אמפתיה, זה כל מה שביקשתי, אולי גם טיפה של התחשבות.
אבל זין למה שלמישהו יהיה אכפת?
עד כמה אפשר להיות מרוכז בעצמך?
עד כמה אפשר להיות חסר רגישות?
באיזו חוצפה אתה מרשה לעצמך פתאום להראות סימני חיים?
אחרי כמעט שנה? באמת?
זה אפילו טיפה מצחיק.
עד כדי כך משעמם לך בחיים, שאתה נזכר פתאום בקיומי?
באמת שאני לא מבינה.
איך אני תמיד נהנת להישאב לתוך הבוץ התובעני הזה?
ועוד תמיד עם אותו החרא רק באנשים שונים.
באמת שעכשיו זה מצחיק.
נסטיה בבקשה, אף מילה.
יקירתי תחסכי זאת ממני.♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
