. "אם רק היית כאן, הכל היה יותר טוב אם רק היית חיי." הדמעות זלגו בשנית באותו ביום, נופלות על הזכוכית של המסגרת.

הוא חיבק את התמונה קרוב אליו נזכר בחיוכו של זה אשר איבדו, זה אשר נרצח רק בגללם. "הכל בגלל הקללה, הלוואי ולא היינו חיים, כך לא היית מכיר אותנו ויכולת לחיות." הוא בכה בחוזקה. "הלוואי שלא היינו נולדים, כך לא היינו סובלים, כך פחות אנשים שהיו קרובים אלינו רגשית לא היו מתים. הלואי שאלו אשר אבינו מעוניין בהם היו מתים וכך הכל היה נגמר."

~~~~~

"הארץ המובטחת לאלו אשר גן העדן הגלה והשדים עינו למוות אך ורק בגלל מוצאם ומראם השונה." דיימון ישב על עדן החלון, מביט בשמיים הכחולים ובחמה אשר השקיפה על הארץ.

"את מתחילה להיות מודעת לכוחך, אני צודק?" הוא הביט על איזבל עם חיוך לאחר כי ראה שהצליחה להתמזג על כמה מן הצללים בחדר. "את מה שאבי מחפש, כוחך אינו מוגבל."  הוא הביט בה בעיניו הכתומות. "את מחזיקה בכוח לשלוט ולהיות אחד עם הצללים, כמו כן את בעצמך צל של גזע אשר נכחד."

"אכן כך" לחשה, נותנת לידה להתמזג עם צילו של הוילון הלבן.

"למדת רבות בחייך הקודמים, למרות כי גופך הקודם נראה צעיר וחסר כל ידע ידעת יותר מכל אדם שחיי באותה התקופה. אך האנשים באותו מקום לא הבינו אותך נכונה והוציאו אותך להורג, אינם חושבים כי לא התכוונת לגרום כל רע." דיימון הניח את רגליון על רצפת השיש הקרה. "בואי, רצית לפגוש אותו לא כך?"

איזבל יצאה מידית מריכוז, מביטה בעיניים מבולבלות בדיימון.

"כאשר נפגשנו אמרת כי אינך נאמן לאביך, מה כוונתך?"

"את עוד תגלי. אבי יודע על בגידתי, לכן הוא הטיל עלי את הקללה הזו כעונש." דדיימון תפס בשרשרת התלויה על צווארו, אינו נותן לאיזבל לראות את הדבר אשר נתלה עליה.

"יש לי עוד רבות ללמוד ממך." לחשה איזבל בעודה ניגשת אל הארון ולוקחת משם את בגדיה, לובש אותם על גופה.

"ולי ממך, גבירתי." חייך אליה יוצא מפתח הדף, כבר לבוש במעילו. "הנלך?"

איזבל יצאה אחריו, הולכת לאן שהובילה.

~~~~~

אדריאן קם עם זריחת החמה, זיעה קרה מכסה את גופו. זה קרה שוב, אותו החלום רק שונה. פניו של הנער כבר אינן היו חשוכות, הוא יכל לראות מי היה.

הוא קם ממיטתו, יורד במורג המדרגות אל חדר המגורים. דאר עדיין ישן, נראה כי לא זז במשך כל הלילה. הוא העביר את ידו בשיערו של הנער, מרגיש עד כמה רך וחלק היה, כאשר הבין מה עשה משך את ידו חזרה במהר מביט בה זמן מה ולאחר מכן מפנה מבטו כלפי דאר הישן.

הוא שמח שהוא עדיין היה שם, אפילו כי הכירו זמן קצר בלבד הוא הודה כי התחיל לחבב את הנער.

הוא פנה למטבח, מכין לעצמו כוס קפה, יושב על הכיסא העומד על יד האח. כריסטיאן ירד במדרגות זמן קצר לאחר מכן, מחבק את אחיו מאחורי גבו.

"בוקר טוב גם לך." חייך אדריאן אדריאן אל אחיו, כריסטיאן הביט עליו בחיוך גם כן.

"בוקר טוב אדריאן." הוא חיבק את אחיו חזק יותר.

"אני רואה שאתה מאושר הבוקר, להתחשב במה שקרה אתמול." אדריאן שמח בשביל אחיו הקטן, הוא ידע על מערכתהיחסים שלו ושם אאיזה וכל מה שקרה בחודשים האחרונים ביניהם. מה שגרם לאדריאן לרצות להרוג את אאיזה עוד יותר, הוא לא יכל לשכוח את הלילות בהם בכה כריסטיאן בגללו. "מה קרה אתמול בערב, למה אאיזה היה כאן?" הוא דאג לו.

כריסטיאן מיד השתתק, חיוכו נעלם מעל פניו.

"אני ממש מצטער, לא התכוונתי לשאול שלא במקום." אדריאן תפס בידו של אחיו.

"זה בסדר, אם אתה כל כך רוצה לדעת הוא היה כאן רק כי ביקשתי ממנו לקחת כמה דברים." קולו היה שקט באת שענה, מה שנתן לאדריאן הרגשה עוד יותר לא נוחה לשאול.

"למה יצאת מהחדר שלך בצעקות?"

הוא הרגיש כי כריסטיאן אינו רצה לענות. "הוא ניסה לשכב איתי, אל תבין את זה לא נכון אדריאן, אני רציתי בזאת.,  אפילו שאנחנו כבר לא ביחד. אני עדיין אוהב אותו ואני אל יכול לשכוח שאם אני אמשיך לאהוב אותו הוא ימות." היה זה תורו של אדריאן להשתתק. "אדריאן..." ניסה כריסטיאן להתנצל אך אדריאן עצר אותו.

"זאת לא אשמתך שאנחנו מקוללים, זאתא אשמתם בלבד."

"אכן." כריסטיאן עצר כאשר שמע את רחש השמיכה מן הספה, מבין כי דאר התעורר.

עיניו של דאר נראו מבולבלות כאשר ראה את זוג האחים מולו. "בוקר טוב." לחש דאר. "אני מצטער אם הפרעתי."

"אתה לא מפריע, בוקר טוב דאר." האדריאן הביט בדאר, מחייך כלפיו חיוך אשר כריסטיאן זכר כי חייך אך ורק כלפי החבר הקודם שלו.

כריסטיאן עזב את אחיו, יושב על הרצפה על יד דאר.

"מי ההורים שלך?" כריסטיאן הניח את ידו על אחת הברכיים של הנער.

"אין לי הורים, או בית." הוא ענה בקולו השקט, מביט בכריסטיאן במבט אשר אינו הביע שום רגשות כלפי מילותיו.

"אני מצטער."

"מעולם לא הכרתי אותם למען האמת, איני זוכר מהיכן הגעתי, אני זוכר רק את אחותי. למען האמת אין לי זכרונות מלבד השבוע האחרון."

זה לא נראה לאדריאן הגיוני אך הוא חשד כי אולי היה קשר בין הדברים. לפני כשבוע החלום הזה החל לרדוף אותו, בדיוק טווח הזמן אותו דאר זכר. בדיוק כשהוא ראה כי הנער בחלומו היה דאר עצמו.

כן! סוף כל סוף!

אם יש לכם בעיות לגבי מה שכתוב כאן תשאירו אותן לעצמכם. ^_______^

קירה~