זה לא אתה, זאת אני.

לא לתמיד, כמובן.

רק לשלושה ימים.

זה יעשה לשנינו רק טוב.

אנחנו צריכים את הריחוק הזה.

קשה לי להתרחק ממנו שהוא בעצם ממש פה לידי,

במרחק של קילומטר אחד בלבד,

[בערך, לא באמת מדדתי.]

מחובר למסן,

ומדבר עם אותם החברים שאני מדברת.

אנחנו כ"כ לא מסתדרים.

זה לא שאנחנו הפכים,

להיפך,

אנחנו נעשים אדם 1.

וזה מתנגש.

אנחנו אוהבים אותם דברים,

יש לנו אותם חברים,

מעצבנים אותנו אותם דברים,

אנחנו שונאים אותם דברים.

זה פשוט מתנפץ כל פעם מחדש.

זה לא שאי פעם היינו ביחד,

פשוט פעם היינו יכולים לצאת ביחד,

לצחוק, לדבר, לחבק.

היום כל "שיחה" שלנו במסן היא בעצבים,

בכעס, בשנאה,

באדישות.

כל פעם שהיינו רבים, הוא היה נותן לי את הרגשה של "הוא שונא אותי",

וסיפרתי את זה לחברה או שתיים,

והן אמרו שזה טוב,

כי ההיפך מאהבה זה לא שנאה,

אלא אדישות,

ואם הוא שונא אותי- סימן שעוד איכפת לו.

וככה זה נמשך כמה חודשים.

והנה היום, הוא כבר לא נותן לי את ההרגשה של "הוא שונא אותי".

אלא את ההרגשה שהוא אדיש כלפיי.

מילה אחת שלו כ"כ פוגעת,

פוגעת יותר מ100 מילים של אדם אחר.