סיפור חסר שם...

לפעמיים זה מרגיש כ"כ לבד.

כאילו רגע אחד, הכל ספונטני ומרגש וביחד.

ורגע אחריי בודד, קר, וחסר תקווה.

אולי זה ההורמונים ואולי זה הדמיון חסר הפרופורציות שלי,

אבל משהו גורם לי לראות רק חצי כוס.

אני לא מאמינה במשפט "להסתכל על חצי הכוס המלאה"..

הוא לא מתאים לי בכל אופן

אני חושבת שצריך להסתכל על שני החצאיים ולאזן בניהם.

משום מה אני לא מצליחה לעשות את זה.

או שהכל טוב - או שהכל רע

שחור לבן

רגע אחד אני מאושרת - מרגישה יפה, עם בטיחון, מחוזרת, נאהבת מצליחה

רגע אחר"כ הכל יורד - בדידות, התכווצויות מוזרות בבטן וחששות.

ואני לא מצליחה להאזן.

מעולם לא היתי אדם מאוזן.

אולי בגלל זה היתי רקדנית נכשלת?

אף פעם לא אכלתי מאוזן

לא עמדתי מאוזן

שלא לדבר על תשבצים שהן לא הצלחתי לפתור את המאוזן.או המאונך..

אני רוצה אהבה חדשה.

משהו חדש!

מישהו חדש!!!

למה אי אפשר לעשות ריפרש לחיים?

לפעמים אני מרגישה שאני חייה במין טרומן שאו.

שכולם יודעים מה עובר עליי

כולם רואים מה אני עושה בכל רגע ורגע.

אולי זה בגלל רצון כל שהו לצומת לב שאני לא באמת צריכה?

אני לא יודעת.

אני מרגישה שכולם יודעים את הסודות שלי

שאני שקופה.

חלולה.

ויש דברים, שאני לא אגיד לעולם בקול רם.

ככה אין סיכוי שמישהו ידע או יקלוט

הכל יתפוצץ אצלי בבטן.

למה הסודות נשמרים בבטן?

למה יש פרפרים בבטן?

אני לא יכולה לעמוד בציפיות של כולם.

כולם בטוחים שכן.

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם..

אם היתי יותר יפה

אם היתי יותר חכמה

אם היתי יותר בטוחה בעצמי

אם היתי יותר גמישה

אם היתי עם יותר טקט

אם היתה לי אישיות יותר מעניינת

אם היו קורים לי דברים אחרים

האם היתי יותר מאושרת?

ואני לא יכולה לענות על זה.

מה שאני כן יכולה לעשות זה למחוק את המחשבות ולהגיד לעצמי שזה מה שיש ואין מה לעשות.

כמובן שאני לא מצליחה..

אם היתי יותר חזקה.

החור השחור בבטן נפער

זה שאלה של זמן עד שאני אשאב לתוכו.

הצילו!