Where Would We Be Now?

אוף

זה כבר באמת בלתי נסבל

אבא חזר ביום ראשון אחרי חודשיים שלא היה בארץ

וכבר הספקנו לריב מליון פעם

רבתי עם אמא גם

הענישו אותי אחושרמוטה,לקחו לי את הפלאפון ואת המודם של האינטרנט

הייתי אמורה להפגש עם ידיד שבא לנתניה..אבל לא היה לי מסן/פלאפון לדבר איתו

ואני בספק שהיו מרשים לי לצאת..

דיי כבר אני משתגעת פה

באמת שאני לא רוצה טעם לחיים האלה יותר

אין לי כוח כבר לכלום

לא ללימודים

לא חברים

אני בקושי אוכלת,אין לי תאבון

90% מהיום שלי היה לישון,או שציירתי קצת

אבל לא משהו מיוחד,למי יש כוח לצייר..

זה כבר לא עצלנות

זאת פשוט הרגשה של ייאוש

אין לי כוח לנסות להתעודד כבר

כל פעם שאני מנסה

מישו יבוא ויהרוס לי את זה

אז מה הטעם לנסות בכלל.

באלי לעבור,

לעבור רחוק מפה

טוב אולי לא לעבור לתמיד

אבל באמת שבאלי לברוח לכמה ימים

רק כדי לראות אם הם בכלל ישימו לב שאני חסרה

הם בטוח ישימו לב שנעלמתי

השאלה אם יהיה איכפת להם..

אמא שלי טסה ביום שישי או שבת לא זוכרת לניו יורק

זאת אומרת שאני תקועה עם אבא שבועיים..

סיוט

אני כבר רואה את השבועיים האלה עוברים באיומים

וצעקות

ובכי..

איזה כיף,זה באמת מה שחסר לי עכשיו~

אני רק רוצה קצת..

רק קצת..

שקט.

אני כ"כ רואה את עצמי מתנחלת אצל ידידים/חברות בשבוע הזה..

אין לי חשק להיות בבית.

בית לא אמור להיות מקום שמרגישים בו בטוחים?

שההורים שומרים עלינו מכל סכנה?

אז למה אני מפחדת להשאר לבד בבית עם אבא?

למה אני מרגישה יותר בטוחה עם חברים..מאשר המשפחה?

למה ההורים שלי נותנים לי להרגיש ככה..

זה לא אמור להיות ככה..

חשבתי שהתקרבתי לאמא שלי בחודשיים האלה שאבא לא היה פה..

היינו מדברות כל יום על הכל..

וכשהוא חזר..כאילו חודשיים שנמחקו

שוב ריבים,בלאגנים וכל מיני שיט כזה

זה פשוט בלתי נסבל..

נקווה שיהיה יותר טוב מחר..

על מי אני עובדת.