אני רושמת עוד פרק בבלוג (פרק שהוא בעצם יום בחיי), ברקע השיר של איציק כמה חסר...- מכירים??(אם לא תורידו ומהר)
אז אני אתחיל...
לגבי התגובה האחרונה שנרשמה ושמחתי לקבל...
אני שמחה שאת נהנת, זה טופ לדעת שאת רושמת משהו נהנת לכתוב ואחרים נהנים לקרוא :)
אז נכון שאני קצת קיצונית ורואה את הרוב שחור ולבן בחיים- כי התפיסה שלי שאין כ"כ תחום אפור... ולדעתי אנשים צריכים להחליט בכן ולא.התחום האפור בעיני הוא תחום ש"תוקע" אותך, ולא מביא אישזהו ממימוש עצמי, לו אני כ"כ מאחלת וחושבת שגם אחרים...
אני יודעת שלא להתקבל למקום עבודה זה לא סוף העולם...
אבל שקורא רצף של דברים,אז אז מתפרקת..
ודרך אגב, אני אפילו שמחה שבכיתי (כי בשבילי בכי לא מביע שום סוג של חולשה- אז אנשים בכי זה צורך לפרוק משהו, לא דווקא חולשה- ללא קשר לתגובה שלך).
ולדעתי לא התקבלתי, לא דווקא בגלל שאני לא יציבה או משהו..
אני פשוט מרגישה שבראיונות עבודה מסוג זה, כמה שאתה משקר יותר, ומנסה להשתלט ולראות שאתה הטופ מכולם, ושאין לך שום תוכניות לעתיד, חוץ מעבודה- אתה מתקבל... השקרנים והתחמנים מצליחים....
ולמה אסור להיות שקט.. מה רע להציג את עצמך בכמה מילים בודדות.. במקום לספר עוד ועוד סיפורי מעשיות...
האם זה גורם לי להיות מעומדת פחות מתאימה לתפקיד???
ובקשר ילדים, נראה לי שאני אביא בסופו של דבר, כרגע לא בזמן הקרוב חח
ואם תחשבי על זה טופ, מדובר בצורך שיהיה מישהו שדומה לך ויזכיר אותך לעולם... עץ לא יספר עליך- ככה שזו לדעתי אגאויסטיות בסופו של דבר, תהררי בזאת שוב...
ויש לי חלום, בו אני אשתף אתכם...
שיהיה לי בית משלי בעתיד, אני רוצה שהוא יהיה בית פתוח, בו מי שאין לו מקום לאכול ארוחת ערב, להיות בחג וכו'.... יוכל לבוא לי
ולגבי הכלבה,הסיפור אשר הבטחתי כ"כ הרבה פעמים...
את הכלבה מצאתי בזמן שהייתי באילת...
טילתי לעצמי ברחוב ופתאום ראיתי מישהו מחזיק כלבה קטנטנה...
הוא אמר לי שמצא אותה ברחוב, ומיד התאהבתי...
הבאתי אותה ישר לדירה,
בהתחלה החבאנו אותה מהסגל של מג"ב, והיא חיה בתוך הדירה שלנו...
אך לאחר התנגדות מצד חלק מהבנות, והקושי בין המשמרות.. הבנתי שאין ברירה חוץ מלהביאה הביתה...
הבטחתי לאמי שהיא תישאר למשך שבוע, ולבסוף היא נשארה עד עצם היום הזה...
אז תודה לכול מי שעזר לי בטיפול בה באילת :)
ורק שתדעו שקוראים לה יולי (על שם החודש שהתגייסתי)...
ועד כאן להפעם הזו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
