גם אני בסרט רע של הפרעות אכילה.

אז כמו שהבנתם היום שלי היה גדוש ומרתק.

היום הייתי בהפניה שלי בתל השומר..

היה מלחיץ.

חלק מהפחדים שלי התממשו ממש כמו שדמיינתי.

לקחתי את הצעד הראשון פנימה.

עצרתי לכמה שניות והסתכלתי מסביב.. הב

נות שמאושפזות שם עמדו מולי בחבורה גדולה ודיברנו על הה ועל דה. הסתכלתי עליהן, פאק.. כל כך רזות.

טוב את זה שהן יהיו רזות ידעתי, אבל אז הפחד שלי קרה, ההרגשה שקיבלתי מהבנות הרזווווווות האלה לא היתה

"וואו הן רזות מדי, אני לא רוצה להגיע לשם",

אלא

"וואו הן רזות. גם אני רוצה."

הרגשתי כל כך שמנה לידן... בנות עם ידיים דקיקות ועצמות בריח בולטות.

כן, גם שלי בולטות, לפחות משהו אחד יפה יש בגוף שלי.

אבל שמתי לב שבזמן האחרון עצמות האגן שלי נכנסו קצת פנימה.. וזה מעציב אותי.

לפני כמה ימים אבא עשה לי שיחה נורא עמוקה על כמה רע אני עושה לו. ואני אוהבת את אבא. לא יכולתי לראות אותו ככה. אחרי זה החלטנו (=הוא החליט) שמהיום אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב.

הוא הכין ביצים וסלט, וכמה שלא התחשק לי לאכול- אכלתי בשבילו. ראיתי איך כשאני לוקחת את הביס הראשון הוא מחייך כל כך וזה פשוט עשה לי טוב.. אפילו יותר ממה שהאוכל עשה לי רע.

אבל אל דאגה,זה רגעי. אחר כך רגשות האשמה דואגות למצוא את דרכן חזרה אלי.

בקיצור, מאז התחלתי לרכול קצת יותר, וידעתי שעליתי במשקל.

היה לי עוד פחד שאני אשקל אצל הדיאטנית והיא פשוט תגיד לי: "את במשקל תקין, אני לא רואה שום בעיה את יכולה ללכת הביתה".

די דבילי שזה היה הפחד שלי כי זה דווקא דבר חיובי,

אבל זה לא מה שקרה.

קודם כל היא מדדה את הגובה שלי, 1.71

אחר כך עליתי על המשקל (בתחתונים וחזיה!!) וכולי הייתי בלחץ..

4 שניות של חישוב מהיר, והמשקל יורה תוצאה.

52.7

סביר.. חשבתי שאני הרבה יותר. הייתי בטוחה שאני לפחות 55!

אז הדיאטנית (הכוסית- חשוב לציין) דיברה איתי קצת,

ואז הפסיכולוגית דיברה איתי קצת,

והם אמרה שיש שתי אופציות.

או פגישה בשבוע שכוללת קבוצת תמיכה לאנורקסיות ומפגש דיאטנית,

או אישפוז...

היא אמרה שהצוות צריך לדון במקרה שלי כדי להחליט מהי דרך הטיפול שהם ממליצים לי עליה, ותוך שבוע שבועיים תיהיה תוצאה.

אמאלה.

אישפוז?

אולי זה לטובה...

אולי הגיע הזמן להפסיק עם השטויות.

אבל כל כך לא בא לי...

אני לא יודעת, פשוט לא יודעת.

עידכונים בהמשך.